איפה הייתי?

לכבוד קוראותי הנאצלות, הנעימות והאהובות וקוראי החביבים, הצנועים והאמיצים, השם עימכם תחיו ותזכו לכ הישועות בזכות הצדיק הקדוש האמיתי, שלדבריו הקדושים והמאירים מייחל כל בר לב טהור החפץ בעבודת השם בקדושה ובכיסופים נפלאים עד אין קץ לכל הדורות עד ביאת גואל צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

אוף, שכחתי את סימון הגבלת הגיל.

אז איפה הייתי?
יש כזה קטע בברסלב, לא אצלינו, אבל במקומות אחרים, שקיים זלזול מסויים בגדולי ישראל שלא שייכים לחסידות. כאילו, אומרים על איזה תלמיד חכם, שהוא היה בקי והיה פוסק גדול ובעל יראת שמים, אבל אפעס, הוא לא ברסלבר, הוא לא מקושר לצדיק, אז הוא אמר מה שאמר ולא צריך להתייחס לזה יותר מדי ברצינות. גם אני חושב ככה לפעמים, יותר מזה, אני הראשון שהיה צריך לחשוב ככה.
הרי מה הקטע שלי?
שמעתם פעם על "יוגה יהודית" שהשם ישמור?
שמעתם על "ויפאסנה יהודית – ימים של שתיקה מלאה המבוססים על דרכים בעבודה עצמית ע"פ תורת הנסתר והקבלה האמיתית והטהורה". דא.
שמעתם. מה הקטע?
כמה חבר'ה חמודים כאלו, הלכו להודו ונהיו קצת רוחניים. הלכו לסאי בבא, עשו חצי סדנה ברישיקש, עשו רבע קורס יוגה בקרלה שם ובהודו הכל נחשב. כל קשקשן הוא מלך, כל פוסטמה מתקשרת לאמא אדמה, הכל טוב ויפה וגם הסיגריות עולות גרושים. אלא מה? חוזרים לארץ ומגלים שלאף אחד לא אכפת. אם אין לך תואר, אם לא עשית קורס חובלים, אתה אפס. לאף אחד לא אכפת מהתובנות הרוחניות שלך, גם לא יתנו לך לעשות קורס טאי צ'י לפנסיונרים על הדשא ליד המתנ"ס, אם אתה לא מביא אישור מוינגייט.
אבל בינינו, למי יש כוח?
חזרת מהודו, היה לך סבבה, כולם אהבו אותך ועכשיו כולם נעלמו.
מה תעשה?
יש איזה חבדניק בשכונה. אף פעם לא שמת לב אליו יותר מדי. בחור משונה, לבוש מוזר עושה כל מיני טקסים מצחיקים, אבל מה שקורה, זה שכולם נעלמים לך, הוא עוד שם. הוא מחייך, הוא מקשיב לך. הוא מזמין אותך לשבת, אתה פוגש את אישתו המקסימה, את הילדים המחונכים שלו ופתאום מישהו מתייחס אליך ברצינות בעולם הקר הזה.
מן הון להון אתה נגרף בזרם והכל בסדר. אתה פוגש בלי סוף אנשים כמוך, אנשים שמכבדים אותך, אנשים שלא דורשים ממך להציג תעודות, אנשים שלגמרי כופרים בכל המטריאליזם החזירי הזה. אנשים שמעריכים דעות רוחניות ושמעריצים רק רבנים רוחניים וסגפנים ולא את כל הכסף והג'יפים והחומרנות הזאת.
אז עברת לצד שלהם וכולם שוב אוהבים אותך, אבל פתאום אתה תופס שבשורה התחתונה שוב אתה כמו כולם אז מה אתה שווה? שוב אתה עומד עם כולם בתור.

ואז פתאום אתה נזכר ברישיקש.
שם היה מדהים. גם מאוד רוחני אבל שונה.
אז אתה אומר "אני הייתי בהודו ולמדתי שם ונכון שזה הכל טומאה וגילוי עריות ועבודה זרה וקליפות אבל אני זוכר משהו דומה לאיך קוראים לו? אה האר"י הקדוש, הוא גם היה יוצא להרים ומקבל את השבת בשמחה ובקדושה ובדיוק נזכרתי שאם אני אעשה את זה פה זה יכול להיות מדהים, זה יכול לקרב אנשים כמו אלו שהיו בהודו."
אז מסתכלים עליך טוב טוב ורואים שאין לך באמת לאן ללכת. מי יקח אותך עם החיוך המטומטם והפיאות המצחיקות והבגדים האלו שנראה כאילו נגנבו אתמול בלילה מחנות לתחפושות משומשות?
ואומרים לך "בטח חמודי. לך תעשה להם מדיטציה יהודית, תציל כמה נשמות."
אתם יודעים שאני מדבר על עצמי?
אתם יודעים שהייתי שם? שאמרתי את הדברים האלו?
רק שכשהסתכלו עלי ראו כל מיני דברים אחרים, אז אמרו לי, הממממ.
האמת שלא אמרו לי כלום. מבטים מספיקים.
אז איפה הייתי? ככה נהיתה לנו מדיטציה יהודית ויוגה מקראית וכל השטויות האלו. זבל זו עוד מחמאה בשביל זה. רייקי יהודי, אלוהים ישמור.
גם חסידות ברסלב, לעניות דעתי, היא גם כן סוג של מדיטציה יהודית, רק שעשו אותה כמו שצריך.
מי שלמד טיפה בודהיזם, יבין תיכף כמה זה הגיוני.
אז היה רבי נחמן? הנשמה הכי גדולה שנולדה אי פעם והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו כי גודל הנשמה הוא עול, זה כמו לסחוב מיטה זוגית על הגב בתוך מבוך וזה אף פעם לא נגמר.
אז הוא עשה מה שבודהא עשה, הלך ליערות, דיבר עם אלוהים ואחרי שש שנים, בדיוק כמו אצל הבודהא, דינג דונג.
כל היקום נפרש מקצה לקצה, הכל ברור הכל גלוי , הכל מובן.


עכשיו מה?
הוא חוזר הביתה, הוא רוצה לספר את האמת לאנשים. בסך הכל הוא בן שמונה עשרה והאמת בכיס שלו.
יש לו הזדמנות לעשות את זה. אנשים יקשיבו לו, הוא הנין של הבעש"ט, הוא הנכד של נחמן מהורדנקא.
אמא שלו היא פיגא, צדיקה שכולם מתפעלים ממנה.
לפני השיעור, ניגש אליו יהודי, דוחף לו עשרה מטבעות ליד ואומר לו "כבוד הרב, אתה שומע? הבת שלי נורא שמנה וכל זמן שהיא אצלי בבית אני איכשהו שומר עליה, אבל השדכנים לא נותנים לי מנוח. הרב מתעקש, המוהל דורש ואילו הגביר אמר לכל הגוים שלו לעזוב הכל ולעבוד רק על זה. חופה כזו לא נראתה מאז חורבן בית המקדש."
"אז מה הבעיה?" שואל רבינו הקדוש ומנסה למצוא מקום פנוי בכיס שלו בשביל הכסף.
"היא כל הזמן אוכלת" בוכה היהודי "צריך ברכה מהצדיק שהיא לא תתפוצץ."
אתם מבינים? לבודהא היה קל. עומד לו מול ההודים ומספר שהעולם כולו הוא סבל וישנה דרך לצאת מסבל וכולי וכולי.
מה יעשה רבי נחמן עכשיו? נין של צדיק, נכד של צדיק, מסביבו חסידים שהכירו את אבא שלו ואת סבא שלו והם באו אליו כדי לבקש את אותם קונצים שהם קיבלו מהבעל שם טוב.
הם לא צריכים את בודהא שיגיד להם שהעולם הוא סבל, הם יהודים מסכנים באוקראינה המקוללת. חמש מאות שנה שודדים ורוצחים אותם. הם גם יודעים שיש דרך לצאת מהסבל. הצדיק יביא להם שידוך, הצדיק יביא להם ביזנס טוב, הצדיק יביא להם קוגל ויי"ש וסיפורי מעשיות.
רבי נחמן הבין את זה ואמר ליהודי "אין יאוש בעולם כלל."
מאז ועד היום רבי נחמן עושה את אותו הדבר. הוא מנסה להביא את האמת לתוך החשיכה הכי גדולה.
הוא מנסה ליצר חסידים, שמדי פעם יזכרו בנשמה ולא יחשבו אך ורק על הבטן.
מנסה וברוך השם, גם מצליח.
הוא הצליח יפה עם מוהרנ"ת ורב נפתלי, הוא הצליח עם הרב ברייטער והרב אברהם חזן.
עוד היד נטויה, אין יאוש בעולם.

לא בכדי הזכרתי בהתחלת הפוסט את גדולי ישראל שאינם ברסלב. ברור שהיום רציתי לדבר על משהו אחר לגמרי, אבל מה לעשות. לפחות שמעתם את התיאוריה שלי על היווצרות תורת ברסלב שהיא תחפושת חסידית דקיקה, מתוחה ברשלנות מעל האמת העילאית של הזן בודהיזם. היא נמר דרקון במגבעת, היא בודהא עם ציציות.

אין בה שום דבר מהיהדות וגם חסידות היא בקושי.
זו הונאה, אבל הונאה טובה, היא עוזרת לאדם להתקרב אל האמת, אבל לא לא מספרת את האמת על עצמה.
היא שולחת את האדם אל השדה, לא כדי למצוא אלא כדי לאבד וכשהאדם נושא את עיניו אל השמים ומביט אל הכוכבים בלילה, הוא עדיין יכול לפגוש מדי פעם את האור שמסתתר ביער.

לילה טוב.