מועדים לשמחה קוראות וקוראים.
מי יתן ורק טוב יקיף אתכם. מי יתן ותזכו לשנה טובה.
מי יתן ותזכו לנקום, אני מאמין גדול בנקמה. לשלם באש על דם , באש ותמרות עשן.
בנקמה, אין שמץ של נחמה אבל יש הרבה על מה, הרבה הרבה על מה.
על הפוסט האחרון קיבלתי בסך הכל תגובה אחת, אבל תגובה מאוד יפה והייתה שאלה שלא רציתי לענות בעצמי.
אושו עשה שם את מרבית העבודה ואני רציתי להביא אותו גם שייתן את התשובה, ואז אמרתי לעצמי שזה כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'".
כאילו מה הקטע?
למה להביא דווקא את אושו, למה לא להביא מישהו אחר, נגיד את רבי נחמן , נגיד את הבעל שם טוב?
מה דפוק בכל המערכת שאפשר להביא רק את אושו, מה הקטע?
והאמת ששום דבר לא דפוק במערכת. לא בזאת.
אם יש משהו בעולם שהוא בסדר, אז זו האמת.
נכון, האמת היא מידת הדין , והעולם כידוע לא יכול להבנות במידת הדין, אז הוא נבנה במידת החסד.
וכאן יש קטע טריקי.
כי העולם נבנה במידת החסד, והעולם הוא זבל, הוא חרא, הוא גועל נפש.
ואז אתה מחפש מה טוב בעולם הזה, מחפש ומחפש ואז אחרי הרבה הרבה זבל שאתה אוכל\ אתה מגלה שיש משהו טוב בעולם. האמת. האמת טובה. האמת מצויינת.
איייין על האמת.
אמר הבודהא:
"ארוך הלילה לער, ארוכה הדרך לעייף, ארוכים החיים לכסיל שאינו מכיר בתורת האמת."
האמת, האמת, האמת, הדבר היחיד שטוב בעולם הוא האמת והאמת היא דין ולא חסד.
זה מעניין.
זה בסופו של דבר מרושע.
אתם יודעים כמה חסדים אדם יכול לקבל והם ירקבו לו בידיים? כמה הם יסריחו, כמה שהם יהפכו לנטל, לכאב, לאסון?
אין סוף לבגידת החסדים.
אבל האמת, האמת נהדרת, כמו יהלום היא קשה וזוהרת. לעולם לא תכזיב האמת, היא אור, אור אמיתי, מגדלור.
טוב, אושו, יתברך שמו, סבבה? הוא התחיל, תנו לו לסיים.
הנה הבמה, כולה שלו.
שאלה
בהגוון אהוב,
האם האור של רבי נחמן לא היה יותר מדי גדול לרבי נתן?
האם מה שאנחנו קוראים בספרי ברסלב זה מה שרבינו באמת התכווין?
תשובה
הרבה מאוד שנים ישבתי על כסא ועניתי לשאלות של אנשים. אולי עשרים שנים, אולי עשרים וחמש. אלו שנים רבות , זה הרבה זמן ושאלו אותי מאות רבות של שאלות, אולי אפילו אלפים.
אני לא זוכר את כל השאלות, אני גם לא זוכר את כל השואלים, היו רבים כל כך, גברים ונשים. אני זוכר רק את מה שחשוב, אם היה עניין מיוחד, אם הייתה חשיבות מסויימת , אותה אני זוכר.
זה מביא אותנו לטעות גדולה שאנשים עושים כשהם מדברים על הבודהא, הם טוענים שלבודהא הייתה ראיה כללית, הוא היה רואה את כל האנשים באופן שווה, את כל הדברים כדבר אחד. הם טועים ואומרים שבעיני הבודהא לא היה הבדל בין אנשים שונים, שבעיניו נראה הכל אותו הדבר.
זו טעות גדולה.
הבודהא הבחין בפרטים, הוא פשוט הבדיל בין העיקר לטפל, הוא הבדיל החשוב, לשולי לסתמי. הייתה לו ראיה אמיתית. הוא היה רואה עני, מקבץ נדבות והיה רואה חיה, מכונה. הוא היה רואה עשיר נישא על אפיריון , מוקף במשרתים, והיה רואה בו את אותו הדבר, את אותה הטיפשות. לכן אנשים חשבו שהכל שווה בעיני הבודהא, אבל זה לא נכון, אם היה דבר חשוב , הבודהא היה מבחין בו, הוא היה רואה את האמת.
גם אני רואה את האמת.
אני רואה אותך, את האמת שלך. אני לא יודע איך קוראים לך, אני לא יודע איך אתה נראה והיכן אתה מתגורר, אבל את האמת אני רואה, במה שחשוב אני מבחין ומבחין היטב.
אז שאלו אותי הרבה שאלות, הרבה נשים והרבה גברים ובאופן כללי אני יכול להגיד שבכולם אתה היית מקנא. היית מקנא במראה שלהם, היית מקנא ברכוש שלהם, בחברים שלהם , בבני הזוג שלהם. היית רואה אותם ואומר "הלוואי שהייתי כך, הלוואי שהיה לי כך" , אילו היית רואה אותם עכשיו, היית מקנא.
האנשים האלו חלקם היו עשירים מאוד , חלקם היו פופולאריים מאוד, חלקם היו מלומדים גדולים או אמנים מפורסמים. היו בינהם גם נשים יפהפיות. היו לך סיבות לקנא בהם, הרבה סיבות, אבל בדבר אחד אתה לא צריך לקנא בהם. בסיכוי שלהם להגיע לאמת. לך יש סיכוי טוב. כל כך הרבה שנים ישבתי ושמעתי שאלות, כל כך הרבה אנשים שאלו אותי ולא ראיתי אחד ויחיד מכולם שיש לו סיכוי להגיע לאמת כמו הסיכוי שיש לך.
אולי זה קטן בעיניך, אולי כסף ומעמד ומין , הם בעיניך הדברים החשובים , אולי ואולי לא, אבל דבר אחד בטוח , אתה רעב לאמת הרבה יותר מהם והרעב הזה יכול להצעיד אותך קדימה , הלאה והלאה.
סוטרת הלב היא המסמך המרכזי , הכי חשוב, הכי משמעותי של הבודהיזם.
זה מסמך מדהים, זו שירה, מעט מילים שמסודרות באופן מסויים שנותן להן עוצמה מיוחדת, עוצמה לשנות את העולם.
בסוף הסוטרה מופיע המשפט הבא "צא צא צא אל ההארה"
מי שרעב לאמת, הוא יכול לצאת.
ואתה יכול , מכיוון שאתה כל כך רעב, כל כך כואב והרעב הוא מנוע שיכול להביא אותך יום אחד אל הצד השני, אל פסגת ההר , אל המקום בו לא קיים רעב יותר, רק אסירות תודה, רק שלמות והשלמה.
בחסידות ברסלב אומרים דבר מעניין על רבי נתן, אומרים עליו את המשפט הבא, אומרים שלרבי נחמן היו כמה תלמידים יותר טובים מרבי נתן.
למעשה הם אומרים את האמת, אבל כמו הרבה פעמים בחסידות ברסלב, אומרים דבר אחד ומתכוונים שאנשים יבינו את ההפך.
אומרים את האמת באופן כזה שאנשים יבינו שקר.
גם כאן זה כך, אומרים שלרבי נחמן היו תלמידים יותר טובים מרבי נתן ואנשים מבינים שאומנם רבי נתן היה מלומד גדול, וחסיד גדול וצדיק גדול, ואמנם הוא היה ה"עלוי מנמירוב" , אמנם הוא הבין היטב את רבי נחמן ואף על פי כן, היא כמה אנשים בחסידות ברסלב שהיו גדולים וחשובים וחכמים יותר ממנו. זה מה שאנשים הבינו וזה שקר.
מכל התלמידים של רבי נחמן מברסלב, רבי נתן היה הכי גרוע.
הכי גרוע, הכי אפס. הוא היה מלומד, זה נכון, הוא בא ממשפחה של מלומדים עשירים אבל זה לא עזר לו. הוא לא הבין כלום ממה שאמר רבי נחמן, הוא היה הכי טיפש.
רבי נחמן היה מורה גדול.
גם אם תחפשו בכל ההיסטוריה, גם אם תחפשו בכל העולם, לא תמצאו מורה כמו רבי נחמן, הוא היה יכול לשחרר אנשים במשפט אחד, אפילו במילה אחת.
היו באים אליו אנשים נפחדים, היו מגיעים אליו אנשים מטורפים, אנשים בדיכאון. הוא היה משחרר אותם ברגע.
לאיש אחד הוא היה אומר "זה בסדר, תעבור דירה" , לאיש אחר הוא היה אומר "אתה צריך להחליף מקצוע ולהיות עגלון".
בדרך כלל זה הספיק. הייתה לו ראייה מושלמת לרבי נחמן , הוא היה מבין את המצוקה של האדם ובמילה אחת הוא היה יכול לפתור את הכל והאדם היה חוזר לביתו מסופק ומאושר.
היה לו משפט , לרבי נחמן , הוא היה אומר "גם קצת זה משהו".
איזו גאונות, בעולם שבו אנשים תמיד רוצים עוד ועוד, בעולם של תחרות ושם קנאה ושל שנאה, להגיד "גם קצת זה משהו" זה גאוני. הבודהא לא היה אומר את זה, ישו בעצמו לא היה מדבר ככה, אבל רבי נחמן הצליח. הראיה הייתה חודרת והוא הבין את העולם האנושי יותר מכל השאר.
אבל היה לו תלמיד אחד שלא הבין כלום. זה היה נתן, "העילוי מנמירוב". שמונה שנים הוא היה אצל רבי נחמן , הוא עקב אחריו כמו צל. הוא היה מסתובב בין התלמידים הותיקים של רבי נחמן ושואל אותם על דברים שרבי נחמן אמר לפני שנים והוא היה רושם הכל.
זה היה כפייתי אצלו, הוא היה צריך לדעת הכל , לתעד הכל והוא כתב וכתב אבל לא הבין כלום.
ואז רבי נחמן מת, הוא נפטר בגיל צעיר מאוד, עוד לא היה בן ארבעים. המוות שלו היה נורא, הייתה לו מחלה בריאות והוא נחנק. המוות שלו היה כרוך בסבל איום, אבל הוא קיבל אותו באומץ, קיבל אותו באושר ושמחה. אמרתי לכם, מכל המורים גדולים, רבי נחמן מברסלב היה באמת מושלם, באמת מיוחד.
לכן עכשיו אתה מבין למה השאלה שלך היא שאלה מצחיקה.
אתה שאלת אם האור של רבי נחמן היה גדול מדי בשביל נתן מנמירוב, בהחלט היה גדול מדי. רבי נתן ראה את האור אבל לא הבין כלום. ברור שאתה מבין יותר. כשאתה עולה לאוטובוס, תסתכל על האנשים. כל אחד מהם היה מבין יותר מרבי נתן. זה מעניין מאוד, אילו הוא לא היה רואה את האור הזה, הוא היה יכול להמשיך בחייו.
בכל מקרה, לא היו לו חיים טובים, אבא שלו היה אכזרי, אישתו הייתה מופרעת, היו לא הרבה בעיות לרבי נתן, אבל לפחות היה נחסך ממנו התסכול העצום שהיה לו מהנוכחות של רבי נחמן.
רבי נחמן, אולי הגדול במורים שהעמידה התנועה החסידית , אדם יחיד בהיסטוריה שעזר לרבים כל כך ורבי נתן נמצא לצד אדם כזה, כל אדיר , כל כך נשגב ועדיין רבי נתן לא מבין דבר, עדיין הוא אומלל, עדיין במצוקה עזה.
אחרי שרבי נחמן נפטר, רבי נתן עוד חי שלושים שנה ובמשך השנים הללו, האומללות שלו משנה צורה, האומללות הופכת לאובססיה, הוא רותם את עצמו למטרה להנציח את רבי נחמן, את התורה שלו , להנציח את החיים שלו.
רבי נתן הכיר את רבי נחמן במשך שמונה שנים, אבל רבי נחמן היה מורה יותר משתים עשרה שנים קודם לכן , ורבי נתן אוסף כל פיסת מידע, כל שמועה , כל זיכרון . הוא רושם , הוא כותב , הוא מפרסם.
הוא הופך להיות מצבה חיה לחייו של רבי נחמן. אנשים חושבים שהמצבה של רבי נחמן נמצאת באוקראינה באיזה מקום. זו לא האמת, במקום ההוא לא נמצאת הגופה של רבי נחמן, הוא גם לא נקבר שם.
אבל לרבי נחמן יש מצבה, רבי נתן היה המצבה שלו ואחרי שרבי נתן נפטר, הספרים שרבי נתן כתב על רבי נחמן, הם נשארו המצבה, הם קיימים עד היום.
אני אגיד לך משהו לגבי ספרים.
אנשים אומרים עלי את הדבר הבא , הם אומרים, אותו האיש דיבר תמיד נגד הספרים, ובעצמו כתב מאות ספרים. הוא אמר שהספרים הם מוות, הם מילים מתות, הם מילים הורגות ובעצמו כתב וכתב ופרסם. הם אומרים עלי שאני שקרן ואני צבוע. אומר דבר אחד ועושה את ההפך הגמור.
האמת שכתבתי בסך הכל ספר אחד, יכול להיות ששניים. זה לא משנה, זה היה לפני זמן רב. כל הספרים האחרים נכתבו על ידי תלמידים. הם לא שלי, הספרים שלהם. גם הספרים של רבי נחמן, הספרים של תורת חסידות ברסלב, הם לא של רבי נחמן. הם רק המצבה שלו, רבי נתן כתב אותם, וברוב המקרים , הוא לא הבין מה הוא כותב.
אז עכשיו נשאלת השאלות הבאות, האם הספרים מועילים ? האם הספרים מזיקים? האם הספרים יכולים להיות מזיקים ומועילים בעת ובעונה אחת? האם הם יכולים להיות מועילים במצבים מסוימים לאנשים מסויימים ומזיקים לאחרים?
צריך להיות זהירים כשעונים על השאלה הזו.
כולם מדברים היום נגד ספרים. יש לזה סיבה. הספרים הם זולים, סדנאות יכולות להיות יקרות מאוד, טיול עד לאשראם, עד לגורו , יכול להיות יקר.
דברים יקרים פירושם רווח כלכלי לאנשים מסוימים, אבל ספרים היום ניתן להשיג במחיר נמוך מאוד, לכן אנשים מדברים נגד הספרים.
אבל אני סבור שספרים יכולים להביא תועלת במקרים מסויימים.
תחשבו על אישה צעירה, יש לה גוף דק, בהיר וחלק. מלמדים אותה שהגוף שלה נועד להיות מנוצל להנאות של גברים, או אולי רק להנאות של גבר מסויים. בשלב מאוחר יותר היא תצטרך לשאת בגוף שלה את הצאצאצים שלה ואחר כך היא תאכיל אותם באמצעות נוזל שהגוף שלה יפיק.
אחרי שהצאצאים יגדלו היא תצטרך לטפל בהם, היא תצטרך לבשל להם, לעיתים גם תצטרך לעבוד כדי שיהיה לה כסף לקנות לצאצאים מזון ובגדים.
כך מלמדים את האישה הצעירה, מלמדים אותה שהיא גוף שנועד להיות מנוצל, עד שיהיה שבור והרוס.
תחשבו גם כן על גבר צעיר, הוא יוצא לעולם, הוא תמים, הוא טוב לב. אז אומרים לו, אתה חייב להצליח בבחינות , ואחר כך אתה חייב לעבוד ולעבוד ולהרוויח כסף, כי תהיה לך אישה ויהיו לך ילדים ותצטרך לדאוג להם ולפרנס אותם ואומרים לו שהוא ימשיך לחיות כך במשך עשרות שנים. בבוקר הוא ירוץ לעבודה, בערב הוא יחזור לביתו עייף ומותש , יום אחרי יום, שנה אחרי שנה וזה יימשך וזה יימשך עד שהוא יהיה זקן שבור וחסר תועלת.
זה מה שיודעים אנשים צעירים , נשים צעירות וגברים צעירים.
אבל אז הם נתקלים בספר. לא משנה איזה ספר. זה יכול להיות ספר על ישו, ספר על בודהא, איזה ספר שלא יהיה והספר הזה מספר להם שיש חיים אחרים. הספר הזה מספר להם שקיימת מציאות שונה, מציאות ללא ניצול, מציאות ללא עבדות.
במקרה כזה, ספרים יכולים להביא תועלת רבה, הם כמו נר בודד בחשכה גדולה.
זה נכון שספר לא יכול לפתוח את הדלת אל האור, אבל הוא יכול להצביע על העובדה שדלת כזו קיימת. במקרה הזה , לספר יש תפקיד חשוב בחיי האדם.
מתי הספרים מפסיקים להביא תועלת והופכים להיות מזיקים.
אני שמעתי על אדם אחד, קראו לו עובדיה. האדם הזה התגורר בעיר ירושלים. האדם הזה היה איש נתעב , הוא היה פושע, פושע מרושע. עם כל זה, הוא היה מלומד גדול בחוקים של הדת היהודית. מספרים על הבית של האדם הזה, שהקירות, כל הקירות הבית שלו, היו מכוסים בספרים.
עוד מספרים, שהאדם הזה, היה כל כך מלומד עד שידע את כל אחד מהספרים בעל פה. אנשים היו שולפים ספר מתוך אחד מהקירות והיו שואלים אותו מה כתוב בראש עמוד מסויים בספר והוא היה יודע להגיד. הוא היה מלומד גדול, מלומד אדיר, אבל אדם רע ואכזרי. אלפי ספרים הוא זכר בעל פה , אבל היה אדם רע. רע מאוד.
הסיפור הזה מלמד אותנו כמה דברים, והדבר החשוב שאנחנו יכולים לזכור הוא שהספרים מזיקים כשהם הופכים להיות קירות, כשהם הופכים להיות בית כלא. כאשר חייך מוכתבים על ידי הספרים, כאשר בכל רגע אתה חייב ספר שינחה אותך לאן לפנות, אז הספר הופך להיות מסוכן, אז הספר הופך להיות סוהר.
זוהי התשובה לשאלה האחרונה שלך.
עכשיו אתה מבין מה אתה קורא, כאשר אתה פותח ספר של רבי נחמן.
עכשיו אתה כבר צריך לדעת שלא רבי נחמן כתב, זוהי רק מצבה. המצבה נוצרה בשביל המתים, להזכיר שהתקיימו פעם.
אתה השואל, אתה האיש הרעב , האיש חסר המנוח, אתה צריך לזכור שאתה חי והמצבה חשובה לך, לא בגלל שיש בה עצמה איזו תועלת, אלא בגלל שהיא מזכירה לך שפעם, גם רבי נחמן היה חי, גם הוא, המורה הגדול, גם הנאור הבהיר, הוא היה חי כמוך. הוא נשם אוויר כמוך, הוא צעד על הקרקע כמוך וכאשר אתה תפנים את הידע הזה כל פעם שתפתח את הספרים, אתה תגיע למצב שלא תהיה זקוק להם יותר. אתה תנשום ותצעד ובכל רגע תתחזק ותבין יותר את רבי נחמן ואת תורתו, עד שגם אלו ייעלמו ותשאר רק אתה , אמיתי ובוהק ובהיר. ניזון מאמת , חי לאור האמת, בן אלמוות וחסר פחד.
זו התשובה בשבילך, תלמיד אלמוני.
עכשיו אני פונה לדרול,
דבר ראשון, אני בא כשאתה מבקש , אבל האמת היא שכבר הרבה שנים שאינך זקוק לי. פרוש כנפיים ועוף אל המרומים, אין בעולם שמש יוקדת מספיק להמס את כנפיך.
דבר שני , אמא שלי הייתה נצר לשושלת מפוארת ועתיקה של מגידי עתידות. הם היו מסוגלים לנבא לך כמעט כל דבר. הם היו יכולים להגיד לך, בעוד שלוש שנים, תעבור דירה, או בעוד מאה יום תצטרך לקנות נעליים חדשות. למרות שאני בן לאותה המשפחה, אף פעם לא מצאתי עניין לעסוק בידע הזה. היום אני אחרוג בשבילך ממנהגי ואבטיח לך , עוד תזכה לנקם, יום יבוא של נקם ושילם.
סתם אני מלכלך על התורכים, הרי לא מזמן 
שאלה:
פאר והדר מעל לכל דימיון, סאונה, ג'אקוזי, חדר כושר הכל ברמה עולמית.
