ליד המים


מדהים מה אתה מגלה כשאתה קורא בתורה, בפרשת השבוע, לדוגמא.

זה מדהים.

נגיד, הייתי לפני כמה שנים באומן בראש השנה והתפללתי שם באיזה מניין למטה , ליד המים וזה היה מניין של בעלי תשובה שרצו להראות מגניבים, בלי להזכיר שמות. אז היה להם קטע, מגניב כאילו, של פיוטים ספרדיים.

נכון, כל הבוסים שם היו אשכנזים והיו שם גם כמה שהלכו עם שטריימלים ופסים כאילו, ברחו מקרנבל תחפושות של נטורי קרתא, אבל במסגרת הפוזה שאינה נגמרת, הם הצליחו למצוא שם איזה ספרדי אחד, שישיר להם בתפילה את הפיוט המזרחי "עוקד ונעקד".

הפיוט עצמו, לא ממש ראוי לציון , הוא הולך בסגנון

"רק על דבר אחד אני צורח, עוקד ונעקד והמזבח"

והאנשים שם אוהבים אוהבים לשיר אותו, כי זה חלק מאשליה הזו, שהם מוכרים לעצמם, שהם משהו מקורי ונועז ולא סתם חיקוי משעמם של זוללי הקוגל ממאה שערים.

אז באמת, בראש השנה, עושים עניין גדול מהדבר הזה, שמופיע בפרשת השבוע שלנו שנקרא עקדת יצחק.


לכאורה, החשיבות של עקדת יצחק, נובעת מהמסירות המוחלטת של אברהם. ברגע שאברהם עומד בניסיון העצום הזה ומוכן להקריב את בנו היחיד, מיד אלוהים אומר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ובוחר באברהם להיות אביו של העם הנבחר, שבו מתברכות כל משפחות האדמה. בהתאם לסיפור הזה , מזכירים את העקדה בזמן ראש השנה, כי ראש השנה זה יום הדין, וקרבת המשפחה שיש לנו אל אברהם אבינו, אמורה להיות נסיבות מקילות במשפט.

זה הסיפור הרווח והוא נשמע טוב, אבל מי שקורא את הטקסט המקראי ברצינות , מיד מבחין שהסיפור הזה לא מסתדר.

כאילו דא,
אברהם נבחר הרבה קודם, נכון? הוא נבחר כבר בפרשת "לך לך"

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

אז הסיפור של בחירת אברהם כבר תם ונשלם בברית בין הבתרים, בשביל מה צריך את העקדה?

אלוהים בעצמו מסביר לנו את הענין , כשהוא אומר אחרי העקדה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" , אבל ההסבר הזה, רק מחמיר את המצב, כי משתמע מזה, שאלוהים בחר את אברהם, בלי שאלוהים ידע שאברהם הוא ירא אלוהים.

אני לא הראשון שואל את זה, המפרשים משתגעים לגמרי מה"עתה ידעתי" הזה.
אני לא אכניס אתכם להתפתלויות שלהם, כי מבחינתי ההסבר מאוד פשוט, אלוהים מתלבט.

זה נשמע לגמרי הזוי, אלוהים הרי יודע הכל, אבל תחשבו על זה כה, אם אלוהים יכול לעשות הכל, הוא יכול גם לטעות, נכון?
זה מה שקורה בפרשת השבוע, אלוהים מתלבט, הוא כבר לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון , כשהוא בחר את אברהם.

אין ספק שאברהם בחור טוב.
אברהם ציית לאלוהים כשאמר לו לעזוב את חרן, אברהם ניצח את ארבעת המלכים והציל את השבוים שלהם וכמעט לא לקח שום תשלום.
אברהם באמת בסדר, אבל כדי נבחר האל, כדי לברך את כל משפחות האדמה, צריך יותר מזה.

זה ברור גם לאלוהים.

עכשיו מה מביא את אלוהים לפקפק באברהם? קל מאוד לגלות, יש מאורע מרכזי אחד שמתרחש בין ברית בין הבתרים לבין העקדה וזה חורבן סדום.

מה מתרחש בסדום , שגורם לאלוהים לפקפק בבחירה של אברהם?
לוט.
הנה כבר בהתחלה.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.

וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

לוט מקבל את האורחים, מאכיל אותם וכשאנשי סדום רוצים לפגוע בהם, הוא מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים.
לוט מתגלה כצדיק אמיתי.

מה עוד קורה שם?

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי.

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

לא רק שלוט הוא צדיק, לוט יודע להתפלל.
הוא מצליח במקום שאברהם נכשל , כי אברהם לא הצליח להציל את סדום ואילו לוט, בתפילתו , מצליח להציל את צוער.

לכן, אלוהים מתלבט.
אברהם בחלור טוב, אבל אולי לוט צדיק יותר גדול ממנו.
לכן דרושה עקידת יצחק , כי אברהם חיב להוכיח שהוא במדרגה יותר גבוהה מאשר לוט.
לוט היה מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים, לכן אברהם יצטרך להקריב את הבן שלו סתם, בלי סיבה.

ככה אלוהים יוכל להיות רגוע , בידיעה שהוא בחר נכון.
וזו הסיבה שאנחנו מזכירים את העקדה בראש השנה. בראש השנה אנחנו מתחרטים על החטאים שלנו, ומבטיחים שלא נחטא שוב.
אז למה שאלוהים יאמין לנו, הרי אנחנו מבטיחים כל שנה מחדש?
אז אנחנו משכנעים אותו לתת לנו עוד צ'אנס, בזה שאנחנו מזכירים לו שגם אצלו, לא תמיד הכל בטוח.

 

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים יקרים.

מה קורה בירושלים? פיגועים ? הפגנות?

העיקר שמספיק קר כדי להסתובב עם שני מעילים.

טוב, היום נדבר על הצדיק בנימין זאב הרצל.

יקרזקל
בנימין זאב הרצל היה צדיק גדול.
הוא עשה מסירות נפש על כלל ישראל.
בזמנו של הרצל, היהודים בפולין וברוסיה, היו בסכנות נוראיות.
עשו עליהם גזירות, לא הייתה להם פרנסה ואפילו קרה שהגויים היו מתנפלים עליהם והורגים אותם.
ואז באותה תקופה, לא היה מי שינהיג את היהודים ויעזור להם.
האדמורים החסידים , עשו אז , את מה שהם עושים היום, כלומר לנפנף בשטריימל ולעשות טישים

ואילו הליטאים נהיו פסיכים לגמרי.
זו הייתה התקופה של נובהרדוק בליטא, ושמה האנשים פשוט ברחו ליערות והתבודדו, והתחבאו וניסו להסתלק מהעולם בעודם בחיים.

בקיצור, ליהודים המסכנים והפשוטים לא היה אף שיעזור להם.
עכשיו הרצל הצדיק, הוא בכלל לא היה משם. המשפחה שלו גרה באוסטריה, שזו ארץ אחרת שבה הכל נחמד ונעים ויש עוגות ועוגיות והכל מאוד טעים.

והרצל גר שם, והכל היה בסדר, היה לו אבא עשיר ומשפחה נעימה והוא חי חיים של שפע וכבוד בלי בכלל להכיר את היהודים של פולין ורוסיה.
אבל כשהוא שמע על הצרות של היהודים ברוסיה, הוא עשה מסירות נפש.
הוא כתב ספר, שכל היהודים מרוסיה , יבואו לארץ ישראל ושמה יוכלו לחיות בשלווה וללכת לטישים וללבוש שטרימל ולאכול צ'ולנט וקוגל.
וככה הוא התרוצץ בין כל המפורסמים של העוילם והתחנן שיתנו ליהודים לברוח מרוסיה לארץ ישרואל. הוא כל כך התאמץ , עד שבגיל צעיר מאוד, יצאה נשמתו על קידוש השם, למען כלל ישראל.

בגלל המסירות שלו קראו על שמו את רחוב הרצל בירושלים ואת יער הרצל וגם יש עיר על שמו בשם הרצליה שנמצאת ככה לא רחוק מבני ברק.

זהו.

מה עם שבת חנוכה? אף אחד לא דיבר איתי.

כל היד


היי מתוקות ומתוקים.
נכון שאנחנו זקוקים לקצת תרבות?

זה היה פרי רוחו הכשרונית של הצייר ג'ון מרטין, אנגלי בן המאה ה19 שהתמחה באפוקליפסה.

זה עוד ציר אנגלי בשם ג'וזף ויליאם טרנר, בערך בן אותה תקופה.
אני מתנצל בפני כל אלו מבין הקוראים שאין להם כל ענין באומנות רומנטית חוץ מהפרק הבא של welcome to Sweden.

פשוט נודע לי שחזרו להדפיס את הבלוג הזה ולהפיץ אותו במאה שערים, ואני מרגיש מחויבות להחדיר קצת דרך ארץ , למאורות האופל האלו.

יד על הלב, אנשים שמה מסוגלים לרכל שעות על זהותו השולית והטפלה, של בעל התוקע אצל האדמו"ר מבויאן ואין אף אחד שיטרח ויבהיר להם שהם פשוט מבזבזים את חייהם על שטויות. שיקנו טלביזיה, עדיף.

יאללה בסטייל.
את הילולת רבינו הקדוש, ביליתי כשאני חולה עם חום.
אני עדיין מרגיש ממש לא טוב ואתם מוזמנים להתפלל להחלמתי, או לכל הפחות להקדיש לי פרק בקליפורניקישן.
בגלל מצבי, לא הצלחתי להגיע , לא לבאר שבע ולא לנחליאל, לשם ממש ממש רציתי להגיע, כי נראה לי שיש שם אנשים סבבה.
אם יש לכם טריילר שם בנחליאל, תעלו אותו ליוטיוב.
dscf4007g
אני יודע שהכל בהגחה פרטית, אבל אם זו אצבע אלוהים, אני לא רוצה לראות את כל היד.
בכל אופן, סיפרו לי משהו מזעזע על ההילולה בבאר שבע.
זה שהרב ברנר דיבר, סבבה. זה הבית כנסת שלו, אבל מה לעזאזל עשה שם עופר גיסין?

כאילו, בית כנסת באר שבע, הוא חורבה מטונפת , שמשמשת כמין בית מחסה, לנוער בסיכון מתחתיות הביוב של נטורי קרתא. פגשתי באומן את הגבאי , שהוא חבר טוב שלי כבר שנים, והוא ישר בכה לי, שאנשים שורצים בבית הכנסת ואף אחד לא שם לירה.
כאילו, מה חשבת, דון אלפונסו דה לה שמאטע, שאם תחלק כל יום ארוחה חמה, יגיעו אליך מיליונרים? יגיעו אליך יאפים על ג'יפים?
העופות המשומנים של קרויס והבורקסים מאתמול ממאפית נחמה, הם לא בדיוק הטעם שלהם, אם לא אכפת לך.

זה סיכון שאתה צריך לקחת, כל פעם שאתה מחליט להפוך בית מדרש לבית תמחוי. תמיד קיימת הסכנה שהמקום שלך יתמלא במסכנים אמיתיים, שאין להם בית ואין להם אוכל.

זה המצב אצלנו בבאר שבע.
אז מה עושה כאן גיסין, בשם היכלי התמורות?

בית כנסת באר שבע

בית כנסת באר שבע

גיסין עובד בשביל העדה החרדית, אבל מהצד השני שלה.
הוא עוסק באהוד באנאי ובכל אלו, הוא מופיע בטלויזיה , ומשתתף בתוכניות רדיו והוא שותף במפעל "אשירה שמיים" לחזרה בתשובה פלצנית ויש לו נגיעה להוצאת הספרים הזאת "נקודה טובה" ואיזשהן התעסקויות עם חברות להפקת מוזיקת בעלי תשובה דבילית.
בקיצור, זה בנאדם שמטרתו בחיים, היא שכולם יהיו חרדים בטלנים, בורים ואומללים, כמו רוב מנין ובניין באיו של "באר שבע" ולפי ההגיון הזה, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות בהילולת רבינו הקדוש , זה להגיע לבאר שבע או למקום דומה.

טוב,
אני יודע מה קופץ לכם לראש "והבור ריק אין בו מים, אומר רש"י, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו".

זה יפה מאוד מצידכם לחשוב ככה, אבל לי קשה לקנות את זה.
אני יודע שלא אמורים להיות כאן בעלי תשובה, אבל אם במקרה מישהו נכנס בטעות, בואו תבררו לי ותביאו קצת תועלת לעולם.

מזכיר לכל קוראי המודפסים, כי הבלוג אינו טעון גניזה, אבל אם תעבירו אותו לסיקריק אחר, אולי הוא יחטוף שבץ מוח ויפטור אותנו מעונשו.

מזכיר לכל יתר הקוראים שבעוד יומיים שמחת תורה וחשוב מאוד מאוד לעשות הקפות.

לא, אני לא מחזיר אף אחד בתשובה. גם הרפורמים עושים הקפות.

יאללה, אושר ועושר.

מוקדם ככל האפשר


כל הדברים נקראים ובאים.זו מהותם.
הבעיה היא, האיזון בין האורות והכלים.

כאן טועים הקבליסטים, אלו שחושבים שהם מבינים בקבלה.
תחשבו לרגע שיצאתם להשקות את הגינה עם צינור מים.
מה החוויה?
נכון שהכלי לא רוצה את האור?
הכלי רוצה להשתחרר ממנו, הצינור רוצה להיות שרוע על הקרקע, ריק וחסר תנועה.

רבינו הקדוש הבין את זה.
הוא ידע שחוכמתו של האר"י סולפה ללא הכר, על ידי אנשים שלא היו במדרגה לתפוס דקויות, אנשים שהפכו את הקבלה לשורה של סיסמאות.

לכן רבינו אומר "היו בקיאים ברצוא והיו בקיאים בשוב."
המשפט הזה, הוא אחת האינדיקציות ליחודיות התיאולוגית של ברסלב. הוא אומר למעשה, שהעולם יכול לפעול על פי אותם עקרונות רוחניים, שמתוארים על ידי הקבלה הלוריאנית והוא יכול לפעול ההפך. להשתחרר מהשתלשלות ולנתק את העולמות העליונים מהעולם התחתון.

עכשיו לעיניינינו.
מה שרציתי לעשות הפעם , זה לכתוב נגד בעלי תשובה.
זה דבר חשוב, כי בעלי תשובה הם דבר רע.
הם מחליפים את החומר החילוני הטוב, בחומר החרדי הרע.
לגבי הרוחני, אין הבדל, כולם מקבלים את אותם האגוזים, ורק למעטים יש שיניים.

למעשה, ניתן לומר שבעלי התשובה הם אנטי בריאה, כי הבריאה מנסה כל הזמן להשתפר ולהשתכלל, להפוך עצים ואבנים לטלוויזיות פלזמה ולמכוניות פרארי.
בעלי התשובה הם נגד זה, הם לא צריכים את זה.
הם מזכירים לי את המשפט שאמר האדמו"ר הזקן לאותו חסיד "אתה יודע טוב מאוד מה אתה צריך, אבל בשביל מה צריך אותך?"
אז אם בעלי התשובה הם נגד הבריאה, הם יוצרים חורבן, נכון?
טוב, לא כולם.
החבדניקים הם אחלה, גם בתור בעלי תשובה. יש חבדניקים שמנהלים מלונות בוטיק, יש חבדניקים שגרים במאליבו.

ככה צריך.
אם מישהו מתעקש להיות בעל תשובה, שילך להיות חבדניק, זה עוד איכשהו בסדר.
הרבי מליובביץ' הוא היה גאון, הוא הצליח לעשות את המיזוג בין האורות והכלים. אחרים אפילו לא יודעים מה זה. עזבו אותם.

אוקי, אז רצינו לכתוב נגד בעלי תשובה, אבל זה לא יקרה הפעם , כי קיבלנו שאלה חשובה מאוד מהקהל.
אתם זוכרים שדיברנו על אומן ? על מה שרבי נחמן עשה, כשהוא נקבר שם, שהוא עצר את נפילת העולמות, את התפזרות היקום.

השאלה שקיבלתי הייתה, למה הבעל שם טוב לא הצליח, כלומר, איפה הבעש"ט נכשל כך שרבי נחמן היה צריך לתקן.

אז התשובה היא, כפי שפתחתי את ההודעה כל הדברים נקראים ובאים.זו מהותם.

לכאורה, מדובר בשטות ניו אייג'ית רגילה, שנועדה לספק תוכן חסר משמעות לסדנאות לפיתוח המודעות.

העניין הוא שישנה מאחורי ההכרזה הזו אמת גדולה, אלא שזו לא כל האמת. כל האמת היא שדברים נקראים בשפתם ובאים.

אתה יכול לקרוא לדברים, אבל הם לא יגיעו אלא אם אתה קורא להם בשפה שלהם.

כשמבינים את זה, רואים שעיקרון כזה, מתאים לתהליכים רבים שאנחנו מכירים מהמציאות.

לדוגמא, שכסף נמשך לכסף.

לדוגמא , שיופי נמשך ליופי.

smith
הרבה פעמים, אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, הם מעדיפים לשמוע שכל דבר יכול להתרחש ושהעולם מלא באפשרויות, וגם זה נכון, אבל הקריאה לדברים בשפתם היא אחד מסודות הקבלה, שפחות מדברים, כי היא דבר מאוד לא הוליסטי.

היא לא מסתדרת עם הניו אייג'.

עכשיו צריך להבין עוד משהו חשוב בעולם הרוחני.
אנו רגילים לחשוב על המושגים הקבליים כעל עצמים, כמו למשל "נשמה" או "מלאך" או "ספירת היסוד", אבל האמת היא שבעולם הרוחני, אין ממש עצמים. בעולם הרוחני יש מה שניתן להגדיר כשאיפות ורצונות.

עיקר ההתעסקות הרוחנית מתייחסת למציאות שמכונה בקבלה "החלל הפנוי".
מהו החלל הפנוי? נהוג להגדיר את החלל הפנוי, כאיזו מציאות, ממנה נסתלק אור האינסוף וההסתלקות הזו של "אור האינסוף", היא בעצם בריאת העולמות הרוחניים.
האמת היא שהחלל הפנוי הוא לא רק מקום ריק מאור האינסוף, הוא גם שאיפה לגדול ולהתנפח , באופן כזה שיווצר מרחק גדול ויותר מאור האינסוף.
לכן ניתן להבין מה הבעל שם טוב ניסה לעשות.
הוא ניסה לבלום את דחף הגדילה של החלל הפנוי באמצעות המודעות לכך שאור האינסוף נמצא באמת בכל מקום והעדרות האור האינסוף היא אשליה ולכן, אין טעם בגידול, כי גם בחומר הכי מת והכי משולל תודעה ונפש, קיים אור האינסוף. זה פשר ההכרזה של הבעל שם טוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". בכל מקום הוא רואה את האור האינסופי ולכן הוא בולם את התרחקות האלוהות מהחומר.

לפי מה שאמרנו, אנחנו יכולים לענות על השאלה, היכן נכשל הבעל שם טוב.
הדברים נקראים בשפתם.
החומר אינו מבין את שפת הרוח. הוא אדיש לה.
אתה אומר לו "אתה אור". והוא לא יודע מה זה.
כיוון שהוא לא יודע , הוא לא מתייחס ואנחנו יודעים שהבעל שם טוב ניסה לעשות דברי שניסו לעשות בעבר, לזהות את החומרי כרוחני. החומר מכיר רק את עצמו ולכן ה"שיוויתי" לא מוציא ממנו כלום.
ברמות היותר גבוהות, הבעל שם טוב הצליח.

אני יודע שאני נשמע כמו אזה שליח בנאלי של צעירי חב"ד כשאני כותב את זה, אבל זה נכון.
מלמדים על הבעש"ט , שהוא פנה אל המוני העם ואמר להם, שקיום מצוות מתוך שמחה, הוא שווה ערך לתפילה, או שווה ערך ללימוד תורה. כאן הוא עושה את ההשוואה בין שמחה לתורה ובין תפילה לתורה.
זה יכול לעבוד, כי שלושת אלו רוחניים ולכן הם מדברים בשפה דומה ומצייתים.
בגלל זה תורת החסידות התפשטה והצליחה, יותר מתנועות רוחניות אחרות שראינו ביהדות.

אבל בפרספקטיבה הכלל עולמית, ההצלחה הזו של הבעל שם טוב, לא ממש משמעותית.
המציאות של החומר דומיננטית, הרבה יותר מאשר הרוח.
ניתן לראות את זה בדוגמא, האדם יכול להיות שמח, אבל בדרך כלל אינו שמח, אבל האדם הוא תמיד חומר ואיך שלא ישתדל, תמיד יישאר חומר.

אפילו תלמידיו של הבעש"ט, שהיו אנשים בעלי אופי חזק וידע עצום, לא הצליחו לשלוט בהלך הנפש שלהם באופן קבוע. הכי רציני היה כנראה רבי זושא מאניפולי , וגם הוא לא הצליח להגיע לשלמות.
כך שבחומר, הבעל שם טוב נכשל וברוח הייתה לו הצלחה חלקית, שהיא גם דבר מבוטל , אבל היא לא בסדר גודל, של העוצמה הנדרשת לעצור את התנועה של החלל הפנוי.

רבי נחמן ידע את זה.
אולי כבר שהיה בן שמונה עשרה או שבע עשרה, הוא כבר הבין את כל הסיפור.
לקח לו הרבה שנים, כדי למצוא פיתרון.
בזכות זה שאנחנו מכירים חלק מהעבודה של רבי נחמן, אנחנו יכולים לעקוב אחרי הפיתרון שלו.
פיתרון גאוני.
הוא דיבר עם החומר בשפת החומר.

מה הוא אמר לחומר?
הוא שכנע את החומר שיש להם זהות משותפת.
להם זה "החומר", כמציאות רוחנית, פילוסופית ורבי נחמן בעצמו.
בשביל זה הוא היה צריך למות ולהקבר , כדי להגיע להזדהות מוחלטת עם הדומם.

נשמע מדהים? זה כתוב בליקוטי הלכות.
יש סיבות למה דווקא היה צריך להקבר באומן.
באומן יש כמה עניינים של חיבור בין הרוח לחומר ויותר מזה, עניינים של השתלטות הרוח על החומר.

אחרי שזה נעשה, כבר ניתן היה להתייחס לתודעה מאוחדת, של צדיק האמת ושל החומר וזו הייתה ההצלחה של רבי נחמן.
השאלה היא, עד כמה ההצלחה הזו הושלמה.
והתשובה שיש לי היא פשוטה.
רבי נחמן נפטר בשנת 1810. מאז , ניתן להגיד שהדומם, התחיל לקבל חיים.
רכבות, ספינות קיטור, מעליות ואחר כך גם מכוניות ומטוסים.
לכל הדברים האלו ישנם הסברים רציונלים, אבל אם היינו מסתכלים מהצד, רק על התוצאות, רק על מפת המינוע והטכנולוגיה, בלי לקרוא את ההסברים שמספקים ההסטוריונים, היינו מבחינים בהתעוררות, כאילו החומר, תופס שהוא יכול להזיז את עצמו ולנוע ולחיות.

ומה מתרחש בימינו? החומר כבר חושב, כבר מסיק מסקנות, כבר מזהה ומחליט.


זה עומק הבעיה אצל בעלי התשובה, הם חושבים שהם נגד החילוניות, אבל למעשה הם נגד הצדיק.
הצדיק שחי את החומר.
את זה אני אומר כבדרך אגב, כי אני רואה שלצדיק ממש לא אכפת מבעלי התשובה, הוא רומס אותם מבלי משים, יחד עם הרבנים שלהם והחברים שהם חושבים שיש להם בכיכר השבת.

וזאת ההוכחה שהצדיק הצליח, כיוון שבין אור האינסוף לבין החחל הפנוי, ישנו איזה תווך והתווך הזה, אם תסתכל עליו מהכיוון של החלל הפנוי, אתה תראה חיים, אתה תראה תנועה, אתה תראה אפשרויות וככל שאנחנו נמשיך לראות את החומר הופך לדברים האלו, אנחנו נבין שהחחל הפנוי כבר לא גדל, הוא כבר לא נמלט מהאלוהות. הבריחה שלו הסתיימה.

מזכיר לכל מי שנוסע לאומן.
ניפגש בבית חב"ד , אחרי התיקון הכללי העולמי.

שנה טובה.

שטח הפקר


אז אנחנו ממשיכים בסיפור הזה.
דיברנו על המרכז הראשון שבו נולדת אנרגיית החיים ועל המרכז השני אליו האנרגיה עולה.
שימו לב למשהו מעניין.
היסוד שמתאים למרכז השני , הוא יסוד המים.
רואים את זה גם בציורים הינדיים של המרכז השני , שם מציירים אותו כפרח שבתוכו ירח המשתקף בים.

מצד שני, אם אתם זוכרים , רבינו מתייחס אליו בליקוטי מוהר"ן בתורה רנ"ג ורנ"ג הם אותיות נגר, כשנֶגֶר, פירושו בעברית מקור או מאגר מים. זה לא סתם קוריוז.
אנחנו מוצאים את הקישורים והרמזים האלו, לאורך ולרוחב כל ספרות ברסלב.
אז כדי שנוכל להתקדם , הבא ונעשה סדר.
כאשר רבינו מדבר על "אש" הוא מתייחס לאנרגיית החיים באופן כללי, ואילו לאנרגיית החיים יש כמה וכמה מצבים, ובמצב השכיח שלה, היא מתרכזת במרכז השני, מה שמכונה בפי היפאנים הארה ובפי ההודים סוודיסטנים ובלשון הניו אייג' "מרכז המין".

עד כאן החזרה.
נמשיך אם כן.
איך אנחנו יכולים להסביר את המונח "אנרגיית החיים", בלשון שתובן גם על ידי בוגרי מערכת החינוך?
אנחנו יכולים להגיד שאנרגיית החיים היא "פוטנציאל" ואילו המצב שלה הוא "מוטיבציה".
לכן מכאן אנחנו יכולים להבין שכשאדם נמצא בסכנת חיים, המוטיבציה שלו היא להציל את חייו , שזו המוטיבציה הראשונה, ואילו במקרים אחרים , האדם נמצא במוטיבציה השניה, שהיא להתרבות.

עכשיו ישנו משהו חשוב, שרצוי להזכיר.
בעניין הזה, מוטב להגיד מעט מדי, מאשר הרבה, כי הנושא הזה כל כך מהותי ויסודי בנפש האדם, עד שכל ברבור מיותר, הופך להיות בסיס לשרשרת אינסופית של בלבולים ולכן כשמדברים על העינינים האלו, עושים זאת במתינות רבה, עקב בצד אגודל.

בשלב שהגענו אליו, אנו יכולים לשאול שתי שאלות.
השאלה הראשנה היא, האם אנרגיית החיים , יכולה להגיע לעוד מקום, חוץ מהמרכז הראשון והשני והשאלה השניה היא, שאם היא יכולה , למה היא לא מגיעה?
לשתי השאלות ישנה תשובה אחת, והתשובה היא שלמערכת האנרגטית של האדם, נכנס עוד שחקן מרכזי שמשפיע על ההתנהגות של אנרגיית החיים.
השחקן הזה נקרא בפי המומחים "מיינד אגו", והוא מייצג את ההכרה העצמית של האדם על פי שכלו.

יש הרבה מאוד מה לספר על השחקן הזה, ואנחנו לא נעשה את זה כאן.
מה שחשוב מבחינתנו, הוא שהמיינד-אגו, יונק את אנרגיית החיים של האדם ומשתמש בה לצרכיו.
הוא לא יכול, או לא רוצה, לקחת את אנרגיית החיים כשהיא נמצאת במרכז המין, כי אילו הוא היה גוזל אותה משם, האדם כבר לא היה מעוניין להתרבות ואז האנשים בעלי המיינד אגו היו נכחדים, אבל הוא מנסה לקחת , כל טיפה של אנרגיית החיים, שאינה מנוצלת לשרידה או להתרבות.

אם כך, מהו הקונדוליני.
הקונדוליני, הוא התנועה הספונטנית של אנרגיית החיים, מעל ומעבר למרכז המין.
כלומר, בהתקיים הקונדוליני, המוטיבציה של האדם מתרוממת באופן טיבעי, אל מעבר ליצר השרידה ויצר ההתרבות , אל מצבים הכרתיים גבוהים יותר.
החכמים היוגים , דימו את התנועה הזו, לתנועת התרוממות של נחש, לכן המילה "קונדוליני" שמשמעותה "נחשי".
מכאן אנחנו מבינים דבר חשוב, והוא שהקונדוליני, הוא מצב תיאורטי, שאינו קיים במציאות.
במציאות, כל אנרגיה עודפת, שאינה קשורה להתרבות או לקיום, נחטפת על ידי המיינד-אגו.

זאת אומרת, שמבחינה אנרגטית, לאדם שאנחנו מכירים, יכולות להיות רק שתי מוטיבציות, או מוטיבציה של קיום, או מוטיבציה של התרבות.
לכן באופן טיבי, האדם לא יכול להתגבר על יצרו.
אנרגיית החיים כשנמצאת במרכז השני, היא המרכיב הדומיננטי בהוויתו.
רק כאשר, האדם נמצא בסכנת חיים מוחשית, גובר יצר הקיום על יצר ההתרבות והאדם מתרכז בהגנה על חייו.


אז מה אנחנו עושים, כדי להביא את האדם לרמות תודעה יותר גבוהות?
מה אנחנו עושים כדי לפתור את האדם מהדחף הניצחי למין ולהתרבות?

אנחנו עושים תרגילי קונדוליני.
אנחנו מייצרים סימולציה של עליית קונדוליני, או במילים יותר טכניות, אנחנו לוקחים את אנרגיית החיים של האדם ומעיפים אותה למעלה, אל מעבר למרכז המין.

אילו היינו יכולים לקחת את כל אנרגיית החיים של האדם ולהזיז אותה, היינו משנים באופן קיצוני, את האופי שלו ואת השקפתו. את זה אנחנו לא יודעים לעשות כרגע, אנחנו כן מצליחים לקחת קצת מהאנרגיה, וזה מספיק כדי לחולל שינוי מסויים וזמני.
תרגילים כאלו, ידועים מאוד בתורת היוגה-טנטרה-מדיטציה.
התרגיל הכי מוצלח מתוכם שאני מכיר, הוא מה שאנחנו מכנים "אושו קונדוליני" או "מדיטציית קונדוליני". בעיקרון, זה רצף של תרגילים שנמשך בסך הכל שעה.

חשוב מאוד לתרגל לפי ההוראות, חשוב לא לאלתר , לא להאריך ולא לקצר.
אם עושים את התרגיל הזה כמו שצריך הוא עובד.

כאן יש הסבר מוסרט ומוצלח.

מה המשמעות של כל הפעולה הזו?
בדיוק מה שאמרנו, המוטיבציה של האדם שמאופיינת בשרידה או בהתרבות, משתנה.
הוא כבר לא מעוניין באף אחת מהשתיים.
התוצאה של השינוי במוטיבציה, היא הקלה גדולה והתרעננות.
כל התאוות של האדם , ניזונות משתי הרמות התחתונות של האנרגיה, תאוות המין, תאוות הכבוד, תאוות הבצע , תאוות האכילה, כולן נחלשות בצורה חדה.

נסו ותראו. זה עובד.
אז זו התשובה בשבילך, מי שלא תהיה.
יש דרך החוצה.
עדיין לא סיפרתי שום דבר על מה שנימצא בחוץ, אבל זה למעשה הרעיון של אושו, לא לספר על מה שניתן להשיג, אלא לדבר על הבעיות ועל הדרכים להשתחרר מהן, לפחות.

זה טוב,
יחסית למה שאתם מכירים, זה גן העדן.
גן עדן מוגבל, אבל עדיף על גהנום ניצחי, האין זאת?

או, כמו שאומרים החבר'ה, אם כבר מין, אז מין מסוכן.

יאללה חברים.

אדוני ישמור צאתכם ובואכם, מעתה ועדדדדדדדדדדד עולם.

לא מספיק לרצות


אני חושש מנצרות חדשה.
גם מדברים אחרים, אבל מזה אני חושש במיוחד.
לא שיש לי משהו נגד נוצרים ולא שיש לי משהו נגד נוצרים או נגד האמונה שלהם.
אני בכלל לא מחפש את הרשע אי שם מעבר להרי החושך.

cyuu

אצלי הרוע, תמיד כמו בסרט של ברוס ויליס בטווח פגיעה.
כשאני מדבר על חשש מנצרות חדשה, אני מדבר על נצרות כמו שהייתה כשהתחילו אותה.
כמה חבר'ה באו ואמרו "בואו נעשה יהדות אבל יותר פשוטה. בלי דיני שחיטה ובלי עירובי תחומין ובלי גירושין."
זה היה רעיון הגיוני, הגויים ילכו על זה ופתאום כולם יאמינו באלוהים ולא יהיו יותר קרבנות אדם ופסלי אלילים.

לא שזה לא עבד, אבל אחר כך באו מסעות הצלב והאינקוויזיציה וג'ורדנו ברונו וגלילאו.

ושוב, אני לא בא לדבר נגד הכנסיה.
כל מי שראה את הסדרה "הרקיע השביעי" יודע שהכנסיה היא דבר מצויין.

אני מדבר על הארט דיירקטור של הנצרות, על קונספציית העיצוב.
אתם יודעים מה?
עזבו, הכל בסדר.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, אני לא רוצה שזה יקרה פה.
מותר לי?
זה לא תמונה של דאוזן קרוז שגורמת לנוער להתעוור ולמשיח להתאבד.
Untitled
אני רק אומר שאני לא רוצה את זה אצלי.
לא רוצה את הקונספציה שאומרת, ישנה התקשרות לצדיק וזה הכל, זה הפתרון, ומכאן והלאה אפשר להרים רגליים ולצוף.
אני חושב שחסידות ברסלב יודעת להכיר את מקומו ואת עוצמתו של הצדיק, ומתוך ההכרה הזו, למצוא ולנתח את העבודה האנושית של כל אחד ואחד.
הצדיק עוזר לנו, הצדיק איתנו, אבל הוא לא כאן כדי לעשות את העבודה שלנו במקומנו.
אני מרגיש את זה עכשיו.
אני הייתי רוצה בעצמי להיות מקושר יותר לצדיק, אבל זה לא קורה.
הרצון הוא רצון לגיטימי, הוא לא פוגע באיש, הוא דבר חיובי, אבל הוא לא מספיק , יכול להיות שהוא גם לא הכרחי.
זו הבעיה עם הרצון, אנשים מסתפקים בו וחיים בעולמן של הכוונות הטובות.

כאן צריך להרים דגל אדום.

האמת שתמיד צריך להרים דגל אדום.
אין התקדמות רוחנית ללא מאמץ.
קשה לדבר על זה עם בעלי תשובה, אבל שמירת מצוות אינה דבר קשה, אינה מהווה מאמץ.
גם החברים שלי, מהדורות העקומים של העדה החרדית, נצר למטורללים העתיקים של נטורי קרתא, לא מתאמצים.
אני סבור שרוב הקוראים של הבלוג הזה, הם מיזרוחניקים כאלו או אחרים והם יודעים כמוני, שהדבר האחרון שניתן להגיד על ההוויה היהודית הדתית, זה שהיא מאתגרת.
נכון, אם אתה רגיל לעשות בשכל וללכת בקיץ לים בשבת, קשה לך לצעוד חנוט בחולצה לבנה ועם שפשפת ולהעמיד פנים שאתה אוהב לאכול את הגידולים הסרטניים האלו, המכונים צ'ולנט, אבל הדתיים מתרגלים לזה וזה כבר לא ממש מטריד אותם.

זה גם מה שמפריע לי בכנסייה, זאת אומרת לא בכנסיה האמיתית, אלא בנצרות החדשה שמחלחלת לה בשטף לתוך ברסלב, הקטע של להתרגל לעבודה רוחנית, להפוך אותה לחלק אוטומטי של החיים, לתרגל התבודדות עם ילדות בנות שש וכל הנהגים המטומטמים האלו.
מה שבאמת צריך זה, מודעות ומודעות היא ההפך מאוטמציה , מודעות היא ההפך מסטנדרטיזציה, ההפך מדת מאורגנת או ממוסדת.

עכשיו כדי להוכיח , שאין לי שום דבר נגד הנוצרים או הנצרות , נשמיע את אחד מהמנוני הכנסייה הותיקים "הצלב הישן והרעוע"

אז מה הפאנץ' ליין?
ראש חודש היום ואני הסתובבתי לי בחוץ וחיפשתי בלי הצלחה את הירח, בגלל שרבי נתן דיבר על הנקודה של המולד, כמשל לנקודה הטובה , שאנחנו צריכים לחפש בכל דבר, בנו ובזולתנו.
זה סוג הדברים שהייתי מצפה מעצמי לעשות, כבן אדם רוחני, כחסיד ברסלב.
לאו דווקא לחפש את אותם הדברים ש"צריך לעשות" כי "ככה עושים כולם" , אלא לחפש עוד איזה משהו קטן שאפשר לעשות כמו למצוא נקודה טובה בכלב שמחרבן לך בחניה, או לעשות דקה וחצי התבודדות, לפני שמחפשים גלידה במקרר.

בשורות וחודש טוב.

אני נוסע לאומן בעוד שבועיים קרי בתאריכים 14 , 15 ו16 למנינם.
אני עדין לא יודע בדיוק באיזה שעות יהיו הטיסות , אבל הכוונה שלי להיות שם בי"ז בתמוז.

למה דווקא אז?
זוכרים שדיברנו על ראש השנה הנסתר? ראש השנה הרביעי?

אז בינגו.
אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. מי שרוצה לבוא, מוזמן. המחירים היום בשפל של כל הזמנים ועלייה במחירים צפויה רק אחרי תשעה באב.
בקיצור, עכשיו זה הזמן.

אני לא מארגן קבוצה ולא שום דבר, אבל מי שרוצה לבוא איתי, שישלח לי אימייל, אתם מכירים את הכתובת drall@inn.co.il. אני אפנה אותו לסוכן נסיעות שישריין לו מקום על הטיסה.

לגבי אוכל ומגורים, לא אמורה להיות בעיה , אבל צריך לארגן, אז כל מי שמתכוון לנסוע, שיודיע לי עד יום רביעי.
אני בכונה משתמש במילה "מתכוון" , כי אני לא מזמין, לא את המפקפקים ולא את המתלבטים.

מי שרוצה להגיע סוף סוף לאומן, מי שמוכן לשים את הכסף על השולחן (ולא מדובר על הרבה כסף) אז הנה הזדמנות שלו.

מי שמעדיף לחכות להזדמנות נוספת, מי יודע אם תהיה לו.

יאללה, שבוע טוב.

מי ייתן וגרמניה תנצח.

ערב רב


כולנו גויים, אתם יודעים?
אין יהודים.
נתחיל מההתחלה.
הדבר הכי חם היום, לדעתי, אצל המיזרוחניקים , הינו המאמר הזה.
למי שאין את העצבים לקרוא, אני אגיד שאחד מהרבנים הסרוגים, גילה להפתעתו, כי חז"ל מיחסים לגויים תכונות שליליות כגון תאוות רצח או סטיות מיניות, ומסתבר שהם, כלומר חז"ל, לא השתמשו בניסוחי פוליטיקלי קורקט בסגנון "יש כאלו ויש גם אחרים".
זו בעיה, לפחות בשביל חלק מרבותינו סרוגינו א-לה ליכטנשטיין ושרלו, אלילי הנוער, שחלילה שתצא מפיהם איזושהי הצהרה גיזענית.
מצד אחד, טוב מאוד שהם לא רוצים להיות גזעניים, מצד שני, מה שכתוב בכל זאת כתוב.
במקרים כאלו, יש לסרוגים נוהל קבוע, הם נכנסים לג'קוזי ופותחים באורגיית פרשנים לוהטת. הרמב"ם כתב ככה, הרי"ף מתנגד, הש"ך מכשיר, הט"ז מטריף, הטור מעיר, הרמב"ן מתייחס, החתם סופר מתעלם והרשב"ם מתרעם.
האורגיות המיזרוחניקיות האלו, הם משהו שלא ברא השטן לא בהמבורג שלפני המלחמה ולא באמסטרדם של שנות השישים. הן יכולות להמשך שבועיים ולפעמים הן נמשכות, עד שצץ איזה סיפור חדש.
הקיצר, עובדים מסביב לשעון אצל המיזרוחניקים האלו.
דבר אחד צריך לציין לגבי המחלוקות המזרוחניקיות זה שלעולם הם אינן מגיעות להכרעה.
לעולם אין תשובה סופית, רק שורה ארוכה של סימני שאלה מיותמים שנמתחת מאופק עד אופק.
רבי נתן מסביר את זה בליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות פריה ורביה א'

שזה בחינת משפט מעוקל שאין המשפטו ברור, כי אין יכולין לברר המשפט והדין על ידי התגברות מחלוקת של הסטרא אחרא שמקבלת הדעת כנ"ל, שזה בחינת עצה שאינה שלימה, שהיא נחצית לשנים לכאן ולכאן ואינו יכול להטותה לצד אחד, שהיא בחינת מחלוקת דסטרא אחרא שאינה נכרעת והיא תמיד נחצית ונחלקת, כי אינה רוצה בהכרעה כמובא.

אפשר להבין את החוויה שהביאה את הרב הנחמד לכתוב את המאמר המתסיס שלו. אולי הוא נסע לחופשה מוצדקת ומומלצת בטוסקנה או בברצלונה והוא ישב במטוס כשלצידו האחד גוי מנומס, חביב ומלומד ומצידו השני גויה מקסימה, אפנתית וידידותית. כמובן שאותו רב, הוא אדם הגון מאוד, והוא היה חייב לשאול את עצמו, איך חז"ל הגיעו לכאלו מסקנות גורפות ורקיצוניות לגבי הגויים.
הרי אותם הגוים שהוא רואה סביבו, אינם נראים שונים ממנו, למעשה, חלקם נראים יותר מוצלחים ממנו, או לפחות יותר אנושיים, נבונים ומוסריים מהרבה אנשים שהם רבנים סרוגים בדיוק כמוהו.
זה לא רק נראה ככה.
זה באמת כך, תשאלו אנשים שחיים בחו"ל, בסביבה הכללית והם יספרו לכם שישנם גוים שהם ממש נשמות טובות, שהם מקסימים.
אז הרב מיכאל אברהם שאל שאלה והשאלה מוצדקת מאוד.
הענין הוא, שכשהוא וחבריו עונים על השאלה, הם עונים במיזרוחניקית והמיזרוניקית היא שאינה מוצדקת.
אצל המיזרוחניקים אין תיאולוגיה כי תיאולוגיה היא כפירה, אין אצלם מיסטיקה כי מיסטיקה היא שטויות. מה נשאר? פוליטיקה. הכל אצלם פוליטיקה.
אז מצד אחד יש את הרשעים והקיצונים שישר צועקים "גוים זה נאצים, גוים זה בהמות, זה חיות רעות" ומצד שני יש את הקוצ'י מוצ'י של הרב שרלו וחבריו הגושניקים החמודים, שלא שונאים אף אחד ומכבדים את כולם וגם מכבדים דעות שלא הכי שלהם וכן וכן הלאה.
אז הרשעים מביאים חמישים ציטוטים מטעמם והחמודים מביאים בנימוס חמישים ציטוטים אחרים וזה אומר וזה אומר אחרת, ואני, רק שתדעו לכם, תמיד בעד הנחמדים, כי גם אני נחמד, אבל יותר משאני בעד הנחמדים אני רוצה למצוא את האמת ואת האמת לא מוצאים בשיטות המזרוחניקיות, כי מדובר כאן בתיאולוגיה ובמיסטיקה ולא בפוליטיקה.
זאת מחלוקת הסטרא אחרא, שאותה מתאר ר' נתן בליקוטי הלכות. מתווכחים ומתוכחים ואף פעם לא מגיעים לכלום.
אז הלכתי לברסלב, למקומות שמבינים בליקוטי הלכות ושאלתי איך פותרים את "מחלוקת הסטרא אחרא". התשובה שקיבלתי נורא פשוטה להבנה, אם כי לא בהכרח פשוטה לישום.
אמרו לי שאברם בר נחמן אמר "אור הצדיק כאור נוגה".
כלומר, הצדיק פותר את מחלוקת הסטרא אחרא, כי הוא יודע את האמת ולא רק שהוא יודע אותה הוא גם אומר אותה ומפרסם וכך הוא מכריע במחלוקת.
זה באמת היה מצוין. מיד ניגשתי לראות מה רבינו הקדוש אומר וזה מה שכתוב בשיחות הר"ן, בשיחה יד:

אֲנִי מְקַנֵּא מְאד אִישׁ כָּשֵׁר [שֶׁקּוֹרִין עֶרְלִיכֶר יְהוּדִי]
כִּי נִדְמֶה שֶׁהוֹלֵךְ בֶּן אָדָם עִם דַּקִּין וְכַרְכָּשׁוֹת וְאֵבָרִים כִּשְׁאָר כָּל הָעוֹלָם
וְאַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת הוּא עִנְיָן אַחֵר. לְגַמְרֵי

וכמו כן כתוב בשיחות הר"ן, בשיחה ל"ו:

אָמַר: עוֹד יִהְיֶה זְמַן
שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט
יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

(כל נציטוטים משל אליעד כהן, יתברך שמו.
זאת אומרת, אותו יהודי כשר, שרבינו מזכיר, הוא דבר מאוד מאוד נדיר.
דבר שלא רואים ולא מוצאים ולא יודעים עליו.
ככה פותר רבינו את המחלוקת המיזרוחניקית.
הוא אומר לרב הסרוג שאם הוא רואה סביבו גויים נפלאים, הוא צודק.
אם הוא חושב שהוא לא שונה מהם, הוא גם צודק. הוא באמת כמוהם.
בדבר אחד טועה הרב הנכבד, הוא חושב שהוא יהודי והוא גוי. הוא נחמד, הוא גוי נהדר, אבל גוי.
לא רק הוא גוי, גם אני גוי, גם אתם גויים, כולנו גויים, חוץ מאישתי, כי היא באמת סיפור מיוחד.
אני לא יודע איפה היהודים, אולי באמת הנאצים הרגו את כולם, אבל נראה לי שנעלמו הרבה קודם. גם רבי נחמן לא הכיר הרבה.
אז קודם כל, יפה שפתרנו את המחלוקת המיזרוחניקית.
אור הצדיק מאיר את האמת, כמו שכתוב בליקו"מ א, קל"ג

וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ הוֹלֵך וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַצְמָהּ מְאִירָה בִּמְקוֹמָהּ בְּשָׁוֶה
בִּתְחִלַּת הַיּוֹם וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם
רַק הַמְּנִיעָה הוּא מֵחֲמַת הָאָרֶץ הַמַּפֶסֶקֶת בֵּין בְּנֵי אָדָם וּבֵין. הַשֶּׁמֶשׁ
עַל כֵּן אֵין הָאוֹר מִתְפַּשֵּׁט כָּל כָּך בִּתְחִלַּת הַיּוֹם
רַק מִקְצָת מִקְצָת עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט עַל הָאָרֶץ
כֵּן הַצַּדִּיק הוּא בְּעַצְמוֹ מֵאִיר תָּמִיד
רַק הַמְּנִיעָה מֵחֲמַת הַמְקַבְּלִים
וְהַמְּנִיעָה הוּא מֵחֲמַת הָאָרֶץ הַמַּפְסֶקֶת…

בסדר,
אז המסקנה הראשונה היא פשוטה מאוד, אם אנחנו גוים, אנחנו לא צריכים להתעסק בכל השולחן ערוך הזה. לא צריכים מצוות ולא צריכים חגים ולא צריכים לשמור שבת ואין שום "שמירת הברית", כי אין ברית.
קראנו בשבוע שעבר את פרשת נח וזאת הפרשה שלנו, הגויים. "שופך דם אדם, באדם דמו ישפך ואת החי בדמו נפשו לא תאכלו".
יש לנו את שבע מצות בני נוח וזה כל הסיפור, מנוח והלאה, זאת לא התורה שלנו, זו התורה של היהודים ויהודים זה דבר מאוד נדיר.
לכן אפשר להבין למה המשיח לא בא, אין לו בשביל מי. את מי בדיוק הוא יגאל? חמישה אנשים, שרובם בכלל נשים? אין לו מה לעשות, למשיח? לא חבל על כל הפירוטכניקה?
אם אתה גוי, תחיה כמו גוי, תהיה בן אדם טוב.
אל תהיה ערב רב, שזה גוי שמעמיד פנים שהוא יהודי, ערב רב כמו הרב ההוא, כמו עוד הרבה אנשים.
כבר אמרו חז"ל, איזהו עשיר השמח בחלקו.
טוב, הייתי יכול לסיים כאן, אבל אז באמת הבלוג הזה היה מיותר. הינו יכולים להסתפק ברוברט פירסיג וב"זן ואמנות אחזקת האופנוע".
הוא גוי מצויין, אין כמוהו, הוא כתב שם הכל.
אז בכל זאת, בשביל אנחנו מתעסקים,לפעמים, ביהדות או בתורה?
נחזור אל הצדיק, הוא נותן לנו רמז בדבריו, שימו לב מה הוא אומר שם בשיחה לו' "עוֹד יִהְיֶה זְמַן,שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט,יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה".
למה דוקא הבעל שם טוב? למה לא משה רבינו? משה רבינו היה גדול הנביאים? למה לא כמו דוד המלך, למה לא כמו שלמה המלך, החכם מכל אדם?
רבינו ידע, הבעל שם טוב הוא מקרה מיוחד.
בדרך כלל, האנשים המיוחדים, הנשמות הגבוהות, לא נולדים סתם ככה באיזה מקום.
אוקי? נגיד משה רבינו, היה בן של צדיק ואמא שלו הייתה המילדת שעשתה מסירות נפש, או שלמה המלך שגם כן נולד לצדיק, או רש"י הקדוש וכן הלאה.
ישנן כל מיני קונסטלציות, בהן אפשרית הורדה של נשמה גבוהה וההודים התעסקו עם זה הרבה בתורת הטאנטרה שלהם, אבל מה שחשוב הוא שנדע את העיקרון, שנשמות גבוהות לא באות סתם ככה לעולם ורבינו הוא דוגמא טובה כי גם סבא שלו היה צדיק וגם אימא שלו, שעליה הוא אמר שבזכותה הוא נהיה מה שנהיה.
אבל הבעל שם טוב זה סיפור אחר.
הוא נולד באמת למשפחה פשוטה ועניה, וההורים שלו גרו בחור, פשוטו כמשמעו. זה היה מין שריד של תעלת מגן ימי ביינימית וההורים של הבעל שם טוב, שם גרו במין סוכה כזו, ושם גידלו אותו.
שנים הוא היה חותם "ישראל פון דה גראב", כלומר "ישראל מהבור".
אז איך קורה שילד כזה, הופך להיות הבעל שם טוב.
הוא בנה את עצמו לבד. הלך ונדד והתבודד ולמד וניסה וחי ביערות ובסוף הצליח, בסוף נהיה הבעל שם טוב.
וזה מה שרבינו להסביר לנו כאן, הוא אומר לנו לא לטעות ולא לחשוב שאם ההורים שלנו יהודים אז גם אנחנו, כי בבית הסמוך גרים וההורים שלהם לא פחות מוצלחים משלנו ולפי זה גם אנחנו, בדיוק כמוהם.
אם אנחנו רוצים להיות יהודים, אם אנחנו רוצים להיות בברית עם אלוהים, אז אנחנו צריכים ללכת בדרכו של הבעש"ט, כי הוא הצליח.
אז כמובן, יש את כל הענין הזה של המצות והאיסורים והחגים והשבתות.
לא הכלח בבת אחת, כמובן, אבל כל שאדם עולה במדרגות ככה זה יותר רלונטי מבחינתו.
השאלה היא, כמובן, איך עולים במדרגות.
לא באמצעות קיום מצות, כמובן, כי מצות ניתנו רק ליהודים, חוץ משבע מצות בני נוח.
מה שאומר רבינו בענין הזה הוא כך

וְגַם אִם יַתְמִידוּ בִּסְפָרָיו יְכוֹלִין לִזְכּוֹת לִהְיוֹת נַעֲשֶׂה אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת וְאָז יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּנִימִיּוּת שֶׁיֵּשׁ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים כִּי יֵשׁ בָּהֶם פְּנִימִיּוּת הַרְבֵּה מַה שֶּׁאֵין נִרְאֶה עַל פִּי פְּשׁוּטוֹ כְּלָל. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִלְמד וּלְהַתְמִיד בָּהֶם הַרְבֵּה

אוקיי, ברור שרבינו כאן אומר שאם לומדים מספריו, אפשר להיות איש כשר, אבל יש כאן בעיה.
בשביל מה הוא מציין "שאין נראה על פי פשוטו כלל"
זה מחזיר אותנו לרב המיזרוחניק, שהסתכל ימינה ושמאלה וראה גוים נחמדים וחשב שאין הבדל בינו לבינם.
גם אנחנו, אם נלמד מספרי רבינו ונסתכל ימינה ושמאלה, נראה שהאחרים שלומדים מספרי רבינו, הם לא כאלו יהודים כשרים. חלקם לא רק שהם גוים, אלא "ראשית גויים, עמלק", כמו שאומר הנביא (בלעם).
אף על פי, אנחנו צריכים להתחזק (אני לא משתמש במילה הזו) ולהמשיך להאמין שאם נלמד מרבינו, נוכל להפוך קימעא קימעא ליהודים כשרים, עד שאפילו יום יבוא והמשיח יתעורר בבוקר ויגלה שהגיע הזמן ללכת לעבודה.

משמר הלילה


טוב, זה מתוכנן להיות הפוסט האחרון בנוגע לראש השנה תשע"ד והגיע הזמן לנסות להיות קצת רציניים.
בכל אופן, נגיד שניסינו.
אחת מהיצירות החשובות בחיי היא סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' מרטין. אני לא מדבר כרגע, על סדרת הטלויזיה "משחקי הכס" , שהיא בלי קשר סדרה מצוינת, אלא על הספרים עצמם.

הם עושים את העבודה, במובן הרחב של המילה, הם לוקחים אתכם למקום.
לא משנה, אתה יכול להיות ילד אומלל בפריפרייה הנידחת והמזוהמת ואף על פי כן, כשתקרא את "שיר של אש ושל קרח", זה יכול לעשות לך את זה. זה מופלא, לא משנה באיזה חור אלוהים תקע אותך, ובינינו, אלוהים לפעמים קשה בענין הזה. לא משנה עד כמה אתה נידח ורחוק, זרוק במשפחה עלובה, בפריפריה הנידחת, בלי מקצוע, בלי עתיד, בלי כלום, לא משנה.
ג'ורג' מרטין, עשוי לעשות לך את זה, אתה יכול להיות שכיר חרב, מצטנף במארב, נחנק בזיעה של עצמו, או יכול להיות סריס בבית בושת מפואר, מרופד בקטיפה ובמשי, כשמסביבך רוחשות מזימות בין יצאניות יפהפיות, ערומות פרט לזהב ויהלומים וזה עוד כלום.
אתה יכול להגיע עד קצות העולם, ללחרחר בצמא תחת שמש יוקדת במדברות אבודים, שוממים, או להפליג בחצות, בספינת שודדים,לתוך נמל נם, רווי במסתורין, כשפים ואוצרות.
זאת לא אשליה, זאת חויה אמיתית, שנוצרת מזיוג בין המוח הבתולי שלך, לבין הסופר שמתפרע בתוכו.

שיר של אש ושל קרח, תזכרו את זה.
עכשיו, יש שם את הסיפור הזה, עם משמר הלילה.
זה מין ארגון, מסדר צבאי כזה, שמגיעים אליו גם מתנדבים וגם פושעים, שמעדיפים אותו על עונש אכזרי כזה או אחר. המסדר מגן על כל ממלכות האדם נגד כל מיני כוחות אופל ויש לו כללי התנזרות מסויימים שמרוכזים בשבועה היפה והמרטיטה שלו, כמו שרואים בסדרה.

כך הולך התרגום:

לילה יורד וכעת מתחילה משמרתי.
היא לא תסתיים עד יום מותי.
לא אקח לי אישה, לא יהיו לי אדמות, לא אוליד ילדים. לא אחבוש כתר ולא אזכה בתהילה.
אחיה ואמות על משמרתי.
אני החרב בחושך.
אני השומר על החומות.
אני האש הבוערת נגד הקור, האור המביא את השחר, הקרן המעירה את הישנים, המגן המגונן על ממלכות האדם.
אני מקדיש את חיי ואת כבודי למשמרת הלילה בלילה זה ובכל הלילות שיבואו .

זה לגמרי מרטין ואני מצטמרר כשאני מצטט אותו כאן, כי אני לגמרי בקטע הזה, אבל זה פשוט לא נכון.
החיים האמיתיים, הם לא ספר פנטזיה.
בחיים האמיתיים, השבועות האלו לא עובדות. כך אומר רבינו, כך סיפרו לנו המורים שקדמו לו, אצלנו לפחות. כך אנו יודעים, כי למדנו מהטובים ביותר, על החיים האמיתיים והם סיפרו לנו כי בחיים האמיתיים כוחנו בחמלתנו,כוחנו בפנימיותינו.
את זה ראיתי היום, כשרקדתי עם כל החבר'ה בבית השואבה, ושמתי עין, על השמן המסכן הזה שעמד בצד.
כוחנו בחמלתנו, לא ברחמים.
רחמים זו לא חמלה.
זו לא חוכמה להסתכל על איזה עלוב נפש ולהגיד "יאו, איזה מסכן, הוא בחיים לא ישיג את הבחורות שאני משיג."
סליחה.
מחוייב המציאות R
לכל החברות של אישתי, שקוראות את הבלוג, אני רוצה להבהיר, שזו רק דוגמא, אני לא משיג שום בחורות, גם לא השגתי אף פעם. זאת לא הנקודה.
אוקיי? עוד דוגמא,זה לא חוכמה להגיד "איזה מסכן, עלוב נפש תולעת שכמוהו, הוא אף פעם לא יזמין עוגת גבינה בשבדית מושלמת"
או "אותו אף פעם לא יזמינו לחתונה ההיא עם הסאשימי והאנטריקוט על גחלים".
רחמים זה זול. רחמים זה קטן.
חמלה היא משהו אחר לגמרי, היא רצון אמיתי לסגור את הפצעים החשופים האלו וזה כוח.
אני לא מוכר לכם כאן מניפיסט שמאלני ורגיש. גם זה בולשיט, חמלה היא כוח, ואם אתה לא יודע לשלוט בכוח, הוא הופך להיות מסוכן.
אבל אם כל זה, את האמת לא ניתן להכחיש. הכוח בחמלה, הכוח בפנים.
אם אנחנו נישבע את שבועת משמר הלילה, נרחם רק על עצמינו, שבועות נצחיות, הן ערובה לכישלון, לרחמים עצמיים שהופכים לאגואיזם, לטירוף ולבערות.
זה גם מה שכותב ג'ורג' מרטין, קראתי את הספר.
מעטים, אם בכלל, מאנשי משמרת הלילה, באמת עמדו בשבועתם.
כל זה לא אומר שאנחנו יכולים להתעלות, בודאי שאנו יכולים, בשביל זה אנחנו כאן.
כשיש לנו הזדמנות, כשיש לנו את היכולת, אנחנו יכולים להצליח, להפעיל מאמץ לזמן קצוב ולמצוא את עצמנו מזנקים קדימה.
זה מה שקרה לי בראש השנה, כשגזרתי על עצמי תענית דיבור ביום הראשון.
זה לא היה פשוט, כי אומן בראש השנה היא כמו מושב זקנות, כולם מפטפטים ומרכלים, כאילו אחריהם המבול.
אבל עשיתי את זה, שתקתי שתיקה מוחלטת, כשאני מקפיד לבטא רק ברכות ותפילות הכרחיות לחלוטין, וככל שהזמן עבר וחלף וככל שהתקדמתי יותר משעה לשעה שלח שתיקה, הרגשתי שאני מתרומם יותר מעלה מעלה, כמו פנס רפאים סיני שנוסק בדממה אל תוך אפלת הלילה.
כך אמר הבודהא, בדהמפדה פרק 29

מודע בין נבערים, ער בין הנמים, כך גם החכם, כסוס האציל המותיר מאחוריו את העדר.

אבל מה שבאמת עלה במחשבתי באותו הזמן, הוא שבועת משמרת הלילה.
אני אפילו לא יכול לתאר, את ההארות שחלפו בי בזמן אותה שתיקה. רמת המודעות היתה כל כך גבוהה, עד שניסיון לשחזר אותה עכשיו נראה כמעט מצחיק.
אני זוכר לדוגמא, שבאותו הבוקר, לבשתי את הקיטל ואחרי כמה דקות , הסרתי אותו באופן סופי ותליתי אותו על קולב.
באותו הבוקר הכתה בי ההבנה, שלובשים קיטל בראש השנה כדי להדמות למלאכים והסיבה שרוצים להדמות למלאכים, היא בגלל שמלאכים לא נשפטים בראש השנה ואיכשהו הבנתי שאני מחוץ למשחק הזה, שאף אחד בבית דין של מעלה, אינו מחפש אותי כרגע.
זו רק דוגמא אחת, מהרבה הבנות שניצנצו אצלי באותו הזמן, אני לא ממש זוכר אותן כרגע, אבל יכול להיות שזה יחזור באיזה שלב.
שום דבר, לא באמת נאבד, אמר בזמנו הרב ברנר.
עוד דבר אני זוכר עכשיו. ב"שיר של אש ושל קרח" ישנו מפקד פירטים אחד, בשם יורון עין העורב. ליורון הזה, ישנה ספינה בשם "שתיקה", שציותה מורכב מחרשים אילמים ועל חרטומה נמצא פסל של בחורה חסרת פה.
באחת מההזדמנויות יורון נושא מונולוג ארוך ובו הוא לועג לתפילותיהם של המאמינים באלים "הם מתפללים" כך הוא אומר "שהאלים יצילו אותם מרעב, יצילו אותם ממלחמה, יצילו אותם ממחלות, יצילו אותם מ"השתיקה"."
זה גם כן משפט שחזרתי עליו בליבי הרבה פעמים באותו היום "הצל אותי מהשתיקה."
זה היה נפלא.
באמת, לא חשוב איפה אתם נמצאים בראש השנה, אם אתם יכולים להיות בשתיקה באותו יום ראשון, אתם עושים דבר גדול מאוד.
מעבר לזה, פגשתי הרבה מאוד מכם, קוראי הנאמנים והאהובים במהלך ראש השנה הזה.
את אובי ואן, את נריה, את תומר , את אילן ועוד כמה ואני חיב לצין שכל כך התרגשתי מכל האהבה שקיבלתי מכם ומהשמחה הזאת על הבלוג ועל המשמעות שיש לו בעיני אנשים.
אני חושב לסגור כאן, זו האמת, יש לי דברים אחרים לעשות וכל דבר מתחיל בזמנו ונגמר בזמנו. אתם יודעים את זה, אבל עד אז, אני פשוט אסיר תודה על תשומת הלב הנפלאה שאני זוכה לה פה.
שום דבר אינו נאבד.
זהו לגבי ראש השנה באומן, נראה לי.
חבל שלא הייתם אתמול בהילולת רבינו בבית כנסת באר שבע, היה לגמרי פיצוץ.

זהו, לילה יורד , עכשיו מתחילה משמרתי.

גואה של מטה – פונה של מעלה


ארבעה ראשי שנים הן, אומרת המשנה במסכת ראש השנה.
נעזוב עכשיו את המשנה, כיוון שהיא מדברת על ראש שנה למעשר בהמה וראש השנה לאילנות שלא מעניינים אותנו, ונגיד שבאמת ישנם ארבעה ראשי שנים ולכל אחד מהם ישנו זנב של זמן שמקדים אותו.

ראש השנה הראשון חל בא' תשרי ויש לו זנב של יום אחד בלבד. זהו ראש השנה לחומר, בו נברא העולם ובו נקבעים ענייני החומר , הכסף, האוכל, החיים והמוות.
ראש השנה השני, חל בליל הסדר, אבל הזנב שלו מתחיל בא' ניסן.
זה ראש השנה של הרגש, נקבעים בו האהבה, השנאה, הכבוד, הבושה, כל הרגשות שם מוחליטים וממנו נובעים.
הראש השנה השלישי הוא ראש השנה הרוחני. הוא חל כמובן בל"ג בעומר, יום ההולדת שלי, דא.
בראש השנה הזה אנו מקבלים את היכולת להתחבר אל העולמות הגבוהים, היכולת שלנו להתקשר עם החלקים הנסתרים שלנו, אנו יכולים לעבוד על המידות שלנו ולהשתפר ולהשתכלל בעצמנו. אנו מקבלים בו את היכולת לעלות במדרגות רוחניות. להשיג הישגים רוחניים.
לראש השנה הזה ישנו זנב גדול מאוד, שלושים ושלושה יום. או שלושים ושניים, אל תתפסו אותי במילה.

וישנו עוד ראש שנה אחד, ראש שנה נסתר.
ראש השנה הרביעי שמעטים מאוד חוגגים, כי מעטים מאוד יודעים מתי הוא חל.

אם יש משהו ששווה לעשות בראש השנה השלישי, זה לנסות לאתר את ראש השנה הרביעי.
אני יודע מתי הוא בערך אמור לחול, כי הוא נודד. הוא נע ונד בטווח התאריכים שבין י"ח בתמוז לי"ח באלול.

לפעמים הוא חל בתשעה באב, לפעמים בט"ו באב ולפעמים בא' באלול.
בכל מקרה, ראש השנה הזה, ידוע רק למקובלים מאוד מיומנים והוא מעט המחזיק את המרובה, כלומר, ניתן לתקן בו כל דבר שנקבע והוחלט בשלושת ראשי השנה הראשונים.

עד כאן.

הדבר הראשון שנתקלתי בו, כשהגעתי לאומן בראש השנה היה הרב עופר ארז שליט"א.
כאילו דא,
קודם כל לקח לנו שעה וחצי להשיג מונית מקייב לאומן, כי המונית המוזמנת שלנו ברחה.
אחר כך, הייתי צריך להביא את כל הציוד של אשתי לדירה שלה ואחרי זה, הגעתי למלונית לנדאו המהוללת, שמה אף אחד לא הכיר אותי ואמרו לי לחכות עד שאיך קוראים לו יתעורר.
אבל אלו דברים טרוויאליים. בפעם הראשונה שהם לא יתרחשו בראש השנה, אני אצהיר שהמשיח הגיע והמתים התעוררו.
בסך הכל, לא היתה לי כזו בעיה, כי אני נוהג כמו חסידי ברסלב בכל השנים.
דבר ראשון שמגיעים לאומן, מניחים את החפצים, הולכים למקווה ומשם מגיעים לציון.
בתור אחד שלא נוהג להתפלל בנץ החמה, או בכלל, זו לא בעיה גדולה. שינה בשעות התפילה, רק מעצימה את תחושת הניצחון הישראלית, שוב פעם הצלחת לדפוק את המערכת.
וככה זה היה.
אומן, ליל זכור ברית, בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר ואני מדשדש מטה מהרחוב של הציון לכיון המקווה הגדול שמתחת לבניין הקלויז ופוף, נתקל בכבוד הרב.
אתם תופסים עד כמה זה הזוי? בשנים האחרונות, ישנתי עם הרב עופר ארז באותה הדירה, פחות או יותר. בפעם הראשונה, שהחלטתי לוותר על התענוג בתקווה לחיסכון מינורי בכסף ולשיפור דימיוני לגמרי בתנאים, אני נתקל בו, בערך בשניה שהגעתי.
את שורת הפתיחה שלי "כל האבדות אצל הצדיק." אני חייב לאלוהים. אחר כך ניהלנו סמולטוק של דקה וחצי, בנושאי לוגיסטיקה אומנית, והפגישה הסתיימה בפרץ של חנופה מצידי, כששאלתי אותו, איפה אפשר לתת לו פדיונות.
נושא הפדיונות באומן בראש השנה, הוא נושא אקוטי.
באמצעות הפדיון של ערב ראש השנה, האדם מגדיר את הרב שלו.
מיותר לציין, שלא הייתה לי כוונה לתת פידיון לרב עופר שליט"א.
יש לי רב אחר, הרב ישראל מאיר ברנר, שעיקר עיסוקו הוא בלהימנע מלהיות רב.
ביקשתי לתת לו פדיון והוא סרב. הוא אמר שאין בעולם צדיקים ברמה שאפשר לתת להם פדיון לכן הוא עושה קומבינה עם האנשים שיושבים לידו בקלויז וכל אחד עושה פדיון לאחרים.
"בסדר" אמרתי לו "מתי תהיה שם?"
"לא יודע," הוא ענה לי "בסוף תפילת הנץ, אחרי התרת נדרים, לא יודע."
גם אני לא ידעתי, אז הצעתי שאני אפגוש אותו שם בשמונה וחצי.
"לא יודע."
הוא ענה לי.
זה חסיד ברסלב אמיתי, לא יודע ולא רוצה לדעת.
כמובן שהודעתי לאישתי שסגרתי עם הרב ברנר, והיא הודיע לכמה חברות, שהכינו מכתבים עם כסף ובקשות וגם אישתי הכינה ובסך הכל הגעתי עם חבילה, שלמעשה הייתה תיק שנועד ליפול עליו.
כמו שכתב לאו צה,

החכם נזהר מהקל ולכן אינו יודע קשיים.

כמובן שלמציאות היו תוכניות אחרות בשבילי.
עד שהגעתי בחזרה לאכסניית לנדאו, ומצאתי את הבנאדם שידע איפה אני אמור לישון, כבר הייתה השעה שבע בבוקר ואני גיליתי לתדהמתי שהמיטה שלי הייתה מרוחקת פחות משישים סנטימטר מהתקרה.
זה דרש ממני לחטוף מכות בראש כל פעם שעליתי למיטה או ירדתי ממנה, שלא לדבר על קריאה שהפכה באמת למטלה בלתי אפשרית.
זה לא שלא היו מיטות קומתיים יותר נמוכות באכסניה, היו גם היו, אלא שהפונדקאי, ברוב חוכמתו, טרח להכניס את המיטות הנמוכות לחדרים הגבוהים ואת המיטות הגבוהות לחדר הכי נמוך, כדי לאזן.

גם האוכל שהוא הציע לאורחיו היה די מאוזן, במובן הזה שלא היה ברור אם לא אכלו אותו כבר פעם.
התעוררתי בערך בתשע ומיד רצתי לקלויז, שם כמובן, כבר לא היה זכר לרב ברנר.
בעסה.
לי לא היה כל כך זמן להתאבל ולהצטער, כיוון שהיו כמה דברים שהייתי צריך לקנות, כמו מתנות לילדים ואזניות וכן הלאה, אז עליתי במעלית אל אישתי שהתמקמה כבר בקומה השביעית של אחד מהמגדלים המשקיפים מטה אל הציון ושמעתי ממנה ששום דבר לא קרה, במקרה הכי גרוע, אני אקח את חבילת הפדיונות ואעביר אותה לרב עופר ארז, שגם הוא צדיק גדול ובנאדם מקסים.

אומן של ראש השנה, היא לא דבר שבכלל ניתן לתאר.
היא משהו שמשלב מחנה פליטים טרי, עם שוק התקווה ותוסיפו לזה את העובדה שירד שם גשם זלעפות מדי פעם, גשם שלווה גם במשבי רוח אכזריים.
אבל בסך הכל היה בסדר.
רבינו קיבל אותנו בשמחה והשמחה שרתה במעונו.
יותר מארבעים אלף אנשים הגיעו השנה, להערכתי, והאווירה הייתה אפילו יותר חברותית ונעימה מהרגיל, כנראה בגלל ש"שובו בנים" נעדרו.
בכל אופן, היה ניגוד עצום בין החגיגה המתמשכת ברחוב למטה, לבין מה שהתרחש למעלה,בקומה השביעית, איפה שאשתי התגוררה עם עוד אחת עשרה בנות, בדירה פצפונת של שתי חדרים ומטבחון.
הייתי יושב שם הרבה, יושב ושותק ומביט בבנות האמיצות האלו, שהעזו לפרוץ את החרם של "נטורי קרתא", שהודיעו שאסור לנשים להגיע לאומן בראש השנה והסיתו את הקנאים והמטומטמים, לקלל את הבנות האלו ולהציק להן.
למטה, הכל היה הצגה. הצגה חמודה, אני לא אומר שלא.
הילדים האמריקאים עם הסיגרים והסניקרס, הנחים עם הקמעות והפונפונים, חסידי מאה שערים עם הקיטלים הצחורים והשטריימלים הנפוחים וכמובן העארסים, אחינו האהובים שהדליקו סיגריה בסיגריה וסיפרו על האילן הזה, שעל תראו אותו ככה, יש לו יותר מעשרים פירוקים על הגב.
למעלה זה היה אמיתי.
העפעפיים נעצמו בדבקות והשפתיים דובבו את התפילות במתינות, באהבה ובהתמסרות.
האוכל למעלה היה, כמובן, סוף כל הדרכים, בניגוד לאשפה בהשגחת הבד"ץ שהוגשה ברחוב ובסביבותיו.
הייתי יושב ומאזין דרך הדלת הסגורה לבנות האלו, ששרו במתיקות את זמירות השבת בקולות עדינים ומלאכים ואני לא חושב שהייתי היחיד, כי נראה לי שרק שם, במצור ובמצוק, התפללו באמת.

נחזור לפידיון, השעה כבר היתה כמעט ארבע והייתי חיב ללכת קצת לישון.
ליד הציון עמד הרב גודלבסקי וקיבל פדיונות. כמעט נתתי לו את שלי, אבל היה תור ארוך מדי.
שרכתי את דרכי לכיוון האכסניה ופתאום אני רואה את הרב טייכנר שליט"א.
שנים למדתי אצל האדם המקסים הזה והייתי שמח לתת לו פידיון, אבל אז גיליתי שהמעטפה נעלמה.
"כפרה" אמרתי לעצמי והתחלתי לחפש את בסטת הפדיונות של הרב עופר ארז, חירבשתי משהו במעטפת הפידיונות שלו והכנסתי פנימה שטר של מאה גריבנה. שילשלתי את הפידיון לתיבה והלכתי לישון, בלי לחכות לקבל ברכה מהרב, כי חטפתי מספיק גיחוכים לאותו היום.
הקטע היה, שאחרי שהתעוררתי וכבר הלכתי וחזרתי מהמקוה, פגשתי את הרב ברנר.
הוא מיהר לתפילה, לבוש בקיטל הלבן, עם השטרימל שלו והיה לכוד בתוך חבורה שלמה של ארחי פרחי, שניסו לדחוף לו דולארים ליד.
"גם אני רוצה לתת לך כסף!" קראתי בשמחה והוצאתי מהארנק את מה שנשאר, כלומר מטבע בודדה של עשרה שקלים.
"מה אני יעשה עם זה?" הוא שאל בקול בוכים "אני בדרך לבית כנסת."
"אני אשמור לך," הבטחתי לו ורצתי משם לטפס אל אישתי שבמרומים, כדי לספר על אלוהים ועל נפלאותיו לבני אדם.

המשך יבוא.