אדום עולה באומן

אז הייתי באומן בחנוכה והאמת היה ממש מדהים.
זתומרת, המקום הקבוע הקבוע שלי היה תפוס והייתי צריך לגור במקום שלא הכרתי.
שם מצאתי את עצמי עם חבר'ה צעירים מאוד נחמדים, שהגיעו לאומן מצויידים בכל טוב. גם סיגריות, גם ויסקי וגם גראס, רק את הכוסיות הם השאירו בארץ.

החדר שלנו, הפך מהר מאוד להיות מין מרכז עצבים כזה.
כל מי שרצה לשתות כוסית, או לעשן משהו, או סתם לשבת עם חברים ולטחון במבה וביסלי, הגיע אלינו, ומצאתי בליבה של ציוויליזציה נסתרת, שכנראה קיימת באומן כבר שנים רבות, אבל קיומה אינו ידוע או לפחות מוכחש על ידי מה שמכונה "ברסלב הנורמאלית"
מבחינתי, זה היה מצויין.
קודם כל , אני מתעסק די והותר עם ברסלב החרדית הפלצנית והמשתחצנת ולא הייתה לי שום סיבה , לחפש באומן את אותם שטריימלים יידישאים יהירים ומשעממים.
דבר שני, בעזרתו יתברך, נקלעה לידי הזדמנות לפרוש את משנתי באזני ציבור שבדרך כלל רחוק מאוד מחוג מכרי, אבל לא פחות צמא לידע ברסלבי אמיתי ורענן.
בעניין הזה , אחים ואחיות, בהחלט עשיתי חיל.
מה שהסתבר לי, תוך כדי שיחות עם חברי לחדר, זה שצעירים רבים עוברים שטיפת מוח דורסנית ואלימה שמנסה לכפות עליהם להתחתן.
מפחידים אותם בכל מיני קשקושי סבתא ורעות רוח, כאילו הם "פוגמים" כאילו רבינו לא רוצה אותם רווקים וכן הלאה וכן הלאה, שטויות שלא יאמנו.
אתם צריכים להבין במי מדובר.
אלו אנשים מאוד לא בוגרים, שהגיעו מרקע קשה של אלימות ופשע, רובם לא התקבלו בכלל לצבא בגלל תיקים פליליים וכיוצא באלו, ואת הלילות שלהם הם מבלים במועדונים שונים במסיבות של אלכוהול וסמים קשים.

אני לא נכנס כרגע לניתוח סוציאלי של הגורמים ליצירת אוכלוסיה כזו ואפילו לא לסיבות שהביאו אותם לאומן. מה שהטריד אותי זה שיש מי שמנסה להכניס אנשים כאלו בכוח למערכת זוגית ולתא משפחתי , שהם ממש לא מסוגלים לתפעל.
אז ישבתי איתם שעות והסברתי להם שהכלל של בן שמונה עשרה לחופה כבר מזמן אינו בתוקף, ונישואים הם דבר פוגעני ומסוכן לכל מי שאינו מוכן אליהם מבחינה כלכלית ונפשית.
גם ציינתי בפניהם שיש מושג הלכתי שנקרא "פילגש" שבאמצעותו הם יכולים לקיים יחסי מין, בלי להתחתן ובלי להתחייב, ובלבד שבת הזוג שלהם אינה נידה.

אני חייב לציין, שבהתחלה, הגישה שלי נתקלה בהתנגדויות מסויימות, אבל הפעם הרוח הכללית נשבה לצידי, כי הרי סיפרתי לאנשים בדיוק מה שהם רצו לשמוע.

בקיצור, לא התפלאתי שמצאתי את עצמי מסתובב ושר את "אדום עולה בבלומפילד".

לב הממלכה

יבורך אדון האור

טוב, הרבה זמן מאז הפעם הקודמת שהתראינו, ואני מתנצל, אבל העניין שחזרתי קצת ללמוד באוניברסיטה ופשוט אין לי זמן להפיל כאן פוסטים של אלף מילים.

אז משהו קטן הפעם, קטן וחמוד.

אוקיי, כל השנים היינו לומדים עם הרב ברנר בבית הכנסת באר שבע, בשכונת בית ישראל.

אז לפני שבועיים, גירשו משם את כל הלומדים והמתפללים, כי רוצים להרוס את בית הכנסת ולהפוך אותו לאולם שמחות. אמנם מדובר ברכוש ציבורי, אבל באזור בו שולטים הבדצים, זה חזון נפרץ שחומסים רכוש ציבורי והופכים אותו למקור הכנסה פרטי.

טוב, לא רק שם זה נפוץ, אבל שם פשוט נורא בוטה.

אז אני נורא אהבתי את בית כנסת באר שבע, אבל הייתה לי איתו בעיה אחת. אני תמיד אומר שאני לומד את תורת ברסלב במאה שערים ובאמת ככה זה נראה, אבל בית כנסת באר שבע, עם כל הכבוד, לא באמת נמצא במאה שערים.

אמנם האיזור הזה של רחוב זוננפלד נכבש על ידי הבדצים, כבר לפני עשרים שנה לפחות , אבל זו עדיין שכונת בית ישראל, שהיא שכונה גרועה מאוד, ובכל זאת היא לא מאה שערים.

בקיצור, גירשו את כולם, גירשו את המתפללים , גרשו את חסידי ברסלב, גרשו את הרב, גירשו וגירשו והם ברחו.

לאן הם ברחו? למקום שנקרא מדרש יקותיאל, מין חור טחוב ואפלולי שנראה כמו מחסן מהמאה ה19 ונמצא במבוי הסתום של רחוב זכריה הרופא , בערך עשרים מטר מהמדרכה של רחוב מאה שערים, פינת יואל חבקוק.

אז לפחות עכשיו אני יכול להגיד שאני לומד ברסלב במאה שערים, בלי שמץ של נקיפות מצפון.
מצד שני יש לי בעיה אחרת.
כבר כמה שנים שאנחנו לומדים סיפורי מעשיות, ובדרך כלל כשאני נמצא בשיעור, אני מסכם את הרעיונות שהרב מעביר ועושה את זה על המחשב הנייד וכבר כתבתי המון ואלו דברים נפלאים. הלוואי שפעם יצאו לאור בצורה מסודרת.

אז בפעם הראשונה שהגעתי ליקותיאל הזה והייתי בשיעור, פשוט לא הייתי מסוגל להוציא את המחשב. משהו באווירה הזו, הצרה , החונקת, המעיקה של מעמקי הגטו הקנאי, משהו ריפא את ידי.

ישבתי המום ולא הבנתי.
ואז נזכרתי בקטע הזה משר הטבעות.

אתם זוכרים בטח. פרודו מגיע לבית ההמלאכה של השר האפל, והוא מנסה להשתמש בכוכב שנתנה לו מלכת השדונים, אבל הכוכב לא מאיר, הוא לא מסוגל לחדור את העלטה בלב הממלכה השחורה.

כך גם אני הרגשתי אז, בלב הממלכה השחורה.

אבל זה נגמר, טפו טפו, אתמול הייתי בשיעור וכתבתי והיה לי כיף.
כמו שאמר כבר רבי נחמן, אין יאוש ואם יש, אז לא נורא.

יאללה, זו האוניברסיטה שמתקרבת.
הנה שיר ששמעתי אתמול אחרי תקופה ארוכה.

יום טוב

אסור לכתוב, אסור לקרוא

ישנם דברים שאסור לכתוב.

ישנם דברים שאסור לקרוא.

זו לא צנזורה, הצנזורה היא סוג של עיוות.

כמו דת, גם הדת היא סוג של עיוות, סוג של כפירה.

כך כתב בעניין הטאו טה צ'ינג לפני קרוב לאלפיים שבע מאות שנה

כאשר נאבדת הדרך, נותרת עוצמה
כאשר העוצמה נאבדת, נותר שפע
כאשר השפע אובד, נותרת נדיבות
ובאבוד נדיבות בא תור הפולחן.
לכן הדת היא סוף היושר והנאמנות ותחילת הבלבול

כן, הדת היא סוג של כפירה. מבלבל אבל מדוייק.
המשמעות של טקסים, הוא איבוד הקשר הישיר אל האמת.
זה למעשה מה שמלמד אותנו הטאו טה צ'ינג. באיזה שלב, יש "דרך", דרך היא הכל , היא האמת , היא המציאות המאוזנת.
כשהדרך אובדת, נותרת עוצמה, העוצמה היא מעשי ניסים ומופתים וקסמים. ניסים כאלו אינם תמיד מאוזנים, אינם תמיד מדוייקים. אין להם את אותה איכות של הדרך, שהיא תמיד נכונה, עם כל זה הם ביטוי לעוצמה על טיבעית אמיתית.
כמו שאנחנו יודעים , מגיעה זמן שבו גם הניסים ומעשי המופתים נעלמים.
מה נותר אז? השפע.
הבלתי טיבעי נעלם, אבל בטבע הכל בסדר.
הגשם יורד, הצמחים צומחים, הכל נראה בסדר, יש שובע ושלווה כמו שיש לפעמים בטבע הפראי.
אלא שגם הניסים ונפלאות , כבר אינם מתרחשים.
מה נותר אז? השפע.
הארץ נותנת את פירותיה, הצמחים צומחים, הגשמים יורדים. ישנה שלווה טבעית, ברכה טבעית.
זה נפלא, השפע. שימו לב, זו ההבטחה האלוהית, זהו חזון הנביאים זוכרים?

ואספת דגנך תירושך ויצהרך אוכלת ושבעת

כן, השפע, גם הטאו טה צ'ינג הכיר אותו וכותב עליו.
גם הוא אבד גם הוא אבוד.
מה נותר אחריו? החסד, יכולתם של האנשים להיות טובים ונדיבים.
זו מדרגה, זו תכונה שיכולה להתקיים בחברה ובעולם. טעות היא להציג את הטאו טא צ'ינג כאנטי חברתי. זה לא נכון. בפירוש המטאטאים מאמין בחברה מתוקנת בחברה וולונטרית ספונטנית. זו לא אנארכיה בשום אופן.
אבל גם חברה כזו לא מתקיימת.
ואז עם מה אנחנו נשארים? עם הדת עם הפולחן.
אחרי שנעלמים כל הדברים שיש בהם אמת נעלמים, אחרי אבוד כל הטוב בעולם ובחברה, נותרים הטקסים.
בשבילנו דווקא יש להם חשיבות, הם מצבה למשהו שהיה פעם מזמן, אבל אין בהם תועלת. הם רק זיכרון, אפילו לא צל.
צל הוא סימן שקיים עוד משהו איפשהו. אנחנו לא רואים, אנחנו לא יודעים, אבל אם ישנו צל אז משהו עוד קיים.

מצבה היא הרבה פחות. פעם התקיים דבר מה, עכשיו בספק גדול.

גם אני זוכר דברים שפעם היה אסור לכתוב אותם. אני זוכר את עצמי אומר לאנשים שכבר שכחתי שישנם דברים שמותר להזכיר אותם רק בשעת צהריים שהולכים ביער בין העצים. אז מותר , אחרת אסור ובוודאי שאסור לכתוב אותם.
היו דברים כאלו אבל אני פשוט לא זוכר מה הם. אין לי כבר את הבהירות הזו, אבדה לי העוצמה.
זה לא קשה, זה בקושי עצוב. מתרגלים.

מצד שני, ישנם דברים כאלו שפעם היה אסור להזכיר אותם והיום מותר. סודות שכבר מותר לגלות. אתם סבורים שזה טוב? זה רע מאוד , כי הנשמות זכורות את היום שבו נברא העולם וכל סוד שמתגלה, מסמן את המרחק מהבריאה.

אל תספרו לי על אומן. הייתי שם ואני אחזור לשם. זאת הבעיה, כשישנה תרופה , סימן שישנה מחלה ואם צריך תרופה כמו אומן, אז המצב קשה.

אבל את הסוד של אומן כבר גיליתי מזמן וגילו רבים לפני. מוגזם אפילו לקרוא לזה סוד.
אנשים שאף פעם לא יבינו בזה כלום, כבר מגיעים באלפיהם. זה לא סודי בכלל, ההפך, זו מין הגזמה וכל הגזמה גורמת נזק וגם זה מזיק, יש לי הוכחות.

מה הכוונה מזיק? אני בטח צריך להגיע לשם הרבה וגם אתן וגם אתם גבירותיי ורבותיי, אבל ישנם כאלו שלא שווים כלום ולא עושים כלום שמגיעים לשם וזו בדיחה, זה ניתוח מוח לארנבת.

לפעמים קורה דבר מעניין, זה מה שקרה בברסלב.

ישנה דת, ישנו פולחן, לתוכם נוצק תוכן רוחני אמיתי וחי.

קנקן ישן, מלא חדש, כמו שרבינו כותב במפורש.

עכשיו נותרת השאלה, למה מתייחסים, לקנקן או למה שיש בו.

ודאי שצריך להתייחס לתוכן החדש, התוכן החדש הוא המשמעותי.

אז הצנזורה היא כמו הדת, היא משהו מת, שאולי מסמל שהייתה פעם סכנה אמיתית. מצד שני, זה לא שאין סכנות אמיתיות, כבר אמרתי בהתחלה שיש דברים שאסור לכתוב ויש דברים שאסור לקרוא, אבל אם האיסור האמיתי, קשה להניח שמדובר באיסור קבוע. המציאות הרוחנית משתנה, העולמות הרוחניים משתנים, ולא אמרתי שהם משתנים לטובה.

זה מביא אותנו לתחילת פרשת "חיי שרה".

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה

אתם זוכרים מה עשינו בשנה שעברה?

עשינו תחרות "מיס שרה אימנו" , בין כמה יפהפיות מפורסמות ובסוף בחרנו את ברברה פלווין החמודה, שעובדת אצל חברת התחתונים האמריקאית "ויקטוריה סיקרט". 

יכולנו לעשות את אותו הדבר גם השנה. זו הייתה יכולה להיות מסורת מקסימה , מה גם שלא חסרות דוגמניות באינטרנט, אבל בינתיים , קרה משהו.

נגיד שנתגלה סוד, למרות שזה לא בדיוק ככה.

אם אנחנו מסתכלים על הפסוק הזה  וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה, אנחנו רואים שהסיום שלו לגמרי מיותר. מה זו המילה "שני" ואחריה החזרה על "חיי שרה" שכבר הוזכרו?

בזוהר , נדמה לי בפרשת וארא, כתוב דבר מדהים. שואלים למה פרעה היה היחיד שנענש במכת הצפרדעים באופן של "על משכבך", ומסבירים את זה ככה:

כששרה הגיעה למצריים לקחו אותה לפרעה, ופרעה ביקש שישכפלו אותה והשאיר לעצמו עותק. טוב, זה מסוג הדברים שפופולארים היום בעידן האינטרנט, מאז נפסטר ואמיול הזכורים והאהובים, אבל מעניין מאוד שהזוהר כותב כזה דבר, כי תופעה כזו, לא חזרה על עצמה , למיטב זכרוני, בתורת הקבלה ובכלל בספרות הרבנית.

וכאן למעשה אנחנו חוזרים לסוד בפרשת חיי שרה.

שימו לב, וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה.

אומר לנו כאן הכתוב , שרה נפטרה אחרי מאה עשרים ושבע שנים, אבל זה לא סוף הסיפור.

שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה לשרה היו שני חיים.

החיים הראשונים עם אברהם, הסתיימו אחרי מאה עשרים ושבע שנים.

החיים האחרים, נמשכים ונמשכים, שם באפלה, בחדר משכבו של פרעה מלך מצריים. כל פעם שמלך מצריים נפטר, שרה עוברת למלך הבא בתור, לפרעה היורש, עד שעוברות מאות רבות של שנים והזוהר נזכר בה, שהיא עוד שם, בזמן מכת הצפרדעים ויציאת מצריים.

מה היה סופם של חייה השניים של שרה? את זה הזוהר לא מספר לנו. אולי היא נעלמה בזמן שיצאו בני ישראל ממצריים, אולי פרעה יצא לרדוף אחרי בני ישראל, בגלל שפתאום הוא ראה ששרה נעלמה.

זו גישה פלפלנית שמסתמכת על דברי הגמרא במסכת ברכות עמ' ט

ינצלו את מצרים, אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר כמצולה שאין בה דגים

הטענה הקבלית מאחורי הציטוט הזה, היא שביציאת מצריים, יצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה, למעשה חלק יצאו קודם במכת חושך, אבל בשורה התחתונה, הכתוב מתאר מצב שבו לא נשאר במצריים שום דבר משמעותי.

זו אפשרות אחת,

האפשרות השניה היא, ששרה נותרה שם, אבודה בארמון פרעה, עד שנפלו השושלות , והתמוטטו הארמונות והאבק כיסה את מצריים העתיקה ואת פרעוניה.

ומי יודע, אי שם במדבר השומם, עוד סובבת לה שרה השניה, הנשכחת, מין דוגמנית על מדהימה, שאין לה מושג מה לעשות ולאן ללכת.

הסיפור מעניין, אולי אפילו מזעזע ואני כבר מכיר אותו כמה שנים.

העניין הוא, שלא ידעתי מה הוא בא לספר לנו עד עכשיו.

הסוד מאחורי הסיפור הזה, הוא שלכל אחד מאיתנו ישנם חיים כפולים. חיים אמיתיים, כמו החיים של שרה אימנו שנגמרו במערת המכפלה ויש עוד חיים, חיים משוכפלים, חיים באפלה, חיים חסרי הקשר , חיים שרירותיים וחסרי מטרה.

איזה חיים אנחנו חיים?

חיי מופת, חיים הירואיים, מיתולוגיים? ראויים לציון? ראויים לזכירה?

או חיים אחרים, אבודים.

כל אחד יכול לבדוק ולענות.

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים מאוסים ואבוסים.

לא הבנתם את מה שכתבנו על פרשת חיי שרה וזה בסדר, זה היה לפני שבועיים ומה שהיה מת.

מה שכן, אתם ודאי תבינו את מה שאני אספר לכם על פרשת "וירא".

כל מי שיש לו שכל (אל תרוצו למראה) , מוצא קושיה עצומה על ההתנהגות של רבקה אמנו הקדושה.

איך היא מעיזה לחלוק על יצחק אבינו? הוא היה צדיק הדור , נכון? הייתה לו רוח הקודש, הוא דיבר אל אלוהים, נכון?

אבל בסופו של דבר, רבקה לא נענשת, היא עושה את הבחירה הנכונה למרות שהיא חולקת על יצחק.

כדי להבין את זה אנחנו צריכים להבין את המהות של יצחק.

יצחק לא יצא אף פעם מהארץ, יצחק גדל כל חייו אצל אברהם אבינו, במקום מוגן במקום שמור.

הוא פגש אנשים לא נעימים, כמו אבימלך הפלישתי, אבל אבימלך לא היה נראה כבעל מדריגה, הוא בעצמו , אם תסתכלו ברש"י , רורא לעצמו "עם הארץ". הוא לא תלמיד חכם, הוא לא רב, הוא מלך גוי והוא נראה כזה והוא מתנהג ככה ובצורה הזו יצחק מכיר אותו.

לרבקה היה כאן יתרון גדול על בעלה, שהיה צדיק הדור.

רבקה הגיעה מחרן, מקום של חרון אף, היא הכירה את אח שלה ואת אבא שלה ואת סבא שלה והם כולם נראו צדיקים, הם נראו עובדי השם.

תראו איך הם מדברים

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.

יש להם אמונה, נכון? יש להם דבקות, כל מה שיוצא מאלוהים, הם מקבלים.

נכון?

לא נכון.

הם רשעים מרושעים , הם פקעת צפעונים. מצד אחד אומרים קח את רבקה ולך , ומצד שני שואלים "למה שלא תשאיר אותה פה?"

הם רוצו את יצחק אצלם, את השפע שאברהם קיבל, הם רצו להשתלט עליו.

עכשיו , רבקה מכירה אותם, מכירה אותם בעומק. היא הרי נשואה ליצחק ויודעת מה זה צדיק ויודעת שהמשפחה שלה , רחוקים מאוד מזה ואז נולדים לה שני ילדים.

אחד הוא כמו אברהם ויצחק והשני, הוא מהמשפחה שלה, הוא כמו לבן ונחור, זאב בעור כבש.

אבל את זה יצחק לא מבין, הוא חושב שעשיו הוא בסדר, הוא חושב שעשיו צדיק , כי עשיו מדבר כמו צדיק ונראה כמו צדיק.

לכן היא צריכה להתערב, נגד הרצון של יצחק.

זה הלימוד שלנו , מדפיסים ראשי סוסים, שגם עם מישהו מדבר ביידיש וגם עם  הוא עושה טישים וגם עם יש לו שטריימל וקפלוש, עדיין הוא יכול להיות רשע מרושע, כלב בן כלבים וחזיר גמור.

יום טוב ובשורות טובות

פתאום הגעגועים להימלאיה

נראים אמיתיים יותר מכל דבר אחר

פורץ הדרך

יהולל שם האל ויתברך שמו.

כולנו, בזכות חסדו אנו חיים.

מה קורה לכל הקוראים? מה הולך לקרות לכל הקוראות?

אני אספר לכם משהו, לפעמים אני חוש שיום יבוא ואני אהיה חשוב ומפורסם ומישהו יחקור עלי ויעמת אותי עם הדברים שכתבתי כאן ויהיה לי ממש לא נעים ואני אצטרך לוותר על המינוי, לא משנה עם זה מינוי של רמטכ"ל או נגיד, נגיד בנק ישראל שזה דווקא אחלה מינוי, אתה לא עושה כלום חוץ מלהוריד את ערך הדולאר ואז לקנות דולארים.

כן, כלכלה זה דבר כל כך פשוט. העקרונות ברורים לגמרי.

הבעיה היחידה היא שנדרשים נתוני פתיחה נדיבים.

 

לא, דוקא לא התכוונתי לנתונים הנדיבים האלו, פשוט ישנו העיקרון הזה, שרק מיליונרים יכולים להרויח כסף , כי דברים נמשכים זה לזה. דיברנו על זה לא מזמן.

אז הייתה לי שיחה עם מישהו שרצה לחזור לנושא הזה של הקונדוליני. זה נושא חשוב, אפשר לדבר עליו בלי סוף, העניין הוא, שאני לא יודע עד כמה דיבורים בנושא זה עשויים לעזור למישהו.

לי, לדוגמא, הם לא עזרו בכלל , ואני לא מכיר מישהו שעצם ההתעסקות בדיונים על קונדוליני , קידמה אותו מבחינה רוחנית.

עצם הבנת המושג חשובה וגם חשוב לדעת את ההשפעות התיאורטיות של הקונדוליני על האדם, אבל מעבר לזה, לא המדרש העיקר , אלא המעשה.

אני אתן לכם דוגמא,

במשך הרבה שנים, לא ידעתי איזו מדיטציה לעשות בזמן נהיגה.

נהיגה זה קשה.

כשסתם נוסעים ברכב או באוטובוס או ברכבת יש טכניקה שנקראת "מדיטציית עגלה" שקל ופשוט לבצע, אבל נהיגה היא שונה.

בנהיגה האדם נמצא במצב מודעותי שונה, יש לו תגובות אוטומטיות מצד אחד, יש לו עירנות ממוקדת מצד שני.

אז ישנן טכניקות שניתן לעשות, אבל הן מאוד מסוכנות, אתה יכול לגמור בתוך משאית.

ישנן טכניקות, שלא ניתן לבצע בגלל שאתה יושב וצריך לתפעל כלי רכב.

ישנן טכניקות שמתחרבנות, כלומר, אתה יכול לחטוף נזק ומדובר דווקא בטכניקות "שוק" שאלו הטכניקות שאתה אמור לתרגל תוך כדי הליכה או התעסקות נורמאלית, רק שמסתבר שמבחינה נפשית הנהיגה שונה מהתנהלויות נורמאליות אחרות.

יום יבוא ואולי מישהו יעשה מחקר מסודר בעניין ויגיע למסקנות, אבל אני בספק אם זה יקרה בחיינו.

בכל אופן, מאוד חיפשתי מדיטציה שתתאים דווקא לנהיגה, זה היה מאוד חשוב לי כי אני נוהג המון והנהיגה משפיעה.

בסוף, מצאתי טכניקה מתאימה ומצויינת ומאוד שמחתי, כי ישנן מאות טכניקות מדיטציה ולא פשוט למצוא טכניקה שתתאים למצב ספציפי.

הכלי שלי למצוא טכניקה, היה הידע שיש לי על המבנה האנרגטי של האדם ועל התפתחות והתנהלות הקונדוליני אצלי.

עכשיו, זה לא צריך להיות עניין כל כך ביזארי, כמו "מדיטציה" שזה משהו שאף אחד לא עושה.

נניח שיצאת לחופשה ואתה צריך להחליט לאן ללכת האם לקזינו בבולגריה , או לחוף בפלמה או לטרק בסרדיניה, אוקיי? באמצעות הידע על הקונדוליני, אתה יכול לדעת באיזה חופשה אתה תהנה יותר ומאיזה בילוי תזכה ליותר תועלת או לפחות נזק.

אני מקווה שהנושא ברור.
הידע על קונדוליני, יכול להוסיף הרבה, במיוחד כשהוא מעשי ושמיש.
זה מביא אותי לשם של המאמר הזה, "פורץ הדרך".
לא התכוונתי לכתוב כאן ביקורת על סרט האימה המזעזע הבא:

אני אולי פעם דווקא כן אכתוב עליו, כי יש בו כמה נקודות עניין, אבל לא זו הסיבה.

ישנו אדם אחד , שאפשר להגיד עליו שהתחיל את כל נושא הרוחניות בעולם המודרני והוא התווה דרכים ותפיסות מחשבתיות, שמלוות הרבה מאוד אנשים עד היום.

האדם הזה נקרא גיאורג אוונוביץ' גורודייף , או סתם גורודייף והכתבים שלו והמונחים שהוא טבע, הם נחלתם הקבועה של כל המורים הרוחניים שנתקלתי בהם, כולל אלו שמתהדרים בחסידיות או בברסלביות, לכאורה.

אני לא אכנס כרגע לפרטי תורתו או תורותיו של גורודייף, כי היריעה קצרה והידע שלי בעניין דורש שיפור משמעותי, אבל בהמשך לדיון שלנו , הייתי רוצה לצטט את מה שהוא אמר לתלמידו , פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, בנושא שלנו , קרי הקונדוליני.

בספרות של מה שנקרא 'תורת הנסתר' כנראה נפגשת עם הביטוי "קונדליני, "אש הקונדליני", או נחש הקונדליני.

ביטוי זה משמש לעתים קרובות כדי לתאר איזה סוג של כוח מוזר שקיים באדם ושיכול להתעורר.

אבל אף אחד מהתיאוריות הידועות אינה נותנת את ההסבר הנכון של הקונדליני.

לפעמים ההסבר קשור למין או לאנרגיה מינית, עם האפשרות לשימוש באנרגיה מינית למטרות אחרות.

זו האחרונה היא לגמרי מוטעית, כי קונדליני יכול להיות בכל דבר, ומעל לכל, קונדליני היא לא דבר רצוי או שימושי לפיתוחו של אדם.

זה מאוד מעניין כיצד אנשי תורת הנסתר תפסו את המילה ממקום כלשהו, אבל שינו לחלוטין את משמעותה ומדבר מאוד מסוכן ונורא, למשהו שצריך לקוות לו ולצפות כמו לברכה.

במציאות קונדליני היא כוחו של הדמיון, כוחה של פנטזיה, שלוקחת את מקומו של תפקוד אמיתי.

כאשר אדם חולם במקום לפעול, כאשר החלומות שלו תופסים את מקומה של מציאות, כאשר אדם מדמיין את עצמו שהוא נשר, אריה, או קוסם, הכוח של הקונדליני פועל בו.

קונדליני יכול לפעול בכל המרכזים ובעזרתו כל המרכזים יכולים להיות מרוצים מהדמיוני במקום מהאמיתי.

כבשים שרואים את עצמם אריה או קוסם, נמצאים תחת שליטתו של קונדליני.

קונדליני שולט באנשים כדי לשמור אותם במצבם הנוכחי.

אילו אנשים באמת יכלו לראות את מצבם האמיתי ויכלו להבין את כל הזוועה שלו, הם לא יכולים להישאר במקומם אפילו לשנייה אחת.

הם היו מתחילים מחפש את הדרך החוצה, והם היו במהירות מוצאים את זה, כי יש דרך החוצה; אבל אנשים לא מצליחים לראות את זה רק משום שהם מהופנטים. קונדליני הוא הכוח שמחזיק אותם במצב היפנוטי. כדי להתעורר, האדם צריך להיות ללא היפנוזה .

 

מזעזע, נכון?
שימו לב במה גורודייף כופר כאן, הוא לא כופר בדת.
הוא לא כופר בתורה רוחנית, או באירוע דתי.
הוא כופר כאן בלב ליבו של העניין, במודעות הרוחנית של אלו המבינים והמיומנים.
קונדוליני הוא לא יציאת מצריים , הוא לא לידת בתולים, הוא לא שולחן ערוך, או עלייתו של ישו מהמתים
בכל אלו אין בעיה לכפור, אלו הנחות יסוד אבסטרקטיות, כמו אקסיומות בגיאומטריה אוקלידית.

בשביל מתרגלים רוחניים, הקונדוליני ממשי כמו אבן בנעל, זה משהו שאנחנו חיים אותו בכל רגע ורגע.
גורודייף מנחית כאן נוקאאוט, דווקא על האנשים שלו, על אלו שאמורים להיות מבחינתו אחים לאמונה ולדרך.

כשאני קורא כאן את גורודייף אני מזהה שני דברים עיקריים בתת טקסט.
הראשון, והוא היותר חשוב, הוא השנאה שלו לאוספנסקי. זה הדבר שהכי קל לראות.
גורודייף , משדר כאן איבה וחשש כלפי גדול תלמידיו.
הוא לא בוטח בו ולא אוהב אותו, לכן הוא בוחר במיוחד במילים שיפגעו בתלמיד וישפילו אותו.
זה מחריד מצד אחד, מצד שני זה כמעט מדהים. גורודייף קורא, כותב ומדבר באנרגיה טהורה, הוא יודע בדיוק באילו מונחים להשתמש כדי להשפיע על התודעה של השומעים ובמקרה הזה, מה שהוא מנסה לעשות זה למעוך את אוספנסקי.

למה אנחנו צריכים לדעת את זה בכלל?
כי גם אנחנו מתעסקים הרבה עם מורה ותלמיד, רבי נחמן ורבי נתן, שהיחסים בינהם די מזכירים את היחסים בין גורודייף לאוספנסקי, אבל ישנו הבדל חשוב.
מה גורודייף מנסה לעשות? הוא מנסה להרוס את האישיות של אוספנסקי, לשבור אותו, למחוק את האגו שלו.
למה הוא רוצה לעשות את זה?
הוא יודע, שמי שיגלה את תורתו לעולם יהיה אוספנסקי ולכן הוא מנסה לרוקן אותו מכל תוכן, להפוך אותו לכלי ריק, כדי שיעביר את תורת גורודייף בלי שישנה אותה ויעוות אותה.

עכשיו לגבי הדבר השני שגורודייף אומר פה בקטע על הקונדוליני.
פרקטית, מה שהוא אומר לאנשים רוחניים, אנשים שחיים את הצ'אקרות והקונדוליני שלהם, זה דבר קיצוני.

הוא אומר,
עד היום הייתם צריכים להפריד בין האמת והשקר שאתם חווים בעולם.
אתם שהתעוררתם לרוחניות, הצלחתם להבין, שהעולם משקר לכם ואתם צריכים לסמוך רק על עצמכם.
היום אתם מגלים , שגם על עצמכם אתם לא יכולים לסמוך, גם התעוררות הקונדוליני , שהיא מדד הנאורות, היא למעשה אשליה.
ובשביל מה בניתם את האשליה הזו? בניתם אותה כדי להבדיל בינכם לבין העולם, בינכם לבין האספסוף אותם אנשים מכאניים ולא רוחניים.

אז אתם צריכים לדעת , שעדיין לא השגתם כלום, וכדי להתקדם אתם צריכים להותיר את האשליה הזו מאחוריכם.

לכאורה, העניין הזה, הרבה יותר חשוב מהעניין הראשון, אבל האמת היא שההצהרה הזו של גורודייף כבדה מדי, גורפת מדי. אין לנו הרבה מה לעשות איתה.

לגבי רבי נחמן ורבי נתן המצב קצת שונה.

נראה לדוגמא את שיחות הר"ן קנ"ה
וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת ?
הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים. נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת
וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה
וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'
וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה

הדגשתי במיוחד את הדברים שרבי נחמן אומר כאן.
שימו לב, שגם רבי נחמן לא ממש מחזיק מרבי נתן.
קשה להגיד את זה, אבל זו האמת. גם רבי נתן מודה בזה , שמבחינה רוחנית, הוא לא מתקרב אפילו לרבי נחמן.

עוד עניין זה, שגם במקרה שלנו, התלמיד הוא שמביא את התורה לעולם. אנחנו יודעים שמי שהביא לנו את ספרי רבי נחמן זה רבי נתן בעצמו.
למרות נקודות הדימיון האלו, רבי נחמן מתייחס לרבי נתן אחרת.
הוא לא כותש אותו, הוא לא פוגע אותו ומחסל אותו.

רבי נחמן מנסה לעודד אותו, מנסה לקדם אותו, הוא לא שוכח, שרבי נתן אינו רק כלי קיבול, אלא גם בן אדם וגם תלמיד.

וכאן אנחנו רואים באמת את מדרגתו של רבי נחמן , יחסית למדרגתו של גורודייף.
רבי נחמן, אולי האיש הרוחני ביותר שקם. אולי הוא בעל הראיה החדה ביותר , אולי הוא גדול הנביאים.
אדם כזה, יודע טוב מאוד עם מי יש לו עסק, הוא רואה תלמיד שלא יורד לסוף דעתו ושלא ניתן להיות בטוחים שיעביר את דבריו כראוי.
הוא רואה את כל הדברים האלו , אבל לא פועל כמו שפעל גורודייף.
הוא מאמין שמעשה טוב , שכרו בצידו ולכן הוא מתעלה , למעשה , מעל המדרגה של עצמו.
הרי אם הוא יעודד את רבי נתן, רבי נתן לא יהיה מספיק מודע לבעיות שלו, אולי הוא לא יתקן אותן, אולי הוא יישב ולא יעשה.
המורה חייב להעיר לתלמיד שההשיגים שלו , אינם מגיעים ליעד.
אבל רבי נחמן כל כך עדין, כל כך סלחן, כל כך פייסן.

דווקא מרמתו העצומה, הוא מרשה לעצמו לזרום, הוא סומך על אלוהים ומגן על רבי נתן במקום לתקוף אותו.
זה אולי מה שאנחנו צריכים ללמוד גם באשר לנאום הקונדוליני של גורודייף.
לפעמים צריך לסמוך גם על הפנטזיה, גם על האשליה.

נכון שאנחנו רואים את ההונאה,
אבל האמונה העילאית היא, לדעת שגם לאשליה הזו יש מטרה ובסופו של דבר , היא תעזור לנו להתעלות ולהתקדם.

פינת המדפיס

מדפיסים יקרים ואחרים, בעיקר אחרים.

אנו רוצים להביע את זעזוענו מהפגיעה בקודשי ישראל ובכבוד התורה, בגין דיבורי הלעז נגד כבוד קדושת מרן  האדמו"ר המקובל הצדיק שליט"א.

לאות מחאה נגד הזדים, שהרהיבו עוז לשלוח יד אל הקודש , לא תודפס הפעם פינת המדפיס.

אין לכם מה לעשות, חוץ מלדבר על רבנים צדיקים?

ככה מתנהגים?

אתם רוצים לדבר? דברו על טלוויזיה, על טקס בחירת מלכת היופי, על הפועל תל אביב.
 
דברו, אף אחד לא אומר לכם לא לדבר.

אבל על רבנים?

בושה וחרפה.

לעיני הכופרים

שלום לכן , קוראותיי המקסימות.

מי יתן וישפיע היקום אינסוף חסדים וברכות על ראשכן ויציף אתכן באושר עד אין תכלית, אמן.

לא סתם אני פותח את דברי אליכן דווקא, שכן הייתי אצל הצדיק באומן , בט"ו באב השנה, באותו הזמן שהגיעו מאות נשים לחגוג בנחלתו.

מצד אחד שמחתי, כשראיתי המוני אמהות , בנות ואחיות שמגיעות להדבק בצדיק האמת.

מצד שני,

ליבי נצבט ונצרם כשראיתי, שמי מנהיג את קהל הנשים המאמינות, אלו רבניות שחורות ומאוסות, קפדניות, צרחניות, חסרות ונשמה וטמאות לב, שצצו ממעמקי המדמנה של נשות הטאליבן, ימח שמן וזכרן לעולמי עד.

וכך קורא הרבה פעמים, שנשים אהובות, תמימות ומסורות רוצות להתקרב לעבודתו יתברך, רוצות להדבק בצדיקים הקדושים, אבל בדרכן אורבים להם מיני מפלצות ופתנים, שזוממים להשתלט על חייהן ורכושן ולהוריד אותן חיות אל שאול הקנאות הניצחית.

כך זה בדרך לאומן, כך זה בסדנאות ובחוגים ובשיעורי תורה.
מאות ואלפי נשים מקסימות , נופלות במלכודת זדונית ואין מציל ואין פוצה פה.

לכן שמחתי לשמוע, שבעזרת השם יפתח קורס לנשים, בנושא הרוחניות ותורת החסידות, כפי שלימדונו הצדיקים הקדושים, והוא כולו עטוף בזוהר השכינה ובנוי לתלפיות .

הנה הפלאייר.

אין מילים בפי עד כמה הקורס משובח ומוצלח ועד כמה הנשים שמעבירות אותו מתוקות וטובות לב. כל מי שתרשם, תוכל לברך את מזלה הטוב, על שהפקידה את זמנה ואת ממונה בידיים נאמנות.

 

פינת המדפיס

שלום למדפיסים היקרים.

לפני שנולדו הרבנים הרשעים והטיפשים שכותביפ פאשקווילים מטונפים וצרחניים, היו כמה רבנים חכמים והגונים שכתבו ספרים שנקראו ספרי הלכה, או פירושים לתורה וכאלו.

אני יודע שאין לכם מושג על מה מדובר, אז אני אתן לכם דוגמא אחת, היה רב בשם ישראל מראדין שנקרא גם החפץ חיים.

הוא כתב ספר בשם "המשנה ברורה" ושם הוא ארגן ופרש פוסקי הלכה שקדמו לו, במיוחד את הרב יוסף קארו זצ"ל שכתב ספר סודי ונשכח בשם "השולחן ערוך".

לא משנה מה שכתוב בשולחן ערוך, אלא שראיתי אצל החפץ חיים את המשפט המוזר הבא:

ובמקום אחר ראיתי אצל רבי יוסף קארו את המשפט הבא:

ושאלתי את עצמי, איך ייתכן שרבנים חשובים ידעו איך מתנהגות פרוצות ואיך הן נוהגות.

הרי אני , שאני לא רב ולא נחשב, אין לי מושג בדברים האלו.

למעשה, אמרתי לעצמי, המקום היחיד שאני רואה פרוצות זה בטלביזיה.

ואז הבנתי את כל העניין.

לפני שהייתה טלביזיה , היו אנשים מסתובבים ברחובות בלי שיהיה להם מה לעשות ולכן הזנות והיצאנות היו מחזה שכיח שהיה מצוי בכל רחוב ובכל סמטה ואפילו רבנים חשובים, היו בקיאים במופען של הנשים האלו ובמנהגיהן.

אבל, מרגע שקמה הטלוויזיה, כולם נמצאים בבית ורחוקים מכל העניינים המלוכלכים האלו.

מכאן שהטלביזיה, היא המצילה את כלל ישראל מפריצות וניאוף.

יתברך שמה לעולם ועד.

ליד המים

מדהים מה אתה מגלה כשאתה קורא בתורה, בפרשת השבוע, לדוגמא.

זה מדהים.

נגיד, הייתי לפני כמה שנים באומן בראש השנה והתפללתי שם באיזה מניין למטה , ליד המים וזה היה מניין של בעלי תשובה שרצו להראות מגניבים, בלי להזכיר שמות. אז היה להם קטע, מגניב כאילו, של פיוטים ספרדיים.

נכון, כל הבוסים שם היו אשכנזים והיו שם גם כמה שהלכו עם שטריימלים ופסים כאילו, ברחו מקרנבל תחפושות של נטורי קרתא, אבל במסגרת הפוזה שאינה נגמרת, הם הצליחו למצוא שם איזה ספרדי אחד, שישיר להם בתפילה את הפיוט המזרחי "עוקד ונעקד".

הפיוט עצמו, לא ממש ראוי לציון , הוא הולך בסגנון

"רק על דבר אחד אני צורח, עוקד ונעקד והמזבח"

והאנשים שם אוהבים אוהבים לשיר אותו, כי זה חלק מאשליה הזו, שהם מוכרים לעצמם, שהם משהו מקורי ונועז ולא סתם חיקוי משעמם של זוללי הקוגל ממאה שערים.

אז באמת, בראש השנה, עושים עניין גדול מהדבר הזה, שמופיע בפרשת השבוע שלנו שנקרא עקדת יצחק.

לכאורה, החשיבות של עקדת יצחק, נובעת מהמסירות המוחלטת של אברהם. ברגע שאברהם עומד בניסיון העצום הזה ומוכן להקריב את בנו היחיד, מיד אלוהים אומר "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ובוחר באברהם להיות אביו של העם הנבחר, שבו מתברכות כל משפחות האדמה. בהתאם לסיפור הזה , מזכירים את העקדה בזמן ראש השנה, כי ראש השנה זה יום הדין, וקרבת המשפחה שיש לנו אל אברהם אבינו, אמורה להיות נסיבות מקילות במשפט.

זה הסיפור הרווח והוא נשמע טוב, אבל מי שקורא את הטקסט המקראי ברצינות , מיד מבחין שהסיפור הזה לא מסתדר.

כאילו דא,
אברהם נבחר הרבה קודם, נכון? הוא נבחר כבר בפרשת "לך לך"

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר.

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

אז הסיפור של בחירת אברהם כבר תם ונשלם בברית בין הבתרים, בשביל מה צריך את העקדה?

אלוהים בעצמו מסביר לנו את הענין , כשהוא אומר אחרי העקדה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" , אבל ההסבר הזה, רק מחמיר את המצב, כי משתמע מזה, שאלוהים בחר את אברהם, בלי שאלוהים ידע שאברהם הוא ירא אלוהים.

אני לא הראשון שואל את זה, המפרשים משתגעים לגמרי מה"עתה ידעתי" הזה.
אני לא אכניס אתכם להתפתלויות שלהם, כי מבחינתי ההסבר מאוד פשוט, אלוהים מתלבט.

זה נשמע לגמרי הזוי, אלוהים הרי יודע הכל, אבל תחשבו על זה כה, אם אלוהים יכול לעשות הכל, הוא יכול גם לטעות, נכון?
זה מה שקורה בפרשת השבוע, אלוהים מתלבט, הוא כבר לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון , כשהוא בחר את אברהם.

אין ספק שאברהם בחור טוב.
אברהם ציית לאלוהים כשאמר לו לעזוב את חרן, אברהם ניצח את ארבעת המלכים והציל את השבוים שלהם וכמעט לא לקח שום תשלום.
אברהם באמת בסדר, אבל כדי נבחר האל, כדי לברך את כל משפחות האדמה, צריך יותר מזה.

זה ברור גם לאלוהים.

עכשיו מה מביא את אלוהים לפקפק באברהם? קל מאוד לגלות, יש מאורע מרכזי אחד שמתרחש בין ברית בין הבתרים לבין העקדה וזה חורבן סדום.

מה מתרחש בסדום , שגורם לאלוהים לפקפק בבחירה של אברהם?
לוט.
הנה כבר בהתחלה.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.

וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

לוט מקבל את האורחים, מאכיל אותם וכשאנשי סדום רוצים לפגוע בהם, הוא מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים.
לוט מתגלה כצדיק אמיתי.

מה עוד קורה שם?

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי.

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

לא רק שלוט הוא צדיק, לוט יודע להתפלל.
הוא מצליח במקום שאברהם נכשל , כי אברהם לא הצליח להציל את סדום ואילו לוט, בתפילתו , מצליח להציל את צוער.

לכן, אלוהים מתלבט.
אברהם בחלור טוב, אבל אולי לוט צדיק יותר גדול ממנו.
לכן דרושה עקידת יצחק , כי אברהם חיב להוכיח שהוא במדרגה יותר גבוהה מאשר לוט.
לוט היה מוכן להקריב את הבנות שלו כדי להציל את האורחים, לכן אברהם יצטרך להקריב את הבן שלו סתם, בלי סיבה.

ככה אלוהים יוכל להיות רגוע , בידיעה שהוא בחר נכון.
וזו הסיבה שאנחנו מזכירים את העקדה בראש השנה. בראש השנה אנחנו מתחרטים על החטאים שלנו, ומבטיחים שלא נחטא שוב.
אז למה שאלוהים יאמין לנו, הרי אנחנו מבטיחים כל שנה מחדש?
אז אנחנו משכנעים אותו לתת לנו עוד צ'אנס, בזה שאנחנו מזכירים לו שגם אצלו, לא תמיד הכל בטוח.

 

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים יקרים.

מה קורה בירושלים? פיגועים ? הפגנות?

העיקר שמספיק קר כדי להסתובב עם שני מעילים.

טוב, היום נדבר על הצדיק בנימין זאב הרצל.

בנימין זאב הרצל היה צדיק גדול.
הוא עשה מסירות נפש על כלל ישראל.
בזמנו של הרצל, היהודים בפולין וברוסיה, היו בסכנות נוראיות.
עשו עליהם גזירות, לא הייתה להם פרנסה ואפילו קרה שהגויים היו מתנפלים עליהם והורגים אותם.
ואז באותה תקופה, לא היה מי שינהיג את היהודים ויעזור להם.
האדמורים החסידים , עשו אז , את מה שהם עושים היום, כלומר לנפנף בשטריימל ולעשות טישים

ואילו הליטאים נהיו פסיכים לגמרי.
זו הייתה התקופה של נובהרדוק בליטא, ושמה האנשים פשוט ברחו ליערות והתבודדו, והתחבאו וניסו להסתלק מהעולם בעודם בחיים.

בקיצור, ליהודים המסכנים והפשוטים לא היה אף שיעזור להם.
עכשיו הרצל הצדיק, הוא בכלל לא היה משם. המשפחה שלו גרה באוסטריה, שזו ארץ אחרת שבה הכל נחמד ונעים ויש עוגות ועוגיות והכל מאוד טעים.

והרצל גר שם, והכל היה בסדר, היה לו אבא עשיר ומשפחה נעימה והוא חי חיים של שפע וכבוד בלי בכלל להכיר את היהודים של פולין ורוסיה.
אבל כשהוא שמע על הצרות של היהודים ברוסיה, הוא עשה מסירות נפש.
הוא כתב ספר, שכל היהודים מרוסיה , יבואו לארץ ישראל ושמה יוכלו לחיות בשלווה וללכת לטישים וללבוש שטרימל ולאכול צ'ולנט וקוגל.
וככה הוא התרוצץ בין כל המפורסמים של העוילם והתחנן שיתנו ליהודים לברוח מרוסיה לארץ ישרואל. הוא כל כך התאמץ , עד שבגיל צעיר מאוד, יצאה נשמתו על קידוש השם, למען כלל ישראל.

בגלל המסירות שלו קראו על שמו את רחוב הרצל בירושלים ואת יער הרצל וגם יש עיר על שמו בשם הרצליה שנמצאת ככה לא רחוק מבני ברק.

זהו.

מה עם שבת חנוכה? אף אחד לא דיבר איתי.

השועל והכרם

הפעם נדבר, על נושא רציני.

מתנצל מראש.

אני אתחיל בסיפור הדבילי הבא.

היה אחד, הרב פרומן. רב בתקוע, שאני לא יודע עליו יותר מדי ולא מתכוון לחוות עליו את דעתי , כיוון שאין לי דעה בעניינו. בכל אופן, היה כזה רב והוא מת.
לשבעה שלו, הגיע רב אחר, הרב שי פירון והוא, כלומר הרב פירון , שאל לשלומו של הבן של הרב פרומן.
"אני יתום ומובטל " ענה הבן.
"אני לא יכול לעזור לך בעניין שאתה יתום" אמר לו פירון "אבל לאבטלה שלך אני יכול לעזור. בוא תהיה העוזר האישי שלי."
וככה זכה הבן המובטל של הרב פרומן ע"ה, במשרה מכניסה בשווי של עשרים או שלושים אלף שקל בחודש, תלוי ממי אתה שומע את הסיפור.

עד כאן הסיפור הדבילי, שמביאים אותו בתור הוכחה ש"ישועת השם כהרף עין", וש"האמונה תמיד עוזרת" וכל השטויות האלו.
אני לא אומר שהסיפור הזה לא נכון.
להפך, אולי הוא נכון.
הוא הגיוני להפליא.
הרי הרב פרומן היה בעל רייטינג מאוד מאוד גבוה ואילו הרב פירון, הגיע לאן שהגיע בזכות הרייטינג ואנחנו מה אמרנו כאן?
כל הדברים נקראים בשפתם ובאים.
הרייטינג קורא לרייטינג ואז הסחורה מגיעה.

זה לא שיש משהו לא בסדר עם הרב פירון.

הרב פירון אדם דגול , אנחנו הצבענו בשבילו ועוד נצביע.

זה לא קשור אליו, בכלל, זה תהליך פיזיקאלי , או מטאפיזיקאלי שפועל באופן תת מודע.

כל הבעיה הסיפור הזה, היא כשמתארים אותו כניצחון האמונה, בזמן שלא מדובר כאן על שום אמונה.

הרי מהי האמונה לדעתם?

לדעתם אמונה היא סוגסטיה. היא השאה. זו למעשה מחשבה שאין לה קשר עם המציאות.

כמו אותו אדם אופטימי שמאמין שיצליח לעשות מעשה שלא עשה מעולם. אין לו הרי שום סיבה לחשוב כך, ואף על פי כן, הוא מאמין.

יש באופטימיות הזו דבר מאוד חיובי, דרך אגב.

היא גורמת לאדם להיות עירני ופעיל, כיוון שהוא סבור שהעולם מלא באפשרויות והוא יכול להצליח גם בנסיבות קשות.

האנשים הפסיימיים נוטים להתכנס בתוך עצמם ובתוך המחשבות שלהם , ובסופו של דבר הם משתתקים ומתים.

עם כל זה ,

הפירוש הרוחני לאמונה הוא פירוש אחר לגמרי מהפירוש המילוני.

אמונה היא לא אופטמיות, אמונה היא סוגסטיה , היא משהו הרבה יותר קשה.

אני אנסה להסביר לכם באמצעות הסיפור הבא.

זה עוד אחד מהסיפורים שאסף הנזיר מומון וכינס בספר "הפתח ללא שער" ואז פירש אותם, או יותר נכון, ניסה לשאוב מהם את משמעותם האמיתית.

ובכן, היקאג'יו היה מורה זן מפורסם.

לילה אחד הוא חלם חלום ובחלום שלו הוא רואה אדם אחד לבוש בבגדים משונים ועתיקים.

אותו אדם סיפר להיאקג'יו שהוא היה מורה לבודהיזם לפני יותר מאלף שנים. באותה תקופה הוא דיבר הרבה על ההארה.
אז פעם אחת שאלו אותו מה היחס בין האיש שעבר הארה לבין חוק הסיבה והסתובב והוא ענה להם, שהאיש שעבר הארה נמצא מעבר לחוק הסיבה והסתובב.
בגלל המשפט הזה, נגזר על אותו מורה לחיות שש מאות גלגלים בתור שועל.
עכשיו נגמר העונש אבל עדיין הוא לא יכול להשתחרר, עד שיקבל תשובה אמיתית לשאלה.
היקאג'יו התעורר בבוקר, כינס את תלמידיו ואמר להם שני דברים.

דבר ראשון , הוא אמר להם שלמחרת הם צריכים להתכונן להלוויה .

חוץ מזה, הוא אמר להם שחוק הסיבה והמסובב הוא למעשה, זהה לאדם שזכה להארה. הם שניהם היינו הך.

הנזירים לא התרשמו כל כך מדברי החוכמה, הם הכירו את היקאג'יו והיו רגילים שהוא מוציא מפיו מילים חסרות פשר.

הסיפור עם ההלוויה הפתיע אותם, כיוון שאיש לא היה חולה במנזר באותה תקופה ולא היו צפויות מיתות.

למחרת בבוקר הם יצאו מהמנזר יחד עם היקאג'יו והוא הוליך אותם למערה שנמצאה לא רחוק. 

במערה הם מצאו גויה של שועל זקן ולפקודתו של היקאג'יו הם ערכו לו לוויה בודהיסטית לפי כל הכללים.

מומון כתב על הסיפור הזה, שאם משפט מטומטמם אחד יכול להפוך נזיר לשועל ומשפט מטומטם שני יכול להפוך שועל לנזיר, מה יכול כבר לעלות בגורלנו, שכן אנחנו מדברים שטויות כל הזמן.

האמת שהערה של מומון במקרה הזה, נשמעת לי קצת קטנונית, כי היקאג'יו הוכיח שהוא הבין באמת מה זו אמונה.

אמונה היא להיות "מעל הטבע".

"מעל הטבע" זה הסיפור הדבילי, הסיפור הראשון על בן הרב המובטל.

זאת לא אמונה.

אמונה לא תהפוך אותך להיות הבן של הרב פרומן, אלו שטויות.

אמונה, היא כמו שאמר היקאג'יו, "היינו הך" לחיות את החיים בחיבור לאלוהות, לא להיות מעל הטבע אבל להיות קשור למעלה, להיות היינו הך.

שבת חנוכה

אתם יודעים שנוסעים לאומן בשבת חנוכה, נכון?

אני מתכוון לנסוע, בכל אופן. יש לי חיבה גדולה לחנוכה אצל הצדיק.

אולי גם כמה מכם רוצים לבוא? יהיה נחמד וזה לא יקר. תשלחו לי דואר.

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים עלובי נפש.

איך עברה השבת? אכלתם קצת פיש מבאיש בטיש?

גועל נפש.

היום נדבר על משהו שהיה בחדשות של האינטרנט לפני חודשיים או שלושה, שזה האתר האינטרנטי "אשלי מדיסון".

 

אז מה זה האתר הזה? ובכן , "אשלי מדיסון" מתיימר להיות אתר בגידות. מה זה בגידות? שמעתם על "פגם הברית"? זה מסוג הדברים שאתם עושיפ פעמיים שלוש ביום. זה בסדר גמור, דרך אגב , כי ההלכה אומרת שבעינייני בריאות, הולכים לפי הרופאים, והרופאים, אומרים שפגם הברית זה דבר נורמאלי לגמרי והוא בסדר.

לי יש דעה אחרת בענין, אבל אני לא אגיד אותה פה, כי אני לא רוצה לדבר נגד ההלכה.

אז בגידות זה לא פגם הברית, אבל  זה משהו דומה לפגם הברית, רק שעושים אותו בצוותא עם אישה. אני יודע שאתם די נגעלים מהמחשבה , כי בשבילכם נשים הן טומאה ותועבה. גם בזה יש משהו, הטלבניות המגעילות של רמת בית שמש ושל בית ישראל, הן באמת מעורות שאט נפש , אבל יש נשים אחרות, אפילו חרדיות שנראות בסדר.

אז איך באמת עושים את הבגידות האלו ב"אשלי מדיסון"?

יש כאן איזה סרטון הסבר , אם אתם מתעקשים לדעת.

הענין הוא , שכמו שאמרתי, אשלי מדיסון , רק מתימר להיות אתר של "בגידות". למעשה הוא אתר של מין תמורת כסף.

מה זה מין אתם יודעים? זה כבר לא נקרא פגם הברית.

זה מה שעושים הכלה והחתן, כשהם נשארים לבד אחרי החתונה.

גם לי נראה משוגע לגמרי שמישהו מוכן לשלם על זה כסף, אבל עובדה, האתר הזה מלא בנשים שמחפשות "תומך נדיב" , זאת אומרת, הם מחפשות מישהו שבאופן קבוע ישלם להן הרבה כסף כל חודש.

נכון שזה כבר נשמע יותר ויותר מוזר? מה , אין לכם אמא בחינם שתכין לכם סנדביצ'ים, שאתם צריכים לתת כסף לאיזו אישה זרה. נכון שלאימא שלכם , יש עוד תשעה ילדים, שגם אותם היא בקושי מכירה, אבל מי מבטיח לכם שלאישה זרה, לא יהיו עוד כמה "תומכים נדיבים"?

אז זה הסוד כאן.

 

רבינו אמר "האש שלי תבער, עד ביאת המשיח".

האש שלי , רומז על "אשלי" , נכון? זה ממש דומה. אז מה שרבינו התכון , זה שהטומאה והבלבול והפגמים , כמו שאנחנו רואים במאה שערים, בבני ברק וב"אשלי מדיסון" ימשיכו להיות עד ביאת המשיח.

 

ככה זה,

לא להתיאש. שבוע טוב.

מהיר ועצבני

אני יודע שיש לי הרבה התחיבויות.

יש בקשות של אובי וואן ויש גם מנריה ויש עוד כמה והכל נכון אבל אין לי כל כך זמן, אז אני אסתפק כרגע בדבר תורה מהיר ועצבני לפרשת נח.

אז ככה,

בן דוד שלי, התחתן עם מישהי שאבא שלה הוא ראש כולל של מיזרוחניקים איפשהו בירושלים. בן אדם נורא נחמד בסך הכל.

שמעתי ממנו דבר תורה מאוד יפה על פרשת נוח.

הוא הסביר את הפסוק "וצהר תעשה לתיבה" בצורה ההגיונית הבאה, שגם אם בחוץ יש מבול, צריך לעשות פתח , כדי לא להיות מנותקים מהמציאות. זה פירוש מיזרוחניקי קלאסי , שמאוד אהבתי.

אחר כך חשבתי להעביר את הפירוש הזה לחברים שלי במאה שערים, כי יש לי שם גם חברים, לא כולם חולירות.

אז עלתה לי קושיה מאוד מאוד גדולה.

אתם זוכרים מה רש"י כותב על הפסוק הזה?

צהר: יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם:

אז המיזרוחניק נתן פירוש שמתאים לדעה הראשונה שרש"י מביא, כלומר, לדעה שגורסת שצהר זה חלון.

איך אפשר לישב את הדעה השניה שמביא רש"י לפיה, הצהר הוא אבן טובה.

חשבתי על זה הרבה זמן עד שנזכרתי במנטרה הבודהיסטית הידועה "אום מאני פדמי הם"

אז הפירוש המילולי שלה הוא "המרגלית נמצאת בלוטוס"

אז מה זה לוטוס? איפה נמצאת המרגלית?

הלוטוס, במנטרה הזו, משמעותו ישיבת לוטוס, זאת אומרת "מדיטציה"

אז זה באמת פירוש מדהים.

כשיורד המבול ואתה נמצא בפנים , בתיבה, במקום סגור, אתה חייב לפתוח חלון כדי להיות בקשר עם החוץ או לחילופין, אתה חייב להיות במדיטציה , בקשב עצמי, בעירנות פאסיבית.

אתה לא יכול גם לנתק את עצמך וגם לחיות חים נורמאלים, אין כזה דבר נורמאליות בחדר סגור, נורמאליות בגטו.
זה לא עובד.

 

פינת המדפיס

שוב אנחנו בפינת המדפיס לטובת כל חסרי המחשבים, אז לפרשת נח, רציתי לספר לכם, שיש בעולם כל מיני שאנשים שמחפשים את תיבת נח ועושים גם מסעות כאלו להרי אררט, כדי למצוא את התיבה. הרי אררט זה בתורכיה , שזו ארץ שנמצאת לא רחוק מפה. יותר קרוב מאמריקה, נניח.

בקיצור , לפני שנתיים , השתתפה באחד מהמסעות האלו , שחקנית ודוגמנית בשם דונה דריקו, שידועה בעיקר בזכות ההשתתפות שלה בסדרת הטלויזיה, "משמר המפרץ", שזו סדרה על מצילים בחוף ים.

 

מדהים, מה אפשר לגלות כשיש לך אינטרנט.

 

יאללה , כולכם. שבת שלום וחודש טוווווווווווב!

רק הגודל קובע

בדרך כלל , אנחנו לא עוסקים כאן באקטואליה.
אבל לפעמים, דווקא האקטואליה , עוזרת לנו להבין נקודה, שהיא חשובה בלי קשר לזמן או למקום האקטואליים.
לעצם העניין, לצערי, לא הכרתי כלל את המנוחה , סרן תמר אריאל, עליה השלום.
בכלל, בשנים האחרונות , לא סבלתי מעודף היכרויות עם אנשים מוכשרים, מוצלחים ומרתקים.
אפשר להגיד שההפך הוא הנכון, רוב האנשים שהכרתי בשנים האלו, הם חוזרים בתשובה מטורללים, או חוזרות בתשובה מעורערות , או בטלנים צעירים וזקנים מהעדה החרדית וסתם אנשים דפוקים.

בסדר, זה גורלי ואני אקבל עליו שכר גדול בשמיים, אם כי לעיתים נראה, שאין שכר גדול מדי בעניין הזה.

בעניין של סרן תמר אריאל, שמעתי כמה דיבורים לא הכי נעימים, חלק מהם מהנשמות הרעות וחלק מהנשמות הטובות.

אז מה הנשמות הרעות אומרות?

הן אומרות "מגיע לה, מה היא חשבה את עצמה? מי הרשה לה ללכת לצבא? מי הרשה לה להיות טיסת" וכן הלאה.
להן אנחנו עונים שיש סחלבים מרהיבים שפורחים יום אחד בשנה ויש בטטות רקובות שמסריחות לנצח.
אלו הנשמות הטמאות, גם אם יחיו אלף שנה, לא יחיו שניה אחת מהחיים של תמר אריאל, זכרונה לברכה. ארורים לנצח.

מצד שני, הנשמות הטובות , הן אומרות דבר אחר.
הן אומרות שלא צריך ללכת לנפאל, צריך למצוא דברים אחרים לעשות , ליד הבית, ליד הסניף, ליד האופניים.

לנשמות הטובות אנחנו אומרים, שאין כזה דבר נשמות טובות.
גם אין כזה דבר נשמות רעות.

בנשמות רק הגודל קובע.
הייתי בדיוק אצל אברהם זגדון בשיעור והוא סיפר שיש אנשים שאין להם נשמה.
זה בדיוק העניין.
אנשים מבקשים שיוכיחו להם שיש אלוהים, שיוכיחו להם שיש חיים לאחר המוות .
כאילו בסדר.
קודם תשיגו נשמה ונדבר.
אני גם יכול להסתובב ליד האנטנות של נווה אילן כל היום, ולא לקלוט שום דבר , כי אין לי מכשיר שמסוגל להפוך את כל הגלים האלקטרומגנטים לתמונות.

אוקיי?

יהי זכרה ברוך.

חוסר המכשיר מביא אותנו לפינה חדשה שתהיה לנו בבלוג והיא גם קשורה לחוסר במכשיר והפעם בחוסר במחשב.

 

פינת המדפיס

הפינה הזו מיועדת לאותם אנשים שמדפיסים את הבלוג הזה, לטובת האנשים שאין להם מחשב ואינטרנט ובכל זאת מעוניינים לקרוא.

זה נשמע מאוד נחמד וציוני , אבל זה לא.

כי האנשים האלו מחפשים כאן בעיקר, כל מיני רכילויות ולשון הרע על אנשים ורבנים שהם מכירים.

אין להם משהו אחר לחפש פה.

תגידו ברצינות, מי שאין לו מחשב, מי שאין לו אינטרנט , מי שלא הולך לקולנוע וקורא רק זיבלונים חרדים ופשקווילים, מה לעזאזל יש לו לחפש בבלוג הזה?

תמונות של ריילי סטיל?

הנה קבלתם.

אה יש לי גם מסר לכל האנשים הבכלל לא נחמדים שביקשו ממני לסגור את האתר האחרונים.

אה, אתם לא יודעים אנגלית?

טוב , נדבר איתכם בשפה שלכם.

היום אנחנו חוגגים את הילולת שמעון הצדיק.

שמעון הצדיק מפורסם בגלל שהוא מופיע בתחילת מסכת אבות בפסקה הבאה:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.
הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

זה משפט מאוד מפורסם שניתן להמצוא אותו הרבה על בריסטולים בחודש הארגון (אתם לא יודעים מה זה)

אבל יש עליו שאלה.
תורה ועבודה מופיעות עם ה' הידיעה, נכון? על התורה ועל העבודה.
גמילות חסדים , מופיעה בלי ה' הידיעה.

התשובה היא ,
שהעולם עומד על התורה, לא על סתם תורה, אלא על תורה מיוחדת.
והעולם עומד על עבודה, לא סתם עבודה, אלא על עבודה מיוחדת.

והעולם עומד על גמילות חסדים, אבל גמילות חסדים אינה מיוחדת, כל גמילות חסדים טובה.

כיוון שכל אחת טובה, תעשו לי טובה ותעופו לי מהעיניים.

 

טוב, זוהי פינת המדפיס להיום וזה גם סוף הבלוג.

תחזיקו מעמד.

 

נשיקות.