רוב הזמן את פלישתי


ukraine2bgirls2b4

קוראות קוראים, הכל בסדר?
עניין ידוע בברסלב שיש חשיבות חשיבות להתחתן עם אישה ממדינה אחרת.
לא שמעתם על זה?
ממי רציתם לשמוע? משרץ משה דורון? מארוש? ממי?
אני שמעתי מרבי נחמן, הנה ליקוטי תנינא ע'

כָּל מִי שֶׁגָּדוֹל יוֹתֵר, צָרִיך לְבַקֵּשׁ מְבֻקָּשׁוֹ בְּרִחוּק מָקוֹם יוֹתֵר כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁהַצּוֹמֵחַ חִיּוּתוֹ וּמְבֻקָּשׁוֹ סָמוּך לוֹ מִיָּד כִּי הוּא צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ בְּסָמוּך לוֹ מַמָּשׁ וּבְהֵמָה מְבֻקָּשָׁהּ סָמוּך לָהּ גַם כֵּן עַל הָאָרֶץ אַך הוּא בְּרִחוּק יוֹתֵר קְצַת מִן הַצּוֹמֵחַ כִּי הַבְּהֵמָה גְּדוֹלָה בְּמַּעֲלָה מִן הַצּוֹמֵחַ אֲבָל בֶּן אָדָם צָרִיך לְבַקֵּשׁ מְבֻקָּשׁוֹ בְּרִחוּק יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַבְּהֵמָה וְעַל כֵּן משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד הָיָה צָרִיך לְבַקֵּשׁ מְבֻקָּשׁוֹ בְּרִחוּק מָקוֹם בְּיוֹתֵר וְעַל כֵּן הֻצְרַך לְבַקֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה מִמִּדְיָן כִּי מְבֻקָּשׁוֹ הָיָה רָחוֹק מֵחֲמַת גְּדֻלָּתוֹ

הנה ראיתם.
הנה, תורת רבינו הקדוש, שואלים מקבלים תשובות.
בסדר.

עכשיו זה מחבר אותנו לעניין גדול.
התורה מספרת לנו שבימיו האחרונים של יעקב אבינו, שאיפתו העיקרית התמקדה בכך שלא יקברו אותו במצרים אלא במערת המכפלה בחברון.

אכן, זה מה שקרה בסוף, באמת לקחו אותו ןקברו אותו במערת המכפלה, אבל יש כאן טענה מעניינת. מה שכתוב בתורה

 

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

עכשיו ברור שזה לא ממש טיבעי לנסוע ממצריים לחברון דרך ירדן.

עשיתי כמה חישובים וזה נראה מרחק בערך פי שלוש.

אז בשביל לעשות ליעקב ליעקב הספד דווקא באיזה מקום בירדן?

יותר הגיוני לעשות לא הספד איפשהו על הדרך, נגיד בבאר שבע.

הוא היה גר שם ואבא שלו וסבא שלו.

בטח יש שם הרבה אנשים ששמעו עליו, נכון? אחלה מקום באר שבע.

 

אין שום סיבה לטלטל את הארון של יעקב , עם כל המשפחה, עוד שש מאות קילומטר כדי להגיע לירדן.

אז החזון איש נותן הסבר, מה שהוא אומר זה שמסע הלוויה של יעקב, הולך באותה הדרך שילכו בני ישראל במדבר. אנחנו יודעים שבאמת, הדרך הזאת היא דרך מאוד ארוכה והיא מסתיימת בערבות מואב שבעבר הירדן.

אז נניח שזה נכון, אבל עדיין לא ברורה הסיבה.

למה בני ישראל , מלכתחילה היו אמורים ללכת את כל הדרך הארוכה.

הסבר לזה אנחנו מקבלים בספר שמות בפרשת בשלח.

לֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

מה אומר אלוהים?

הוא אומר ככה "בגלל שזה קרוב, בני ישראל יצטרכו להלחם, ואז כדי לא להלחם הם יחזרו למצריים"

הסיפור הזה ממש לא ברור.

מה אלוהים לא יודע שבא עמלק, ובני ישראל היו צריכים להלחם?

האם בגלל מלחמת עמלק, בני ישראל חזרו למצריים?

ומה בכלל העניין כאן של הפלישתים? למה שהפלישתים ילחמו נגד בני ישראל? הארץ של הפלישתים היא בכלל לא חלק מההבטחה של אברהם. מי אמר שתהיה מלחמה.

אז תבינו דבר מאוד פשוט.

הבעיה היא לא הפלישתים, הבעיה היא הפלישתיות.

את הפלישתים, אנחנו כבר מכירים מספר בראשית.

קןדם כל הם לא הקליפות של אברהם, הם גם לא כנענים, גם לא מצרים.

הם אור, הם אור משל עצמם ומה אלוהים מציין לגבי הפלישתים שהם נמצאים בבחינה של "קרוב". ברמה הפוליטית, הם קרובים לדגם של האבות, של אנשי האלוהים.

אצלם אין פירמידה גדולה.

יש חמש ערי מדינה ובינהן יש כל מיני כפרים, והם גם חיים גם בים וגם ביבשה.

ככה שזו תרבות שמבחינה פילוסופית היא תרבות מאוד מפותחת ומתקדמת.

עכשיו מה היה לנו בהיסטוריה?

אברהם נכנס בפלישתים.

יצחק הסתכסך איתם וגרם להם נזקים איומים.

יעקב נשאר, אבל יעקב לא עשה לפלישתים שום דבר.

מה עושים הפלישתים? הפלישתים יושבים ופוחדים, יושבים ודואגים, הם לא יודעים מתי הם יחטפו מיעקב.

עכשיו תחשבו מה היה קורה, אילו יום בהיר אחד הפלישתים מתעוררים ורואים את ההלוויה של יעקב עוברת.

איזו שמחה וצהלה, איזו התלהבות!

הסכנה הגדולה שהם מחכים  לה כבר מאה שנים כבר לא תבוא.

זוכרים את קינת דוד על שאול?

אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

הוא לא מדבר על שאול. ברור שהפלישתיות ידעו ששאול נפל. דוד מדבר על יעקב, הוא אומר שאסור לגרום לפלישתיות לשמוח.

מה הסיבה?

אז ככה, נמשיך בסיפור התיאורטי שלנן. נגיד שאלוהים היה נותן לבני ישראל לעבור דרך ארץ פלישתים. אז מה הדבר הראשון שהם היו רואים כשהיו מגיעים לשם? הם היו רואים את הפלישתיות.

מבחינת בני ישראל זה היה הלם, נכון?

עד עכשיו הם ראו או מצריות, שמנות בטטות עם רעלות, או את בנות ישראל שהיו בסך הכל שפחות סמרטוטיות.

חוץ מזה, כל מי שהיה נשוי לישראלית יודע שזה לא פיקניק "הורדת את הזבל?" "קנית את התרופה לילד?" "למה האוטו מסריח?"

הקיצר, פתאום בני ישראל היו רואים את הפלישתיות, חמודות , מאופרות, מורידות שערות, עושות גבות.

ברור שהיו ישר רוצים להתחתן איתן.

כנראה שגם הפלישתיות היו מסכימות. בני ישראל היו עשירים, נכון? הוציאו את כל הזהב של מצריים.

יפה מאוד.

אז הישראלי מביא לפלישתית כמה טבעות זהב מיצריות, היא ישר מסכימה להתחתן ומיד מעמידים חופה ומברכים שבע ברכות.

מה קורה הלאה?

הפלישתית מזכירה לישראלי שהוא צריך לדאוג לפרנסה. הנה אלוהים הבטיח לתת לו את כל ארץ ארץ כנען, את הטירות, הערים הבצורות , את הצאן, את הבקר ואת כל האוצרות.

אז הישראלי מדפדף מהר בחומש ואומר לה לחכות. הוא מזכיר לה את הפסוק בספר דברים:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר; נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח

 

אומרת לו אישתו הפלישתית "אתה לא צריך לשמח אותי. אני עדיין שמחה מההלוויה של יעקב. יאללה לך למלחמה."

זה הכי גרוע שיכול להיות.

כשהאדם כבר מתאהב והוא כבר מקבל הסכמה מהאישה ואז פתאום הכל נהרס.

זו הבעיה במלחמה, זו הסיבה שאלוהים לא רוצה שבני ישראל יעברו דרך ארץ פלישתים. זו הסיבה שיעקב לא רצה שההלוויה שלו תעבור באותה הדרך.

הם לא רצו לגרום לכזה מפח נפש, לכזו אכזבה שאחריה באמת, בני ישראל ירצו לחזור למצריים.

זה מה שמביא אותנו להבנה של האבל על חורבן הבית בתשעה באב.

אף אחד כבר לא זוכר את בית המקדש. לאף אחד לא אכפת.

הדבר החשוב הוא מה שאומרים חז"ל על בית המקדש "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו"

אדם שרוצה לבנות בית, שרוצה להתחתן ולא מצליח, למצוא אישה, למצוא אהבה, לבנות בית. הוא באמת מרגיש שנחרב אצלו.

ובאמת התיקון של תשעה באב, הוא לא בניין בית המקדש.

חנוכת בית המקדש הייתה בח' בתשרי, זה לא ממש תאריך ידוע שנחגג.

התיקון של תשעה באב, הוא ט"ו באב.

ויהי רצון שנזכה גם אנחנו עד ט"ו באב לבנות בניין עדי עד לעולמי עולמים.

קורא בצללים


היי חבר'ה, מה העיניינים?
מתנה גדולה נתן לנו האר"י הקדוש, המכונה גם סתם "רי" אצל כמה רבנים, שקבר את ההילולה שלו באמצע תשעת הימים. כך אנחנו יכולים לרקוד ולשמוח ולשמוע ברמקולים טראנס של נחמן מאומן, במקום להתאבל או להתווכח עם אנשים שחושבים שצריך להתאבל.
ככה צריך למות, כמו האר"י, עם אצבע בעין למי שצריך, אבל לצערי אני לא אעסוק בזה היום, יש לי כל מיני התחייבויות.
דבר ראשון, אנחנו מביעים את זעזוענו ואת שאט נפשנו מהפשע הנתעב שבוצע השבוע על ידי חלאות וזבלים, בצומת פי גלילות. המנוולים האלו פשוט השחיתו שלט בשווי שלוש מאות אלף שקל, רק בגלל שהייתה עליו תמונה של הדוגמנית שירלי בוגנים בבגד ים.
זה כבר לא "רק בירושלים", זה כבר לא "ליד בני ברק". זו צומת באמצע ישראל החילונית, בין רמת השרון, הרצליה וצפון תל אביב.
הטינופות שעשו את זה, והרבנים הזבלים ששלחו אותם, הם לא סתם אנשים פראיים, נבערים ופרימטיבים, הם החליטו לכפות גם עלינו , את תורת סדום ועמורה שלהם ועד שלא יעצרו אותם בדם ואש, הם לא מתכוונים להפסיק.
אני מאחל להם מכל ליבי שיזרקו אותם ערומים, לתוך תא מלא באסירים ביטחוניים , במחנה כליאה של הטאליבן, כי הם פשוט צריכים להתנסות במשמעותו האמיתית של שלטון החושך.
"מחוייב המציאות" מביע הזדהות עם כאבה של חברת "המשביר לצרכן" שרכושה הושמד, ומקווה שהטרגדיה הזו, לא תעיב על הקריירה של שירלי, שהיא בין הדוגמניות הוותיקות והמצליחות וייצגה בכבוד את ישראל בהרבה הזדמנויות.

אה, מה שכחתי? בסדר.

מחוייב המציאות PG
טוב, קיבלתי מעמית קדם ההודעה הזו:

שלום דרול,
אין לי מושג מי אתה אבל בחרתי כן להגיב לכל המחמאות שקיבלתי כאן ממך.
אני מבין שאנחנו מתפללים ביחד באומן אז הייתי שמח אם במקום להכפיש את שמי בעילום שם היית ניגש אלי והייתי מספר לך קצת ממה שהיה באותה שבת ברמת הגולן ואולי גם נותן לך לשוחח עם חלק מהאנשים שהיו שם כדי שתבין עד כמה השבת הזו הייתה משמעותית עבור הרבה אנשים שנטלו בה חלק.
אבל אתה כנראה מעדיף התנצחות בוטה ופוגענית מאשר בירור אמיתי של הנושא ולכן לצערי כנראה לא נזכה לדבר על זה…

הוא הגיב להודעה ההיסטורית הזאת.
ממש מוזר, חשבתי שגמרתי כבר עם חבורת "אדרבה", אבל העולם מלא בהפתעות.
זה מה שעניתי לו :

סליחה.
מה למעשה כתבתי עליך?

"וגם אחד עמית קדם, איזה ניו אייג'י בעל תשובה, שכותב ב"אדרבה" מיני דברים שלשמחתי אני לא טורח לקרוא."

זו הכפשה? זה מה שהעליב אותך?
אני אשנה את זה. אין בעיה. יש לי הרשאות עריכה כאן.
מה שאני מציע, זה לפני שניפגש באומן , אולי תאיר את עיני ואת עיני הציבור הקדוש, לגבי השגותיך על מה שנכתב כאן?
תספר לנו על השבת, על התכנים, על המסרים וההדגשים ועל האווירה.
אתה יכול גם להעביר גם עדויות ממשתתפים אחרים ואתה יכול לעשות את זה כאן ב"תגובות" ואתה גם יכול להעביר לי מכתב לכתובת הדואר של הבלוג drall@shoresh.org.il ולהרחיב את היריעה כרצונך.
"מחוייב המציאות" דוגל במדיניות של במה חופשית.
מה שאתה תכתוב אנחנו נפרסם ב"עמוד הראשון" שלנו, ללא תיקונים וללא השמטות.
אנחנו נשמח לשמוע ממך ונשמח להגיב, כפי שאתה מוזמן להתייחס לתגובותינו, אם תהיינה.

כך אנו נוהגים, בניגוד לכ"כ הרבה אחרים.

נראה לי שבזאת נהגתי בהגינות מספקת.
עכשיו לנושא הרבה יותר חשוב.
גם מ.נ., ידידתנו הותיקה, וגם בחור בשם יניב, פנו אלינו בנושא שמירת ההלכה על פי תורת ברסלב.
זה מה שמ.נ. כתבה:

במחוייב המציאות שואלים שאלות קשות. אז אני חייבת לשאול: "תורת ברסלב היא בכלל לא יהדות, היא בקושי חסידות" כתבת
ו"כמו שאמרנו, קל היה לרבינו להבין שהתורה שלו תשרוד אך ורק בתוך מסגרת היהדות". סליחה ומחילה ולא נעים לומר אבל זה נשמע כאילו הוא "השתמש" ביהדות כדי להמשיך את תורתו.

אז אני מבינה מזה וכמובן יכול להיות שאני טועה שהתורה של רבנו מעולם גבוה יותר : תורת משה ככה הבנתי מעולם הבריאה והתורה של רבנו מעולם האצילות לפחות או לא יודעת מאיפה – אז למה הוא קיים מצוות, והמליץ ללמוד הלכה בכל יום ולא זוכרת איפה קראתי שאמר שכדי לזכות לאור החכמה זה על ידי קיום מצוות מעשיות דייקא. וגם אתה למיטב הבנתי מקיים לפחות חלק מהמצוות.

זה מה שחברתנו והבטחנו לא להשיב לה באופן מנומק.
עם הבחור, סתם ניהלתי דיאלוג לגמרי מיותר, שאני אביא אותו פה לעיונכם:

יניב:
רבינו אמר לא לזוז מהשולחן ערוך…
אבל היצר אמר לקרוא מה שנוח ולעשות מה שנוח.
זה שאתה ואני נופלים, סבבה, היצר חזק, כולנו יודעים זאת.
אבל לשנות את המפה כדי שתתאים לנפילות שלי?
לכתוב במקום "חיפה" את העיר "תל אביב" רק בגלל שטעיתי?
לא אומר שאני שומר את העיניים מי יודע מה, אבל אין שום ספק שזה לא טוב לראות בחורות וכו'.

רבינו יורד אלינו כדי להעלות אותנו, לא כדי שנעשה קומזיץ עם רבינו ונשאר איפה שאנחנו.
שנצליח, אמן.

דרול:

רבינו לא אמר שלא לזוז מהשולחן ערוך, זה קשקוש של מחזירים בתשובה.

טוב, ליתר דיוק, אנחנו הרי לא יודעים בדיוק מה רבינו אמר או לא אמר בכל רגע בחייו, אבל באף אחד מהספרים המקוריים של ברסלב, לא קיימת הנחיה כזו.
יש שמועה, שהתפרסמה רק בשלושים השנים האחרונות, לגבי איזה סיפור שמישהו בא לרבינו עם כל מיני טענות משונות על "ליקוטי מוהר"ן" חלק א' ורבינו אמר לו ככה בבדיחות הדעת "תגיד מה שאתה רוצה על הספר שלי, רק עם השולחן ערוך אל תתנהג ככה."
זה כל הסיפור, הוא מופיע בתור שמועה בשיח שרפי קודש ובדיבורים של אמונה והוא רחוק מאוד מלהיות משמעותי ומחייב, אם בכלל קרה וגם זה בספק.

זה שהמחזירים בתשובה הפכו את המעשיה הזו, לאיזה עיקרון יסודי בברסלב, זה רק מראה עד כמה הם מסלפים את תורת רבינו, ועד כמה המניעים שלהם פוליטים.

מה שכן, לא מזמן הבאתי באחד מהפוסטים האחרונים כאן בבלוג ציטוט מ"חיי מוהר"ן" ששם רבינו אומר שאפשר ללכת תמיד לפי הדעה המקילה,
ז"א
אפשר ללכת לחוף מעורב לפי ראבי"ע
אפשר ללכת לקולנוע לפי הרב סתיו
נשים לא צריכות ללכת בכיסוי ראש לפי הרב משא"ש
לא צריך לקים חתונות נפרדות לפי הרב פיינשטיין
אפשר לשמוע זמרות לפי הרב רוזנצויג וכן הלאה.

זאת ברסלב האמיתית וזאת ספרות ברסלב האמיתית, לא איזו שמועה.

מה גם שמקובל עלי "השולחן ערוך" , הוא מאוד מקל בד"כ. ההלכה שאנחנו מכירים היא החמרות על גבי החמרות של השו"ע.

יניב:

יופי, הלכת עם רבינו עד הסוף ושכחת את ה' ואת התורה. "לא תתורו", "ועשית ככל אשר יורוך", ומה שכתוב באבות "עשה לך רב", לא נראה שהכוונה ל-10 רבנים…
"רבי נוח"=מה שנוח.
מחקת את מציאות ההידורים, מחקת את הרצון להתחזק ולהדר כשאפשר…
אם כל מה שכתבת, זה רק בשביל לשרוד ולשמוח במצב שלנו, דיינו. באמת לא צריך להוסיף חומרות מתוך גאווה וכו' כשיש דברים מפורשים שעדיין צריך לעבוד עליהם, את זה כולם אומרים. אבל להפוך את זה לשיטה שצריך *לחפש* רק קולות? רחוק מאד.
מה גם שכתוב "אחרי רבים להטות", זאת אומרת שאתה לא יכול ללכת לפי דעת יחיד אם הרוב חולקים עליו ולא נראה שכל הדעות שהבאת מוסכמות על הרוב.
אז מחקת גם את *כל* הספרים שמדברים על איך פוסקים הלכה…
יש גם רבנים רפורמים וכו', לאן אתה רוצה בדיוק להגיע?

ושוב, לומר שאנחנו לא על המפה וזו הדרך להתחזק איפה שאנחנו נמצאים כדי לא להתייאש וכדי שבכל זאת נעשה מה שאנחנו עוד יכולים לעשות, מקובל.

ולפי מה שציטטת: "תגיד מה שאתה רוצה על הספר שלי, רק עם השולחן ערוך אל תתנהג ככה."
יוצא שאתה עושה הפוך, לוקח בדקדוק מה שכתוב בספרי רבינו (או תלמידיו) אפילו שרבינו אמר שאפשר לומר "מה שאתה רוצה" (=לא חייבים לדקדק) ועם השולחן ערוך אתה עושה קרקס.

אני מרגיש מוזר לכתוב דברים כאלו רק תגיד לי איפה אני מפספס, מדבריך נראה שאתה לא אחד שלא מבין כלום אלא אחד שלמד גם למד.

אז זה מה שנכתב, ואני מודיע חגיגית, שאני לא מתכוון לענות בעצמי.
יש לי תשובה, אני אושואיסט ולפיכך גם התשובה שלי היא אושואיסטית by the book. כיוון שאתם לא אושואיסטים, התשובה שלי לא תעזור לכם ואילו הייתם אושואיסטים, הייתם יודעים אותה בעצמכם.

מה שכן, ישנן כמה תשובות, שאני רוצה להציג, שלושתן לא ממש מושלמות מבחינה תיאורטית או פרקטית, אבל אלו התשובות הכי טובות שישנן,למיטב ידיעתי.
תשובה ראשונה, לפי מה שרבי נחמן אומר לרבי נתן בתחילת פרק "עבודת השם" בספר "חיי מוהר"ן"

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי
וְהָיָה רְצוֹנוֹ קְצָת לַעֲשׂוֹת אוֹתִי אַב בֵּית דִּין בְּאֵיזֶה קְהִלָּה.
וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כִּי יֵשׁ לִי מָרָה שְׁחוֹרָה וַחֲשָׁשׁוֹת רַבּוֹת בְּעִנְיַן הוֹרָאוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר. וַאֲנִי מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מֵעִנְיַן הַהוֹרָאָה מְאד.
הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשׁשׁ וְלִדְאג
מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל.
פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל

זאת למעשה התשובה ליניב.
הסיפור עם ה"לקמט", הוא שמועה, לפיכך הוא נחות בהרבה מציטוט אמיתי מספר ברסלבי מקורי. גם אם לא נראה לך שרבינו שולח אותנו לחפש הקלות, זה מה שהוא עושה בפירוש. לנו זה נראה הגיוני, כי אנחנו יודעים עד כמה אופנת ההחמרות, הרווחת אצל בעלי תשובה, היא דבר מסוכן, מעות ומסולף. אשרינו שמצאנו ציטוט מדויק וברור שבו רבינו הקדוש, מקבל את דעתנו במלואה.

את התשובה השניה שמעתי מיובל דיין.
לא הזמרת הזאת, כמובן.
הוא אמר "אני מקיים שולחן ערוך, רק בגלל שרבי נחמן מברסלב אמר."
זאת גישה שמאוד שנואה על חרדים ודתיים, במיוחד האורגינאליים והיא גישה מצויינת לדעתי.
עושים כל מיני דברים כדי להיות מקושרים לצדיק ובין היתר גם מקיימים את השולחן הערוך. יש בגישה הזו שני יתרונות בולטים, קודם כל, היא מעמידה את ההלכה במקום אחר לגמרי, מהמקום השמור לה בהוויה האורתודוקסית ובכך היא יוצרת חיץ ברור וחשוב בין חסידי ברסלב לבין דתיים סתם.
מעבר לזה, התקשרות לצדיק, לא משנה באיזו דרך, היא תמיד ברמת המוטיבציה. אין בעיה אתה מצליח יותר ופעם אתה מצליח פחות. פעם קמת חצות פעם לא קמת, פעם שמרת שבת, פעם חיללת, אתה תמיד מסתכל קדימה, אתה תמיד מסתכל למעלה. אתה לא נשפט לפי המעשים, אתה לא נשפט לפי אורח החיים, אלא ברמת המוטיבציה הכללית ובעניין הזה, טיסה אחת לאומן מסדרת את ה-כ-ל.
אני לא אומר שזה מה שיובל אומר, או שזה מה שיובל חושב. זה הפירוש שלי למה שמשתמע מדבריו. עם כל זה יש כאן בעיה טכנית. רבי נחמן עזב אותנו לפני מאתיים שנה בערך ואילו השו"ע נכתב מאות שנים לפני זה. שני המקורות ההיסטוריים הללו יוצרים איזו בעיית שדרוג אצל האדם המודרני, כי הוא שואל את עצמו, איך הוא מתרגם את השולחן ערוך למסר עכשווי. הרבה דברים השתנו, הרבה דברים קרו וצריך מנגנון, כדי לבצע את ההתאמה הזאת.
שני המנגנונים הקיימים הם בעייתיים.
הרבנות האורתודוקסית נגועה בפוליטיקה, לא משנה באיזה זרם מדובר ובכלל אין לה מחוייבות לשו"ע.
גם רבני ברסלב וחסידי ברסלב הותיקים, לא ממש רוצים להתמודד עם הנקודה הזאת. הם מעוניינים להיות אורתודוקסים טובים ושולחים אותך לרב בכל עניין, שלא קשור לטיסה לאומן.
כאן אני רואה את הבעיה.
אתה רוצה ללכת לסופרמרקט ורוצה להיות מקושר לצדיק, אז יש לך סברה שאם תקנה משהו בהשגחת הבד"צ, אז התקשרת לצדיק, אבל אתה לא יודע עד כמה הגוף שנותן את ההכשר מחוייב לשולחן ערוך, או לכל מיני אינטרסים פוליטיים של העדה החרדית, ששומר נפשו ירחק.

אוקיי, הגיע הזמן לתשובה השלישית, שהיא מבחינתי הכי טובה ונדמה לי שבמידה מסויימת היא יכולה לענות אפילו על השאלה של מ.נ.
שמעתי אותה מרב ברסלבי, אני לא אומר מי, כי יצלבו אותו על לא עוול בכפו, אבל רק תדעו שזו תשובה פורמאלית מוסמכת.
הוא אמר למעשה כזה דבר:
השולחן ערוך הוא לא סתם ספר.
הוא נכתב בשיתוף פעולה בין מרן הבית יוסף, אליהו הנביא וכמה מלאכים.
מכיוון שכך, יש לספר הזה לא רק גרסה מודפסת ויציבה, אלא גם "גרסה רוחנית", שהיא מין צל כזה של "השולחן ערוך", שקיימת בעולמות העליונים.
מה ההבדל בין שתי הגרסאות?
ההבדל ברור.
בעוד הגירסה המודפסת היא קשיחה , גרסת הצללים גמישה ומשתנה בתמורות הזמן, לפי העניין, והמקום.
הדבר החשוב, שגרסת הצללים מחייבת, היא מביאה את משמעותו האמיתית של השו"ע לידי ביטוי כאן ועכשיו. ספר הצללים אינו פירוש על השו"ע, הוא לא הסבר על השו"ע, הוא גם לא מערכת הלכתית המבוססת על השו"ע. ספר הצללים הוא השולחן ערוך בכבודו ובעצמו, שנכתב מחדש ומייצג את ההלכה האמיתית ע"פ מרן הבית יוסף ושותפיו.
השאלה הנשאלת היא, כמובן, איך ואיפה ניתן לעיין בגרסת הצללים הזאת של השו"ע.
אותו רב שסיפר את הסיפור גם ענה על השאלה הזאת, הוא אמר שיש אנשים שיודעים לקרוא בשולחן הערוך הנסתר הזה ולהוציא ממנו הלכות אקטואליות.
מדובר כמובן, ביחידי סגולה ומתוכם אנחנו מכירים שניים. הראשון הרב משה איסרליש, הרמ"א, שהביא את מנהגי קהילות אשכנז במקביל לשו"ע וההגהות שלו מצויות ברוב הגרסאות המודפסות של הספר.
השני שקרא בספר הצללים, הוא רבינו הקדוש, מוהר"ן בן פייגא, האדמו"ר מברסלב.
זה נחמד מאוד. אחלה תשובה. הבעיה היא שגם התשובה הזו, לא ממש עוזרת לנו בחיי היום יום, כי שני הדמויות הללו, לא מצויות בין החיים כבר הרבה שנים.
אז ישנן כאן עוד שתי נקודות.
קודם כל ישנה נבואה, שניבא הסבא, שאמר שגם בדורנו יקום הרב שידע לקרוא בספר הצללים.
הכוונה כמובן לגרסת הצל של השו"ע, לא ל"ספר הצללים", שהוא מין ספר כישוף קדם ניו אייג'י שפורסם באנגליה לפני חמישים שנה לא קשור בכלל.

יש באמת כזו נבואה, והיא לא כזו ברכה לאנושות, כי עכשיו כל ננח (נוותר על הכינויים כרגע) יכול להחליט , שהסבא דיבר דווקא עליו.
אני רוצה להציע עוד זווית ראיה לעניין.
אם באמת, רבינו הקדוש, ידע לקרוא בגרסת הצל של השו"ע, הרי הוא יודע לעשות את זה גם היום. מן הסתם, היום זה פשוט יותר. אם כך, אז גם לנו, בתור אנשים שקשורים לצדיק האמת, קשורים לרבינו הקדוש, גם לנו צריכה להיות לנו איזו גישה ליכולת הזו.
זה מה שנראה לי הגיוני, אבל כמובן, צריך להיות מאוד מאוזנים ונקיים בעניין הזה.
אי אפשר כאן להסתמך על כל מיני פוסקים אחרים, כי בכך למעשה, אנחנו מערערים על האותנטיות של השולחן ושל ספר הצללים, מה גם שזה זלזול מסויים בכוח של רבינו לקרוא אותו. אז ברור שניתן להסתמך כאן רק על השולחן ערוך בעצמו, או על הרמ"א שזה למעשה אותו הדבר.
ואז באמת , כשאנחנו נתקלים בבעיה, אנחנו יכולים לפתוח את השו"ע במקום הרלוונטי, אם ישנו ובאמת לבקש מרבינו שיפתח לנו צוהר אל ההלכות שמעבר למילים, אל האמת השוכנת בצל, האמת של הבית יוסף ושותפיו כפי שהייתה נאמרת, אילו הם היו דנים בסיטואציה היום.
אני בטוח שהמפתח הזה קיים, ואני חושב שזו גם התשובה שהשואלת צריכה לקבל.
יש בזה עוד יתרון, שזה הופך את ההלכה למשהו מאוד אינדבדואלי, פחות אמת אחת שנכונה לכולם, אלא למין קול פנימי כזה, שהוא נחלת הרגישים והמסורים.
כן,
זו באמת תשובה יותר טובה ויותר רוחנית, למרות שהיא לא התשובה שלי.
אני אושואיסט ולנו אין שולחן ערוך, אבל הרבה צרות אחרות.

צום קל למי שמתכוון.
חיים ארוכים וטובים.
 

 

הבלונדינית ממאה שערים


חודש טוב לכם, קוקיות, ירגזים וארגזים.
איזה שטויות הלכו כאן בבלוג בזמן האחרון, נשמות,כלים וחיתולים, אבל ככה זה שאתה מתחיל לבוסס בחבלת האר"י הקדוש, כל אחד רוצה לדעת מה גודל הכלי שלו ואיפה הזיווג משורש נישמתו והאם הגבורה שלו נכללת בנצח.
הכל קישקושים לפישפשים, מתוקים שלי, גם אם יש לכם נשמה בגובה חמישה קילומטר, אתם לא תוכלו ללכת איתה למכולת.
נגיד, אשתי המסכנה איבדה את הפלפון שלה היום ולא יודעת מה לעשות, מה לקנות בכמה לקנות.
אם היא הייתה יכולה לקבל אשראי על בסיס גובה הנשמה, היא הייתה יכולה לקנות את סלקום, יחד עם איי די בי פיתוח ואת נוחי דנקנר היו מביאים לה על חשבון הבית.
אז תעזבו אותכם מסיפורי נשמות ותנשמות, זה בולשיט ניו אייג'י ולא מקבלים ממנו שום דבר חוץ מטחורים.
יאללה, אז בחורה אחת בשם שיינדי, ביקשה ממני לכתוב משהו עליז לתשעת הימים,כי זה מבעס אותה ומה אני אגיד לכם? אני חושב על הבלונדינית הזאת ממאה שערים,שיושבת בוכה באמצע הלילה מול הטאבלט האופנתי שלה, ומקנחת את אפה הוורדרד, בלי לדעת מי יוציא אותה מהדיכאון, ואני ישר נמס.
האמת,בימי הטובים, הייתי נכנס אל האוטו ומוציא אותה לשתות מילקשייק באמריקן קולוני והייתי מקשקש לה בשכל עד עלות השחר ואני לא יודע עד כמה זה היה מוציא אותה מהדיכאון, אבל אם לא, היא לפחות כבר לא הייתה פונה אלי.
אבל זה היה בימים הטובים, והיום כשאני נשוי בעושק,יש לי עבודה על הבוקר ובלונדינית קטנה ונחושה שבדרך כלל, אני צריך להכין לה סנדוויץ' ולהביא אותה לקייטנה.
אוי, שכחתי את מודעת האבל שלנו:
מחוייב המציאות PG
אף על פי כן, נסה לסייע לשיינדי כמיטב יכולתנו.
יאללה, תשעת הימים מה זה בכלל?
זוכרים ששרפו את בית המקדש?
אז את הילדים הדתיים מלמדים בבית ספר מין סיפור כזה משונה שנקרא "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
אני לא אכנס למעמקי הסיפור, אבל כדי לסבר את האוזן, היו שני אנשים שרבו ואחד העליב את השני ואז השני הלשין לרומאים והרומאים באו ושרפו את בית המקדש.
על מה הוא הלשין לרומאים, אותו קמצא?
אז זה לא מספרים בדרך כלל, אבל הגמרא במסכת גיטין טוענת, שהוא הלשין לקיסר שהיהודים רצו למרוד.
את הסיפור הזה שמעתי בטרום חובה, ואז הוא נשמע לי הגיוני. שני ילדים רבים בארגז החול ואז מגיעה הגנת וצועקת על שניהם.
ספרי ההסטוריה מספרים לנו סיפור אחר לגמרי על חורבן הבית.
ברומא הגדולה, ישב אז על כסא הקיסר, מטורלל אחד עם קבלות בשם נירון.
ברמת התיאוריה, נירון דווקא היה אמור להיות מצוין ליהודים, כי אשתו פופיאה הבלונדינית והמהממת, הייתה יהודיה בעצמה. למרבה הצער, נירון היה כל כך פסיכי, עד שהרג את פופיאה בבעיטות בזמן שהייתה בהריון.

הפסיכיות של נירון, היא מה שגרם ליהודים למרוד בסופו של דבר. נירון לא ממש טרח לנהל את האימפריה שלו, בזמן שהיה בקריז וזה מה שגרם לנציבים שלו לעשות מה שמתחשק להם. הנציב ביהודה, גסיוס פלורוס, התנפל על היהודים בירושלים וניסה לבזוז את בית המקדש. בין היהודים הייתה קבוצה גדולה של פנאטים שניצלו את ההזדמנות, כדי להתקומם נגד הרומאים. אגריפס השני, נצר לבית חשמונאי שהיה מין שליט בובה של הרומאים, ניסה להרגיע את הרוחות, אבל עד שהחיילים שלו הגיעו לירושלים, היא כבר נשלטה ברובה על ידי המורדים. מפקד המורדים אלעזר בן חנניה, רצח את הכהן הגדול,שהיה גם כן כנראה מינוי רומאי, ואחרי שהוא פיתה את החילים הרומאים לצאת מהמבצר שלהם ורצח את כולם, כבר לא הייתה ברירה לרומאים, אלא לשלוח את הצבא שלהם , לכבוש מחדש את ירושלים.
זאתומרת, ילדות וילדים, גם אם קמצא שלנו היה ילד רע מאוד והלך עד לנירון הקיסר, כדי להלשין על היהודים, הקיסר לא קנה את זה, עד שהיהודים עצמם הרגו את הכהן הגדול ושחטו עוד כמה מאות חיילים רומאים. בית המקדש לא נחרב בגלל ההלשנה.
אז מהו אם כן הרעיון מאחורי הסיפור על שני הקמצנים?
האם זה כל מה שחז"ל מנסים לספר לנו? שאסור לנו להתקוטט, כי אחרת הרומאים יבואו? זה הרי קשקוש בלבוש. היהודים התקוטטו כל הזמן ולרומאים בד"כ לא היה אכפת.
לי יש פרוש אחר.
אתם יודעים מה זה קמצא בארמית? קמצא זה חרגול, או חגב.
האדמו"ר מאיזביצ'ה מחבר הספר הקבלי הגדול "מי שילוח", נותן פירוש מעניין לכך שהתורה החליטה שהחגב כשר מכל השקצים והרמשים. את המסקנה שלו הוא מביא מסימני הטהרה של החגב כפי שנכתב בספר ויקרא פרק יא :

אך את-זה, תאכלו, מכול שרץ העוף, ההולך על-ארבע: אשר-לו כרעיים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ.

ובכן חברותיי החביבות, "מי השילוח" הקדוש טוען שהחרק המקפץ משול לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקיפץ והרג את נשיא בני שמעון, על שהעז לקחת אישה מבנות מדיין.
הרבה מפרשים התחבטו בשאלה הזו, למה הקפיצה של פנחס הייתה כ"כ חשובה? ואני גם חושב שזו שאלה טובה, כי הרי אלוהים כבר הרג אלפים במגיפה, אז מה היה לו קשה כל כך להרוג עוד אדם אחד? וגם בלי אלוהים, הרי משה בעצמו היה מסוגל לחסל את המורד כמו שחיסל ביוזמתו את הסוגדים לעגל הזהב.
אחד מההסברים לשאלה הזו, הוא שלמשה רבינו לא היה קייס להעניש את זימרי בן סלוא. זימרי הגיע אליו וטען טענות הגיוניות כמו לדוגמא, שמשה בעצמו היה נשוי למדיינית וכמוהו גם אלעזר הכהן.
את הפלונטר המשפטי עצר פנחס שקפץ וזינק וסיים את הדיון, תוך שימוש בכידון.
זה כבר מביא אותנו לכיוון מעניין. פנחס משול לחגב, כלומר לקמצא ואם זה נכון נכון, אז מי הוא בר קמצא?
גם את זה חז"ל מגלים לנו, התולדה של פנחס, הגלגול שלו, לפי מדרש הזוהר הוא אליהו הנביא.
מכאן אנחנו יכולים להבין שקמצא ובר קמצא הם פנחס הכהן ואליהו הנביא ומה למעשה אומרת הגמרא עליהם? "על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים."
אני רוצה להזכיר כאן שיש שאלה גדולה על מדרש הזוהר בעניין הזה, כי פנחס הוא איש המערכת. הוא נולד בתור נכדו של הכהן הגדול, הוא מנהיג את העם למלחמה נגד המדיינים ובסופו של דבר, הוא הופך לכהן גדול בעצמו, בתקופה שכבר לא קיימת "מנהיגות אזרחית" בעם ישראל, אלא רק מנהיגות דתית שפנחס הוא העומד בראשה. ז"א אם בתחילת תקופת השופטים, יש קונצנזוס בעם , פנחס נמצא בלב הקונצנזוס. הוא השריד היחיד לביורוקרטיה ולפורמאליסטיקה, בחברה שהופכת להיות יותר ויותר אנארכיסטית ומפורדת.
אליהו הנביא הוא בדיוק ההפך.
הוא מופיע על במת ההיסטוריה בתקופה של התמסדות והתבססות. המלך הישראלי אחאב כורת ברית עם ממלכת יהודה כדי שתאפשר לו לתקוף את הארמים ולכבוש את הגלעד והוא מבסס את שלטונו באמצעות נישואים לנסיכה הצידונית איזבל. איזבל מביאה איתה רעיון שלטוני נפלא, לחבר בין הדת למדינה ולהפוך את המלכות לחלק מהמערכת הדתית, אלא שאלוהי ישראל, הוא אלוהים שלא תמיד מיישר קו עם השלטון ולכן מחליטה המלכה, לחסל את כל נביאי השם ולהביא במקומם את כוהני הבעל, שהם נוחים יותר לשליטה.
בזמן שכל המערכת השלטונית הזו מוקמת ומתבססת , מופיע אליהו, נביא השם האחרון.
התנ"ך מציג את אליהו הנביא בתור אדם שחזותו פרועה ופראית והוא אפילו לא לובש שום דבר חוץ מתחתונים מעור, בסגנון טרזן מלך הקופים. אליהו הופך להיות האופוזיציה היחידה של מלכות אחאב, כשהוא תוקף אותה הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, כך שהוא למעשה אנארכיסט גם בלבושו וגם בדעותיו.
אליהו זוכה לניצחון גדול על כוהני הבעל בהר הכרמל, כאשר אלוהים שולח אש מהשמיים והאש אוכלת את הקורבן של אליהו ולא נוגעת בקרבנות של נביאי הבעל. אליהו מנצל את ההזדמנות ומחסל באותה הזדמנות שלוש מאות מנביאי הבעל.
את הסיפור הזה נראה לי שכולם מכירים.
אלא שההמשך של הסיפור הזה פחות ידוע. איזבל המלכה זועמת ומבטיחה לאליהו שגורלו יהיה, כגורל כוהני הבעל, שהם חלק מהמערכת השלטונית שלה. אליהו, בניגוד לכל התחזיות , בורח.
הוא מגיע אל באר שבע, בבאר שבע הוא מתייאש מהחיים ואז פוגש אותו מלאך אלוהים שמגיש לו ארוחה מהשמיים. בכוח הארוחה האלוהית, אליהו ממשיך במסעו , מגיע להר סיני ושם מתגלה אליו אלוהים בעצמו.
כמו כל נביא שמכבד את עצמו, אליהו פוצח בסדרת קיטורים בגנות עם ישראל, מנהגיו, התנהגותו ותרבותו. אלוהים מקשיב בסבלנות ולא מתרגש, אלא נותן לאליהו שלוש משימות לפי הסדר הבא. קודם כל הוא צריך לגשת לדמשק ולהמליך מלך חדש על הארמים, לאחר מכן הוא נדרש להמליך גנרל ישראלי בשם יהוא, במקום אחאב ולבסוף מורה לו אלוהים על אלישע בן שפט שהוא זה שאמור להיות לממשיכו.
אליהו ממלא רק את המשימה האחרונה.
אחרי מינוי אלישע הוא בוקע את מימי הירדן, כפי שמשה רבינו בקע את ים סוף ואז , מול העיר יריחו הוא קורא למרכבת אש שתעלה אותו בסערה השמיימה.
לדעתי ברור מדוע אליהו לא מילא את שתי משימותיו האחרות. דמות הנביא האנרכיסט, הייתה טבועה בו לגמרי והוא לא התכוון להפוך לממלכתי או ממשלתי בערוב ימיו ועם כל זה, בכל המהלכים האחרונים של חייו, נראה שאלוהים איתו.
אלוהים נגלה אליו בהר סיני, כמו אצל משה רבינו, אלוהים בוקע את המים לפניו, גם כן כמו משה ובסופו של דבר , הוא מקבל את אות האלוהות הגדול מכולם, כשהוא עולה בגופו השמיימה, כבוד שנמנע אפילו ממשה ומהווה אנטיתזה לסיפור קורח ועדתו.
אלה הם פנחס ואליהו, הכהן הטכנוקרט מול הנביא אנארכיסט ולכאורה הם שני הפכים, ובכל זאת יש בינהם מכנה משותף ברור. שניהם קנאים, שניהם הורגים בלי לבקש רשות או לקבל ציווי אלוהי. פנחס הורג את הנשיא השמעוני ואילו אליהו הורג את נביאי הבעל.
כך חז"ל מנסים לרמוז לנו את דעתם על האשמים האמיתיים בחורבן ירושלים. הם לא יכולים להגיד בפה מלא שהקנאים הם האשמים, כי מזה יצא , חלילה, שהרומאים היו בסדר. לכן הם בדו את המעשיה המשונה הזו של קמצא ובר קמצא, שני החגבים הקפצנים שממהרים לתקוף כי הם בטוחים שאלוהים לצידם.
הפירוש הזה על פנחס ואליהו , מאיר באור חדש את דעתם האמיתית של חכמי הגמרא על ההיסטוריה, אבל לסיום תנו לי להוסיף פירוש נוסף, ברסלבי, כי בגלל זה אנחנו פה, אחרי הכל.
רבינו הקדוש מזכיר את החגב "קמצא", כמרמז על ימות המשיח , לפי מה שכתוב במדרש רבא :

הַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ

ז"א החגב שאין מבדילים בין עורו לבין בשרו , כך בימות המשיח , אי אפשר יהיה להבדיל בין האל לבין מעשיו, כלומר שבימות המשיח, נראה את השגחת האל , את ההשגחה הפרטית בכל דבר ומעשה.
כך גם ניתן להבין מחדש את הגמרא שאומרת "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", כלומר שבית המקדש נחרב, כדי שנזכה לימות המשיח שאז יבנה מקדש חדש, מקדש רוחני , מקדש תודעתי שלא רק יכפר על החטאים ויהיה מושבה של מערכת כהונה ביורוקרטית, אלא יהווה שער אמיתי אל תודעה גבוהה יותר, רוחנית , אלוהית וטהורה.

חודש טוב, שיינדי , בייבי.
אה, גם אישתי מצאה את הטלפון בחבילת הקרטיבים בפריזר.
חודש טוב כולם.

 

עשן עולה מראש ההר


יוסף בן מתיתיהו טוען שטיטוס לא התכוון לשרוף את בית המקדש.

השריפה הייתה טעות , תוצאה של הלחמיה הפראית על הר הבית.
היסטוריונים מסויימים מפקפקים בדברי בן מתתיהו, הם טוענים שהוא עבד בשביל הרומאים וניסה לשנות את התדמית שנוצרה לטיטוס. אני לא מסכים איתם ואני לגמרי מאמין לו. טיטוס לא פחד אז מאיש, לא היה צורך בהיסטוריון יהודי כדי לפברק לו דעת קהל אוהדת. מצד שני, בזמן שהיו שמונה מיליון יהודים באימפריה הרומית ועוד שלושה מיליון בפרס, שליטה רומית בבית המקדש הייתה יכולה להיות ערובה להתנהגות נאותה מצד המיעוט היהודי.
הרומאים ידעו לשלוט.
הם ניהלו אימפריה משגשגת כמעט אלף שנים.
הם לא היו משיגים דבר באמצעות חורבן הבית, רק מפסידים.
אנחנו כמובן יודעים, שההחלטה לו הייתה של טיטוס. הדור ההוא כבר לא היה ראוי לבית מקדש, כמו הדור שלנו. חורבן הבית היה המהלך הטיבעי והבריא שהיה נחוץ אז .
באמת , אחרי חורבן הבית , התפתחה התורה שבע"פ , נכתבו המשניות והמדרשים ונוצר הבסיס ליהדות הרבנית – תלמודית המסועפת שהגיעה להישגים רוחניים ואינטלקטואליים אדירים.
כאן צריך להזהר, כי התפיסה הזו של יתרון היהדות הפרטוקולית על היהדות ההיכלית , הוא השקפה נפוצה אצל הפלצנים הדתיים , חובשי הסמינריונים ושבתות העיון, קשקשני בר אילן וקוטלי הקנקנים , ששמחים כל יום על זה שהם ניצלו מיהדות הקרבנות והקטורת והחליפו אותה באדבות טיטוס, ביהדות הזיבולים במוח.
אין על מה לשמוח.
היום לפני כמעט אלפיים שנה השתוללה מלחמה איומה בארץ. כל כך איומה עד שהזוועות שלה מהדהדות דרך הזמן והחלל, מרעידות את העצמות, מכווצות את השרירים ומבעיתות את הלב.
זהו זמן קשה, זמן של שעות קצרות ומרות.
זמן של חורבן, של התכנסות, של שבירת בריתות, של דעיכה רוחנית ומחשבתית.
תשעת הימים אינם פולקלור. זה קורה באמת וזה מגעיל.

מה שבעצם רציתי להגיד , זה שהמלחמה עדיין פה, כל אחד והמלחמה האישית שלו, ובתשעת הימים, ערב החורבן , מרגישים את המלחמה הזו יותר מתמיד.
רבנים מספרים שלא סתם החדשות בימים אלו מלאות בבשורות רעות. הם צודקים, אלו ימים מועדים לפורענות וזה שמדברים על העלאת מיסים ואנשים ששורפים את עצמם , לא צריך להפתיע אף אחד.
בחסידות ברסלב מלמדים אותנו שאם אנחנו מסתכלים החוצה אנחנו רואים סוסים ועגלות שיופיעו בגלגולים אחרים, גם בעוד מאה . המבט המשמעותי צריך להיות מופנה פנימה, במקרה דנן , אל המלחמה הפנימית.

אני אגיד לכם מהי ההרגשה שלי, המלחמה העיקרית של דורנו, היא לא להפוך לחרדים.
אני לא מדבר על "אדרבה". מבחינתי אם יש מישהו חושב, שאם הוא יגדל שטריימל ויצמיח לאישתו סמרטוט, אז החרדים יפרשו לרגליו שטיח אדום ויתנו לו סל קליטה, אז הוא צריך לשלם שכר לימוד על הנעל שהוא יאכל בפרצוף.

בעיקרון, מה שהתקשורת כותבת על החרדים, הוא ברובו נכון. יש להם הרבה יותר מדי צאצאים, הם לא מסוגלים למלא מישרות מכניסות, הם חיים מהיד על הפה, הם תלויים בכל מיני פנסיות מגרמניה והבטחות הכנסה ופירורים מפה ופירורים משם ואם יש יוצאים מהכלל אז הם לא רלוונטיים.

הם לא מסוגלים לקלוט אף אחד מבחינה סוציואקונומית, מי שלא הבין את זה עד היום, ילמד בדרך הקשה.
המלחמה, לדעתי, היא נגד הפיתוי להשתעבד לחרדיות מבחינה תרבתותית קונספטואלית.
כאן לחרדים באמת ישנו יתרון גדול.
מול הניכור, הפוסטמודרניזם , האולטרא קפיטליזם והשיטחיות של הקלפטוקרטיה הישראלית , החרדים מציגים הוויה דביקה ממותקת וממכרת המורכבת מרוגלאך , סופרדרינק וסיגריות מעורבבים בהתחכמויות לשוניות, סיפורי ניסים ונפלאות ויחסים אנושיים אינטימיים, שאצל חילונים אפשריים רק בטראקים בהודו.
אני מודה,
לעיתים אני מביט בחברי מהעדה החרדית ואני מתמלא קינאה.
באיזו אדישות הם בולסים עוגיות רוויות קולסטרול, באיזו אמינות הם מתפללים, באיזה חן הם מלובשים מעילים הוגנטויים ארוכים וכובעי קטיפה ירושלמיים שטוחים.
אני אולי לא נשמע ככה, אבל זה לגמרי עושה לי את זה. אני מת להצטרף למעגל, להסתודד באידיש מאחורי השטיבלך, להתעדכן בכל הרכילות וסיפורי האדמו"רים, עם כוס נס קפה וסיגריה בוערת – ממש מסיבה שלא נגמרת.

וכאן צריך לעצור באמת ולזכור בזכות מה זכו בני ישראל במצריים להגאל. אומר המדרש שזה בזכות שלא שינו את לבושם, שלא שינו את שמותיהם ולא שינו את לשונם.

גם אנו צריכים לעמוד מול הפיתויים החרדיים ולא לשנות את עצמנו.
לא לשנות את לבושינו – להשאר עם הסנדלים והברמודה , לא ליפול לסירטוקים ולקאפוטות גם לא "רק בשבת". לא ללבוש מגבעות שחורות בשמש הקופחת ולא להפקיר את נשותינו ובנותינו לגזרות השרוולים, הגרביים ותחבושות הראש. כל באיה של האופנה החרדית , לא ישובון.

לא לשנות את שמותינו – לשמור על השמות המעוברתים העיבריים שמסמלים את התנועה. לשמור על דגן, סער, פלד כספי ובן צבי, ולא לחפש שמישהו יתרשם מזה שלסבא של סבא שלך קראו נוימן או שטטמפר. אז קראו. גם לא לקרוא לילדים קטניפ פייגא או אדל או מנדל. למה? ככה. זמנם עבר.

לא לשנות את שפתינו – שפה מבחינתי היא תרבות. לא לוותר על הקולנוע, לא על הקונצרטים ולא על הרוק'נ'רול . לא לוותר על מכון הכושר ולא על ערוץ האופנה . לא לוותר על טולסטוי ועל הארי פוטר ועל שר הטבעות. לא לוותר על הפילוסופים ולא על הפסיכודרמה ולא על מעשיות הזן. אין אצל החרדים שום דבר שימלא את חסרונה של התרבות הנאורה.

זו המלחמה ואם נעמוד בתלאותיה נזכה גם אנו, כמו שזכו בני ישראל שיגאלו אותנו מהחורבן השנתי הזה, מהמימים הקשים האלו ועד אז, הבה נציין את האבל שלנו , כמו שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות, במוסיקה.

"ליבי שבור" – אמי לי ואוונסקנס בשיר חדש.