עוד מעט חג


 

img_20171013_192051-1210-800-600-80

 

עוד מעט חג.

בואו נחזור על מה שחשוב בשמחת תורה.

לא חשוב כלום, רק לרקוד, בערב, בבוקר ובהקפות השניות.

אין לרקוד אחרי חצות.

לא שזה מזיק אבל זה לא העניין.

עשו ככל שביכולתכם לרקוד, באמת, איפה שאין בית כנסת שרוקדים , לכו לדיסקוטק.

אם אין ברירה, תשארו בבית ותעשו מדיטציה של אושו שנקראת נאטארג'

זה חלק ראשון

זה חלק שני

 

ישנה מסורת שנאטארג' שוות ערך להקפות, לדעתי בתשעים אחוז מהמקרים נאטרג' לוקח.

אני פשוט ליד ישיבת הסדר אז אני בסבבה , אוקיי , יש לי הקפות, אבל רוב האנשים אין להם כי בבית הכנסת לא רוצים לזוז.

אז אל תהססו, אם אתם נשים או אתם מגיעים לבית כנסת ורואים שכולם בקטע להעביר את ההקפות, תחזרו הביתה ותעברו לנאטרג'.

ההקפות שניות מאוד חשובות.

עד היום לא מכיר הרבה הרבה מקומות שעושים אותן כמו שצריך.

אבל לא אחרי חצות.

אוקיי,

לסיום, קראתי לאחרונה את מוסף שבת של "מקור ראשון"

העיתון הזה לא התדרדר, אלא צנח לתהום.

הביאו שם חנטרישים כמו מוטי קרפל ושרה העצני, שנראה לי שגם "בשבע" לא קיבלו.

אתם יודעים מי עוד כתב שם, דורון שפר, אליל ההמונים.

עיתון כזה, לא ראוי לשמש עטיפה למלפפונים.

הקיצר היה שמה מישהו דפוק בעטיפה, שכתב שירה, אלוהים יעזור.

אמרתי, השם ירחם, אם זה יכול, כל אחד יכול.

 

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
אַחֲרֵי חֲצוֹת -הֻשְׁעֲנָה רַבָּה
רָאִיתִי אֶת הַפַּרְצוּף הַשָּׁחֹר שֶׁל הַצֵּל בְּאוֹר הַלְבנָה

וְאָז יָדַעְתִּי – הָרֶשַׁע קַיָּם

וְכֻלְּכֶם תְּשַׁלְּמוּ לִי

תְּשַׁלְּמוּ לִי בַּדָּם

 

חג שמח

 

 

שכר אמיתי


אוקיי, שבוע טוב , שלט!

R blog

איזה שלט, הא?

מתה כבר 12 שנה , כפרה עליה, אבל הרעיון ברור.

זה השכר האמיתי על כל עמלנו, זה מה שאנו זכאים לו , ללגום מגביעי הסיליקון בעיר המסכות.

אסור להתנצל על דברים כאלו. ככה אלוהים ברא אותנו וככה הוא ברא את העולם.

זה לא אומר שאין מה לעשות.

כולם עובדים, אנשים עושים הרבה.

אני עושה המון, אילו אלוהים היה עובד באותה רצינות כמוני, אין לכם מושג איזה גן עדן היה כאן.

טוב, אבל די להתלונן.

דיברנו פעם על הרעיון של החברה האנושית כפירמידה.

למעשה, ישנן כמה פירמידות.

יש פירמידה בצבא ויש בשירות הציבורי ויש באוניברסיטה ויש בחברות פרטיות , אבל העיקרון אותו עיקרון.

התנועה מלמטה למעלה, העליה תמיד קשנ יותר ויותר ואם אתה מסתכל על הפירמידה אתה מבין שיש לה מטרה אחת, יציבות.

זה אולי העניין העיקרי פה.

יש לך דוגמאות של כל מיני ארגונים, שלכל אחד , לכאורה ישנה מטרה אחרת , אבל הם פועלים בצורה כזו שכל מה שהם מעוניינים להשיג זו יציבות.

עכשיו שימו לב איך זה מתבטא.

היום יש הרבה יותר מידע נגיש מצד אחד, מצד שני אנשים מסוגלים פחות להבין את המידע הזה, לעבד אותו ולנצל אותו.

יש יותר הזדמנויות לבלות ולהנות אבל אנשים מוגבלים כי יש פחות זמן פנוי.

אפשר להגיד שזה איזון במובן השלילי שלו.

לפעמים חוסר היציבות, הוא גם סוג של הגבלה.

בעולם יש אנשים טובים ויש גם רעים.

יש אנשים מנוולים ושקרנים וגנבים, אבל אפשר להסתדר איתם עד רמה מסויימת אם הם יציבים, אם יש להם מערכת אינטרסים קבועה.

אבל אנשים לא יציבים זו בעיה. הרגע שאתה נכנס איתם לאיזו מערכת יחסים שיכולה להיות אישית, או מקצועית, אז אתה לא יודע למה הם מתכוונים ומה הם מחליטים והאם מחר תהיה להם אותה דענ כמו שיש להם.

אז האנשים האלו עוצרים אותך.

אם יש לך רצון להתקדם, רצון להשיג משהו , הם יקחו אותך אחורה. הם יעצרו אותך. לא בגלל שהם רוצים, אלא בגלל שפשוט אי אפשר לסמוך עליהם.

הם כמו עץ השיטה.

הוא צומח לכל הכיוונים , מתפשט כמו שיח והאמת שהוא מאוד חלש, אבל הוא תופס מקום של עצים חזקים. כך מתבטאת העוצמה שלו, הוא עוצר עוצמה אמיתית.

למה אני מספר הזה?

בגלל השיר על בר יוחאי, זוכרים?

בַּר יוֹחָאי, עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים,

לִמּוּדֵי יְיָ הֵם לוֹמְדִים,

אוֹר מֻפְלֶא אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים,

הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶיךָ:

אז עצי השיטה הם כאלו, אבל הכוח של בר יוחאי הוא להעמיד אותם. הוא לייצב אותם.

יש לו את האנרגיה הזו, להכניס אותם לתלם את עצי השיטים, להעמיד אותם.

וככה מושגת התקדמות, כך הפירמידה נשברת.

היום ליל הושענה רבה. לילה מדהים, אחוז בעוצמה. כבר יגיע הזמן לצאת החוצה ולהתפשט באור הלבנה.

כן , אנרגיה, זה מה שאנחנו צריכים. לקחת ולשאוב, שיהיה לנו כוח להיות מדוייקים ולהחליט את ההחלטות הנכונות.

קחו מה שיש, תנצלו.

עוד ניפגש בעיר המסכות.

לילה טוב.

 

מחוייב המציאות.

לפני השקיעה


טוב, אז שביתה ממשמשת ובאה

אבל אני חייב למעסיקים שלי עוד פוסט אחד לפני שאני אוכל להתפנות לדברים חשובים יותר.

אז ככה,

רגע , שלט

X מחוייב  איזה שלט מדהים. נכון שהתגעגעתם?

לפני יותר מדי שנים הייתי בבית כנסת בירושלים.

לא הייתי בפנים כי הייתי צריך להשגיח על הילד, אז ישבתי בחוץ והיו שם כמה אימהות.

אז אמא אחת אמרה שכל הקטע של ארוחות ליל שבת בזמן של שעון קיץ, נראה לה דבילי לגמרי.

כאילו , להגיע הבייתה בעשר בלילה, לעשות קידוש ואז להתחיל לטחון בשר ודגים וסלטים וקינוח , כל זה נראה לה גם לא בריא וגם לא נעים.

ברור שהיא הייתה אמריקאית.

אז אמרה לה אמא אחרת, אמריקאית כמוה, שיש לה רעיון שבליל שבת היא תעשה ארוחה קלה מפירות ואבטיח וגלידה וזהו.

לא יודע למה.

מיד קפצה לראש הפנטזיה המינית הבאה.

להגיע לאיזו אמריקאית הביתה באמצע הלילה.

לאכול יחד איתה ארוחה קלה של פירות , אבטיח וגלידה ואחרי זה להשכיב אותה על השולחן ולעשות לה מה שבדרך עושים בפנטזיות מיניות, כל אחד לפי דרכו.

כמו שכתוב בגמרא " כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" (נדרים כ')

אני חייב לציין שאני די קונוונציונלי בעניין הזה.

אבל שאמריקאיות כאלו, שמבקרות את מנהגי האורתודוקסיה, הן לא בדיוק החומר המתאים לפנטזיות מיניות.

כאילו, אצל אמריקאים הכל מסודר והגיוני.

אמריקאית שמתאימה לפנטזיות מיניות, מגיעה לתעשיית הפורנו.

b8l4f4fcyaadbeq

אמריקאית שלא מתאימה, מגיעה למניין שיוויוני בדרום ירושלים ומעבירה ביקורת על מנהגי האורתודוקסיה.

וזה הביא אותי למחשבה שיש מכנה משותף בין האורתודוקסיה לבין תעשיית הפורנו.

נניח , אם הייתי שואל את האמא האמריקאית הזו מה דעתה על תעשיית הפורנו, היא בטח הייתה מבקרת גם אותה, נכון?

בקיצור,

כשהכל מסודר, זה לא אומר שהכל טוב. אוקיי?

כאילו דא, אם אני נמצא בירושלים ועוד באיזורים האלו של האמריקאים, הסדר הטיבעי אומר שאני לא אמצא שום הזדמנות לממש את הפנטזיות המיניות שלי.

אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, אלא שצריך להכניס עוד גורם למערכת, לא רק סדר.

צריך כוח שישמור על איזון, מצד אחד ידאג שלא יהיה תוהו ובבוהו וקניבליות ואפוקליפסה ומצד שני שלא נהיה כמו קוביות בבית מלגו על מדף של ילד משעמם, תמיד תקועים במקום שלנו.

צריך כוח שידחוף אותנו הלאה ולמעלה, להגשמת הפוטנציאל שלנו, התקוות שלנו היצירתיות שלנו.

הרי ביננו אפשר להודות, פנטזיה מינית זו אמנות, זה לא רק "בום" של שחרור לחץ מיני. זה חזון, זה מעוף, זו הרמוניה.

אז איך כל כך מובן מאליו שמוסכמות חברתיות ומגבלות חוקיות וכלכליות יותר , תמיד יתגברו על צורה כזו אותנטית של יצרתיות?

בקיצור, היה ראש השנה, עבר גם יום כיפור, סוכות אוטוטוטו נגמר ושנה חדשה נפתחת.

מה אני אגיד לכם? עם קצת רצון טוב, אלוהים יכול לתקן כאן הרבה.

שבת שלום.

בחשכה גדולה


מועדים לשמחה קוראות וקוראים.

מי יתן ורק טוב יקיף אתכם. מי יתן ותזכו לשנה טובה.

מי יתן ותזכו לנקום, אני מאמין גדול בנקמה. לשלם באש על דם , באש ותמרות עשן.

בנקמה, אין שמץ של נחמה אבל יש הרבה על מה, הרבה הרבה על מה.

על הפוסט האחרון קיבלתי בסך הכל תגובה אחת, אבל תגובה מאוד יפה והייתה שאלה שלא רציתי לענות בעצמי.

אושו עשה שם את מרבית העבודה ואני רציתי להביא אותו גם שייתן את התשובה, ואז אמרתי לעצמי שזה כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'".

כאילו מה הקטע?

למה להביא דווקא את אושו, למה לא להביא מישהו אחר, נגיד את רבי נחמן , נגיד את הבעל שם טוב?

מה דפוק בכל המערכת שאפשר להביא רק את אושו, מה הקטע?

והאמת ששום דבר לא דפוק במערכת. לא בזאת.

אם יש משהו בעולם שהוא בסדר, אז זו האמת.

נכון, האמת היא מידת הדין , והעולם כידוע לא יכול להבנות במידת הדין, אז הוא נבנה במידת החסד.

וכאן יש קטע טריקי.

כי העולם נבנה במידת החסד, והעולם הוא זבל, הוא חרא, הוא גועל נפש.

ואז אתה מחפש מה טוב בעולם הזה, מחפש ומחפש ואז אחרי הרבה הרבה זבל שאתה אוכל\ אתה מגלה שיש משהו טוב בעולם. האמת. האמת טובה. האמת מצויינת.

איייין על האמת.

אמר הבודהא:

"ארוך הלילה לער, ארוכה הדרך לעייף, ארוכים החיים לכסיל שאינו מכיר בתורת האמת."

האמת, האמת, האמת, הדבר היחיד שטוב בעולם הוא האמת והאמת היא דין ולא חסד.

זה מעניין.

זה בסופו של דבר מרושע.

אתם יודעים כמה חסדים אדם יכול לקבל והם ירקבו לו בידיים? כמה הם יסריחו, כמה שהם יהפכו לנטל, לכאב, לאסון?

אין סוף לבגידת החסדים.

אבל האמת, האמת נהדרת, כמו יהלום היא קשה וזוהרת. לעולם לא תכזיב האמת, היא אור, אור אמיתי, מגדלור.

טוב, אושו, יתברך שמו, סבבה? הוא התחיל, תנו לו לסיים.

הנה הבמה, כולה שלו.

שאלה

בהגוון אהוב,

האם האור של רבי נחמן לא היה יותר מדי גדול לרבי נתן?

האם מה שאנחנו קוראים בספרי ברסלב זה מה שרבינו באמת התכווין?

תשובה

הרבה מאוד שנים ישבתי על כסא ועניתי לשאלות של אנשים. אולי עשרים שנים, אולי עשרים וחמש. אלו שנים רבות , זה הרבה זמן ושאלו אותי מאות רבות של שאלות, אולי אפילו אלפים.

אני לא זוכר את כל השאלות, אני גם לא זוכר את כל השואלים, היו רבים כל כך, גברים ונשים. אני זוכר רק את מה שחשוב, אם היה עניין מיוחד, אם הייתה חשיבות מסויימת , אותה אני זוכר.

זה מביא אותנו לטעות גדולה שאנשים עושים כשהם מדברים על הבודהא, הם טוענים שלבודהא הייתה ראיה כללית, הוא היה רואה את כל האנשים באופן שווה, את כל הדברים כדבר אחד. הם טועים ואומרים שבעיני הבודהא לא היה הבדל בין אנשים שונים, שבעיניו נראה הכל אותו הדבר.

זו טעות גדולה.

הבודהא הבחין בפרטים, הוא פשוט הבדיל בין העיקר לטפל, הוא הבדיל החשוב, לשולי לסתמי. הייתה לו ראיה אמיתית. הוא היה רואה עני, מקבץ נדבות והיה רואה חיה, מכונה. הוא היה רואה עשיר נישא על אפיריון , מוקף במשרתים, והיה רואה בו את אותו הדבר, את אותה הטיפשות. לכן אנשים חשבו שהכל שווה בעיני הבודהא, אבל זה לא נכון, אם היה דבר חשוב , הבודהא היה מבחין בו, הוא היה רואה את האמת.

גם אני רואה את האמת.

אני רואה אותך, את האמת שלך. אני לא יודע איך קוראים לך, אני לא יודע איך אתה נראה והיכן אתה מתגורר, אבל את האמת אני רואה, במה שחשוב אני מבחין ומבחין היטב.

אז שאלו אותי הרבה שאלות, הרבה נשים והרבה גברים ובאופן כללי אני יכול להגיד שבכולם אתה היית מקנא. היית מקנא במראה שלהם, היית מקנא ברכוש שלהם, בחברים שלהם , בבני הזוג שלהם. היית רואה אותם ואומר "הלוואי שהייתי כך, הלוואי שהיה לי כך" , אילו היית רואה אותם עכשיו, היית מקנא.

האנשים האלו חלקם היו עשירים מאוד , חלקם היו פופולאריים מאוד, חלקם היו מלומדים גדולים או אמנים מפורסמים. היו בינהם גם נשים יפהפיות. היו לך סיבות לקנא בהם, הרבה סיבות, אבל בדבר אחד אתה לא צריך לקנא בהם. בסיכוי שלהם להגיע לאמת. לך יש סיכוי טוב. כל כך הרבה שנים ישבתי ושמעתי שאלות, כל כך הרבה אנשים שאלו אותי ולא ראיתי אחד ויחיד מכולם שיש לו סיכוי להגיע לאמת כמו הסיכוי שיש לך.

אולי זה קטן בעיניך, אולי כסף ומעמד ומין , הם בעיניך הדברים החשובים , אולי ואולי לא, אבל דבר אחד בטוח , אתה רעב לאמת הרבה יותר מהם והרעב הזה יכול להצעיד אותך קדימה , הלאה והלאה.

סוטרת הלב היא המסמך המרכזי , הכי חשוב, הכי משמעותי של הבודהיזם.

זה מסמך מדהים, זו שירה, מעט מילים שמסודרות באופן מסויים שנותן להן עוצמה מיוחדת, עוצמה לשנות את העולם.

בסוף הסוטרה מופיע המשפט הבא "צא צא צא אל ההארה"

מי שרעב לאמת, הוא יכול לצאת.

ואתה יכול , מכיוון שאתה כל כך רעב, כל כך כואב והרעב הוא מנוע שיכול להביא אותך יום אחד אל הצד השני, אל פסגת ההר , אל המקום בו לא קיים רעב יותר, רק אסירות תודה, רק שלמות והשלמה.

בחסידות ברסלב אומרים דבר מעניין על רבי נתן, אומרים עליו את המשפט הבא, אומרים שלרבי נחמן היו כמה תלמידים יותר טובים מרבי נתן.

למעשה הם אומרים את האמת, אבל כמו הרבה פעמים בחסידות ברסלב, אומרים דבר אחד ומתכוונים שאנשים יבינו את ההפך.

אומרים את האמת באופן כזה שאנשים יבינו שקר.

גם כאן זה כך, אומרים שלרבי נחמן היו תלמידים יותר טובים מרבי נתן ואנשים מבינים שאומנם רבי נתן היה מלומד גדול, וחסיד גדול וצדיק גדול, ואמנם הוא היה ה"עלוי מנמירוב" , אמנם הוא הבין היטב את רבי נחמן ואף על פי כן, היא כמה אנשים בחסידות ברסלב שהיו גדולים וחשובים וחכמים יותר ממנו. זה מה שאנשים הבינו וזה שקר.

מכל התלמידים של רבי נחמן מברסלב, רבי נתן היה הכי גרוע.

הכי גרוע, הכי אפס. הוא היה מלומד, זה נכון, הוא בא ממשפחה של מלומדים עשירים אבל זה לא עזר לו. הוא לא הבין כלום ממה שאמר רבי נחמן, הוא היה הכי טיפש.

רבי נחמן היה מורה גדול.

גם אם תחפשו בכל ההיסטוריה, גם אם תחפשו בכל העולם, לא תמצאו מורה כמו רבי נחמן, הוא היה יכול לשחרר אנשים במשפט אחד, אפילו במילה אחת.

היו באים אליו אנשים נפחדים, היו מגיעים אליו אנשים מטורפים, אנשים בדיכאון. הוא היה משחרר אותם ברגע.

לאיש אחד הוא היה אומר "זה בסדר, תעבור דירה" , לאיש אחר הוא היה אומר "אתה צריך להחליף מקצוע ולהיות עגלון".

בדרך כלל זה הספיק. הייתה לו ראייה מושלמת לרבי נחמן , הוא היה מבין את המצוקה של האדם ובמילה אחת הוא היה יכול לפתור את הכל והאדם היה חוזר לביתו מסופק ומאושר.

היה לו משפט , לרבי נחמן , הוא היה אומר "גם קצת זה משהו".

איזו גאונות, בעולם שבו אנשים תמיד רוצים עוד ועוד, בעולם של תחרות ושם קנאה ושל שנאה, להגיד "גם קצת זה משהו" זה גאוני. הבודהא לא היה אומר את זה, ישו בעצמו לא היה מדבר ככה, אבל רבי נחמן הצליח. הראיה הייתה חודרת והוא הבין את העולם האנושי יותר מכל השאר.

אבל היה לו תלמיד אחד שלא הבין כלום. זה היה נתן, "העילוי מנמירוב". שמונה שנים הוא היה אצל רבי נחמן , הוא עקב אחריו כמו צל. הוא היה מסתובב בין התלמידים הותיקים של רבי נחמן ושואל אותם על דברים שרבי נחמן אמר לפני שנים והוא היה רושם הכל.

זה היה כפייתי אצלו, הוא היה צריך לדעת הכל , לתעד הכל והוא כתב וכתב אבל לא הבין כלום.

ואז רבי נחמן מת, הוא נפטר בגיל צעיר מאוד, עוד לא היה בן ארבעים. המוות שלו היה נורא, הייתה לו מחלה בריאות והוא נחנק. המוות שלו היה כרוך בסבל איום, אבל הוא קיבל אותו באומץ, קיבל אותו באושר ושמחה. אמרתי לכם, מכל המורים גדולים, רבי נחמן מברסלב היה באמת מושלם, באמת מיוחד.

לכן עכשיו אתה מבין למה השאלה שלך היא שאלה מצחיקה.

אתה שאלת אם האור של רבי נחמן היה גדול מדי בשביל נתן מנמירוב, בהחלט היה גדול מדי. רבי נתן ראה את האור אבל לא הבין כלום. ברור שאתה מבין יותר. כשאתה עולה לאוטובוס, תסתכל על האנשים. כל אחד מהם היה מבין יותר מרבי נתן. זה מעניין מאוד, אילו הוא לא היה רואה את האור הזה, הוא היה יכול להמשיך בחייו.

בכל מקרה, לא היו לו חיים טובים, אבא שלו היה אכזרי, אישתו הייתה מופרעת, היו לא הרבה בעיות לרבי נתן, אבל לפחות היה נחסך ממנו התסכול העצום שהיה לו מהנוכחות של רבי נחמן.

רבי נחמן, אולי הגדול במורים שהעמידה התנועה החסידית , אדם יחיד בהיסטוריה שעזר לרבים כל כך ורבי נתן נמצא לצד אדם כזה, כל אדיר , כל כך נשגב ועדיין רבי נתן לא מבין דבר, עדיין הוא אומלל, עדיין במצוקה עזה.

אחרי שרבי נחמן נפטר, רבי נתן עוד חי שלושים שנה ובמשך השנים הללו, האומללות שלו משנה צורה, האומללות הופכת לאובססיה, הוא רותם את עצמו למטרה להנציח את רבי נחמן, את התורה שלו , להנציח את החיים שלו.

רבי נתן הכיר את רבי נחמן במשך שמונה שנים, אבל רבי נחמן היה מורה יותר משתים עשרה שנים קודם לכן , ורבי נתן אוסף כל פיסת מידע, כל שמועה , כל זיכרון . הוא רושם , הוא כותב , הוא מפרסם.

הוא הופך להיות מצבה חיה לחייו של רבי נחמן. אנשים חושבים שהמצבה של רבי נחמן נמצאת באוקראינה באיזה מקום. זו לא האמת, במקום ההוא לא נמצאת הגופה של רבי נחמן, הוא גם לא נקבר שם.

אבל לרבי נחמן יש מצבה, רבי נתן היה המצבה שלו ואחרי שרבי נתן נפטר, הספרים שרבי נתן כתב על רבי נחמן, הם נשארו המצבה, הם קיימים עד היום.

אני אגיד לך משהו לגבי ספרים.

אנשים אומרים עלי את הדבר הבא , הם אומרים, אותו האיש דיבר תמיד נגד הספרים, ובעצמו כתב מאות ספרים. הוא אמר שהספרים הם מוות, הם מילים מתות, הם מילים הורגות ובעצמו כתב וכתב ופרסם. הם אומרים עלי שאני שקרן ואני צבוע. אומר דבר אחד ועושה את ההפך הגמור.

האמת שכתבתי בסך הכל ספר אחד, יכול להיות ששניים. זה לא משנה, זה היה לפני זמן רב. כל הספרים האחרים נכתבו על ידי תלמידים. הם לא שלי, הספרים שלהם. גם הספרים של רבי נחמן, הספרים של תורת חסידות ברסלב, הם לא של רבי נחמן. הם רק המצבה שלו, רבי נתן כתב אותם, וברוב המקרים , הוא לא הבין מה הוא כותב.

אז עכשיו נשאלת השאלות הבאות, האם הספרים מועילים ? האם הספרים מזיקים? האם הספרים יכולים להיות מזיקים ומועילים בעת ובעונה אחת? האם הם יכולים להיות מועילים במצבים מסוימים לאנשים מסויימים ומזיקים לאחרים?

צריך להיות זהירים כשעונים על השאלה הזו.

כולם מדברים היום נגד ספרים. יש לזה סיבה. הספרים הם זולים, סדנאות יכולות  להיות יקרות מאוד, טיול עד לאשראם, עד לגורו , יכול להיות יקר.

דברים יקרים פירושם רווח כלכלי לאנשים מסוימים, אבל ספרים היום ניתן להשיג במחיר נמוך מאוד, לכן אנשים מדברים נגד הספרים.

אבל אני סבור שספרים יכולים להביא תועלת במקרים מסויימים.

תחשבו על אישה צעירה, יש לה גוף דק, בהיר וחלק. מלמדים אותה שהגוף שלה נועד להיות מנוצל להנאות של גברים, או אולי רק להנאות של גבר מסויים. בשלב מאוחר יותר היא תצטרך לשאת בגוף שלה את הצאצאצים שלה ואחר כך היא תאכיל אותם באמצעות נוזל שהגוף שלה יפיק.

אחרי שהצאצאים יגדלו היא תצטרך לטפל בהם, היא תצטרך לבשל להם, לעיתים גם תצטרך לעבוד כדי שיהיה לה כסף לקנות לצאצאים מזון ובגדים.

כך מלמדים את האישה הצעירה, מלמדים אותה שהיא גוף שנועד להיות מנוצל, עד שיהיה שבור והרוס.

תחשבו גם כן על גבר צעיר, הוא יוצא לעולם, הוא תמים, הוא טוב לב. אז אומרים לו, אתה חייב להצליח בבחינות , ואחר כך אתה חייב לעבוד ולעבוד ולהרוויח כסף, כי תהיה לך אישה ויהיו לך ילדים ותצטרך לדאוג להם ולפרנס אותם ואומרים לו שהוא ימשיך לחיות כך במשך עשרות שנים. בבוקר הוא ירוץ לעבודה, בערב הוא יחזור לביתו עייף ומותש , יום אחרי יום, שנה אחרי שנה וזה יימשך וזה יימשך עד שהוא יהיה זקן שבור וחסר תועלת.

זה מה שיודעים אנשים צעירים , נשים צעירות וגברים צעירים.

אבל אז הם נתקלים בספר. לא משנה איזה ספר. זה יכול להיות ספר על ישו, ספר על בודהא, איזה ספר שלא יהיה והספר הזה מספר להם שיש חיים אחרים. הספר הזה מספר להם שקיימת מציאות שונה, מציאות ללא ניצול, מציאות ללא עבדות.

במקרה כזה, ספרים יכולים להביא תועלת רבה, הם כמו נר בודד בחשכה גדולה.

זה נכון שספר לא יכול לפתוח את הדלת אל האור, אבל הוא יכול להצביע על העובדה שדלת כזו קיימת. במקרה הזה , לספר יש תפקיד חשוב בחיי האדם.

מתי הספרים מפסיקים להביא תועלת והופכים להיות מזיקים.

אני שמעתי על אדם אחד, קראו לו עובדיה. האדם הזה התגורר בעיר ירושלים. האדם הזה היה איש נתעב , הוא היה פושע, פושע מרושע. עם כל זה, הוא היה מלומד גדול בחוקים של הדת היהודית. מספרים על הבית של האדם הזה, שהקירות, כל הקירות הבית שלו, היו מכוסים בספרים.

עוד מספרים, שהאדם הזה, היה כל כך מלומד עד שידע את כל אחד מהספרים בעל פה. אנשים היו שולפים ספר מתוך אחד מהקירות והיו שואלים אותו מה כתוב בראש עמוד מסויים בספר והוא היה יודע להגיד. הוא היה מלומד גדול, מלומד אדיר, אבל אדם רע ואכזרי. אלפי ספרים הוא זכר בעל פה , אבל היה אדם רע. רע מאוד.

הסיפור הזה מלמד אותנו כמה דברים, והדבר החשוב שאנחנו יכולים לזכור הוא שהספרים מזיקים כשהם הופכים להיות קירות, כשהם הופכים להיות בית כלא. כאשר חייך מוכתבים על ידי הספרים, כאשר בכל רגע אתה חייב ספר שינחה אותך לאן לפנות, אז הספר הופך להיות מסוכן, אז הספר הופך להיות סוהר.

זוהי התשובה לשאלה האחרונה שלך.

עכשיו אתה מבין מה אתה קורא, כאשר אתה פותח ספר של רבי נחמן.

עכשיו אתה כבר צריך לדעת שלא רבי נחמן כתב, זוהי רק מצבה. המצבה נוצרה בשביל המתים, להזכיר שהתקיימו פעם.

אתה השואל, אתה האיש הרעב , האיש חסר המנוח, אתה צריך לזכור שאתה חי והמצבה חשובה לך, לא בגלל שיש בה עצמה איזו תועלת, אלא בגלל שהיא מזכירה לך שפעם, גם רבי נחמן היה חי, גם הוא, המורה הגדול, גם הנאור הבהיר, הוא היה חי כמוך. הוא נשם אוויר כמוך, הוא צעד על הקרקע כמוך וכאשר אתה תפנים את הידע הזה כל פעם שתפתח את הספרים, אתה תגיע למצב שלא תהיה זקוק להם יותר. אתה תנשום ותצעד ובכל רגע תתחזק ותבין יותר את רבי נחמן ואת תורתו, עד שגם אלו ייעלמו ותשאר רק אתה , אמיתי ובוהק ובהיר. ניזון מאמת , חי לאור האמת, בן אלמוות וחסר פחד.

זו התשובה בשבילך, תלמיד אלמוני.

עכשיו אני פונה לדרול,

דבר ראשון, אני בא כשאתה מבקש , אבל האמת היא שכבר הרבה שנים שאינך זקוק לי. פרוש כנפיים ועוף אל המרומים, אין בעולם שמש יוקדת מספיק להמס את כנפיך.

דבר שני , אמא שלי הייתה נצר לשושלת מפוארת ועתיקה של מגידי עתידות. הם היו מסוגלים לנבא לך כמעט כל דבר. הם היו יכולים להגיד לך, בעוד שלוש שנים, תעבור דירה, או בעוד מאה יום תצטרך לקנות נעליים חדשות. למרות שאני בן לאותה המשפחה, אף פעם לא מצאתי עניין לעסוק בידע הזה. היום אני אחרוג בשבילך ממנהגי ואבטיח לך , עוד תזכה לנקם, יום יבוא של נקם ושילם.

 

 

 

 

 

 

אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי


חתימה טובה, קוראות וקוראים

אני יודע הבטחתי לכתוב על תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, זו שידועה בכינויה "אזמרה" אבל לי לפחות ברור שאני לא ברמה הדרושה לבצע כזו משימה, לכן ביקשתי עזרה ממישהו שבהחלט מסוגל לעשות את העבודה.

אני מפנה את הבמה למורה הדגול והאלוהי, הבודהא של המאה העשרים, בהגוון שרי רג'ניש , הידוע בקיצור כ"אושו".

הוא נפטר לפני 29 שנים, אבל כשצריכים אותו הוא שמח לעזור.

תודה לך.

bhagwan_shree_rajneesh_diary_1980_28large29_-_p-iii שאלה:

בהגוון אהוב, ידוע שרבי נחמן מברסלב בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן הדריך את תלמידיו לדון כל אדם לכף זכות. האם לדעתך זו עצה טובה ואם כן , אז מדוע?

תשובה:

כל פעם שמגיע מורה לעולם, כל פעם שאדם מגיע להבנה אמיתית, לאמת גדולה, כל פעם מתרחשים מספר תהליכים.

אחד הדברים שקורים לו , זה שהוא מתמודד עם הרבה מאוד כאב, הרבה מאוד צער. הצער הוא לא צער אישי. אדם כזה אינו סובל. הוא יכול לחוש אי נוחות וזה קורה, אבל אותה תחושה נפשית של סבל אישי, של צער וכאב, אינה נמצאת אצל אדם שחווה את האמת , שנבלע באמת.

עם כל זה הוא חש צער אמיתי, שנובע מההבנה שהוא לא יוכל להעניק את הידע שלו לאנשים אחרים.

כל זמן שהוא היה בדרך, כל זמן שהוא היה תלמיד, היו לו שותפים, היו לו חברים, היו לו אנשים שהוא יכל לשתף בחוויות שלו, בשאלות שלו , בתשובות שקיבל או שמצא בעצמו.

כשהגיע לאמת, כשהגיע להבנה, הוא מוצא עצמו לבד. הוא מבין לראשונה עד כמה כל האנשים שהיו סביבו במשך שנים, רחוקים ממנו ורחוקים מהאמת ורחוקים מהבנה. אז הוא נמלא בתחושה של צער. הצער על המרחק שלהם, הצער על העננים שמסתירים מהם את המציאות.

הוא עצמו חש בעונג עצום, קשה להבין את זה, צער ועונג גם יחד. מי שלא הגיע לא יבין. האושר נמצא, המלאות, השמחה, התכלית, ומצד שני קיים צער.

זו הסיבה שהבודהא, כשהגיע להארה, דיבר על צער, דיבר על סבל.

אנשים טוענים שלבודהא הייתה אובססיה לסבל, אבל זה שקר.

לבודהא לא הייתה כל אובססיה, הוא פשוט חש את הסבל הרב של האנשים שהקיפו אותו והוא הבין כמה הם רחוקים מלחוות את האושר, את השמחה היקומית שהוא חווה בכל רגע ורגע.

רבי נחמן מברסלב היה אחד מהמורים הגדולים.

הוא התחיל את המסע בגיל מאוד צעיר וגם סיים אותו מוקדם.

גם הוא, היה מוקף בהרבה אנשים. בודהא היה נסיך, הממלכה של אבא שלו התקיימה באזור שהיום הוא בגבול בין הודו לנפאל.

רבי נחמן גם היה סוג של נסיך. הוא היה שייך למשפחה הידועה ביותר, אמא שלו הייתה הנכדה של הבעל שם טוב. הוא היה מורה רוחני עצום. כל העולם הכיר אותו באותה התקופה וזו הייתה בעיה בשביל רבי נחמן.

צריך להבין, דיברנו על כך שגם הבודהא וגם רבי נחמן היו ממשפחות מאוד חשובות, אבל אביו של הבודהא היה מנהיג פוליטי, הוא היה מלך הוא היה מפקד צבאי. הוא גם רצה שבודהא ילך בעקבותיו וינהיג חיילים אל המלחמה.

המשפחה של רבי נחמן, הייתה משפחה רוחנית מאוד. בני המשפחה שלו היו היו מנהיגים דתיים. היו להם הרבה תלמידים, הם שלטו על קהילות דתיות של אלפי אנשים. אילו רבי נחמן היה רוצה שיהיו לו מעריצים, אילו הוא היה רוצה שיחשבו אותו לצדיק, לאדם קדוש, הוא לא היה צריך לעשות כלום. הוא היה פשוט צריך להמשיך לגור יחד עם בני המשפחה שלו וזה היה מספיק.

רבי נחמן, גם כשהיה ילד קטן, הוא ידע שבדרך הזו הוא לא יוכל חהתקדם. הוא יכול להמשיך לגור עם המשפחה, הוא יכול להמשיך לעשות כל מה שהם עושים, אבל זו תהיה חקיינות. חקיינות אינה יכולה להגיע לאמת. אדם יכול לעקוב אחרי כל צעד של הבודהא, ללבוש בגד זהה לבגד של הבודהא, לאכול את אותו האוכל, להגיד את אותן מילים.

זה לא משנה, כשהבודהא אומר מילה , המילה היא אמת, האמת של הבודהא, כל חלק בגוף שלו מקרין את האמת, כל תנועה שלו יוצרת אמת, כל מילה בוודאי, אין ספק שהיא אמת.

ואדם יכול לחקות את הבודהא, אבל לא ישיג כלום, כל תנועה תהיה חסרת משמעות, כל מילה תהיה שטות. חיקוי של אמת, הוא לא אמת, הוא חיקוי, הוא זיוף, הוא חסר ערך.

את הדבר הזה הבין רבי נחמן כשהיה צעיר מאוד.

בגיל שילדים מטפסים על עצים ומשליכים אבנים על חתולים, הוא כבר ידע שהוא חי במשפחה של חקיינים, בעולם של חקיינים. הוא ידע שאם לא יקרה משהו, שאם הוא לא יעשה משהו, הוא יהפוך לאחד כזה. הוא היה עדיין צעיר , אבל גם בתור צעיר, הוא כבר היה בעל ערך מכוח ההשתייכות  למשפחה כזו. אנשים כבר תכננו את עתידו, חשבו על קהילה מתאימה בשבילו, חשבו על מקום מגורים בשבילו. המשפחה שלו בנתה לו שביל, הוא רק היה צריך לפסוע בשביל הזה כדי להפוך להיות מנהיג רב עוצמה ועשיר ומפורסם.

לכן רבי נחמן עשה את הדבר היחיד האפשרי כדי להציל את עצמו מהמצב הזה. הוא העמיד פנים שהוא מטורף. תחשבו על זה, ילד בן שמונה או תשע, ילד רגיש וחכם, נמצא ביאוש כל כך גדול , עד שהוא חייב להעמיד פנים שהוא חולה נפש.

הוא היה בורח מהבית, הוא היה מדבר בצורה מוזרה, הוא היה מפסיק לאכול, או שהיה מתנהג כמו חיה, כמו כלב.

הוא המשיך בהעמדת הפנים הזו במשך תקופה ארוכה, חודשים עוברים , אפילו שנה , אפילו שנתיים והמשפחה שלו מתחילה להיות מודאגת. כבר לא ניתן היה להסתיר את ההתנהגות שלו. זה הפך להיות ניסיון קשה מאוד בשביל המשפחה שלו. אנשים שאלו שאלות, איך ייתכן כזה דבר.

ילד מהמשפחה של הבעל שם, ילד שאבא שלו מלומד גדול, ילד שאמא שלו וסבתא שלו נחשבו לנשים קדושות, נשים דגולות והוא כבר מטורף בגיל כל כך צעיר. אנשים ישאלו שאלות, איך ייתכן שילד קטן הופך למטורף, ילד ממשפחה כל כך חשובה. אנשים יכולים לחשוב שכל המשפחה נגועה, כל המשפחה חולה. הילד הפך להיות סכנה לכולם, סכנה למעמד שלהם, לרכוש שלהם, ברור שהוא היה סכנה לילדים האחרים במשפחה, כיוון שאם  ילד אחד משתגע, זה יכול לקרות גם לאחרים. זה יכול לקרות לכולם. היום אולי אדם נראה בריא ושפוי , אבל מחר הטירוף יגיע אליו, ואם לא יגיע אליו, אולי הילדים שלו יהפכו למטורפים ואם לא הילדים, אז הנכדים או הנינים.

לכן המשפחה של רבי נחמן , הייתה צריכה למצוא פיתרון. הם היו חייבים להקריב אותו למען כל היתר. למען האחים שלו ובני הדודים שלו שלכולם היה צפוי עתיד מזהיר. אז המשפחה חשבה איך לסלק את רבי נחמן. הוא הפך להיות מסוכן, ילד קטן, אבל סכנה גדולה.

הפיתרון שהם מצאו, היה פיתרון מבריק.

הם חיפשו אדם עשיר מאוד , אבל לא מלומד, אדם עשיר שהתגורר במקום מבודד ומנותק. הם פנו לאדם הזה ושאלו אותו אם הוא יסכים שהבת שלו תתחתן עם מישהו מהמשפחה.

האיש העשיר התבלבל, מדובר היה בכבוד עצום. הקשר למשפחה כזו, למשפחה של בעל שם, היה דבר שאי אפשר היה היה לרכוש בכסף. הם היו קשורים למשפחות הכי חשובות, למשפחות של מלומדים מפורסמים או של גאונים. האיש היה אדם עשיר אבל לא היה מלומד בכלל. הוא חשב לעצמו "אבא שלי וסבא שלי היו אנשים פשוטים, הנכדים שלי והנינים שלי יהיו שייכים למשפחה החשובה ביותר"

הוא הסכים לחתונה, הוא הסכים לשלם את כל ההוצאות.

וככה זה קרה שבגיל שלוש עשרה, רבי נחמן היה כבר נשוי והוא עבר להתגורר בבית של החותן שלו , בכפר קטן מרוחק מכל מקום, כפר קטן מוקף ביערות ובנחלים.

וזה בדיוק מה שרבי נחמן רצה, זה בדיוק מה שהוא היה צריך, להבלע ביערות , כמו סבא של אימא שלו, כמו הבודהא, כמו לאו צה. הוא נבלע ביער.

זאת לא חקיינות. אף אחד אינו יודע מה הבעל שם עשה, כשנדד ביערות במשך ארבע שנים, לפני שהתפרסם. לא יודעים מה הבודהא עשה במשך שש שנים, לפני שזכה להארה ונשא את הדרשה המפורסמת שלו בגן הצבאים.

רבי נחמן גם היה ביער שש שנים, הוא היה מתבודד, הוא היה מתפלל ולפעמים הוא היה נשכב בסירה ומניח למים להשיט את הסירה לכל מקום שהזרם בחר. הוא התמסר לשקט, הוא התמסר לטבע .

הוא ויתר על על כל הפרסום והתהילה שהיו צפויים לו כנין של הבעל שם וכיוון שהוא ויתר על עצמו, הוא זכה באמת.

עברו שש שנים, והוא חזר לעיר בה נולד וביקש פגישה עם מנהיג המשפחה, הדוד שלו.

הדוד היה מנהיג גדול, אדם מפורסם. היו לו אלפי תלמידים, הוא שלט על קהילות רבות.

הוא זכר את רבי נחמן כילד מטורף , כילד מסכן, פתאום אחרי שש שנים רבי נחמן חוזר ומופיע והוא כבר לא ילד והוא לא מטורף.

להיפך, הדוד הזה ראה מולו בחור צעיר שהיה האדם הכי שפוי בעולם, הכי מודע, הכי נאור.

ורבי נחמן אמר לו "אני מוכן"

והדוד הבין שבאמת קרה כאן דבר מופלא, שילד מסכן חוזר אחרי שש שנים והפך למנהיג , הפך למורה.

והדוד הסכים שרבי נחמן יקבל קהילה והסכים שרבי נחמן יאסוף תלמידים חדשים.

זו תחילת הסיפור על רבי נחמן, ככה הוא התחיל, בהקרבה עצומה , בהתמסרות וככה הוא גם ממשיך. רבי נחמן קיבל תלמידים, הוא בחן אותם, הוא בדק אותם והוא גילה כמה וכמה דברים חשובים מאוד אודות הסבל.

הרבה אנשים סובלים, כמעט כולם.

ניתן להגיד שאדם שאינו סובל הוא מטורף, כי לסבול זה כל כך נורמאלי, כל כך שכיח.

גם האדם הנאור אינו סובל, הוא יכול לחוש אי נוחות כמו דקירה ממחט או אבן בנעל, אבל הוא לא סובל, הוא לא מצטער , הוא אינו מתאבל. הוא אינו מבלע שבועות או חודשים במחשבות עצובות. זו אי נוחות , היא חולפת.

ההבדל בין אדם נאור לאדם מטורף, הוא שאדם נאור מבחין בסבל אצל האנשים האחרים. הוא רואה את הסבל כמו שרואים להבה של נר. כשהסבל קטן הלהבה קטנה ולפעמים הלהבה היא ענקית כי הסבל הוא עצום, הוא חובק עולם, אבל האדם הנאור רואה את הלהבה, רואה אבל איננו נשרף.

זה מה שראה רבי נחמן מסביבו, הוא ראה אנשים סובלים בכל מקום והוא חשב על דרך לעזור להם.

אתם צריכים להבין את הדת היהודית, בדת היהודית יש אינספור חוקים. יש חוקים שמצווים על האדם מה לאכול והיכן לישון ומה ללבוש ואיזו תפילה להתפלל בבוקר ואיזו תפילה להתפלל בלילה. אלפי חוקים, אלפי כללים, אבל הסבל לא נפסק. החוקים לא עזרו.

לכן רבי נחמן המציא דת חדשה והדת החדשה הזו כל המטרה שלה הייתה להפחית את הסבל . לדת החדשה הזו קרא רבי נחמן בשם "אזמרה".

מי שמכיר את השפה העברית העתיקה, חושב שהפירוש של המילה "אזמרה" הוא לשיר, אבל באמת המשמעות רחבה יותר. הפירוש הנכון הוא לחיות את השיר, או יותר נכון להגיד שהמשמעות היא להפוך לשיר, לשיר ניצחי, שיר שמתקיים בעת ובעונה אחת בעבר, בהווה ובעתיד.

הרעיון עצמו נשמע נהדר, כולם רוצים להיות מאושרים, כולם רוצים להתנתק מהסבל שלהם, אבל רבי נחמן ידע שהרצון אינו מספיק. ההפך, לפעמים הרצון להפסיק את הסבל, גורם עוד סבל ואז מופיע רצון חדש , להפסיק את הסבל החדש וכך זה נמשך ונמשך, עד שהאדם מת, רק אז בא הקץ לסבל.

לכן רבי נחמן חיפש פיתרון ומצא את הפיתרון.

הוא הבין שהסבל אינו אמיתי. אדם אמיתי, כמו שאמרנו, אינו חש בסבל ולכן הסבל עצמו חייב להיות אשליה. למעשה הסבל הוא חלק גדול מהאשליה הזו שנקראת אגו. בלי אגו אין סבל , בלי מחשבות אין סבל, ישנה אולי אי נוחות, אבל היא עניין פעוט.

רבי נחמן חי מאה שנים לפני פרויד, ופרויד באמת היה אדם גדול אבל רבי נחמן היה גדול ממנו, גדול בהרבה. הרבה לפני שפרויד הגדיר את נפש האדם כבנויה מאגו. רבי נחמן כבר ידע הכל על הנפש ועל האגו.

הוא ידע שהמטרת האגו היא לגדול ולגדול והדרך שהאגו גודל , היא על ידי הקטנת האחרים, הקטנת האגו שלהם. ברור שכל אלו אינם אמיתיים, האגו שלך הוא אשליה, האגו של האחרים הוא גם כן אשליה. עדיין כל האשליות הללו נלחמות זו בזו, והתוצאה של מלחמות האגו הללו, היא אותו הסבל.

ישנו סרט מאוד מפורסם שנקרא "מטריקס". בסרט הזה מסופר על עולם שבו נשלט האדם על ידי רובוטים. בסרט אחד הרובוטים אומר משפט מאוד חשוב, הוא אומר לבני האדם "היינו יכולים לבנות עולם ללא סבל, אבל אז לא הייתם מסוגלים לחיות."

זו הבנה גדולה בשביל רובוט. האגו לא מסוגל להתקיים ללא סבל. האדם הנאור, אדם כמו רבי נחמן, מבין את העולם טוב יותר. הוא יודע שהאגו הוא אשליה ומותו של האגו אינו מותו של האדם, אלא ההפך , מותו של האגו מוציא את האדם לחופשי.

לכן רבי נחמן מדריך את תלמידיו איך לפגוע באגו שלהם ולהרוס אותו. איך הוא עושה את זה, הוא אומר להם שהם צריכים לחפש מעלות אצל כל אדם. לא משנה מי האדם הזה, צריך לחשוב עליו דברים טובים.

כשאנשים שמעו את זה, הם היו מאוד מבולבלים.

הם שאלו שאלות כמו "האדם הזה יכול להיות רשע. הוא יכול להיות גנב, הוא יכול להיות רוצח. איך יתכן שנחשוב עליו דברים טובים? איך ייתכן שנחפש בו מעלות?"

והתשובה היא שאם הוא רשע, אז אתם רשעים ואם הוא גנב אז אתם גנבים או רוצחים. כיוון שהוא אשליה ואתם אשליה ואם אתם לא אמיתיים , אז אתם יכולים להיות כל דבר.

וזוהי השיטה של רבי נחמן מברסלב, שהיה מורה גכדול, מורה ענק. הוא לימד את האנשים להלחם באשליה באמצעות אשליה. זה עובד, זה עובד יפה מאוד, כי ככל שאתם מגדילים את האדם האחר, אתם מקטינים את עצמכם. ככל שהאדם שמולכם נראה לכם טוב יותר, מוכשר יותר, יפה יותר , מוצלח יותר, אתם הולכים וקטנים הולכים ומתמעטים.

רק שהוא לא גדל ואתם לא קטנים.

אלו רק אשליות שמשחקות זו בזו, ובסופו של דבר, האחר נעלם, הוא נעלם כי מעולם באמת לא היה שם אדם אחר, זו רק האשליה שלכם שסיפרה לעצמה סיפורים ושיחקה עם עצמה משחקים.

כשהאשליה נעלמת, האדם האמיתי נולד.

מתוך הריסות האגו, פורצת להבת האמת, להבת המודעות וכשהיא פורצת אז באמת השיר חי לנצח, בעבר בהווה ובעתיד.

 

 

 

 

 

אין לאן ללכת


היי אהובים ואהובות.

היי מקסימים ומקסימות.

אני רוצה לדבר קצת על סיפורי מעשיות של רבי נחמן. אני יודע שאני לא פונה אל הקהל הרחב , זה ברור לי.

מצד שני, אמר כבר אושו, מספיק עם אחד מעשרת אלפים מבין אותי.

אליו, אליה אני פונה.

זה לא חומר קל, זה לא משהו אינטואיטיבי , זה לא משהו שאתם מכירים מהחיים. בשביל דיון כזה, צריך להיות קצת מעבר, אולי להיות רגיל לטרמינולוגיה הגבוהה , המדוייקת והעדינה.

אני רואה שמספר הכניסות לבלוג יורד. כבר תהיתית עד כמה נותר לו מקום בנסיבות שנוצרו, אבל אני לא מתכוון לנסות להפוך אותו רלוונטי יותר לציבור הרחב, לא בשלב זה.

אני מתכוון לעשות ההפך, לדבר אל המעטים שכן קוראים, שמשתדלים להבין, שמתאמצים להגיע. אני לא רוצה להגיע למצב שדווקא הם, דווקא אתם ואתן , תהיו במצב של מבוי סתום.

תרצו להתקדם ולא תראו המשך לדרך.

מוטב היה אולי, לקיים את העברת הידע הזו פנים אל פנים באיזה מקום.

זה מה שאני עושה כשאני צריך ולא תמיד אני מצליח, אבל זו דרכי. מצד שני, אין לי מושג איך לעשות את זה, אז אני אמשיך כאן. כאן בבלוג, זה המקום היחידי וזה שווה את המאמץ.

עד כאן הקדמה.

מה הם "סיפורי מעשיות"? אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים את הספרים אנחנו קוראים את המילים, אבל אין לנו תשובה מוסמכת ומבוררת במה בדיוק מדובר.

זה לא בידור, זה לא חינוך, מה זה בדיוק? מה הכוונה בהדפסתם? מה הכוונה בכתיבתם?

אנחנו לא ממש יודעים.

זו גם כן התחלה טובה.

לכן אנחנו יכולים לענות על השאלה באמצעות תשובה לשאלה אחרת והשאלה האחרת היא, מה היינו רוצים שסיפורי מעשיות יהיו, איך היינו מצפים מרבי נחמן מברסלב לעזור לנו, היום , עכשיו, בבתים, במוסדות וברחובות.

אם היינו יכולים לדבר עם רבי נחמן, כשאנחנו יודעים שיש ביננו הבדל עצום של זמן ומרחב, מה היינו מבקשים ממנו שישלח לנו?

אולי איזה יועץ סתרים? אולי איזה אורקאל משוכלל, או איזה מלאך שומר שיספר לנו תמיד מה לעשות ואיך להתקדם.

זו התשובה שאני מציע.

"סיפורי מעשיות" הם יישות, ובתור יישות יש להם השפעה על התודעה שלנו, בתנאי שאנחנו מאפשרים להם לפעול.

וככה הם מסייעים לנו, מייעצים, מלמדים ומחנכים, הם עוזרים לנו לעזור לעצמנו ובזה כוחם.

אבל דבר אחד אנחנו צריכים לזכור, סיפורי הם דינמיים, הם מתארים קיום רב שכבתי ומשתנה, אם נתכוון אליהם, הם יכוונו את עצמם אלינו , אבל לא שוכבים בארון בלי הכרה ומחכים שנבחן אותם. עד כמה שאנחנו חיים , הם חיים יותר ואנחנו צריכים להפקיד בידם את ההגה של חיינו , על מנת שיוכלו לכוון אותנו.

סיפורי מעשיות הם לא ספר רגיל, הם לו "עצות מבוארות", לא ולא תודה. הם יישות חיה ואנחנו צריכים לתת להם את המרחב.

עכשיו צריך לשים לב.

כדי לתת כוח לסיפורים, כדי ליצור ישות, צריך איזה תהליך.

קשה לדבר על זה.

אבל אנחנו יודעים שישנן יצירות שלא עושות הרבה רושם וישנן כאלו שהן אופנתיות תקופה קצרה וישנן כאלו שמוצאות לעצמן חוג מעריצים נאמן שהוגה בהן ועוסק בהן תקופות ממושכות.

וישנן יצירות שהן בנות אלמוות.

מה הסוד?

יש אנרגיה מסויימת שכמוסה בתוך היצירה ודרך היצירה היא שולטת באנשים דור אחרי דור.

יצירות בנות אלמוות הן דבר גדול, אבל סיפורי מעשיות של רבי נחמן, הם יותר מיצירות בנות אלמוות. לא רק שהם ידועים ומסופרים במשך כל הדורות. הם גם יכולים לפעול ולהשפיע במידה מסויימת.

אפשר להניח, שלפחות חלק מהכוח שנמצא בסיפורי מעשיות, נובע מעיקרון שמתואר בספרות הברסלבית שנקרא הסתרה בתוך הסתרה.

כמו שנגתב בליקו"מ תורה נ"ו

וְתֵכֶף, כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם
עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה
וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּעַת

ז"א, באמצעות איזשהו מנגנון שנקרא "הסתרה בתוך הסתרה", אפשר להעביר "דעת". כשרבי נחמן משתמש במושג "דעת" הוא אינו מתכוון למידע, אלא לתבונה, תבונה חיצונית שמסייעת לאדם, כמו שאמרנו.

אז איפה קיימת "דעת" בסיפורי מעשיות? נלך לפי שיטת רבי נחמן, ונמצא את ההסתרה בתוך ההסתרה.

אמרנו שהמעשיה של אבדת בת מלך, מתארת את עבודת האדם בעולם הזה. למעשה הייתה לנו טענה מסויימת לגבי סוף המעשיה:

וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה
וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת שכר לו חדר באיזה בית מלון
כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם
כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ
וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ

מה שאמרנו, הוא שישנה סיבה שרבי נחמן לא מספר לנו, איך השני למלכות מוציא את בת המלך והסיבה היא, שזה לא משנה, כי מה שעובר את מה שעבר השני למלכות ממילא, יבין מה לעשות.

זו הסתרה אחת.

אבל האמת היא, שאם אנחנו מסתכלים על האופי של הפעולות של השני למלכות , אנחנו רואים שאותו מסע של שנים, אינו משקף פעולות אנושיות בעולם הנמוך, אלא רק התעסקות רוחנית מאוד עדינה בעולמות העליונים.

זו כבר הסתרה בתוך הסתרה. אתה מדבר על דבר אחד, ומתכוון לדבר אחר.

מצד שני, במעשיה השניה , מספרים לנו שמדובר בפעולת העולמות העליונים על העולמות התחתונים ושהקיסר מסמל את האריך אנפין בקבלה והמלך את זעיר אנפין וכן הלאה וכן הלאה.

זו הסתרה אחת.

אבל אם אנחנו מסתכלים על אופי הפעילות במעשיה השניה, איך שבת הקיסר בורחת ושודדת ורוצחת וזוממת , אנחנו לומדים שלא מדובר בפעילות רוחנית בעולמות העליונים, אלא על פעילות פיזית בעולם התחתון , תרתיי משמע.

אז הנה ההסתרות בתוך ההסתרות.

מה חסר לנו בפאזל? חסרה לנו הדעת.

טוב, דעת זה דבר דינמי. אני לא יכול לכתוב אותו באינטרנט, אז אני אנסה להדגים אותו.

נניח שלמדתי היטב את שתי המעשיות ונניח שאפילו גיליתי את ההסתרות בתוך ההסתרות.
איך עכשיו אני עונה על השאלה הגדולה "מה לעשות? לאן רבי נחמן מציע לי ללכת, לכיוון של המעשיה הראשונה או לכיוון של המעשיה השניה?"
זו שאלה אמיתית, זו שאלה פרקטית , מחר בבוקר האם אני הולך לדיזנגוף או הולך לקדיתא.

warrior-princess-4649

אז רבי נחמן נותן לנו תשובה, מדוייקת, גלובלית ומרושעת.
התשובה שלו היא המעשיה השלישית, ומהי התשובה? החיגר, הוא לא יכול ללכת וגם אתה וגם אני וכולנו לא יכולים , אנחנו חיגרים.

ההחלטה, קדיתא ארו דיזנגוף, לא באמת נמצאת בידינו, כמו שהחיגר נישא על העגלה והוא לא שולט עליה, ככה גם אנו, נישאים ללא יכולת לבחור באמת.

אבל יש לתשובה הזו עומק נוסף .
מי נראה כמו חיגר?
buddha
נכון, בודהא.
ראיתם אותו פעם עומד?

שימו לב לדבר מדהים.
מכירים את הקטע הזה במעשיה?

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁכָּלָה וְלא הָיָה לוֹ לֶאֱכל, יִשֵּׁב עַצְמוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת ,וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מֵהָעֲגָלָה לֶאֱכל עֲשָׂבִים, וְהָיָה לָן יְחִידִי בַּשָּׂדֶה וְנִפְחַד וְנִטַּל מִמֶּנּוּ הַכּחַ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל אֲפִילּוּ לַעֲמד רַק לִרְחֹשׁ [לזחול] וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹתָיו וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט וְלֶאֱכל הָיָה. אוֹכֵל שָׁם וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁכָּלָה הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט הָיָה מְנַתֵּק עַצְמוֹ לְהַלָּן וְאָכַל שָׁם, וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב אֵיזֶה זְמַן פַּעַם אֶחָד בָּא לְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁעֲדַיִן לא אָכַל עֵשֶׂב כָּזֶה וְהוּטַב בְּעֵינָיו אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אוֹכֵל זְמַן רַב עֲשָׂבִים וְהָיָה מַכִּיר בָּהֶם וַעֲדַיִן לא רָאָה עֵשֶׂב כָּזֶה וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ לְעָקְרוֹ עִם שָׁרְשׁוֹ וְהָיָה תַּחַת הַשּׁרֶשׁ אבן טובה

כאן משליך את עצמו החיגר מהעגלה. למעשה זה הדבר היחיד שהוא יכול לבחור. או להשאר ולמות או ליפול ולזחול ואז הוא אוכל עשבים ומוצא עשב מיוחד ומוצא בשורש של העשב יהלום.

איפה יש לנו עשב עם יהלום, גבירותיי?

אום מאני פאדם האם. "היהלום נמצא בלוטוס", זו המנטרה המרכזית של הבודהיזם ורבי נחמן מכריז אותה, כשהחיגר שולף את היהלום משורש העשב.

אז כבר הכל מסתדר, ברגע שהוא מוציא את היהלום, הוא יכול להגיע לכל מקום.
אבל מה המשמעות של היהלום והעשב? בבודהיזם זה פשוט, הלוטוס מסמל את המדיטציה והיהלום מסמל את האלוהות.

זאת אומרת, רבי נחמן אומר לנו שאין לנו לאן ללכת. הדבר היחיד שאנחנו יכולים זה ללמוד בבודהיזם, לתרגל מדיטציה ואז נראה כמו שהסביר לנו אושו ב"ספר הכתום" שהמדיטציה מעלימה את הבעיות.

אתה לא בורחח מהן, בהקיום שלך הוא ברמה כזו של מודעות, שהבעיה נמוגה.

זה הסיפור של החיגר. אין לאן ללכת, אין מקום אחר.
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, זה לזרוק את עצמך מהעגלה. העגלה היא התלות שלך באחרים , התלות שלך בקונספציות. מה שמוביל אותך ומה שמוליך אותך זו העגלה וממנה אתה צריך להשליך את עצמך.

ברגע שתעשה את זה, תצעד בפעם הראשונה לתוך העולם של בודהא, של אושו, של רבי נחמן.
זו אותה מודעות, זה אותו בנאדם.

יאללה.

פורץ הדרך


יהולל שם האל ויתברך שמו.

כולנו, בזכות חסדו אנו חיים.

מה קורה לכל הקוראים? מה הולך לקרות לכל הקוראות?

אני אספר לכם משהו, לפעמים אני חוש שיום יבוא ואני אהיה חשוב ומפורסם ומישהו יחקור עלי ויעמת אותי עם הדברים שכתבתי כאן ויהיה לי ממש לא נעים ואני אצטרך לוותר על המינוי, לא משנה עם זה מינוי של רמטכ"ל או נגיד, נגיד בנק ישראל שזה דווקא אחלה מינוי, אתה לא עושה כלום חוץ מלהוריד את ערך הדולאר ואז לקנות דולארים.

כן, כלכלה זה דבר כל כך פשוט. העקרונות ברורים לגמרי.

הבעיה היחידה היא שנדרשים נתוני פתיחה נדיבים.

04jqep

 

לא, דוקא לא התכוונתי לנתונים הנדיבים האלו, פשוט ישנו העיקרון הזה, שרק מיליונרים יכולים להרויח כסף , כי דברים נמשכים זה לזה. דיברנו על זה לא מזמן.

אז הייתה לי שיחה עם מישהו שרצה לחזור לנושא הזה של הקונדוליני. זה נושא חשוב, אפשר לדבר עליו בלי סוף, העניין הוא, שאני לא יודע עד כמה דיבורים בנושא זה עשויים לעזור למישהו.

לי, לדוגמא, הם לא עזרו בכלל , ואני לא מכיר מישהו שעצם ההתעסקות בדיונים על קונדוליני , קידמה אותו מבחינה רוחנית.

עצם הבנת המושג חשובה וגם חשוב לדעת את ההשפעות התיאורטיות של הקונדוליני על האדם, אבל מעבר לזה, לא המדרש העיקר , אלא המעשה.

אני אתן לכם דוגמא,

במשך הרבה שנים, לא ידעתי איזו מדיטציה לעשות בזמן נהיגה.

נהיגה זה קשה.

כשסתם נוסעים ברכב או באוטובוס או ברכבת יש טכניקה שנקראת "מדיטציית עגלה" שקל ופשוט לבצע, אבל נהיגה היא שונה.

בנהיגה האדם נמצא במצב מודעותי שונה, יש לו תגובות אוטומטיות מצד אחד, יש לו עירנות ממוקדת מצד שני.

אז ישנן טכניקות שניתן לעשות, אבל הן מאוד מסוכנות, אתה יכול לגמור בתוך משאית.

ישנן טכניקות, שלא ניתן לבצע בגלל שאתה יושב וצריך לתפעל כלי רכב.

ישנן טכניקות שמתחרבנות, כלומר, אתה יכול לחטוף נזק ומדובר דווקא בטכניקות "שוק" שאלו הטכניקות שאתה אמור לתרגל תוך כדי הליכה או התעסקות נורמאלית, רק שמסתבר שמבחינה נפשית הנהיגה שונה מהתנהלויות נורמאליות אחרות.

יום יבוא ואולי מישהו יעשה מחקר מסודר בעניין ויגיע למסקנות, אבל אני בספק אם זה יקרה בחיינו.

בכל אופן, מאוד חיפשתי מדיטציה שתתאים דווקא לנהיגה, זה היה מאוד חשוב לי כי אני נוהג המון והנהיגה משפיעה.

בסוף, מצאתי טכניקה מתאימה ומצויינת ומאוד שמחתי, כי ישנן מאות טכניקות מדיטציה ולא פשוט למצוא טכניקה שתתאים למצב ספציפי.

הכלי שלי למצוא טכניקה, היה הידע שיש לי על המבנה האנרגטי של האדם ועל התפתחות והתנהלות הקונדוליני אצלי.

עכשיו, זה לא צריך להיות עניין כל כך ביזארי, כמו "מדיטציה" שזה משהו שאף אחד לא עושה.

נניח שיצאת לחופשה ואתה צריך להחליט לאן ללכת האם לקזינו בבולגריה , או לחוף בפלמה או לטרק בסרדיניה, אוקיי? באמצעות הידע על הקונדוליני, אתה יכול לדעת באיזה חופשה אתה תהנה יותר ומאיזה בילוי תזכה ליותר תועלת או לפחות נזק.

אני מקווה שהנושא ברור.
הידע על קונדוליני, יכול להוסיף הרבה, במיוחד כשהוא מעשי ושמיש.
זה מביא אותי לשם של המאמר הזה, "פורץ הדרך".
לא התכוונתי לכתוב כאן ביקורת על סרט האימה המזעזע הבא:

אני אולי פעם דווקא כן אכתוב עליו, כי יש בו כמה נקודות עניין, אבל לא זו הסיבה.

ישנו אדם אחד , שאפשר להגיד עליו שהתחיל את כל נושא הרוחניות בעולם המודרני והוא התווה דרכים ותפיסות מחשבתיות, שמלוות הרבה מאוד אנשים עד היום.

האדם הזה נקרא גיאורג אוונוביץ' גורודייף , או סתם גורודייף והכתבים שלו והמונחים שהוא טבע, הם נחלתם הקבועה של כל המורים הרוחניים שנתקלתי בהם, כולל אלו שמתהדרים בחסידיות או בברסלביות, לכאורה.

אני לא אכנס כרגע לפרטי תורתו או תורותיו של גורודייף, כי היריעה קצרה והידע שלי בעניין דורש שיפור משמעותי, אבל בהמשך לדיון שלנו , הייתי רוצה לצטט את מה שהוא אמר לתלמידו , פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, בנושא שלנו , קרי הקונדוליני.

בספרות של מה שנקרא 'תורת הנסתר' כנראה נפגשת עם הביטוי "קונדליני, "אש הקונדליני", או נחש הקונדליני.

ביטוי זה משמש לעתים קרובות כדי לתאר איזה סוג של כוח מוזר שקיים באדם ושיכול להתעורר.

אבל אף אחד מהתיאוריות הידועות אינה נותנת את ההסבר הנכון של הקונדליני.

לפעמים ההסבר קשור למין או לאנרגיה מינית, עם האפשרות לשימוש באנרגיה מינית למטרות אחרות.

זו האחרונה היא לגמרי מוטעית, כי קונדליני יכול להיות בכל דבר, ומעל לכל, קונדליני היא לא דבר רצוי או שימושי לפיתוחו של אדם.

זה מאוד מעניין כיצד אנשי תורת הנסתר תפסו את המילה ממקום כלשהו, אבל שינו לחלוטין את משמעותה ומדבר מאוד מסוכן ונורא, למשהו שצריך לקוות לו ולצפות כמו לברכה.

במציאות קונדליני היא כוחו של הדמיון, כוחה של פנטזיה, שלוקחת את מקומו של תפקוד אמיתי.

כאשר אדם חולם במקום לפעול, כאשר החלומות שלו תופסים את מקומה של מציאות, כאשר אדם מדמיין את עצמו שהוא נשר, אריה, או קוסם, הכוח של הקונדליני פועל בו.

קונדליני יכול לפעול בכל המרכזים ובעזרתו כל המרכזים יכולים להיות מרוצים מהדמיוני במקום מהאמיתי.

כבשים שרואים את עצמם אריה או קוסם, נמצאים תחת שליטתו של קונדליני.

קונדליני שולט באנשים כדי לשמור אותם במצבם הנוכחי.

אילו אנשים באמת יכלו לראות את מצבם האמיתי ויכלו להבין את כל הזוועה שלו, הם לא יכולים להישאר במקומם אפילו לשנייה אחת.

הם היו מתחילים מחפש את הדרך החוצה, והם היו במהירות מוצאים את זה, כי יש דרך החוצה; אבל אנשים לא מצליחים לראות את זה רק משום שהם מהופנטים. קונדליני הוא הכוח שמחזיק אותם במצב היפנוטי. כדי להתעורר, האדם צריך להיות ללא היפנוזה .

 

מזעזע, נכון?
שימו לב במה גורודייף כופר כאן, הוא לא כופר בדת.
הוא לא כופר בתורה רוחנית, או באירוע דתי.
הוא כופר כאן בלב ליבו של העניין, במודעות הרוחנית של אלו המבינים והמיומנים.
קונדוליני הוא לא יציאת מצריים , הוא לא לידת בתולים, הוא לא שולחן ערוך, או עלייתו של ישו מהמתים
בכל אלו אין בעיה לכפור, אלו הנחות יסוד אבסטרקטיות, כמו אקסיומות בגיאומטריה אוקלידית.

בשביל מתרגלים רוחניים, הקונדוליני ממשי כמו אבן בנעל, זה משהו שאנחנו חיים אותו בכל רגע ורגע.
גורודייף מנחית כאן נוקאאוט, דווקא על האנשים שלו, על אלו שאמורים להיות מבחינתו אחים לאמונה ולדרך.

כשאני קורא כאן את גורודייף אני מזהה שני דברים עיקריים בתת טקסט.
הראשון, והוא היותר חשוב, הוא השנאה שלו לאוספנסקי. זה הדבר שהכי קל לראות.
גורודייף , משדר כאן איבה וחשש כלפי גדול תלמידיו.
הוא לא בוטח בו ולא אוהב אותו, לכן הוא בוחר במיוחד במילים שיפגעו בתלמיד וישפילו אותו.
זה מחריד מצד אחד, מצד שני זה כמעט מדהים. גורודייף קורא, כותב ומדבר באנרגיה טהורה, הוא יודע בדיוק באילו מונחים להשתמש כדי להשפיע על התודעה של השומעים ובמקרה הזה, מה שהוא מנסה לעשות זה למעוך את אוספנסקי.

למה אנחנו צריכים לדעת את זה בכלל?
כי גם אנחנו מתעסקים הרבה עם מורה ותלמיד, רבי נחמן ורבי נתן, שהיחסים בינהם די מזכירים את היחסים בין גורודייף לאוספנסקי, אבל ישנו הבדל חשוב.
מה גורודייף מנסה לעשות? הוא מנסה להרוס את האישיות של אוספנסקי, לשבור אותו, למחוק את האגו שלו.
למה הוא רוצה לעשות את זה?
הוא יודע, שמי שיגלה את תורתו לעולם יהיה אוספנסקי ולכן הוא מנסה לרוקן אותו מכל תוכן, להפוך אותו לכלי ריק, כדי שיעביר את תורת גורודייף בלי שישנה אותה ויעוות אותה.

עכשיו לגבי הדבר השני שגורודייף אומר פה בקטע על הקונדוליני.
פרקטית, מה שהוא אומר לאנשים רוחניים, אנשים שחיים את הצ'אקרות והקונדוליני שלהם, זה דבר קיצוני.

הוא אומר,
עד היום הייתם צריכים להפריד בין האמת והשקר שאתם חווים בעולם.
אתם שהתעוררתם לרוחניות, הצלחתם להבין, שהעולם משקר לכם ואתם צריכים לסמוך רק על עצמכם.
היום אתם מגלים , שגם על עצמכם אתם לא יכולים לסמוך, גם התעוררות הקונדוליני , שהיא מדד הנאורות, היא למעשה אשליה.
ובשביל מה בניתם את האשליה הזו? בניתם אותה כדי להבדיל בינכם לבין העולם, בינכם לבין האספסוף אותם אנשים מכאניים ולא רוחניים.

אז אתם צריכים לדעת , שעדיין לא השגתם כלום, וכדי להתקדם אתם צריכים להותיר את האשליה הזו מאחוריכם.

לכאורה, העניין הזה, הרבה יותר חשוב מהעניין הראשון, אבל האמת היא שההצהרה הזו של גורודייף כבדה מדי, גורפת מדי. אין לנו הרבה מה לעשות איתה.

לגבי רבי נחמן ורבי נתן המצב קצת שונה.

נראה לדוגמא את שיחות הר"ן קנ"ה
וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת ?
הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים. נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת
וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה
וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'
וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה

הדגשתי במיוחד את הדברים שרבי נחמן אומר כאן.
שימו לב, שגם רבי נחמן לא ממש מחזיק מרבי נתן.
קשה להגיד את זה, אבל זו האמת. גם רבי נתן מודה בזה , שמבחינה רוחנית, הוא לא מתקרב אפילו לרבי נחמן.

עוד עניין זה, שגם במקרה שלנו, התלמיד הוא שמביא את התורה לעולם. אנחנו יודעים שמי שהביא לנו את ספרי רבי נחמן זה רבי נתן בעצמו.
למרות נקודות הדימיון האלו, רבי נחמן מתייחס לרבי נתן אחרת.
הוא לא כותש אותו, הוא לא פוגע אותו ומחסל אותו.

רבי נחמן מנסה לעודד אותו, מנסה לקדם אותו, הוא לא שוכח, שרבי נתן אינו רק כלי קיבול, אלא גם בן אדם וגם תלמיד.

וכאן אנחנו רואים באמת את מדרגתו של רבי נחמן , יחסית למדרגתו של גורודייף.
רבי נחמן, אולי האיש הרוחני ביותר שקם. אולי הוא בעל הראיה החדה ביותר , אולי הוא גדול הנביאים.
אדם כזה, יודע טוב מאוד עם מי יש לו עסק, הוא רואה תלמיד שלא יורד לסוף דעתו ושלא ניתן להיות בטוחים שיעביר את דבריו כראוי.
הוא רואה את כל הדברים האלו , אבל לא פועל כמו שפעל גורודייף.
הוא מאמין שמעשה טוב , שכרו בצידו ולכן הוא מתעלה , למעשה , מעל המדרגה של עצמו.
הרי אם הוא יעודד את רבי נתן, רבי נתן לא יהיה מספיק מודע לבעיות שלו, אולי הוא לא יתקן אותן, אולי הוא יישב ולא יעשה.
המורה חייב להעיר לתלמיד שההשיגים שלו , אינם מגיעים ליעד.
אבל רבי נחמן כל כך עדין, כל כך סלחן, כל כך פייסן.

דווקא מרמתו העצומה, הוא מרשה לעצמו לזרום, הוא סומך על אלוהים ומגן על רבי נתן במקום לתקוף אותו.
זה אולי מה שאנחנו צריכים ללמוד גם באשר לנאום הקונדוליני של גורודייף.
לפעמים צריך לסמוך גם על הפנטזיה, גם על האשליה.

נכון שאנחנו רואים את ההונאה,
אבל האמונה העילאית היא, לדעת שגם לאשליה הזו יש מטרה ובסופו של דבר , היא תעזור לנו להתעלות ולהתקדם.

פינת המדפיס

מדפיסים יקרים ואחרים, בעיקר אחרים.

אנו רוצים להביע את זעזוענו מהפגיעה בקודשי ישראל ובכבוד התורה, בגין דיבורי הלעז נגד כבוד קדושת מרן  האדמו"ר המקובל הצדיק שליט"א.

לאות מחאה נגד הזדים, שהרהיבו עוז לשלוח יד אל הקודש , לא תודפס הפעם פינת המדפיס.

אין לכם מה לעשות, חוץ מלדבר על רבנים צדיקים?

ככה מתנהגים?

אתם רוצים לדבר? דברו על טלוויזיה, על טקס בחירת מלכת היופי, על הפועל תל אביב.
 
דברו, אף אחד לא אומר לכם לא לדבר.

אבל על רבנים?

בושה וחרפה.

ליד המים


מדהים מה אתה מגלה כשאתה קורא בתורה, בפרשת השבוע, לדוגמא.

זה מדהים.

נגיד, הייתי לפני כמה שנים באומן בראש השנה והתפללתי שם באיזה מניין למטה , ליד המים וזה היה מניין של בעלי תשובה שרצו להראות מגניבים, בלי להזכיר שמות. אז היה להם קטע, מגניב כאילו, של פיוטים ספרדיים.

נכון, כל הבוסים שם היו אשכנזים והיו שם גם כמה שהלכו עם שטריימלים ופסים כאילו, ברחו מקרנבל תחפושות של נטורי קרתא, אבל במסגרת הפוזה שאינה נגמרת, הם הצליחו למצוא שם איזה ספרדי אחד, שישיר להם בתפילה את הפיוט המזרחי "עוקד ונעקד".

הפיוט עצמו, לא ממש ראוי לציון , הוא הולך בסגנון

"רק על דבר אחד אני צורח, עוקד ונעקד והמזבח"

והאנשים שם אוהבים אוהבים לשיר אותו, כי זה חלק מאשליה הזו, שהם מוכרים לעצמם, שהם משהו מקורי ונועז ולא סתם חיקוי משעמם של זוללי הקוגל ממאה שערים.

אז באמת, בראש השנה, עושים עניין גדול מהדבר הזה, שמופיע בפרשת השבוע שלנו שנקרא עקדת יצחק.


לכאורה, החשיבות של עקדת יצחק, נובעת מהמסירות המוחלטת של אברהם. ברגע שאברהם עומד בניסיון העצום הזה ומוכן להקריב את בנו היחיד, מיד אלוהים אומר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ובוחר באברהם להיות אביו של העם הנבחר, שבו מתברכות כל משפחות האדמה. בהתאם לסיפור הזה , מזכירים את העקדה בזמן ראש השנה, כי ראש השנה זה יום הדין, וקרבת המשפחה שיש לנו אל אברהם אבינו, אמורה להיות נסיבות מקילות במשפט.

זה הסיפור הרווח והוא נשמע טוב, אבל מי שקורא את הטקסט המקראי ברצינות , מיד מבחין שהסיפור הזה לא מסתדר.

כאילו דא,
אברהם נבחר הרבה קודם, נכון? הוא נבחר כבר בפרשת "לך לך"

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

אז הסיפור של בחירת אברהם כבר תם ונשלם בברית בין הבתרים, בשביל מה צריך את העקדה?

אלוהים בעצמו מסביר לנו את הענין , כשהוא אומר אחרי העקדה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" , אבל ההסבר הזה, רק מחמיר את המצב, כי משתמע מזה, שאלוהים בחר את אברהם, בלי שאלוהים ידע שאברהם הוא ירא אלוהים.

אני לא הראשון שואל את זה, המפרשים משתגעים לגמרי מה"עתה ידעתי" הזה.
אני לא אכניס אתכם להתפתלויות שלהם, כי מבחינתי ההסבר מאוד פשוט, אלוהים מתלבט.

זה נשמע לגמרי הזוי, אלוהים הרי יודע הכל, אבל תחשבו על זה כה, אם אלוהים יכול לעשות הכל, הוא יכול גם לטעות, נכון?
זה מה שקורה בפרשת השבוע, אלוהים מתלבט, הוא כבר לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון , כשהוא בחר את אברהם.

אין ספק שאברהם בחור טוב.
אברהם ציית לאלוהים כשאמר לו לעזוב את חרן, אברהם ניצח את ארבעת המלכים והציל את השבוים שלהם וכמעט לא לקח שום תשלום.
אברהם באמת בסדר, אבל כדי נבחר האל, כדי לברך את כל משפחות האדמה, צריך יותר מזה.

זה ברור גם לאלוהים.

עכשיו מה מביא את אלוהים לפקפק באברהם? קל מאוד לגלות, יש מאורע מרכזי אחד שמתרחש בין ברית בין הבתרים לבין העקדה וזה חורבן סדום.

מה מתרחש בסדום , שגורם לאלוהים לפקפק בבחירה של אברהם?
לוט.
הנה כבר בהתחלה.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.

וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

לוט מקבל את האורחים, מאכיל אותם וכשאנשי סדום רוצים לפגוע בהם, הוא מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים.
לוט מתגלה כצדיק אמיתי.

מה עוד קורה שם?

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי.

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

לא רק שלוט הוא צדיק, לוט יודע להתפלל.
הוא מצליח במקום שאברהם נכשל , כי אברהם לא הצליח להציל את סדום ואילו לוט, בתפילתו , מצליח להציל את צוער.

לכן, אלוהים מתלבט.
אברהם בחלור טוב, אבל אולי לוט צדיק יותר גדול ממנו.
לכן דרושה עקידת יצחק , כי אברהם חיב להוכיח שהוא במדרגה יותר גבוהה מאשר לוט.
לוט היה מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים, לכן אברהם יצטרך להקריב את הבן שלו סתם, בלי סיבה.

ככה אלוהים יוכל להיות רגוע , בידיעה שהוא בחר נכון.
וזו הסיבה שאנחנו מזכירים את העקדה בראש השנה. בראש השנה אנחנו מתחרטים על החטאים שלנו, ומבטיחים שלא נחטא שוב.
אז למה שאלוהים יאמין לנו, הרי אנחנו מבטיחים כל שנה מחדש?
אז אנחנו משכנעים אותו לתת לנו עוד צ'אנס, בזה שאנחנו מזכירים לו שגם אצלו, לא תמיד הכל בטוח.

 

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים יקרים.

מה קורה בירושלים? פיגועים ? הפגנות?

העיקר שמספיק קר כדי להסתובב עם שני מעילים.

טוב, היום נדבר על הצדיק בנימין זאב הרצל.

יקרזקל
בנימין זאב הרצל היה צדיק גדול.
הוא עשה מסירות נפש על כלל ישראל.
בזמנו של הרצל, היהודים בפולין וברוסיה, היו בסכנות נוראיות.
עשו עליהם גזירות, לא הייתה להם פרנסה ואפילו קרה שהגויים היו מתנפלים עליהם והורגים אותם.
ואז באותה תקופה, לא היה מי שינהיג את היהודים ויעזור להם.
האדמורים החסידים , עשו אז , את מה שהם עושים היום, כלומר לנפנף בשטריימל ולעשות טישים

ואילו הליטאים נהיו פסיכים לגמרי.
זו הייתה התקופה של נובהרדוק בליטא, ושמה האנשים פשוט ברחו ליערות והתבודדו, והתחבאו וניסו להסתלק מהעולם בעודם בחיים.

בקיצור, ליהודים המסכנים והפשוטים לא היה אף שיעזור להם.
עכשיו הרצל הצדיק, הוא בכלל לא היה משם. המשפחה שלו גרה באוסטריה, שזו ארץ אחרת שבה הכל נחמד ונעים ויש עוגות ועוגיות והכל מאוד טעים.

והרצל גר שם, והכל היה בסדר, היה לו אבא עשיר ומשפחה נעימה והוא חי חיים של שפע וכבוד בלי בכלל להכיר את היהודים של פולין ורוסיה.
אבל כשהוא שמע על הצרות של היהודים ברוסיה, הוא עשה מסירות נפש.
הוא כתב ספר, שכל היהודים מרוסיה , יבואו לארץ ישראל ושמה יוכלו לחיות בשלווה וללכת לטישים וללבוש שטרימל ולאכול צ'ולנט וקוגל.
וככה הוא התרוצץ בין כל המפורסמים של העוילם והתחנן שיתנו ליהודים לברוח מרוסיה לארץ ישרואל. הוא כל כך התאמץ , עד שבגיל צעיר מאוד, יצאה נשמתו על קידוש השם, למען כלל ישראל.

בגלל המסירות שלו קראו על שמו את רחוב הרצל בירושלים ואת יער הרצל וגם יש עיר על שמו בשם הרצליה שנמצאת ככה לא רחוק מבני ברק.

זהו.

מה עם שבת חנוכה? אף אחד לא דיבר איתי.

רק הגודל קובע


20141017_11511820963_jpg
בדרך כלל , אנחנו לא עוסקים כאן באקטואליה.
אבל לפעמים, דווקא האקטואליה , עוזרת לנו להבין נקודה, שהיא חשובה בלי קשר לזמן או למקום האקטואליים.
לעצם העניין, לצערי, לא הכרתי כלל את המנוחה , סרן תמר אריאל, עליה השלום.
בכלל, בשנים האחרונות , לא סבלתי מעודף היכרויות עם אנשים מוכשרים, מוצלחים ומרתקים.
אפשר להגיד שההפך הוא הנכון, רוב האנשים שהכרתי בשנים האלו, הם חוזרים בתשובה מטורללים, או חוזרות בתשובה מעורערות , או בטלנים צעירים וזקנים מהעדה החרדית וסתם אנשים דפוקים.

בסדר, זה גורלי ואני אקבל עליו שכר גדול בשמיים, אם כי לעיתים נראה, שאין שכר גדול מדי בעניין הזה.

בעניין של סרן תמר אריאל, שמעתי כמה דיבורים לא הכי נעימים, חלק מהם מהנשמות הרעות וחלק מהנשמות הטובות.

אז מה הנשמות הרעות אומרות?

הן אומרות "מגיע לה, מה היא חשבה את עצמה? מי הרשה לה ללכת לצבא? מי הרשה לה להיות טיסת" וכן הלאה.
להן אנחנו עונים שיש סחלבים מרהיבים שפורחים יום אחד בשנה ויש בטטות רקובות שמסריחות לנצח.
אלו הנשמות הטמאות, גם אם יחיו אלף שנה, לא יחיו שניה אחת מהחיים של תמר אריאל, זכרונה לברכה. ארורים לנצח.

מצד שני, הנשמות הטובות , הן אומרות דבר אחר.
הן אומרות שלא צריך ללכת לנפאל, צריך למצוא דברים אחרים לעשות , ליד הבית, ליד הסניף, ליד האופניים.

לנשמות הטובות אנחנו אומרים, שאין כזה דבר נשמות טובות.
גם אין כזה דבר נשמות רעות.

בנשמות רק הגודל קובע.
הייתי בדיוק אצל אברהם זגדון בשיעור והוא סיפר שיש אנשים שאין להם נשמה.
זה בדיוק העניין.
אנשים מבקשים שיוכיחו להם שיש אלוהים, שיוכיחו להם שיש חיים לאחר המוות .
כאילו בסדר.
קודם תשיגו נשמה ונדבר.
אני גם יכול להסתובב ליד האנטנות של נווה אילן כל היום, ולא לקלוט שום דבר , כי אין לי מכשיר שמסוגל להפוך את כל הגלים האלקטרומגנטים לתמונות.

אוקיי?

יהי זכרה ברוך.

חוסר המכשיר מביא אותנו לפינה חדשה שתהיה לנו בבלוג והיא גם קשורה לחוסר במכשיר והפעם בחוסר במחשב.

 

פינת המדפיס

הפינה הזו מיועדת לאותם אנשים שמדפיסים את הבלוג הזה, לטובת האנשים שאין להם מחשב ואינטרנט ובכל זאת מעוניינים לקרוא.

זה נשמע מאוד נחמד וציוני , אבל זה לא.

כי האנשים האלו מחפשים כאן בעיקר, כל מיני רכילויות ולשון הרע על אנשים ורבנים שהם מכירים.

אין להם משהו אחר לחפש פה.

תגידו ברצינות, מי שאין לו מחשב, מי שאין לו אינטרנט , מי שלא הולך לקולנוע וקורא רק זיבלונים חרדים ופשקווילים, מה לעזאזל יש לו לחפש בבלוג הזה?

תמונות של ריילי סטיל?

13738466_ori

הנה קבלתם.

אה יש לי גם מסר לכל האנשים הבכלל לא נחמדים שביקשו ממני לסגור את האתר האחרונים.

אה, אתם לא יודעים אנגלית?

טוב , נדבר איתכם בשפה שלכם.

היום אנחנו חוגגים את הילולת שמעון הצדיק.

שמעון הצדיק מפורסם בגלל שהוא מופיע בתחילת מסכת אבות בפסקה הבאה:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.
הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

זה משפט מאוד מפורסם שניתן להמצוא אותו הרבה על בריסטולים בחודש הארגון (אתם לא יודעים מה זה)

אבל יש עליו שאלה.
תורה ועבודה מופיעות עם ה' הידיעה, נכון? על התורה ועל העבודה.
גמילות חסדים , מופיעה בלי ה' הידיעה.

התשובה היא ,
שהעולם עומד על התורה, לא על סתם תורה, אלא על תורה מיוחדת.
והעולם עומד על עבודה, לא סתם עבודה, אלא על עבודה מיוחדת.

והעולם עומד על גמילות חסדים, אבל גמילות חסדים אינה מיוחדת, כל גמילות חסדים טובה.

כיוון שכל אחת טובה, תעשו לי טובה ותעופו לי מהעיניים.

 

טוב, זוהי פינת המדפיס להיום וזה גם סוף הבלוג.

תחזיקו מעמד.

 

נשיקות.