אין לאן ללכת


היי אהובים ואהובות.

היי מקסימים ומקסימות.

אני רוצה לדבר קצת על סיפורי מעשיות של רבי נחמן. אני יודע שאני לא פונה אל הקהל הרחב , זה ברור לי.

מצד שני, אמר כבר אושו, מספיק עם אחד מעשרת אלפים מבין אותי.

אליו, אליה אני פונה.

זה לא חומר קל, זה לא משהו אינטואיטיבי , זה לא משהו שאתם מכירים מהחיים. בשביל דיון כזה, צריך להיות קצת מעבר, אולי להיות רגיל לטרמינולוגיה הגבוהה , המדוייקת והעדינה.

אני רואה שמספר הכניסות לבלוג יורד. כבר תהיתית עד כמה נותר לו מקום בנסיבות שנוצרו, אבל אני לא מתכוון לנסות להפוך אותו רלוונטי יותר לציבור הרחב, לא בשלב זה.

אני מתכוון לעשות ההפך, לדבר אל המעטים שכן קוראים, שמשתדלים להבין, שמתאמצים להגיע. אני לא רוצה להגיע למצב שדווקא הם, דווקא אתם ואתן , תהיו במצב של מבוי סתום.

תרצו להתקדם ולא תראו המשך לדרך.

מוטב היה אולי, לקיים את העברת הידע הזו פנים אל פנים באיזה מקום.

זה מה שאני עושה כשאני צריך ולא תמיד אני מצליח, אבל זו דרכי. מצד שני, אין לי מושג איך לעשות את זה, אז אני אמשיך כאן. כאן בבלוג, זה המקום היחידי וזה שווה את המאמץ.

עד כאן הקדמה.

מה הם "סיפורי מעשיות"? אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים את הספרים אנחנו קוראים את המילים, אבל אין לנו תשובה מוסמכת ומבוררת במה בדיוק מדובר.

זה לא בידור, זה לא חינוך, מה זה בדיוק? מה הכוונה בהדפסתם? מה הכוונה בכתיבתם?

אנחנו לא ממש יודעים.

זו גם כן התחלה טובה.

לכן אנחנו יכולים לענות על השאלה באמצעות תשובה לשאלה אחרת והשאלה האחרת היא, מה היינו רוצים שסיפורי מעשיות יהיו, איך היינו מצפים מרבי נחמן מברסלב לעזור לנו, היום , עכשיו, בבתים, במוסדות וברחובות.

אם היינו יכולים לדבר עם רבי נחמן, כשאנחנו יודעים שיש ביננו הבדל עצום של זמן ומרחב, מה היינו מבקשים ממנו שישלח לנו?

אולי איזה יועץ סתרים? אולי איזה אורקאל משוכלל, או איזה מלאך שומר שיספר לנו תמיד מה לעשות ואיך להתקדם.

זו התשובה שאני מציע.

"סיפורי מעשיות" הם יישות, ובתור יישות יש להם השפעה על התודעה שלנו, בתנאי שאנחנו מאפשרים להם לפעול.

וככה הם מסייעים לנו, מייעצים, מלמדים ומחנכים, הם עוזרים לנו לעזור לעצמנו ובזה כוחם.

אבל דבר אחד אנחנו צריכים לזכור, סיפורי הם דינמיים, הם מתארים קיום רב שכבתי ומשתנה, אם נתכוון אליהם, הם יכוונו את עצמם אלינו , אבל לא שוכבים בארון בלי הכרה ומחכים שנבחן אותם. עד כמה שאנחנו חיים , הם חיים יותר ואנחנו צריכים להפקיד בידם את ההגה של חיינו , על מנת שיוכלו לכוון אותנו.

סיפורי מעשיות הם לא ספר רגיל, הם לו "עצות מבוארות", לא ולא תודה. הם יישות חיה ואנחנו צריכים לתת להם את המרחב.

עכשיו צריך לשים לב.

כדי לתת כוח לסיפורים, כדי ליצור ישות, צריך איזה תהליך.

קשה לדבר על זה.

אבל אנחנו יודעים שישנן יצירות שלא עושות הרבה רושם וישנן כאלו שהן אופנתיות תקופה קצרה וישנן כאלו שמוצאות לעצמן חוג מעריצים נאמן שהוגה בהן ועוסק בהן תקופות ממושכות.

וישנן יצירות שהן בנות אלמוות.

מה הסוד?

יש אנרגיה מסויימת שכמוסה בתוך היצירה ודרך היצירה היא שולטת באנשים דור אחרי דור.

יצירות בנות אלמוות הן דבר גדול, אבל סיפורי מעשיות של רבי נחמן, הם יותר מיצירות בנות אלמוות. לא רק שהם ידועים ומסופרים במשך כל הדורות. הם גם יכולים לפעול ולהשפיע במידה מסויימת.

אפשר להניח, שלפחות חלק מהכוח שנמצא בסיפורי מעשיות, נובע מעיקרון שמתואר בספרות הברסלבית שנקרא הסתרה בתוך הסתרה.

כמו שנגתב בליקו"מ תורה נ"ו

וְתֵכֶף, כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם
עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה
וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּעַת

ז"א, באמצעות איזשהו מנגנון שנקרא "הסתרה בתוך הסתרה", אפשר להעביר "דעת". כשרבי נחמן משתמש במושג "דעת" הוא אינו מתכוון למידע, אלא לתבונה, תבונה חיצונית שמסייעת לאדם, כמו שאמרנו.

אז איפה קיימת "דעת" בסיפורי מעשיות? נלך לפי שיטת רבי נחמן, ונמצא את ההסתרה בתוך ההסתרה.

אמרנו שהמעשיה של אבדת בת מלך, מתארת את עבודת האדם בעולם הזה. למעשה הייתה לנו טענה מסויימת לגבי סוף המעשיה:

וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה
וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת שכר לו חדר באיזה בית מלון
כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם
כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ
וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ

מה שאמרנו, הוא שישנה סיבה שרבי נחמן לא מספר לנו, איך השני למלכות מוציא את בת המלך והסיבה היא, שזה לא משנה, כי מה שעובר את מה שעבר השני למלכות ממילא, יבין מה לעשות.

זו הסתרה אחת.

אבל האמת היא, שאם אנחנו מסתכלים על האופי של הפעולות של השני למלכות , אנחנו רואים שאותו מסע של שנים, אינו משקף פעולות אנושיות בעולם הנמוך, אלא רק התעסקות רוחנית מאוד עדינה בעולמות העליונים.

זו כבר הסתרה בתוך הסתרה. אתה מדבר על דבר אחד, ומתכוון לדבר אחר.

מצד שני, במעשיה השניה , מספרים לנו שמדובר בפעולת העולמות העליונים על העולמות התחתונים ושהקיסר מסמל את האריך אנפין בקבלה והמלך את זעיר אנפין וכן הלאה וכן הלאה.

זו הסתרה אחת.

אבל אם אנחנו מסתכלים על אופי הפעילות במעשיה השניה, איך שבת הקיסר בורחת ושודדת ורוצחת וזוממת , אנחנו לומדים שלא מדובר בפעילות רוחנית בעולמות העליונים, אלא על פעילות פיזית בעולם התחתון , תרתיי משמע.

אז הנה ההסתרות בתוך ההסתרות.

מה חסר לנו בפאזל? חסרה לנו הדעת.

טוב, דעת זה דבר דינמי. אני לא יכול לכתוב אותו באינטרנט, אז אני אנסה להדגים אותו.

נניח שלמדתי היטב את שתי המעשיות ונניח שאפילו גיליתי את ההסתרות בתוך ההסתרות.
איך עכשיו אני עונה על השאלה הגדולה "מה לעשות? לאן רבי נחמן מציע לי ללכת, לכיוון של המעשיה הראשונה או לכיוון של המעשיה השניה?"
זו שאלה אמיתית, זו שאלה פרקטית , מחר בבוקר האם אני הולך לדיזנגוף או הולך לקדיתא.

warrior-princess-4649

אז רבי נחמן נותן לנו תשובה, מדוייקת, גלובלית ומרושעת.
התשובה שלו היא המעשיה השלישית, ומהי התשובה? החיגר, הוא לא יכול ללכת וגם אתה וגם אני וכולנו לא יכולים , אנחנו חיגרים.

ההחלטה, קדיתא ארו דיזנגוף, לא באמת נמצאת בידינו, כמו שהחיגר נישא על העגלה והוא לא שולט עליה, ככה גם אנו, נישאים ללא יכולת לבחור באמת.

אבל יש לתשובה הזו עומק נוסף .
מי נראה כמו חיגר?
buddha
נכון, בודהא.
ראיתם אותו פעם עומד?

שימו לב לדבר מדהים.
מכירים את הקטע הזה במעשיה?

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁכָּלָה וְלא הָיָה לוֹ לֶאֱכל, יִשֵּׁב עַצְמוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת ,וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מֵהָעֲגָלָה לֶאֱכל עֲשָׂבִים, וְהָיָה לָן יְחִידִי בַּשָּׂדֶה וְנִפְחַד וְנִטַּל מִמֶּנּוּ הַכּחַ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל אֲפִילּוּ לַעֲמד רַק לִרְחֹשׁ [לזחול] וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹתָיו וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט וְלֶאֱכל הָיָה. אוֹכֵל שָׁם וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁכָּלָה הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט הָיָה מְנַתֵּק עַצְמוֹ לְהַלָּן וְאָכַל שָׁם, וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב אֵיזֶה זְמַן פַּעַם אֶחָד בָּא לְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁעֲדַיִן לא אָכַל עֵשֶׂב כָּזֶה וְהוּטַב בְּעֵינָיו אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אוֹכֵל זְמַן רַב עֲשָׂבִים וְהָיָה מַכִּיר בָּהֶם וַעֲדַיִן לא רָאָה עֵשֶׂב כָּזֶה וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ לְעָקְרוֹ עִם שָׁרְשׁוֹ וְהָיָה תַּחַת הַשּׁרֶשׁ אבן טובה

כאן משליך את עצמו החיגר מהעגלה. למעשה זה הדבר היחיד שהוא יכול לבחור. או להשאר ולמות או ליפול ולזחול ואז הוא אוכל עשבים ומוצא עשב מיוחד ומוצא בשורש של העשב יהלום.

איפה יש לנו עשב עם יהלום, גבירותיי?

אום מאני פאדם האם. "היהלום נמצא בלוטוס", זו המנטרה המרכזית של הבודהיזם ורבי נחמן מכריז אותה, כשהחיגר שולף את היהלום משורש העשב.

אז כבר הכל מסתדר, ברגע שהוא מוציא את היהלום, הוא יכול להגיע לכל מקום.
אבל מה המשמעות של היהלום והעשב? בבודהיזם זה פשוט, הלוטוס מסמל את המדיטציה והיהלום מסמל את האלוהות.

זאת אומרת, רבי נחמן אומר לנו שאין לנו לאן ללכת. הדבר היחיד שאנחנו יכולים זה ללמוד בבודהיזם, לתרגל מדיטציה ואז נראה כמו שהסביר לנו אושו ב"ספר הכתום" שהמדיטציה מעלימה את הבעיות.

אתה לא בורחח מהן, בהקיום שלך הוא ברמה כזו של מודעות, שהבעיה נמוגה.

זה הסיפור של החיגר. אין לאן ללכת, אין מקום אחר.
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, זה לזרוק את עצמך מהעגלה. העגלה היא התלות שלך באחרים , התלות שלך בקונספציות. מה שמוביל אותך ומה שמוליך אותך זו העגלה וממנה אתה צריך להשליך את עצמך.

ברגע שתעשה את זה, תצעד בפעם הראשונה לתוך העולם של בודהא, של אושו, של רבי נחמן.
זו אותה מודעות, זה אותו בנאדם.

יאללה.

פורץ הדרך


יהולל שם האל ויתברך שמו.

כולנו, בזכות חסדו אנו חיים.

מה קורה לכל הקוראים? מה הולך לקרות לכל הקוראות?

אני אספר לכם משהו, לפעמים אני חוש שיום יבוא ואני אהיה חשוב ומפורסם ומישהו יחקור עלי ויעמת אותי עם הדברים שכתבתי כאן ויהיה לי ממש לא נעים ואני אצטרך לוותר על המינוי, לא משנה עם זה מינוי של רמטכ"ל או נגיד, נגיד בנק ישראל שזה דווקא אחלה מינוי, אתה לא עושה כלום חוץ מלהוריד את ערך הדולאר ואז לקנות דולארים.

כן, כלכלה זה דבר כל כך פשוט. העקרונות ברורים לגמרי.

הבעיה היחידה היא שנדרשים נתוני פתיחה נדיבים.

04jqep

 

לא, דוקא לא התכוונתי לנתונים הנדיבים האלו, פשוט ישנו העיקרון הזה, שרק מיליונרים יכולים להרויח כסף , כי דברים נמשכים זה לזה. דיברנו על זה לא מזמן.

אז הייתה לי שיחה עם מישהו שרצה לחזור לנושא הזה של הקונדוליני. זה נושא חשוב, אפשר לדבר עליו בלי סוף, העניין הוא, שאני לא יודע עד כמה דיבורים בנושא זה עשויים לעזור למישהו.

לי, לדוגמא, הם לא עזרו בכלל , ואני לא מכיר מישהו שעצם ההתעסקות בדיונים על קונדוליני , קידמה אותו מבחינה רוחנית.

עצם הבנת המושג חשובה וגם חשוב לדעת את ההשפעות התיאורטיות של הקונדוליני על האדם, אבל מעבר לזה, לא המדרש העיקר , אלא המעשה.

אני אתן לכם דוגמא,

במשך הרבה שנים, לא ידעתי איזו מדיטציה לעשות בזמן נהיגה.

נהיגה זה קשה.

כשסתם נוסעים ברכב או באוטובוס או ברכבת יש טכניקה שנקראת "מדיטציית עגלה" שקל ופשוט לבצע, אבל נהיגה היא שונה.

בנהיגה האדם נמצא במצב מודעותי שונה, יש לו תגובות אוטומטיות מצד אחד, יש לו עירנות ממוקדת מצד שני.

אז ישנן טכניקות שניתן לעשות, אבל הן מאוד מסוכנות, אתה יכול לגמור בתוך משאית.

ישנן טכניקות, שלא ניתן לבצע בגלל שאתה יושב וצריך לתפעל כלי רכב.

ישנן טכניקות שמתחרבנות, כלומר, אתה יכול לחטוף נזק ומדובר דווקא בטכניקות "שוק" שאלו הטכניקות שאתה אמור לתרגל תוך כדי הליכה או התעסקות נורמאלית, רק שמסתבר שמבחינה נפשית הנהיגה שונה מהתנהלויות נורמאליות אחרות.

יום יבוא ואולי מישהו יעשה מחקר מסודר בעניין ויגיע למסקנות, אבל אני בספק אם זה יקרה בחיינו.

בכל אופן, מאוד חיפשתי מדיטציה שתתאים דווקא לנהיגה, זה היה מאוד חשוב לי כי אני נוהג המון והנהיגה משפיעה.

בסוף, מצאתי טכניקה מתאימה ומצויינת ומאוד שמחתי, כי ישנן מאות טכניקות מדיטציה ולא פשוט למצוא טכניקה שתתאים למצב ספציפי.

הכלי שלי למצוא טכניקה, היה הידע שיש לי על המבנה האנרגטי של האדם ועל התפתחות והתנהלות הקונדוליני אצלי.

עכשיו, זה לא צריך להיות עניין כל כך ביזארי, כמו "מדיטציה" שזה משהו שאף אחד לא עושה.

נניח שיצאת לחופשה ואתה צריך להחליט לאן ללכת האם לקזינו בבולגריה , או לחוף בפלמה או לטרק בסרדיניה, אוקיי? באמצעות הידע על הקונדוליני, אתה יכול לדעת באיזה חופשה אתה תהנה יותר ומאיזה בילוי תזכה ליותר תועלת או לפחות נזק.

אני מקווה שהנושא ברור.
הידע על קונדוליני, יכול להוסיף הרבה, במיוחד כשהוא מעשי ושמיש.
זה מביא אותי לשם של המאמר הזה, "פורץ הדרך".
לא התכוונתי לכתוב כאן ביקורת על סרט האימה המזעזע הבא:

אני אולי פעם דווקא כן אכתוב עליו, כי יש בו כמה נקודות עניין, אבל לא זו הסיבה.

ישנו אדם אחד , שאפשר להגיד עליו שהתחיל את כל נושא הרוחניות בעולם המודרני והוא התווה דרכים ותפיסות מחשבתיות, שמלוות הרבה מאוד אנשים עד היום.

האדם הזה נקרא גיאורג אוונוביץ' גורודייף , או סתם גורודייף והכתבים שלו והמונחים שהוא טבע, הם נחלתם הקבועה של כל המורים הרוחניים שנתקלתי בהם, כולל אלו שמתהדרים בחסידיות או בברסלביות, לכאורה.

אני לא אכנס כרגע לפרטי תורתו או תורותיו של גורודייף, כי היריעה קצרה והידע שלי בעניין דורש שיפור משמעותי, אבל בהמשך לדיון שלנו , הייתי רוצה לצטט את מה שהוא אמר לתלמידו , פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, בנושא שלנו , קרי הקונדוליני.

בספרות של מה שנקרא 'תורת הנסתר' כנראה נפגשת עם הביטוי "קונדליני, "אש הקונדליני", או נחש הקונדליני.

ביטוי זה משמש לעתים קרובות כדי לתאר איזה סוג של כוח מוזר שקיים באדם ושיכול להתעורר.

אבל אף אחד מהתיאוריות הידועות אינה נותנת את ההסבר הנכון של הקונדליני.

לפעמים ההסבר קשור למין או לאנרגיה מינית, עם האפשרות לשימוש באנרגיה מינית למטרות אחרות.

זו האחרונה היא לגמרי מוטעית, כי קונדליני יכול להיות בכל דבר, ומעל לכל, קונדליני היא לא דבר רצוי או שימושי לפיתוחו של אדם.

זה מאוד מעניין כיצד אנשי תורת הנסתר תפסו את המילה ממקום כלשהו, אבל שינו לחלוטין את משמעותה ומדבר מאוד מסוכן ונורא, למשהו שצריך לקוות לו ולצפות כמו לברכה.

במציאות קונדליני היא כוחו של הדמיון, כוחה של פנטזיה, שלוקחת את מקומו של תפקוד אמיתי.

כאשר אדם חולם במקום לפעול, כאשר החלומות שלו תופסים את מקומה של מציאות, כאשר אדם מדמיין את עצמו שהוא נשר, אריה, או קוסם, הכוח של הקונדליני פועל בו.

קונדליני יכול לפעול בכל המרכזים ובעזרתו כל המרכזים יכולים להיות מרוצים מהדמיוני במקום מהאמיתי.

כבשים שרואים את עצמם אריה או קוסם, נמצאים תחת שליטתו של קונדליני.

קונדליני שולט באנשים כדי לשמור אותם במצבם הנוכחי.

אילו אנשים באמת יכלו לראות את מצבם האמיתי ויכלו להבין את כל הזוועה שלו, הם לא יכולים להישאר במקומם אפילו לשנייה אחת.

הם היו מתחילים מחפש את הדרך החוצה, והם היו במהירות מוצאים את זה, כי יש דרך החוצה; אבל אנשים לא מצליחים לראות את זה רק משום שהם מהופנטים. קונדליני הוא הכוח שמחזיק אותם במצב היפנוטי. כדי להתעורר, האדם צריך להיות ללא היפנוזה .

 

מזעזע, נכון?
שימו לב במה גורודייף כופר כאן, הוא לא כופר בדת.
הוא לא כופר בתורה רוחנית, או באירוע דתי.
הוא כופר כאן בלב ליבו של העניין, במודעות הרוחנית של אלו המבינים והמיומנים.
קונדוליני הוא לא יציאת מצריים , הוא לא לידת בתולים, הוא לא שולחן ערוך, או עלייתו של ישו מהמתים
בכל אלו אין בעיה לכפור, אלו הנחות יסוד אבסטרקטיות, כמו אקסיומות בגיאומטריה אוקלידית.

בשביל מתרגלים רוחניים, הקונדוליני ממשי כמו אבן בנעל, זה משהו שאנחנו חיים אותו בכל רגע ורגע.
גורודייף מנחית כאן נוקאאוט, דווקא על האנשים שלו, על אלו שאמורים להיות מבחינתו אחים לאמונה ולדרך.

כשאני קורא כאן את גורודייף אני מזהה שני דברים עיקריים בתת טקסט.
הראשון, והוא היותר חשוב, הוא השנאה שלו לאוספנסקי. זה הדבר שהכי קל לראות.
גורודייף , משדר כאן איבה וחשש כלפי גדול תלמידיו.
הוא לא בוטח בו ולא אוהב אותו, לכן הוא בוחר במיוחד במילים שיפגעו בתלמיד וישפילו אותו.
זה מחריד מצד אחד, מצד שני זה כמעט מדהים. גורודייף קורא, כותב ומדבר באנרגיה טהורה, הוא יודע בדיוק באילו מונחים להשתמש כדי להשפיע על התודעה של השומעים ובמקרה הזה, מה שהוא מנסה לעשות זה למעוך את אוספנסקי.

למה אנחנו צריכים לדעת את זה בכלל?
כי גם אנחנו מתעסקים הרבה עם מורה ותלמיד, רבי נחמן ורבי נתן, שהיחסים בינהם די מזכירים את היחסים בין גורודייף לאוספנסקי, אבל ישנו הבדל חשוב.
מה גורודייף מנסה לעשות? הוא מנסה להרוס את האישיות של אוספנסקי, לשבור אותו, למחוק את האגו שלו.
למה הוא רוצה לעשות את זה?
הוא יודע, שמי שיגלה את תורתו לעולם יהיה אוספנסקי ולכן הוא מנסה לרוקן אותו מכל תוכן, להפוך אותו לכלי ריק, כדי שיעביר את תורת גורודייף בלי שישנה אותה ויעוות אותה.

עכשיו לגבי הדבר השני שגורודייף אומר פה בקטע על הקונדוליני.
פרקטית, מה שהוא אומר לאנשים רוחניים, אנשים שחיים את הצ'אקרות והקונדוליני שלהם, זה דבר קיצוני.

הוא אומר,
עד היום הייתם צריכים להפריד בין האמת והשקר שאתם חווים בעולם.
אתם שהתעוררתם לרוחניות, הצלחתם להבין, שהעולם משקר לכם ואתם צריכים לסמוך רק על עצמכם.
היום אתם מגלים , שגם על עצמכם אתם לא יכולים לסמוך, גם התעוררות הקונדוליני , שהיא מדד הנאורות, היא למעשה אשליה.
ובשביל מה בניתם את האשליה הזו? בניתם אותה כדי להבדיל בינכם לבין העולם, בינכם לבין האספסוף אותם אנשים מכאניים ולא רוחניים.

אז אתם צריכים לדעת , שעדיין לא השגתם כלום, וכדי להתקדם אתם צריכים להותיר את האשליה הזו מאחוריכם.

לכאורה, העניין הזה, הרבה יותר חשוב מהעניין הראשון, אבל האמת היא שההצהרה הזו של גורודייף כבדה מדי, גורפת מדי. אין לנו הרבה מה לעשות איתה.

לגבי רבי נחמן ורבי נתן המצב קצת שונה.

נראה לדוגמא את שיחות הר"ן קנ"ה
וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת ?
הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים. נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת
וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה
וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'
וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה

הדגשתי במיוחד את הדברים שרבי נחמן אומר כאן.
שימו לב, שגם רבי נחמן לא ממש מחזיק מרבי נתן.
קשה להגיד את זה, אבל זו האמת. גם רבי נתן מודה בזה , שמבחינה רוחנית, הוא לא מתקרב אפילו לרבי נחמן.

עוד עניין זה, שגם במקרה שלנו, התלמיד הוא שמביא את התורה לעולם. אנחנו יודעים שמי שהביא לנו את ספרי רבי נחמן זה רבי נתן בעצמו.
למרות נקודות הדימיון האלו, רבי נחמן מתייחס לרבי נתן אחרת.
הוא לא כותש אותו, הוא לא פוגע אותו ומחסל אותו.

רבי נחמן מנסה לעודד אותו, מנסה לקדם אותו, הוא לא שוכח, שרבי נתן אינו רק כלי קיבול, אלא גם בן אדם וגם תלמיד.

וכאן אנחנו רואים באמת את מדרגתו של רבי נחמן , יחסית למדרגתו של גורודייף.
רבי נחמן, אולי האיש הרוחני ביותר שקם. אולי הוא בעל הראיה החדה ביותר , אולי הוא גדול הנביאים.
אדם כזה, יודע טוב מאוד עם מי יש לו עסק, הוא רואה תלמיד שלא יורד לסוף דעתו ושלא ניתן להיות בטוחים שיעביר את דבריו כראוי.
הוא רואה את כל הדברים האלו , אבל לא פועל כמו שפעל גורודייף.
הוא מאמין שמעשה טוב , שכרו בצידו ולכן הוא מתעלה , למעשה , מעל המדרגה של עצמו.
הרי אם הוא יעודד את רבי נתן, רבי נתן לא יהיה מספיק מודע לבעיות שלו, אולי הוא לא יתקן אותן, אולי הוא יישב ולא יעשה.
המורה חייב להעיר לתלמיד שההשיגים שלו , אינם מגיעים ליעד.
אבל רבי נחמן כל כך עדין, כל כך סלחן, כל כך פייסן.

דווקא מרמתו העצומה, הוא מרשה לעצמו לזרום, הוא סומך על אלוהים ומגן על רבי נתן במקום לתקוף אותו.
זה אולי מה שאנחנו צריכים ללמוד גם באשר לנאום הקונדוליני של גורודייף.
לפעמים צריך לסמוך גם על הפנטזיה, גם על האשליה.

נכון שאנחנו רואים את ההונאה,
אבל האמונה העילאית היא, לדעת שגם לאשליה הזו יש מטרה ובסופו של דבר , היא תעזור לנו להתעלות ולהתקדם.

פינת המדפיס

מדפיסים יקרים ואחרים, בעיקר אחרים.

אנו רוצים להביע את זעזוענו מהפגיעה בקודשי ישראל ובכבוד התורה, בגין דיבורי הלעז נגד כבוד קדושת מרן  האדמו"ר המקובל הצדיק שליט"א.

לאות מחאה נגד הזדים, שהרהיבו עוז לשלוח יד אל הקודש , לא תודפס הפעם פינת המדפיס.

אין לכם מה לעשות, חוץ מלדבר על רבנים צדיקים?

ככה מתנהגים?

אתם רוצים לדבר? דברו על טלוויזיה, על טקס בחירת מלכת היופי, על הפועל תל אביב.
 
דברו, אף אחד לא אומר לכם לא לדבר.

אבל על רבנים?

בושה וחרפה.

ליד המים


מדהים מה אתה מגלה כשאתה קורא בתורה, בפרשת השבוע, לדוגמא.

זה מדהים.

נגיד, הייתי לפני כמה שנים באומן בראש השנה והתפללתי שם באיזה מניין למטה , ליד המים וזה היה מניין של בעלי תשובה שרצו להראות מגניבים, בלי להזכיר שמות. אז היה להם קטע, מגניב כאילו, של פיוטים ספרדיים.

נכון, כל הבוסים שם היו אשכנזים והיו שם גם כמה שהלכו עם שטריימלים ופסים כאילו, ברחו מקרנבל תחפושות של נטורי קרתא, אבל במסגרת הפוזה שאינה נגמרת, הם הצליחו למצוא שם איזה ספרדי אחד, שישיר להם בתפילה את הפיוט המזרחי "עוקד ונעקד".

הפיוט עצמו, לא ממש ראוי לציון , הוא הולך בסגנון

"רק על דבר אחד אני צורח, עוקד ונעקד והמזבח"

והאנשים שם אוהבים אוהבים לשיר אותו, כי זה חלק מאשליה הזו, שהם מוכרים לעצמם, שהם משהו מקורי ונועז ולא סתם חיקוי משעמם של זוללי הקוגל ממאה שערים.

אז באמת, בראש השנה, עושים עניין גדול מהדבר הזה, שמופיע בפרשת השבוע שלנו שנקרא עקדת יצחק.


לכאורה, החשיבות של עקדת יצחק, נובעת מהמסירות המוחלטת של אברהם. ברגע שאברהם עומד בניסיון העצום הזה ומוכן להקריב את בנו היחיד, מיד אלוהים אומר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ובוחר באברהם להיות אביו של העם הנבחר, שבו מתברכות כל משפחות האדמה. בהתאם לסיפור הזה , מזכירים את העקדה בזמן ראש השנה, כי ראש השנה זה יום הדין, וקרבת המשפחה שיש לנו אל אברהם אבינו, אמורה להיות נסיבות מקילות במשפט.

זה הסיפור הרווח והוא נשמע טוב, אבל מי שקורא את הטקסט המקראי ברצינות , מיד מבחין שהסיפור הזה לא מסתדר.

כאילו דא,
אברהם נבחר הרבה קודם, נכון? הוא נבחר כבר בפרשת "לך לך"

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

אז הסיפור של בחירת אברהם כבר תם ונשלם בברית בין הבתרים, בשביל מה צריך את העקדה?

אלוהים בעצמו מסביר לנו את הענין , כשהוא אומר אחרי העקדה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" , אבל ההסבר הזה, רק מחמיר את המצב, כי משתמע מזה, שאלוהים בחר את אברהם, בלי שאלוהים ידע שאברהם הוא ירא אלוהים.

אני לא הראשון שואל את זה, המפרשים משתגעים לגמרי מה"עתה ידעתי" הזה.
אני לא אכניס אתכם להתפתלויות שלהם, כי מבחינתי ההסבר מאוד פשוט, אלוהים מתלבט.

זה נשמע לגמרי הזוי, אלוהים הרי יודע הכל, אבל תחשבו על זה כה, אם אלוהים יכול לעשות הכל, הוא יכול גם לטעות, נכון?
זה מה שקורה בפרשת השבוע, אלוהים מתלבט, הוא כבר לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון , כשהוא בחר את אברהם.

אין ספק שאברהם בחור טוב.
אברהם ציית לאלוהים כשאמר לו לעזוב את חרן, אברהם ניצח את ארבעת המלכים והציל את השבוים שלהם וכמעט לא לקח שום תשלום.
אברהם באמת בסדר, אבל כדי נבחר האל, כדי לברך את כל משפחות האדמה, צריך יותר מזה.

זה ברור גם לאלוהים.

עכשיו מה מביא את אלוהים לפקפק באברהם? קל מאוד לגלות, יש מאורע מרכזי אחד שמתרחש בין ברית בין הבתרים לבין העקדה וזה חורבן סדום.

מה מתרחש בסדום , שגורם לאלוהים לפקפק בבחירה של אברהם?
לוט.
הנה כבר בהתחלה.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.

וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

לוט מקבל את האורחים, מאכיל אותם וכשאנשי סדום רוצים לפגוע בהם, הוא מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים.
לוט מתגלה כצדיק אמיתי.

מה עוד קורה שם?

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי.

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

לא רק שלוט הוא צדיק, לוט יודע להתפלל.
הוא מצליח במקום שאברהם נכשל , כי אברהם לא הצליח להציל את סדום ואילו לוט, בתפילתו , מצליח להציל את צוער.

לכן, אלוהים מתלבט.
אברהם בחלור טוב, אבל אולי לוט צדיק יותר גדול ממנו.
לכן דרושה עקידת יצחק , כי אברהם חיב להוכיח שהוא במדרגה יותר גבוהה מאשר לוט.
לוט היה מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים, לכן אברהם יצטרך להקריב את הבן שלו סתם, בלי סיבה.

ככה אלוהים יוכל להיות רגוע , בידיעה שהוא בחר נכון.
וזו הסיבה שאנחנו מזכירים את העקדה בראש השנה. בראש השנה אנחנו מתחרטים על החטאים שלנו, ומבטיחים שלא נחטא שוב.
אז למה שאלוהים יאמין לנו, הרי אנחנו מבטיחים כל שנה מחדש?
אז אנחנו משכנעים אותו לתת לנו עוד צ'אנס, בזה שאנחנו מזכירים לו שגם אצלו, לא תמיד הכל בטוח.

 

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים יקרים.

מה קורה בירושלים? פיגועים ? הפגנות?

העיקר שמספיק קר כדי להסתובב עם שני מעילים.

טוב, היום נדבר על הצדיק בנימין זאב הרצל.

יקרזקל
בנימין זאב הרצל היה צדיק גדול.
הוא עשה מסירות נפש על כלל ישראל.
בזמנו של הרצל, היהודים בפולין וברוסיה, היו בסכנות נוראיות.
עשו עליהם גזירות, לא הייתה להם פרנסה ואפילו קרה שהגויים היו מתנפלים עליהם והורגים אותם.
ואז באותה תקופה, לא היה מי שינהיג את היהודים ויעזור להם.
האדמורים החסידים , עשו אז , את מה שהם עושים היום, כלומר לנפנף בשטריימל ולעשות טישים

ואילו הליטאים נהיו פסיכים לגמרי.
זו הייתה התקופה של נובהרדוק בליטא, ושמה האנשים פשוט ברחו ליערות והתבודדו, והתחבאו וניסו להסתלק מהעולם בעודם בחיים.

בקיצור, ליהודים המסכנים והפשוטים לא היה אף שיעזור להם.
עכשיו הרצל הצדיק, הוא בכלל לא היה משם. המשפחה שלו גרה באוסטריה, שזו ארץ אחרת שבה הכל נחמד ונעים ויש עוגות ועוגיות והכל מאוד טעים.

והרצל גר שם, והכל היה בסדר, היה לו אבא עשיר ומשפחה נעימה והוא חי חיים של שפע וכבוד בלי בכלל להכיר את היהודים של פולין ורוסיה.
אבל כשהוא שמע על הצרות של היהודים ברוסיה, הוא עשה מסירות נפש.
הוא כתב ספר, שכל היהודים מרוסיה , יבואו לארץ ישראל ושמה יוכלו לחיות בשלווה וללכת לטישים וללבוש שטרימל ולאכול צ'ולנט וקוגל.
וככה הוא התרוצץ בין כל המפורסמים של העוילם והתחנן שיתנו ליהודים לברוח מרוסיה לארץ ישרואל. הוא כל כך התאמץ , עד שבגיל צעיר מאוד, יצאה נשמתו על קידוש השם, למען כלל ישראל.

בגלל המסירות שלו קראו על שמו את רחוב הרצל בירושלים ואת יער הרצל וגם יש עיר על שמו בשם הרצליה שנמצאת ככה לא רחוק מבני ברק.

זהו.

מה עם שבת חנוכה? אף אחד לא דיבר איתי.

רק הגודל קובע


20141017_11511820963_jpg
בדרך כלל , אנחנו לא עוסקים כאן באקטואליה.
אבל לפעמים, דווקא האקטואליה , עוזרת לנו להבין נקודה, שהיא חשובה בלי קשר לזמן או למקום האקטואליים.
לעצם העניין, לצערי, לא הכרתי כלל את המנוחה , סרן תמר אריאל, עליה השלום.
בכלל, בשנים האחרונות , לא סבלתי מעודף היכרויות עם אנשים מוכשרים, מוצלחים ומרתקים.
אפשר להגיד שההפך הוא הנכון, רוב האנשים שהכרתי בשנים האלו, הם חוזרים בתשובה מטורללים, או חוזרות בתשובה מעורערות , או בטלנים צעירים וזקנים מהעדה החרדית וסתם אנשים דפוקים.

בסדר, זה גורלי ואני אקבל עליו שכר גדול בשמיים, אם כי לעיתים נראה, שאין שכר גדול מדי בעניין הזה.

בעניין של סרן תמר אריאל, שמעתי כמה דיבורים לא הכי נעימים, חלק מהם מהנשמות הרעות וחלק מהנשמות הטובות.

אז מה הנשמות הרעות אומרות?

הן אומרות "מגיע לה, מה היא חשבה את עצמה? מי הרשה לה ללכת לצבא? מי הרשה לה להיות טיסת" וכן הלאה.
להן אנחנו עונים שיש סחלבים מרהיבים שפורחים יום אחד בשנה ויש בטטות רקובות שמסריחות לנצח.
אלו הנשמות הטמאות, גם אם יחיו אלף שנה, לא יחיו שניה אחת מהחיים של תמר אריאל, זכרונה לברכה. ארורים לנצח.

מצד שני, הנשמות הטובות , הן אומרות דבר אחר.
הן אומרות שלא צריך ללכת לנפאל, צריך למצוא דברים אחרים לעשות , ליד הבית, ליד הסניף, ליד האופניים.

לנשמות הטובות אנחנו אומרים, שאין כזה דבר נשמות טובות.
גם אין כזה דבר נשמות רעות.

בנשמות רק הגודל קובע.
הייתי בדיוק אצל אברהם זגדון בשיעור והוא סיפר שיש אנשים שאין להם נשמה.
זה בדיוק העניין.
אנשים מבקשים שיוכיחו להם שיש אלוהים, שיוכיחו להם שיש חיים לאחר המוות .
כאילו בסדר.
קודם תשיגו נשמה ונדבר.
אני גם יכול להסתובב ליד האנטנות של נווה אילן כל היום, ולא לקלוט שום דבר , כי אין לי מכשיר שמסוגל להפוך את כל הגלים האלקטרומגנטים לתמונות.

אוקיי?

יהי זכרה ברוך.

חוסר המכשיר מביא אותנו לפינה חדשה שתהיה לנו בבלוג והיא גם קשורה לחוסר במכשיר והפעם בחוסר במחשב.

 

פינת המדפיס

הפינה הזו מיועדת לאותם אנשים שמדפיסים את הבלוג הזה, לטובת האנשים שאין להם מחשב ואינטרנט ובכל זאת מעוניינים לקרוא.

זה נשמע מאוד נחמד וציוני , אבל זה לא.

כי האנשים האלו מחפשים כאן בעיקר, כל מיני רכילויות ולשון הרע על אנשים ורבנים שהם מכירים.

אין להם משהו אחר לחפש פה.

תגידו ברצינות, מי שאין לו מחשב, מי שאין לו אינטרנט , מי שלא הולך לקולנוע וקורא רק זיבלונים חרדים ופשקווילים, מה לעזאזל יש לו לחפש בבלוג הזה?

תמונות של ריילי סטיל?

13738466_ori

הנה קבלתם.

אה יש לי גם מסר לכל האנשים הבכלל לא נחמדים שביקשו ממני לסגור את האתר האחרונים.

אה, אתם לא יודעים אנגלית?

טוב , נדבר איתכם בשפה שלכם.

היום אנחנו חוגגים את הילולת שמעון הצדיק.

שמעון הצדיק מפורסם בגלל שהוא מופיע בתחילת מסכת אבות בפסקה הבאה:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.
הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

זה משפט מאוד מפורסם שניתן להמצוא אותו הרבה על בריסטולים בחודש הארגון (אתם לא יודעים מה זה)

אבל יש עליו שאלה.
תורה ועבודה מופיעות עם ה' הידיעה, נכון? על התורה ועל העבודה.
גמילות חסדים , מופיעה בלי ה' הידיעה.

התשובה היא ,
שהעולם עומד על התורה, לא על סתם תורה, אלא על תורה מיוחדת.
והעולם עומד על עבודה, לא סתם עבודה, אלא על עבודה מיוחדת.

והעולם עומד על גמילות חסדים, אבל גמילות חסדים אינה מיוחדת, כל גמילות חסדים טובה.

כיוון שכל אחת טובה, תעשו לי טובה ותעופו לי מהעיניים.

 

טוב, זוהי פינת המדפיס להיום וזה גם סוף הבלוג.

תחזיקו מעמד.

 

נשיקות.

 

 

הבת של ספיידרמן


שלום עליכם, ילדות וילדים, צופות וצופים, אהובות ואהובים , חמודות ומתוקים.

ימצא אתכם הטוב בכל מקום שתהיו, זה תרגום שלי לברכה הקלאסית לחג הקורבן.

אתם יודעים,

ככל שמדברים על משהו יותר, סימן שהוא פחות חשוב.

תפתחו את הרדיו ותראו .

מדברים על דברים חשובים, רק כשאין ברירה, ןגם שם מקפידים ךהתפס לזוטות.

שווה לדבר על זה, שווה להבין את זה, כי זה מדגים לנו את השאיפה האנושית לחוסר אחריות, הרי אם תדבר על שטויות, מה כבר יכול לקרות.

לדבר על דברים חשובים , זה מפחיד, לדבר על דברים חשובים, זה יכול להיות מסוכן, לכן באופן טיבעי, דברים חשובים הופכים להיות טאבו, הופכים להיות סוד, זה אנושי.

בהקשר הזה , אני רוצה להזכיר , סיפור של רבי נחמן שנקרא "מעשה באבדת בת מלך".

זה הסיפור שכולם מדברים עליו.

נראה לי , שמי שרוצה להיות רב בברסלב, הכי טוב מבחינתו זה לכתוב ספר, או חוברת בנושא הסיפור "אבדת בת מלך". ההצלחה בטוחה.

אם אתם עד כדי כך מסטולים שאתם לא יודעים מה הסיפור אז ככה.

הייתה בת מלך שנעלמה ומישהו שנקרא "השני למלכות" יצא לחפש אחריה.

אז הוא עשה כל מיני דברים ולא הצליח  ואז הוא בכה ובכה ובכה והתגעגע ובכה ובסוף הצליח להוציא אותה.

הוא לא הצליח להוציא אותה בגלל הבכיות, לא.

אף אחד לא אמר איך הוא הצליח להוציא אותה. זה לא בהכרח קשור לבכיות.

מה שכן, יש כאן רמז, למה קוראים לגיבור "השני למלכות" הרי יכלו לקרוא לו "ראש השרים" או "נסיך הכתר" או "יורש העצר". קוראים לו "השני", כי הבכיינים לא מגיעים למקום הראשון.

הקיצר, כמו שאמרתי על "אבדת בת מלך" מדברים בלי סוף, אני לא מנסה להגיד שהמעשיה הזו לא חשובה. היא חשובה, אבל זה כמו שאני אדבר כל הזמן, על מה אני אעשה, עם מישהו יתן לי מליון דולאר.

אני אקנה קוואסאקי ואסע לאיסלנד ואתרום לתנועה ליהדות מתקדמת, אבל את מי זה מעניין?

זאת מניפולציה, זה לא משהו שמשפיע על החים שלי כרגע, אוקי, אז למה לדבר עליו.

ובכל זאת מדברים עליו בלי סוף.

למה זה קורה? כי האנשים האלו מטיפים לבכיינות, הם מלמדים את האנשים שמי שיתבכיין ויתבכיין בסוף יגיע וזה שקר, רבי נחמן לא כותב את זה בשום מקום, בטח לא באבדת בת מלך.

מצד שני, יש את המעשיה השניה, "מעשה במלך וקיסר"

עליה, אף אחד לא מדבר, זה רק סימן שהיא חשובה מאוד.

לא מדובר בה, לא על מלך ולא על קיסר.

מסופר  על הבת של הקיסר, שהיא יותר מזכירה את הבת של ספידרמן

הסיפור שם קצת מסובך, אז אני אספר אותו בקיצור.

בת של קיסר ובן של מלך התאהבו והתחתנו, אחר כך נאבדו אחד לשניה.

אז הבת של הקיסר יצאה למסע לחפש את בעלה, ובדרך פגשה ארבעה טיפוסים.

אחד היה בן של סוחר שניסה להתחתן איתה , והיא רימתה אותו וגנבה לו את האוניה, אחר כך היא פגשה מלך שגם ניסה להתחתן איתה והיא גם רימתה אותו, אחר כך היא פגשה שודדים שבאו להרוג אותה והיא רימתה אותם ואז הרגה אותם ובסוף , היא פוגשת מישהו שמנסה להעמיד פנים שהוא בן המלך, בעלה האבוד והיא הורגת אותו.

היא לא מתבכינת אף פעם.

ההפך, היא כל הזמן בתנועה, משקרת וגונבת והורסת, עד שהיא מוצאת את בעלה.

על המעשייה הזו , אף אחד לו מדבר, לא כתבו עליה ספרים, לא עושים ממנה הצגות, כלום.

היא מעניינת מאוד, יותר מ"חכם ותם" , יותר מ"בת מלך" , אבל משום  מה כולם שכחו אותה.

כמו שאמרתי , על הדברים החשובים לא מדברים.

זה מה שרבינו מנסה להסביר לנו כאן, שיש לנו יעוד ואת הייעוד הזה צריך להגשים, לא בבכיינות ולא בתפילות.

צריך ללכת על זה, לא משנה מה המחיר.

עוד דבר חשוב אנחנו יכולים ללמוד כאן , זה את הסיפור של המתחזים.

המפגש הרביעי והאחרון של בת הקיסר, הוא עם מישהו שלא רוצה ממנה כלום . הוא לא מכיר אותה ולא רואה אותה בכלל ואף על פי כן, היא מכוונת עליו מין קרן ליזר כזו ושורפת לו את המוח.

כל מהשהואעשה זה דבר אחד, הוא ניסה להראות כמו בעלה האמיתי, בכל מיני דרכים.

כך רבינו מלמד אותנו מה דעתו על מתחזיו על כל מיני "הצדיק ממגדיאל" ו"שר החיכוך" ומורנו הרב וכל אלו.

רבי נחמן מלמד אותנו שאותם צריך להפיל מגבוה, צריך לשרוף להם את הראש. גם אם הם לא עומדים לנו בדרך, גם אם אנחנו יודעים את האמת, רבי נחמן ידאג שהם לא יצאו מזה בשלום, כי הם מפריעים לאחרים.

יאללה, עוד חגים בדרך.

יהיה בסדר.

שטח הפקר


אז אנחנו ממשיכים בסיפור הזה.
דיברנו על המרכז הראשון שבו נולדת אנרגיית החיים ועל המרכז השני אליו האנרגיה עולה.
שימו לב למשהו מעניין.
היסוד שמתאים למרכז השני , הוא יסוד המים.
רואים את זה גם בציורים הינדיים של המרכז השני , שם מציירים אותו כפרח שבתוכו ירח המשתקף בים.

מצד שני, אם אתם זוכרים , רבינו מתייחס אליו בליקוטי מוהר"ן בתורה רנ"ג ורנ"ג הם אותיות נגר, כשנֶגֶר, פירושו בעברית מקור או מאגר מים. זה לא סתם קוריוז.
אנחנו מוצאים את הקישורים והרמזים האלו, לאורך ולרוחב כל ספרות ברסלב.
אז כדי שנוכל להתקדם , הבא ונעשה סדר.
כאשר רבינו מדבר על "אש" הוא מתייחס לאנרגיית החיים באופן כללי, ואילו לאנרגיית החיים יש כמה וכמה מצבים, ובמצב השכיח שלה, היא מתרכזת במרכז השני, מה שמכונה בפי היפאנים הארה ובפי ההודים סוודיסטנים ובלשון הניו אייג' "מרכז המין".

עד כאן החזרה.
נמשיך אם כן.
איך אנחנו יכולים להסביר את המונח "אנרגיית החיים", בלשון שתובן גם על ידי בוגרי מערכת החינוך?
אנחנו יכולים להגיד שאנרגיית החיים היא "פוטנציאל" ואילו המצב שלה הוא "מוטיבציה".
לכן מכאן אנחנו יכולים להבין שכשאדם נמצא בסכנת חיים, המוטיבציה שלו היא להציל את חייו , שזו המוטיבציה הראשונה, ואילו במקרים אחרים , האדם נמצא במוטיבציה השניה, שהיא להתרבות.

עכשיו ישנו משהו חשוב, שרצוי להזכיר.
בעניין הזה, מוטב להגיד מעט מדי, מאשר הרבה, כי הנושא הזה כל כך מהותי ויסודי בנפש האדם, עד שכל ברבור מיותר, הופך להיות בסיס לשרשרת אינסופית של בלבולים ולכן כשמדברים על העינינים האלו, עושים זאת במתינות רבה, עקב בצד אגודל.

בשלב שהגענו אליו, אנו יכולים לשאול שתי שאלות.
השאלה הראשנה היא, האם אנרגיית החיים , יכולה להגיע לעוד מקום, חוץ מהמרכז הראשון והשני והשאלה השניה היא, שאם היא יכולה , למה היא לא מגיעה?
לשתי השאלות ישנה תשובה אחת, והתשובה היא שלמערכת האנרגטית של האדם, נכנס עוד שחקן מרכזי שמשפיע על ההתנהגות של אנרגיית החיים.
השחקן הזה נקרא בפי המומחים "מיינד אגו", והוא מייצג את ההכרה העצמית של האדם על פי שכלו.

יש הרבה מאוד מה לספר על השחקן הזה, ואנחנו לא נעשה את זה כאן.
מה שחשוב מבחינתנו, הוא שהמיינד-אגו, יונק את אנרגיית החיים של האדם ומשתמש בה לצרכיו.
הוא לא יכול, או לא רוצה, לקחת את אנרגיית החיים כשהיא נמצאת במרכז המין, כי אילו הוא היה גוזל אותה משם, האדם כבר לא היה מעוניין להתרבות ואז האנשים בעלי המיינד אגו היו נכחדים, אבל הוא מנסה לקחת , כל טיפה של אנרגיית החיים, שאינה מנוצלת לשרידה או להתרבות.

אם כך, מהו הקונדוליני.
הקונדוליני, הוא התנועה הספונטנית של אנרגיית החיים, מעל ומעבר למרכז המין.
כלומר, בהתקיים הקונדוליני, המוטיבציה של האדם מתרוממת באופן טיבעי, אל מעבר ליצר השרידה ויצר ההתרבות , אל מצבים הכרתיים גבוהים יותר.
החכמים היוגים , דימו את התנועה הזו, לתנועת התרוממות של נחש, לכן המילה "קונדוליני" שמשמעותה "נחשי".
מכאן אנחנו מבינים דבר חשוב, והוא שהקונדוליני, הוא מצב תיאורטי, שאינו קיים במציאות.
במציאות, כל אנרגיה עודפת, שאינה קשורה להתרבות או לקיום, נחטפת על ידי המיינד-אגו.

זאת אומרת, שמבחינה אנרגטית, לאדם שאנחנו מכירים, יכולות להיות רק שתי מוטיבציות, או מוטיבציה של קיום, או מוטיבציה של התרבות.
לכן באופן טיבי, האדם לא יכול להתגבר על יצרו.
אנרגיית החיים כשנמצאת במרכז השני, היא המרכיב הדומיננטי בהוויתו.
רק כאשר, האדם נמצא בסכנת חיים מוחשית, גובר יצר הקיום על יצר ההתרבות והאדם מתרכז בהגנה על חייו.


אז מה אנחנו עושים, כדי להביא את האדם לרמות תודעה יותר גבוהות?
מה אנחנו עושים כדי לפתור את האדם מהדחף הניצחי למין ולהתרבות?

אנחנו עושים תרגילי קונדוליני.
אנחנו מייצרים סימולציה של עליית קונדוליני, או במילים יותר טכניות, אנחנו לוקחים את אנרגיית החיים של האדם ומעיפים אותה למעלה, אל מעבר למרכז המין.

אילו היינו יכולים לקחת את כל אנרגיית החיים של האדם ולהזיז אותה, היינו משנים באופן קיצוני, את האופי שלו ואת השקפתו. את זה אנחנו לא יודעים לעשות כרגע, אנחנו כן מצליחים לקחת קצת מהאנרגיה, וזה מספיק כדי לחולל שינוי מסויים וזמני.
תרגילים כאלו, ידועים מאוד בתורת היוגה-טנטרה-מדיטציה.
התרגיל הכי מוצלח מתוכם שאני מכיר, הוא מה שאנחנו מכנים "אושו קונדוליני" או "מדיטציית קונדוליני". בעיקרון, זה רצף של תרגילים שנמשך בסך הכל שעה.

חשוב מאוד לתרגל לפי ההוראות, חשוב לא לאלתר , לא להאריך ולא לקצר.
אם עושים את התרגיל הזה כמו שצריך הוא עובד.

כאן יש הסבר מוסרט ומוצלח.

מה המשמעות של כל הפעולה הזו?
בדיוק מה שאמרנו, המוטיבציה של האדם שמאופיינת בשרידה או בהתרבות, משתנה.
הוא כבר לא מעוניין באף אחת מהשתיים.
התוצאה של השינוי במוטיבציה, היא הקלה גדולה והתרעננות.
כל התאוות של האדם , ניזונות משתי הרמות התחתונות של האנרגיה, תאוות המין, תאוות הכבוד, תאוות הבצע , תאוות האכילה, כולן נחלשות בצורה חדה.

נסו ותראו. זה עובד.
אז זו התשובה בשבילך, מי שלא תהיה.
יש דרך החוצה.
עדיין לא סיפרתי שום דבר על מה שנימצא בחוץ, אבל זה למעשה הרעיון של אושו, לא לספר על מה שניתן להשיג, אלא לדבר על הבעיות ועל הדרכים להשתחרר מהן, לפחות.

זה טוב,
יחסית למה שאתם מכירים, זה גן העדן.
גן עדן מוגבל, אבל עדיף על גהנום ניצחי, האין זאת?

או, כמו שאומרים החבר'ה, אם כבר מין, אז מין מסוכן.

יאללה חברים.

אדוני ישמור צאתכם ובואכם, מעתה ועדדדדדדדדדדד עולם.

קבורים בליבנו


אנחנו בדרך כלל לא מתעסקים באקטואליה וגם הפעם לא.

בסופו של דבר הרוחניות היא יוצרת את המציאות ולא ההפך.

אני אתן לכם דוגמא, היו כל בלאגנים השבוע, אתם יודעים אם שמעתם חדשות.

זה בדרך כלל לא ככה, כל המטוסים מתפוצצים והערבים משתוללים החל מי"ז בתמוז, ככה עובד השעון הביולוגי של היקום.

מה פתאום הקדימו בשבועיים?

ראש חודש היה יום שבת ויום ראשון ומולד הירח היה ביום שישי. לפי ליקוטי הלכות, צריך לקדש את הלבנה ברגע שרואים אותה, כאשר היא נקודה עמומה , אבודה בחלל.

זו לא קפריזה, זה עיקרון רוחני, כי אותו מחזור ירח , הוא מודעות מסויימת, הוא אנרגיה ישותית שהרעיון מאחוריה הוא להשמיד את כולנו.

זה לא בגלל שהיא אנרגיה רעה, לגמרי לא. פשוט, היא הכוח שגורם שכל מה שקיים עתיד להמחות ובאותה המידה היא הכוח שגורם לדברים שלא קיימים כרגע, להיווצר.

הכוח הזה הוא כוח מאוד אנטרופי, מאוד כבד , מאוד קארמתי וזה כל מה שאנחנו לא רוצים בחיים שלנו ובשביל זה , מפתחים דרכים להתמודד איתו.

אחת מהדרכים, היא קידוש לבנה.

זו דרך מופלאה, היא למעשה מבצעת הנפת ג'ודו , על הכוח הזה ומפנה את העוצמה שלו, בכיוון ההפוך. אנחנו למעשה, חוגגים את הלידה של הלבנה, הופכים אותה לנקודה טובה, מעבירים את המודעות למודעות של "נקודות טובות", שלמעשה מניפה את היקום למדרגה גבוהה יותר של מודעות, למדרגה גבוהה יותר של שיווי משקל אנרגטי ומקבלים וככה אנחנו הופכים אנרגיה הורסת לאנרגיה אפוקליפטית, אנרגיה של גאולה, של התעלות.

הפעם נתקענו, במקום לקדש את הלבנה, במוצאי שבת שעבר או ביום ראשון, חיכינו שבעה ימים תמימים וקידשנו אותה רק אתמול בערב, מה שגרם שכל הזבל האנטרופי, יפול לנו על השכל.

ממש חבל.

אבל זו ההקדמה רק.

הבאתי אותה רק בתור דוגמא למעשיות שבידע הקבלי.

מה שרציתי לספר הוא על שלושת סוגי המקובלים, יש סוג רביעי שאני לא נכנס אליו כרגע.

הסוג הראשון ,שהוא הנפוץ , כמובן, זה אלו שלא יודעים כלום.

יש להם חצרות, ישיבות, ארגונים, מוסדות ומה שתרצו, אבל קבלה היא בשבילם קנטונזית עתיקה. אין להם מושג בזה. אני לא יודע אם יש איזשהם סימני היכר לטיפוסים האלו. הם מסתובבים בפריפרייה ואוספים כסף מכל מיני מטומטמים.

הסוג השני, אלו כאלו שהתחילו ללמוד קבלה , ומה לעשות? נשרף להם השכל.

גם קבלה, שהיא לא מעשית בכלל, יכולה לקרב את האדם לכל מיני אנרגיות, שבלי הידע הקבלי הוא לא היה מוצא אותן והאנרגיות הללו, הן לא ממש בטוחות למשתמש. בקיצור, המקובלים מהסוג השני הם כאלו שנישרף להם המוח. הם בטוחים שהם צדיקים גדולים, הם בטוחים שעושים תיקונים בעולמות העליונים , אבל אין להם שום דבר הם לא עושים כלום, כל המדרגה שלהם היא ערימה של נתיכים שרופים במוח.

אצל המקובלים מהסוג השני, אפשר למצוא הרבה מאוד מנהגים משונים ומופרכים, תלבושות פסיכיות ומרחב דעות והשקפות מופרע לחלוטין.

אני לא אומר שטיפול פסיכיאטרי לא היה מועיל כאן, אבל לא נראה לי, שמישהו מהצדיקים הדגולים כאלו, באמת מקבל את הזריקות המתאימות.

הסוג השלישי, הוא הסוג שלח המקובלים האמיתיים, חייבי, כדורי, הסנדלר, החלבן וכן הלאה.
הם בדיוק ההפך, מהמקובלים שרופי השכל. מה בדיוק הם עושים, אני לא יודע, אבל הסגנון שלהם מאוד קורקטי. הם נחבאים אל הכלים, מדברים מעט ובקיצור ולא אוהבים למשוך תשומת לב.
רובם של המקובלים מהסוג השלישי לא ידוע בציבור. מי שמכיר אותם מכיר ורוב האנשים לא מכירים וזה גם לא חשוב. המקובלים מהסוג הזה, טוב להם ונוח להם כשהאינטראקציה הציבורית שלהם מינימלית.

אז זו הייתה ההקדמה.
מי קבור בתוכינו?
ישנה מעשיה זן בודהיסטית שאני אתרגם אותה לשפה החסידית, כי אני רוצה שתפיצו אותה בין הנידחים והכופרים.
חסיד אחד בא לרב ושאל אותו מה פעולת הצדיק בעולם.
הרב בדיוק קשר פתילים לטלית וענה לו "הפתיל הזה הוא באורך מטר."
עד עכשיו נראה שהשאלה מובנת וגם התשובה מובנת.
על השאלה אין מה להרחיב.
החסיד רוצה לדעת מה המקום של הצדיק בעולם, בשביל הפרופורציות. הוא רוצה להשוות את עצמו לצדיק, לדעת את ההתקדמות היחסית שלו מול קנה המידה של הצדיק.
זו נשמעת שאלה מסובכת , אבל לא. שמעתי מטומטמים רבים חוזרים עליה בגרסאות שונות, כמו אלו:

איך מגיעים למדרגת "כמוני ממש?"
איך שוברים תאוות אכילה?
איך מגיעים לגילוי אליהו?

כל אלו שאלות מטומטמות שנשאלות על ידי המטומטמים והם מזכירות במידה מסויימת, את השאלות על השגת הארה ששאלו מטומטמים אחרים בזמן שסדנאות ויפסנה היו אופנתיות.

Presentation1
זו השאלה של החסיד.
מה התשובה של הרב? הרב עונה "אורך החוט הזה חצי מטר" והיינו חושבים שהמשמעות היא, בפשטות "אל תתעסק בעניינים שלמעלה ממך. אתה יצור גשמי, אתה מודד דברים בצורה שטחית ושבלונית. מה לך ולענייני צדיקים?"
זו התשובה שהייתה נראית לנו הגיונית, עד שקם פרשן לטקסט הבודהיסטי הזה ואמר דבר מדהים. (גם הוא מתורגם לחסידית מסיבות ברורות)

החוט קרוב והנפש קרובה יותר

לתשובות האלו, שווה לחכות שנים ארוכות, כיוון שהן הופכות את כל סדר המחשבה ויוצרות מציאות אחרת, תודעה אחרת.

מה בעצם הרב אומר לחסיד?
הוא אומר לו, שהוא מחפש בכיוון הלא נכון. הוא מסתכל החוצה ושואל מה הגודל של הצדיק ומה הכוח של הצדיק, אבל למעשה הוא צריך להסתכל פנימה, כיוון שהצדיק פועל לו על הנשמה ומתוך ההשפעה הפנימית שיש לצדיק עליו, הוא יוכל באמת להבין את השפעת הצדיק עליו.
כאן אני עוצר, כי המסקנה שהגעתי אליה בשבוע שעבר, היא שכל מה שסיפרו לנו על עיבורי נשמה זה שקר.
נזכיר לכם מה סיפרו.
סיפרו שכשהצדיק מת, רק שלושה מתוך עשרים ואחת חלקי הנשמה שלו עולים להעולמות העליונים וכל היתר, כלומר שמונה עשר חלקים, נותרים בעולם הזה. עד כאן זה נניח שזה נכון.
מה שסיפרו לנו זה שאותם חלקי נשמה, נצמדים לנשמות של אנשים חיים כדי לעזור להם, בכל מיני עניינים רוחניים וברגע שזה קורה, חלקי הנשמות ממשיכים הלאה.

זה כבר לא כל כך נכון.
זה מתחיל ככה, אבל אחרי שאדם מקבל את אותו רסיס צדיקים, כמה וכמה פעמים , הרסיס נשאר אצלו.
אני לא מבין עד כדי כך באריתמטיקה של הנשמות, אבל בקווים כלליים, אדם לא יכול להתקיים עם נשמה וחצי, כי אין לו כלים, לא פיזיים ולא נפשיים. מה שקורה בפועל, זה שאותו אדם "מאבד" למעשה חלק מהנשמה שלו ובמקום אותו רסיס, העיבור מהצדיק "מתרגל" אליו והופך להיות חלק ממנו.

נשמע נחמד?
מאוד נחמד, זו אחת הדרכים להשתגע מקבלה. הנשמה שאתה נולד איתה, על האורות הפנימיים והמקיפים שלה, היא הומוגני, היא לא תמיד מאוזנת, אבל חוסר האיזון שלה מוגבל, על ידי הקומה שלה. "הקומה" הוא גודל הנשמה, למי שלא יודע.
מה קורה ב"עיבור מתרגל"? לתוך מערכת רוחנית צנועה ואיטית, נכנס איזה אלמנט, מתוחכם, משוכלל ואסרטיבי. הרי אתם מכירים את עצמכם ואתם מכירים את הנשמה שלכם.
איך לדעתכם היא תראה ליד נשמה אחד מנכדי הבעש"ט? ליד הנשמה של החוזה מלובלין או ליד הנשמה של אחד מהנביאים?
גם אם הרסיס קטן, והקומה שלו היא רק אחוזים בודדים מסך כל הקומה של הנשמה שלכם, הוא יתחיל להפעיל לחצים רוחניים פנימיים, שיהיה לכם קשה להתמודד איתם.
טוב, להרגע, מעיבור קבוע כזה, קשה להשתגע, בגלל שלוקח המון זמן, עד שרסיס מנשמות העל, יכול להתרגל לנשמות רגילות. בדרך כלל אנשים משתגעים מקבלה תוך שנה. רסיס מתרגל במשך כמה שנים טובות, אבל בסוף זה קורה.

הצדיקים, קוברים את עצמם בתוכנו, ומתוך הקבורה שלהם, הם זוכים לחיים חדשים.

ואנחנו, תחנות דרכים על צירי הזמן, זוכים לגורל שלא ביקשנו, גורל שמרחיק אותנו מהחיים לתוכם נולדנו, מנתק אותנו מהחברה , מהתרבות ומהשפיות ובסופו של דבר , מביא אותנו למקום שבו אין שום "בסופו של דבר" , כי רסיס מצטרף לרסיס והם נוצרו מנצח מחושל, שאינו מת ואינו נח, אלא תמיד רוחש ורוגש, כשהוא עוסק בענייניו , בעולמות האלמוות.

חודש טוב, סוף סוף?


בבוקר הגעתי לחדר הכושר והמדריך שאל אותי מה עניינה של פרשת אמור.

לכאורה שאלה סתמית, כמו שתמיד שואלים אנשים שנראים דתיים מאוד.

אבל בעצם מדובר בשאלה מאוד עמוקה, כי אם תשימו לב, הפרשייה הזו היא אחת מהיותר מוזרות.

אין בה שום קו רוחני מסויים או מעשה היסטורי, אלא היא מנתרת בתזזיתיות מעניין לעניין. מתחילה בחוקי הטהרה של הכוהנים, והכהן הגדול ש"לאביו ולאימו לא יטמא" , ממשיכה לקרבן תודה, עוברת לחגים פסח, שבועות יום כיפור וסוכות , משם מבצעת פניה חדה ללחם הפנים, ומסיימת בסקילתו של המגדף, אותו מצרי למחצה שקלל את אלוהים.

לכן לא ידעתי להשיב למדריך, והמשכתי בענייני, אבל לא שכחתי את השאלה.

תיארתי לעצמי, שבסופו של דבר , סוף התשובה לצוץ ואכן צצה.

כל העניין ב"אמור" , הוא שלתורה ישנה אמירה לכל אחד.

גם לכהן הגדול, גם לכהנים הזוטרים, גם למקריבי הקרבנות, גם לפשוטי העם ואפילו לפושעים, אלו שמוצאים להורג ישנה אמירה.
לכולם אומרים משהו, והמשהו משתנה מאדם לאדם. זו תשובה מצויינת לתת למדריך בחדר כושר, כי למעשה בפרשה הזו, מוזכרת הסקילה, שניתן להגדיר אותה כפעילות ספוטיבית קדומה.

זה היה מאז ומתמיד הרעיון הבסיסי ביהדות, יש בה מקום לכל אחד, למלך , לפושע , לנואפת ולשוטה. המנגנון הרבני, מוצא לכל אחד מהם טיפול תורני הולם. בגלל זה הבודהיזם הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעיל, הוא לא מתעסק עם כולם , רק עם מי שרוצה לצאת לחופשי, רק עם מי שרוצה להיות אדם אמיתי.

מצד שני, האדם הנבון, יכול להגיד "אז מה? מתעסקים ביהדות עם נוכלים ורוצחים ומגדפים, האם זה מה שאמור למנוע, מהאדם הנאור להשתחרר?"
שאלה מצויינת והתשובה היא כזו.
תמיד הייתה לי שאלה, על מה שכתוב בפרק 11 בספר הזן "פתח ללא דלת".
אני אתן לכם סיכום קצר של הפרק , כדי שתבינו על מה מדובר.
ג'ושו, מגדולי המורים הבודהיסטיים והוא חי במאה שמינית לספירה.
יום אחד בא לנזיר שואל אותי מה זה משהו, והנזיר הראה לו אגרוף.
ג'ושו ביטל את התשובה והסתלק.
למחרת הוא בא שוב לאותו הנזיר , שאל את אותה שאלה וקיבל את אותה התשובה, אבל אז, הוא השתחווה לנזיר והכיר בנכונותה של תשובתו.
מומון, המחבר של "הפתח ללא דלת", במידה רבה היה הפרשן של ג'ושו והוא מקפיד לטעון שהאגרוף היה אותו האגרוף.
כמובן שכולנו שואלים למה בהתחלה ג'ושו פוסל את התשובה ואחר כך מקבל אותה.
מומון משיב במין טענה סתומה, שעיקרה , "החרב ההורגת את האדם, היא החרב המושיעה את האדם."
לא הבנתם?
זה באמת מסובך.
שימו לב לדבר אחד, במאה השישית לפני הספירה קרו כמה דברים.
בודהא קם בהודו כדי לגאול את העולם, לאו צו קם בסין כדי לשחרר את האדם.
שני אלו התרחשו במזרח הרחוק, מה קרה כאן? בית המקדש הראשון נחרב.
לא נראה צירוף מקרים מוזר?
מצד אחד, העולם פורח, העולם מתעלה לאור תורתם של גדולי המורים ומהצד השני חורבן, על נהרות בבל.
עוד דבר צריך להגיד לגבי חורבן הבית הראשון, הוא די חסר משמעות, כי אחרי שבעים שנה בונים את המקדש מחדש.

אז זה העניין,
לכאורה הייתי אומר, שכל זמן שבית המקדש עומד , האדם לא יכול להשתחרר, כי על מה עומד כל הרעיון של בית המקדש? שישנה בתוכנו נוכחות אלוהית מכאנית, מאורגנת , מתופעלת וביורוקרטית.
אדם שרוצה להתחבר לאלוהות, עושה מה שאומרים לו לעשות בפרשת אמור.
אם הוא הכהן הגדול, "לאביו ולאימו לא יטמא"
אם הוא סתם בנאדם , הוא יכול להביא קורבן תודה, או משהו.
אז אם הכל כל כך פשוט, מי צריך בכלל רוחניות? יש קרבנות? יש כהנים? יש לוויים? הכל בסדר ולא צריך כלום.
אמנם אלוהים שולח נביאים פעם אחרי פעם כדי להסביר לאנשים שהוא לא רובוט, הוא לא איזה מכונת קוקה קולה שמכניסים לו כבש ומקבלים התגלות. הוא אומר לאנשים "למה לי רוב זבכחם?" , אבל האנשים לא מקשיבים.
יש בית מקדש, הכל דופק , אז למה בכלל להתייחס לאלוהים.
לכן הבית היה צריך להחרב.
כדי שהבודהא יעלה, כדי שהטאו טה צ'ינג יכתב.
זה היה חיוני, אותו סילוק של המכונה האלוהית.
וכאן סודו של מומון , החרב ההורגת, היא החרב המושיעה ומה פירוש חרב? חרב מלשון חורבן.
אז למה בנו את המקדש מחדש?
כי המקדש הוא לא באמת הבעיה, הבעיה נמצאת בתודעה האנושית, שעד שלא מחריבים לה את בית המקדש, היא לא מסכימה להקשיב לנביאים.
אחרי שהגיע החורבן, סוף סוף לקחו את הנביאים ברצינות ואז , כבר לא הייתה בעיה במקדש.
"האגרוף, הוא אותו האגרוף" אומר מומון והאגרוף מסמל את המקדש, את כוחו של אלוהים בעולם.
ג'ושו שואל את הנזיר "מה זה משהו"
הנזיר מציג אגרוף, הכל בכוחו של אלוהים.
ג'ושו פוסל את התשובה, כי כוחו של אלוהים מפריע לאדם להתעלות.
אבל בפעם הבאה שהוא שואל את השאלה, הוא מקבל את התשובה, כי גם האדם וגם ההתעלות שלו הם בכוחו של אלוהים.

יאללה, סלין דיון, וסאלם עלייכום.

כי משורש נחש יצא צפע


היי חברים וחברות, מקסימים ומקסימות.
אתם יודעים בוודאי שאני באריזות עכשיו, מתפעל את הבלוג החדש, מתכנן תוכניות וכן הלאה.
הרבה אנשים כתבו לדואל ביקשו את הכתובת של הבלוג החדש, וגם קיבלו ויש נרשמים והכל בסדר.

בסך הכל ההרגשה הכללית שלי היא הקלה. קשה היה לי לפעול תחת ענן, קשה היה לי לפעול תחת לחצים ואיומים מכל מיני מטומטמים ומנוולים, אבל המשכתי, המשכנו, כל זמן שזה היה רלוונטי. אלא שהעולם משתנה ואנו משתנים איתו וברסלב החופשית כבר עובדה קיימת. היא לא החזון שלי, היא כולה של רבי נחמן בן פיגא והוא הצדיק, שזורם בעורקי העולם ואין איש שמרים או מוריד את ידו בלי רשותו.

אני, צריך לעשות דברים אחרים, זה צפוי. כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו, כולנו נעים, כל אחד למקומו.
אבל סוף השנה הגיע ולפני שאני ממשיך את משמרתי במקום ובזמן אחרים, אני הייתי רוצה לדבר על מה שנעשה בשנה שעברה.
ובכן,
כמו שמסרו לי מהנהלת האתר, היו יותר מ37,000 צפיות בבלוג הזה במהלך שנת 2013.
הצטרפו עשרות מנויים, נכתבו מאות תגובות.
זה אומר שהיינו כאן, שעשינו משהו.
יותר ממאה כניסות ביום, מכל חמשת היבשות, זה לא דבר שאפשר או כדאי לזלזל בו.
 

הנה תקציר:

אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 37,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 14 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.

לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.

אוקי, יופי, כל הכבוד.
יש עוד סיבה שהתכנסנו ככה היום, וזה שקיבלתי שאלה מענינת מאחד מהמנוים הותיקים. הוא בחור אמריקא והוא כתב לי כך (בהשמטת פרטים מזהים)

To my friend "Drall" I really enjoyed the free Braslev blog and am a bit sorry to see it go.Iam sort of addicted to Likutei Moharan and Breslever things in general. Nevertheless,I always feel uncomfortable because the sexual repression in Braslev is a bit too much for me to handle. Any thoughts on this matter?Obviously your previous blog was a commentary on this issue but I'd be interested in hearing how you deal with this when you're around real Breslever like R. Teichner.I

ובכן, קודם כל, אני יודע שליכלכו עלי בלי סוף, שאני תומך בפריצות, ובאוננות ובתועבה.
זה שקר וכזב.
אני מוכן לצפצף גם על הרבנים וגם על מה שהם אומרים, אבל אני בחיים לא אפנה נגד הטאו טה צ'ינג וכך נכתב שם בפרק ס'

לפיכך מונע החכם הקצנה, התנשאות והתמכרות לתאווה

קצר ומדויק.
כל התמכרות, כל תאווה, יוצרת מצב של עיוות התודעה. בגלל זה חסידות ברסלב מתנגדת לתאוות, ובגלל זה הזן בודהיזם עושה את אותו הדבר.
עיסוק לא בריא במין ובמיניות, הוא לא סתם תאוה, הוא יותר גרוע, תראו מה רבינו כותב על זה בתורה רנ"ג

יֵשׁ אֵשׁ בָּאָדָם מִתְּחִלַּת הַתּוֹלָדָה שֶׁמֵּהָאֵשׁ הַזֶּה בּוֹעֲרִין בְּאָדָם כָּל הַתַּבְעֵרוֹת שֶׁל כָּל הַתַּאֲווֹת וְגַם כָּל הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנּוֹתְנִין לְהַגּוּף הָאֵשׁ הַזֶּה הוּא מְכַלֶּה וְשׂוֹרֵף הַכּל וְעַל יְדֵי מִעוּט שֵׁנָה, הָאֵשׁ הַזֶּה נֶחֱלָשׁ וְאֵין לוֹ כּחַ לִבְער אַך שֶׁ מַּזִּיק לְהַמּחַ מִעוּט שֵׁנָה וְכֵן רִבּוּי שֵׁנָה כְּשֶׁהָאָדָם מַכְרִיחַ עַצְמוֹ לִישׁן הַרְבֵּה גַּם זֶה מַחֲלִישׁ וּמְמַעֵט הָאֵשׁ הַנַּ"ל וְגַם זֶה מַזִּיק לְהַמּחַ רַק כְּשֶׁאָדָם יָשֵׁן בְּמִדָּה כָּרָאוּי אֲזַי תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל בְּתָקְפָּהּ וְכחָהּ כִּי לא נֶחֱלָשׁ הָאֵשׁ הַנַּ"ל

זו כמובן אינפורמציה מאוד בסיסית, שאנחנו מכירים מלימודי המדיטציה.
מה שאנחנו יודעים חוץ מזה, זה שאותה אש עליה רבינו מדבר, אותה אנרגיה שהוא מכנה "אש" היא אנרגיה שהיא מינית רק בצורתה הבסיסית ויש לנו דרכים לתעל אותה ולהפוך אותה לכלי להרחבת התודעה.
כך שבאותה התמכרות לתאות, במיוחד לתאוות מיניות, קיימת טעות, של שימוש באנרגיה בצורה מסולפת ואנחנו נגד זה. תמיד היינו. זהו היסוד של הזן בודהיזם, זוהי משנתם של מורינו הגדולים אושו, גורודייף וכן הלאה.
מי בעד התמכרות לתאוות?
מי שנגדנו, מי שנגד הבלוג הזה ורבני הזבל שמכנים את עצמם ברסלבים, כי באמצעות ההתמכרות לתאות, הם יוצרים אצל המאינים הסתומים רגשות אשם שהופכים אותם לנשלטים.
עכשיו אני אספר סיפור אמיתי, שקרה בערך לפני שנה.
היה רב ברסלבי גדול שאני מכיר ואני לא יכול לכתוב את השם שלו כאן, כי אנחנו עדין בהסכם עם העדה החרדית, שלא יתפרסמו כאן ציטוטים מהרבנים "שלהם".
לרב הזה, הגיעו הרבה בחורים צעירים, תלמידי ישיבות והתחננו בפניו, שיעזור להם להתגבר על זרמי ההורמונים, שמוציאים אותם מצלילות דעתם ומפילים אותם ליאוש ודיכאון.
ברור שהרב ההוא, שהוא אדם חביב ביותר, ניסה לחזק אותם וניסה לעודד אותם כמיטב יכולתו, ואני לא אומר שהוא לגמרי לא הצליח. הניסיונות שלו בודאי סייעו במשהו, אבל הוא לא הכיר את השיטות של פונה.
בפונה יש שיטות שיגרמו לסטרייט צעיר ובריא להכנס לג'קוזי עם ברוקלין דקר ולחשוב רק על התאמת הצבעים בסלט הפירות שאכל בארוחת הבוקר של שלשום.
זה לא בדיוק ככה, כי למין יש גם היבטים פסיכולוגיים ולא רק ביולוגיים, אבל בגיל צעיר, יותר משלושת רבעי הבעיות הן הורמונליות ובהן אנחנו יודעים לטפל, לא רע.
אז באתי אל הרב, מתוך רצון אמיתי לעזור לו להפטר מכל הבכיינים האלו ואמרתי לו שאני יכול לסייע, באמצעות כמה שיטות שלמדתי בהודו.
אמרתי לו שישלח אלי את האנשים ואני כבר אסדר אותם.
הוא חשב שזה רעיון נפלא, כי באמת עשו לו את המות והוא שלח אותי לאחד מהעוזרים שלו, שכיהן על תקן של עובדת סוציאלית לכל הדפוקים והשבורים.
העוזר שמע על מה מדובר וכמובן התנגד.
הוא אמר שבחורים שנמצאים בישיבות, אסור לקבל שום דבר , אלא מהרבנים שלהם.
לכן הוא הציע לי ללמד את השיטות שלי, רק לנשים.
לא היה לי כוח להתעסק איתו ובטח לא להתעסק עם הנשים שלו, שאני באמת לא יודע אילו בעיות היו להן, אז חזרתי לרב ועדכנתי אותו.
הרב אמר, שהעוזר מבלבל במוח, לא במילים האלו, כי הוא אדם טוב ממני בהרבה, אבל הטיעון של הרב היה, שאילו תלמידי הישיבות, היו יכולים לקבל את הכל בישיבה, הם לא היו מגיעים עד אליו כדי להכנס לו לורידים.
אבל לא יצא מזה כלום, כי הרב אמר שצריך לקבל אישור מאיזה בד"ץ והבד"ץ לא היה איתו בקשר ולי היו דברים אחרים להתעסק איתם וכנראה שגם לו היו.
אז בקיצור,
אני נגד הדחקה מינית.
ברסלב גם כן נגד הדחקה מינית, כי זו מלחמה נגד עצמך ובמלחמה הזו יש הרוגים.
האנרגיה המינית צריכה לזרום למעלה, לשנות צורה, לפתח את האדם ולתת לו כלים להתעלות.

מי שמבין את זה, לא ידבר על יצר הרע ולא על פגם הברית ולא על שמירת עינים.
הוא ידבר על מדרגות.
כמו בהגדה של פסח,
השתה עבדי , בשנה הבאה בני חורין.
ועד השנה הבאה יש בסך הכל עוד שעה וחצי.
אז תחזיקו מעמד.
דלתות נפתחות.