מי אל כמוך?


היי קוראות וקוראים,

אתמול שאלה אותי בחורה אחת, מתי נכנסתי לברסלב. אמרתי לה שאני לא יודע , אני רק זוכר שבשנת 1997 , יצאתי עם מישהי והיא זרקה אותי והרגשתי מחורבן ופתחתי את הספר "עלים לתרופה" ושם קיבלתי מרבי נתן את המשפט הבא :

ואל תתקנא בשולחנם של שרים , כי שולחנך גדול משולחנם

מגניב.

אחר כך ניזכרתי שכמה חודשים קודם, עמדתי ברחוב מוהטמה גאנדי בפונה ואמרתי "תיקון הכללי" ושנה קודם, הייתי עוד בצבא ויצאתי עם קצינה אחת ג'יניג'ית וכשחזרתי דרך התחנה המרכזית, קניתי שם את הספר ליקוטי מוהר"ן, בכריכה צבעונית בהוצאת הקרן, עד היום הוא נמצא אצלי על יד המיטה.

לא יודע מתי הגעתי לברסלב, באמת שלא, אבל זה בהחלט היה מזמן.

לא הייתי באומן בראש השנה, סיפור מעניין, תשמעו.

טסתי לקייב דרך איסטנבול. הטיסה איחרה בשעה והמטוס לאוקראינה כבר עזב את טורקיה.

היו איתי עוד כמה בדרך לקייב, ואמרו לכולנו שיש טיסה לאודסה עוד כמה שעות.

אני התקשרתי לחברת ההשכרה ששמרו לי רכב בקייב ושאלתי אם אפשר להעביר את ההזמנה לאודסה.

הם אמרו שאי אפשר אבל שהאוטו יחכה לי בקייב. כבר שילמתי בשבילו הרבה כסף.

אז באתי לחברת תעופה ואמרתי להם שהתכוונתי להגיע לקייב ולשם אני רוצה להגיע.

אמרו לי שיביאו אותי לקייב.

השעה הייתה בערך שש בערב והטיסה הבאה לקייב הייתה בשתים עשרה בצהריים למחרת. הם הציעו להסיע אותי למלון באיסטנבול כשההסעה, הלינה והארוחות, הכל על חשבונם.

הסכמתי והודעתי בוואטסאפ לבחור שהיה אמור להשכיר לי חדר באומן, שאני לא אגיע הלילה.

בענתיים ההסעה מגיעה, אנחנו מתחילים לנוע בתוך איסטנבול ואני מקבל הודעה מהבחור שיש לו המון לקוחות והוא לא יכול לשמור לי את החדר.

ואז מחשבות מתחילות לרוץ לי בראש.

הרי אני המון באומן ואני יכול לברר אצל ההוא ואצל ההוא אם יש להם מקום בשבילי, אבל אני יודע שזה בלאגן עכשיו. כל מה שטוב תפוס ומה שלא תפוס עולה המון ואני ממש לא ידעתי מה לעשות.

ואז ההסעה עוצרת ואני נדהם.

הביאו אותי להילטון.

3754059_297_z פאר והדר מעל לכל דימיון, סאונה, ג'אקוזי, חדר כושר הכל ברמה עולמית.

אוכל , שתיה , הכל בחינם.

ואז אני תופס את עצמי ואומר לעצמי

"רגע אחד, מה הקטע כאן?"

עשרים ושמונה פעמים כבר הגעתי לאומן.

עשרים ושמונה פעמים, כבר הייתי אצל הצדיק, הכל תמיד הלך חלק ופתאום גם הטיסה מאחרת , גם החדר מתבטל , איך זה יכול להיות.

אוי ואבוי לי אם עכשיו אני אמשיך לנסות להגיע לשם.

הרי זה מה שרבינו מלמד אותנו

וְעִנְיָן זֶה גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר. כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחִין עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְאֵיזֶה דָּבָר מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר הַהֶפֶךְ דַּיְקָא. וַאֲפִילּוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכִין לִפְעָמִים זאת לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי  כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמִּתְגַּבְּרִין וּמַכְרִיחִין עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ. צְרִיכִין לִפְעָמִים לְהַמְתִּין וְלִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר. וְיַמְתִּין קְצָת עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ. חיי מוהר"ן תל"א

הנה הבנתי.

לאומן אני לא יכול להגיע.

מצד שני הצדיק איתי, דואג לי למלון חמישה כוכבים. דואג לי למזון , לאמבטיה ולכל הדברים האחרים.

למחרת, טסתי לקייב, לקחתי את האוטו ונסעתי מזרחה לאורך הדנייפר.

לילה ראשון הייתי בצ'רקסי , לילה שני בפולטאבה המהממת ובערב ראש השנה כבר זכיתי להכנס לבית הכנסת האדיר שבעיר חרקוב. העיר השניה בגודלה באוקראינה, משם גם הטיסה שלי הייתה אמורה לצאת שלושה ימים אחר כך בחזרה לארץ.

הלכתי לתשליך עם הקהילה היהודית שם. צעדנו בסמטאות מתפתלות עד שלפתע מצאתי את עצמי עומד על גשר מעל נהר אדיר וסואן, שבכלל אי אפשר לתפוש מה הגודל שלו, הוא נראה גדול פי מאה מהנחל ההוא שעושים עליו תשליך באומן.

37136931_1097174607124244_3845131911978549248_n

לידי עמדו בערך עשרים יהודים , הרב של הקהילה הקריא להם את נוסח התפילה מילה אחרי מילה והם חזרו אחריו.

ואז התחלתי להגיד את התשליך "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע"

ואז בשאגה נפתחו השמיים וגשם שוטף התחיל לרדת בעוז וברכה עצומה ירדה עלי, כשהבנתי שכשאתה האדם הנכון , כל מעשה שלך הוא מעשה נכון, כל מקום בוא תהיה הוא המקום הנכון. ובזמן שהגשם יורד, הדמעות שלי את מרטיבות את הדף של המחזור, זולגות מעיני, דמעות של שמחה ושל הכרת תודה, על עוד שנה שמתחילה ממקום של אמת, ממקום של עוצמה.

לא, לא הייתי באומן.

אני גם לא אחזור לשם, עד שיחזירו אותי ואולי אף פעם לא.

אחרים היו, כמה מהם אנשים טובים, רובם חלאות, חזירים יהירים מהעדה החרדית ובעלי תשובה גסים ומתפתלים כמו תולעים שחורות.

היכלו של הצדיק, נישא ונעלה מעל כל העולמות.

הוא ריק מאדם בראש השנה כמו בכל יום.

כבר הרבה מאוד שנים שהוא עומד מואר ונאדר ושומם ומרוקן.

גם אני לא שם, עוד לא הגעתי.

אבל הכסא שלי עומד לו שם שמור,  והשולחן שלי, השולחן שלי גבוה מהכל.

סוד הפצצות הישנות


היי מתוקים, שלום מתוקות.

מקווה שהכל בסדר.

לא יצא לי השנה לנסוע לאומן וזה לא אסון.

שווה מדי פעם, לא לנהור עם העדר.

וחשוב לזכור ולהזכיר שאנחנו בעד אומן, בעד הצדיק, בעד ראש השנה ואפילו בעד האוקראיניות , כל זמן שהן נראות טוב ומתנהגות סביר.

אנחנו לגמרי בעד הכל, עם כל זה לא יצא לנו השנה.

מה שכן , אשתי נסעה וזה מצויין. לא שרציתי להפטר ממנה, בכלל לא.
אממה, תארו לעצמכם את פרצופו המטומטם, של החרדי הפוץ שישאל אותי אם הייתי באומן בראש השנה ואני אענה לו "לא אבל אשתי הייתה"
איזה הלם הוא יחטוף, הקופיקו?
gazy
ימחק לו את החיוך, הא?

טוב, בהזדמנות חגיגית זאת הייתי רוצה לברך את רבני הציונות הדתית.
על מה הייתי רוצה לברך אותם?
השנה הם הצליחו לשלוט בעצמם ולא כתבו נגד העליה לרגל אל רבי נחמן.
אפילו האתר החרדלי המתועב "סרוחים" סתם את לועו המאוס, אבל הוא באמת עשה את זה סתם כי הוא חשב שזה ליקוק לחרדים ולא מגיע לו קרדיט.

לגבי יתר הרבנים , אני מקווה שהם פשוט הבינו, שמי שנוסע לאומן, לא שם עליהם ומי ששם עליהם, פשוט לא נוסע.
זאת לא האוכלוסיה שלהם.
תלך אצל לנדא, תלך לשיינר ותגיד "הייתי בשיעור אצל הרב אריאל." ישאלו אותך "אריאל אטיאס?"
הם לגמרי לא בעסק, האנשים האלו. עזבו אותם.
ואני אומר יותר מזה.
רבנים צריך להעריך על שתיקתם, לא פחות מעל דבריהם.חכמים היזהרו.
אז סבבה, כל החבר'ה הטובים והפחות טובים, דממו הפעם. גם הרב אריאל, גם הרב לאו, גם אבינר, גם מלמד, גם הרב שרלו.
אני לא מצפה מהם שיבינו בברסלב, כמו שאני לא מצפה מהם שיבינו במדיטציה, מה להם ולזה?
מה שאני כן מצפה, מכל אדם בר דעת, זה לסור הצידה באלגנטיות, כשמדובר בעניינים בהם הוא אינו מבין.

אז טוב ויפה עשה מי שעשה וחבל שדווקא באוירה כזו קם מישהו וקלקל את השורה, מדובר באחד, הרב ציון בנגאזי , שהחליט לנצל את פינת ההלכה המשעממת שיש לו בזיבלון "מצב הרוח" , כדי לכתוב אי אלו הבלים, על העליה לרגל לאומן.
bengazy
אני לא יודע מי זה הבנגאזי הזה, וזה לא אומר כלום,
רבנים מזרחיסטים, זה לא ממש התחום שאני מצטיין בו בטרוויה.
רק רציתי לציין בפני בנגאזי היקר, או למי שקורא אותו, שישנן שתי עוולות גדולות שהוא עושה בציטוט השטותי של עובדיה יוסף בסוף הטור שלו.
העוול הראשון, הוא לעלון עצמו.
אני לא כל כך מתענין ב"מצב הרוח", זה מין עלון של עיתונאים דתיים למינהם, שמתעסקים בעיקר בפוליטיקה הפנימית של המפד"ל.
עם כל זה, אין מה לזלזל באנשים האלו.
הם יצירתיים ונבונים , יש להם אמונות והם עומדים מאחוריהם.
לפני קצת יותר משנה, הם הגיעו לתוצאות יפות מאוד בבחירות לכנסת וכתוצאה מהתוצאות (גיחי גיחי) העסקנים של ש"ס הורחקו מעטיני השלטון.

במהלך אותה מערכת בחירות, כינה עובדיה את המפד"ל בשם "בית של גוים".
אני לא הייתי נעלב, אני גם לא מתביש להגיד, שעדיף בית של גוים מהבית של עובדיה יוסף.

אבל היו הרבה אנשים טובים שנעלבו מההתבטאות המטומטמת והנבזית הזו ונראה לי חזירי ברמה, לבוא ולצטט את אותו העובדיה במקום כמו "מצב הרוח".
הדבר השני הוא , שעם כל הכבוד למיומנותם ההלכתית של בנגאזי ועובדיה, הרי הם לא בבית הנכון.
העליה לרגל לאומן, היא לא חידוש.
היא מנהג כלל חסידי מתקופת הבעל שם טוב.
חסידי גור היו נוסעים לגור וחסידי בעלז היו נוסעים לבעלז והחבדניקים היו נוסעים לליובביץ'.
זה מנהג שהיה קיים בחסידות מאז היווסדה. ההבדל בין חסידי ברסלב ליתר החסידים, הוא שכל החסידים היו מגיעים לאדמו"ר חי ונושם ואילו בברסלב הגיעו לציון הקדוש.
אני לא יודע מאיפה הגיע אלינו בנגאזי, אולי כשמו כן הוא והגיע מלוב ואולי כמו מרן, הוא בן ליהדות בגדד המפוארת. אין לי מושג מאיפה הוא, אבל הוא לא מפה, הוא לא מהחסידות, מה הוא מבין בנו? מה הוא יודע עלינו?
אצלנו זה בדם, הסופות המשתוללות הגשם המצליף, הדשדוש בבוץ מאחורי העגלה, ריח הכרוב הכבוש והזיעה והחמוצים. דור אחרי דור , שנה אחרי שנה, עשינו את המסע צעד אחרי צעד, עד שהגענו אל הצדיק.
מה הבנגאזי הזה עשה? אכל חריימה? בישל קובֶּה?
אני לא גזעני ואני לא רוצה לדרדר את הבלוג הזה למקום של תפיסת עולם פרטיקולרית ואתנוצנטרית.
ההפך, כולנו ביחד כאן, אבל אנחנו צריכים להבין, שכמו שהבודהיזם הטיבטי צמח בהימלאיה והוא תמיד יכיל בתוכו את המציאות, אז גם החסידות, לא גדלה על המדף בסופרמרקט הגלובלי.
אני מקבל את זה, שהיום כל אחד לוקח מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הכל אפשרי והכל "מוצרי", זה מצוין. אבות הדמוקרטיה, מסרו את הנפש כדי שנגיע לכאן, אבל כשלוקחים מוצר בודקים אותו, אוקי? מסתכלים על האותיות הקטנות, מסתכלים על הרכיבים, בודקים מי היצרן.

לכל יצרן צריכה להיות כתובת, זה החוק.
צרכן נבון, יודע מה הוא קונה.

וכך גם אנו צריכים לזכור ולהזכר.
היום דרכי אירופה ריקות.
כלומר הן מלאות, ודאי, באירופאים והשד יודע מי עוד , אבל חסידים כבר לא נוסעים בדרכים האלו לימים הנוראים. רק לאומן נוסעים, רק בברסלב?
למה זה ככה? כי בברסלב מההתחלה הבינו את האמת. כבר אז הבינו שהשנה , לפני שהיא הופכת לשלוש מאות שישים וחמישה ימים של משברים ואתגרים ואסונות ותקוות ושמחות. לפני שהיא הופכת לכזו כמות ענקית של מציאות וחיים.
לפני כל זה, היא קטנה קטנה, כמו זרע זעיר של ערטילאיות והזרע הזה נמצא אצל הצדיק.
זה מה שהבינו בברסלב, זה לא "מנהג", זה כל העניין, אין לך מה לעשות במקום אחר. כל המקומות יכולים להיות טובים, כל המקומות יכולים מגניבים. נגיד שאתה מתחתן, או את מתחתנת בעזרת השם, בקרוב.
אז איפה תהיו בחתונה שלכם?
תלכו לראות סרט?
תלכו לדיסקו או תשחקו סנוקר?
אין לכם מקום אחר להיות, זאת נקודת המפנה של החיים שלכם.
זה מה שהבינו בברסלב לפני מאתיים שנה, והנה זה קורה גם היום.
זה סוד הפצצות הישנות, שנקברות תחת תילי ההיסטוריה , תחת השכחה והגרוטאות וההזנחה. אף לא זוכר אותן, אף אחד לא חושב שהוא צריך אותן, אבל כשסוף כל סוף הן מתפוצצות , פתאום הכל ברור.
אתם זוכרים שדיברנו כאן על מה שקורה באומן?
זוכרים שרבי נחמן עצר שם את התפזרות העולמות.
אוקי, אז העולם נברא , ומרגע זה הכל התחיל להתפזר. כדי לעצור את ההתפזרות צריך להפעיל את הכוח, נכון? זה לר קבלה, זה חוקי ניוטון.
אז מה קורה באומן? בריאת העולם, נכון?
ומה זה ראש השנה ? היום הרת עולם, נכון? היום שהעולם התחיל.
זה כל כך פשוט, אלוהים מה אני עושה כאן בכלל.
הלילה הוא ליל "זכור ברית", כבר לפני מאה שנה ויותר, בלילה הזה הגיעו החסידים לאומן , בעגלות, במזחלות וברגל. זה היה הזמן שכולם מתקבצים, שכולם רועדים, שכולם מחכים, שכולם מתוחים.
כי אין מה לעשות במקום אחר, זה הזמן, זה המקום.
x_b1fd361b
איזה אדיוט אני שנישארתי בארץ, יכולתי לנסוע , מה אני עושה פה בכלל?
תמיד אני אומר שהם כולם מטומטמים, אבל תראו מי המטומטם עכשיו.
אלוהים, שנה שלמה של געגועים מחכה לי.

מי יתנני אבר כיונה, אעוף לציון הקדוש אומנה.
http://www.youtube.com/watch?v=YLIk8nJW3iw

שנה טובה שתהיה לכם, קוראי וקוראותי, כסף קל, בריאות, שגשוג ומין בטוח.

להתראות בשנה הבאה.

יוסי בוא הביתה.


לא מזמן התייחסנו כאן לספר שיח שרפי קודש?

אמרנו שזה ספר לא מהימן ולא רציני, שאי אפשר לסמוך על הדברים שכתובים שם.
לא שיש לנו בעיה עם שרפים, שרפים ובעיקר שרפיות הן אחלה.

הבעיה שיש לנו, היא בעיה אחרת.
לפני שלושים שנה בערך, התחילה אופנת ספרי הזבל בברסלב.
אני לא מדבר על "השתפכות הנפש" ועל "משיבת נפש", שהם ליקוטי ציטוטים לפי נושאים, שאולי הם חסרי תועלת והם מזיקים, אבל עכ"פ הם מורכבים ממקורות ברסלביים אותנטיים.
אני מדבר על כל מיני ספרי זבל קשקשניים , של רבנים פלצנים , שעושים את עצמם מבינים גדולים בברסלב, אבל בעצם מייצרים רק הבלים ורעות רוח.
הדוגמא הקלאסית לספרי הזבל , זו הסדרה המשמימה "אשר בנחל" של אליעזר שיק שאין בה כלום חוץ מהטפות מוסר עלגות, אבל היא זכתה להמשכים משמימים כמו טלאנובלה אוסטרלית.
קצת יותר קצרה, אבל לא פחות מיותרת וטרחנית , היא הסדרה שאותה הזכרתי "שיח שרפי קודש". תכל'ס קשה להגיד שתשפוכת ההבלים הזו ראויה לציון, ברובה היא נראית כמו טור רכילות אינסופי של העדה החרדית.
הקטעים שם הם בסגנון של

והבחור המצויין האדיר במעלות רבי שטינקר שפיצקאקער , בא בשנת תרל"ט בקשרי שידוכים עם הבתולה המהוללה מוכטא פיכסא ביתו של הגאון הידוע רבי שמענדריק שמאלצפרעסר

זו בערך רמתה של היצירה הספרותית הזו.
שתי סיבות יש לזה שאני מזכיר אותה היום.

קודם כל, כל תעמולת הזבל של המחזירים בתשובה שרבינו אמר ללכת לפי השולחן ערוך, בנויה על קטע מתוך "שיח שרפי קודש" לפיו אמר רבינו שאפשר, חס ושלום, לקמט את ליקוטי מוהר"ן ובלבד שלא לשנות מהשולחן ערוך.
זאת שטות מוחלטת, שכל מי שיש לו הבנה מינימלית בהלכה יבין את זה. בהרבה מקרים, אף אחד לא הולך לפי השולחן ערוך, לא בברסלב ולא במקומות אחרים. ישנם פוסקים אחרים , כמו הרמ"א, שנוהגים על פיהם. כל הסיפור הזה של הליכה לפי השולחן ערוך, בה כדי להונות את בעלי התשובה האומללים ולהפיל אותם לתהום הבדצים.

הסיבה השניה היא הסיפור עם ישו.
זוכרים את הפוסט הזה?

תראו איזה דבר מדהים מצאתי לגבי ישו הנוצרי.
הנה ציטוט אמיתי מתוך שיח שרפי קודש.

בחגא הנוצרי הנקרא סאראג סוועטייע, שספרו לפני רבינו בליל ניטל על סיבת חג אחד מחגי הנוצרים, הנקרא "חג הארבעים" שפעם ישבו ארבעים אנשים באיזה מקום ולא היה להם מה לאכול ונעשה להם נס שמצאו ככר לחם והספיק לחם מועט זה לכל הארבעים איש הנ"ל, אולם זה שספר זאת לרבנו הפך הנ"ל, דהיינו שספר שהיו ארבעים לחמים עם חמשה אנשים ונעשה צחוק גדול, ואז נענה רבינו ואמר: מהראוי שיוסל כבר יחזור, "יוסל קער זאך שוין אומקערן"

זה דבר מדהים.
מדברים על ישו הנוצרי ורבינו אומר "הגיע הזמו שיוסל יחזור."
מי זה יוסל? יוסל הוא הכינוי שנתנו יהודי מרכז אירופה לישו הנוצרי, בדרך כלל הוסיפו לזה איזה שם תואר כמו יוסל הממזר.
זוהי ברסלב האמיתית, מתעסקים בה במהות.
בליל חג המולד, מגיע רבי נחמן למסקנה שצריך להחזיר את ישו הנוצרי או את כל הנצרות בחזרה.
לא יודע לאן צריך להחזיר אותו, דורש עיון, אוקיי?

כמובן שבטלני העדה החרדית , לא ממש מודעים לעיניינים רוחניים כאלו , אז הם מתחילים לחפש מי זה היוסל, שצריך לחזור, וכדרכם מוצאים איזו חתיכת רכילות אדיוטית.

בליל שבת הראשון, כשהעתיק רבנו את מקום מושבו לעיר ברסלב, ובאו מבני העיר לקבל את פניו, בא גם החזן יוסף שכינו אותו "יוסל חזן", וסייע לרבנו בדירתו, כי רצה להחניף לו, משום שתושבי העיר לא אהבו אותו. אולם רבנו לא קירב אותו, ובליל שבת הראשון כשבאו תושבי העיר אל שולחנו של רבנו, היה ביניהם גם "יוסל חזן", ורצה לזמר לפני רבנו את הזמר: "מנוחה ושמחה".

לפני שהתחיל "יוסל חזן" לזמר, פתח רבנו בדברי תורה (ליקו"מ, סימן ג): "הנה מי ששומע ניגון ממנגן רשע" וכו'. ותיכף סתם החזן את פיו. ורבי אברהם בן רבי נחמן, בספרו מעשה זה, דייק ואמר, שעל כן לא התחיל רבנו לומר דברי תורתו במעלת המנגן הכשר, אלא התחיל התורה בעניין המנגן הרשע, כדי שלא יחשוב יוסף החזן שעליו מתכוון רבנו, שהוא מנגן כשר, ולכן היה ההכרח לפתוח בשלילת החזן, כדי שיסתום את פיו.

זהו, מצאו איזה חזן חסר חשיבות כדי להלביש עליו איזו רכילות אדיוטית, ככרה עובדים בספרות הזבל וזו האמינות שניתן לייחס להם.

טוב, מישהו ביקש כאן ראשי תיבות ברסלביים לחודש אלול, אז מצאתי משהו.
מסתבר שלפי רבינו חודש אלול הוא הזדמנות מצויינת לשדל נשים .
הנה זה מה שכתוב ליקוטי תנינא , תורה פ"ז

שֶׁעַל יְדֵי זֶה מוֹצְאִין הַזִּוּוּג כִּי עַל יְדֵי הַתִּקּוּן הַנַּ"ל נַעֲשֶׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כִּי מִקּדֶם לא הָיְתָה נוֹטָה אַחַר רְצוֹנוֹ, כִּי. נָטְתָה מִמֶּנּוּ כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה אִי אֶפְשָׁר לִמְצא זִוּוּגוֹ וַאֲפִילּוּ אִם מוֹצְאָהּ, אֵינָהּ נוֹטָה אַחַר רְצוֹנוֹ כַּנַּ"ל אֲבָל עַל יְדֵי כַּוָּנַת אֱלוּל שֶׁהֵם הַתִּקּוּן לָזֶה עַל יְדֵי זֶה חָזַר וְנַעֲשָׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כַּנַּ"ל וְזֶה הַסּוֹד מְבאָר בַּתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת אֱלִיעֶזֶר כִּי אַבְרָהָם מָסַר לוֹ הַסּוֹד הַזֶּה וְזֶה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם לֶאֱלִיעֶזֶר: "וְאִם לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיך"
רְאֵה וְהַבֵּט נִפְלְאוֹת תּוֹרָתֵנוּ כִּי רָאשֵׁי תֵבוֹת פָּסוּק זֶה הֵם אוֹתִיּוֹת אֱלוּל
וּבָאֶמְצַע הֵם תֵּבוֹת תֹאבֶה הָאִשָּׁה כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת אֱלוּל, הַיְנוּ סוֹד כַּוָּנוֹת אֱלוּל עַל יְדֵי זֶה תֹאבֶה הָאִשָּׁה כִּי עַל יְדֵי זֶה נַעֲשָׂה בָּהּ רָצוֹן אֵלָיו כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁבְּאֵלּוּ הַתֵּבוֹת בְּעַצְמָן שֶׁדִּבֵּר אַבְרָהָם עִם אֱלִיעֶזֶר מֵעִנְיַן הַחֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא לא תִּתְרַצֶּה לֵילֵך אַחֲרָיו דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ: "וְאִם לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיך"
בְּאֵלּוּ הַתֵּבוֹת עַצְמָן גִּלָּה לוֹ סוֹד הַתִּקּוּן לָזֶה דְּהַיְנוּ סוֹד אֱלוּל, הַמְרֻמָּז בְּרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת, שֶׁהוּא הַתִּקּוּן לָזֶה

טוב, אני מאחל לכל קוראיי וקוראותיי שימצאו החודש את זיווגם, או לפחות ימצאו מישהי או מישהו להעביר איתו את הזמן עד אז.

המשך שבוע מדהים

לא מספיק לרצות


אני חושש מנצרות חדשה.
גם מדברים אחרים, אבל מזה אני חושש במיוחד.
לא שיש לי משהו נגד נוצרים ולא שיש לי משהו נגד נוצרים או נגד האמונה שלהם.
אני בכלל לא מחפש את הרשע אי שם מעבר להרי החושך.

cyuu

אצלי הרוע, תמיד כמו בסרט של ברוס ויליס בטווח פגיעה.
כשאני מדבר על חשש מנצרות חדשה, אני מדבר על נצרות כמו שהייתה כשהתחילו אותה.
כמה חבר'ה באו ואמרו "בואו נעשה יהדות אבל יותר פשוטה. בלי דיני שחיטה ובלי עירובי תחומין ובלי גירושין."
זה היה רעיון הגיוני, הגויים ילכו על זה ופתאום כולם יאמינו באלוהים ולא יהיו יותר קרבנות אדם ופסלי אלילים.

לא שזה לא עבד, אבל אחר כך באו מסעות הצלב והאינקוויזיציה וג'ורדנו ברונו וגלילאו.

ושוב, אני לא בא לדבר נגד הכנסיה.
כל מי שראה את הסדרה "הרקיע השביעי" יודע שהכנסיה היא דבר מצויין.

אני מדבר על הארט דיירקטור של הנצרות, על קונספציית העיצוב.
אתם יודעים מה?
עזבו, הכל בסדר.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, אני לא רוצה שזה יקרה פה.
מותר לי?
זה לא תמונה של דאוזן קרוז שגורמת לנוער להתעוור ולמשיח להתאבד.
Untitled
אני רק אומר שאני לא רוצה את זה אצלי.
לא רוצה את הקונספציה שאומרת, ישנה התקשרות לצדיק וזה הכל, זה הפתרון, ומכאן והלאה אפשר להרים רגליים ולצוף.
אני חושב שחסידות ברסלב יודעת להכיר את מקומו ואת עוצמתו של הצדיק, ומתוך ההכרה הזו, למצוא ולנתח את העבודה האנושית של כל אחד ואחד.
הצדיק עוזר לנו, הצדיק איתנו, אבל הוא לא כאן כדי לעשות את העבודה שלנו במקומנו.
אני מרגיש את זה עכשיו.
אני הייתי רוצה בעצמי להיות מקושר יותר לצדיק, אבל זה לא קורה.
הרצון הוא רצון לגיטימי, הוא לא פוגע באיש, הוא דבר חיובי, אבל הוא לא מספיק , יכול להיות שהוא גם לא הכרחי.
זו הבעיה עם הרצון, אנשים מסתפקים בו וחיים בעולמן של הכוונות הטובות.

כאן צריך להרים דגל אדום.

האמת שתמיד צריך להרים דגל אדום.
אין התקדמות רוחנית ללא מאמץ.
קשה לדבר על זה עם בעלי תשובה, אבל שמירת מצוות אינה דבר קשה, אינה מהווה מאמץ.
גם החברים שלי, מהדורות העקומים של העדה החרדית, נצר למטורללים העתיקים של נטורי קרתא, לא מתאמצים.
אני סבור שרוב הקוראים של הבלוג הזה, הם מיזרוחניקים כאלו או אחרים והם יודעים כמוני, שהדבר האחרון שניתן להגיד על ההוויה היהודית הדתית, זה שהיא מאתגרת.
נכון, אם אתה רגיל לעשות בשכל וללכת בקיץ לים בשבת, קשה לך לצעוד חנוט בחולצה לבנה ועם שפשפת ולהעמיד פנים שאתה אוהב לאכול את הגידולים הסרטניים האלו, המכונים צ'ולנט, אבל הדתיים מתרגלים לזה וזה כבר לא ממש מטריד אותם.

זה גם מה שמפריע לי בכנסייה, זאת אומרת לא בכנסיה האמיתית, אלא בנצרות החדשה שמחלחלת לה בשטף לתוך ברסלב, הקטע של להתרגל לעבודה רוחנית, להפוך אותה לחלק אוטומטי של החיים, לתרגל התבודדות עם ילדות בנות שש וכל הנהגים המטומטמים האלו.
מה שבאמת צריך זה, מודעות ומודעות היא ההפך מאוטמציה , מודעות היא ההפך מסטנדרטיזציה, ההפך מדת מאורגנת או ממוסדת.

עכשיו כדי להוכיח , שאין לי שום דבר נגד הנוצרים או הנצרות , נשמיע את אחד מהמנוני הכנסייה הותיקים "הצלב הישן והרעוע"

אז מה הפאנץ' ליין?
ראש חודש היום ואני הסתובבתי לי בחוץ וחיפשתי בלי הצלחה את הירח, בגלל שרבי נתן דיבר על הנקודה של המולד, כמשל לנקודה הטובה , שאנחנו צריכים לחפש בכל דבר, בנו ובזולתנו.
זה סוג הדברים שהייתי מצפה מעצמי לעשות, כבן אדם רוחני, כחסיד ברסלב.
לאו דווקא לחפש את אותם הדברים ש"צריך לעשות" כי "ככה עושים כולם" , אלא לחפש עוד איזה משהו קטן שאפשר לעשות כמו למצוא נקודה טובה בכלב שמחרבן לך בחניה, או לעשות דקה וחצי התבודדות, לפני שמחפשים גלידה במקרר.

בשורות וחודש טוב.

אני נוסע לאומן בעוד שבועיים קרי בתאריכים 14 , 15 ו16 למנינם.
אני עדין לא יודע בדיוק באיזה שעות יהיו הטיסות , אבל הכוונה שלי להיות שם בי"ז בתמוז.

למה דווקא אז?
זוכרים שדיברנו על ראש השנה הנסתר? ראש השנה הרביעי?

אז בינגו.
אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. מי שרוצה לבוא, מוזמן. המחירים היום בשפל של כל הזמנים ועלייה במחירים צפויה רק אחרי תשעה באב.
בקיצור, עכשיו זה הזמן.

אני לא מארגן קבוצה ולא שום דבר, אבל מי שרוצה לבוא איתי, שישלח לי אימייל, אתם מכירים את הכתובת drall@inn.co.il. אני אפנה אותו לסוכן נסיעות שישריין לו מקום על הטיסה.

לגבי אוכל ומגורים, לא אמורה להיות בעיה , אבל צריך לארגן, אז כל מי שמתכוון לנסוע, שיודיע לי עד יום רביעי.
אני בכונה משתמש במילה "מתכוון" , כי אני לא מזמין, לא את המפקפקים ולא את המתלבטים.

מי שרוצה להגיע סוף סוף לאומן, מי שמוכן לשים את הכסף על השולחן (ולא מדובר על הרבה כסף) אז הנה הזדמנות שלו.

מי שמעדיף לחכות להזדמנות נוספת, מי יודע אם תהיה לו.

יאללה, שבוע טוב.

מי ייתן וגרמניה תנצח.

גואה של מטה – פונה של מעלה


ארבעה ראשי שנים הן, אומרת המשנה במסכת ראש השנה.
נעזוב עכשיו את המשנה, כיוון שהיא מדברת על ראש שנה למעשר בהמה וראש השנה לאילנות שלא מעניינים אותנו, ונגיד שבאמת ישנם ארבעה ראשי שנים ולכל אחד מהם ישנו זנב של זמן שמקדים אותו.

ראש השנה הראשון חל בא' תשרי ויש לו זנב של יום אחד בלבד. זהו ראש השנה לחומר, בו נברא העולם ובו נקבעים ענייני החומר , הכסף, האוכל, החיים והמוות.
ראש השנה השני, חל בליל הסדר, אבל הזנב שלו מתחיל בא' ניסן.
זה ראש השנה של הרגש, נקבעים בו האהבה, השנאה, הכבוד, הבושה, כל הרגשות שם מוחליטים וממנו נובעים.
הראש השנה השלישי הוא ראש השנה הרוחני. הוא חל כמובן בל"ג בעומר, יום ההולדת שלי, דא.
בראש השנה הזה אנו מקבלים את היכולת להתחבר אל העולמות הגבוהים, היכולת שלנו להתקשר עם החלקים הנסתרים שלנו, אנו יכולים לעבוד על המידות שלנו ולהשתפר ולהשתכלל בעצמנו. אנו מקבלים בו את היכולת לעלות במדרגות רוחניות. להשיג הישגים רוחניים.
לראש השנה הזה ישנו זנב גדול מאוד, שלושים ושלושה יום. או שלושים ושניים, אל תתפסו אותי במילה.

וישנו עוד ראש שנה אחד, ראש שנה נסתר.
ראש השנה הרביעי שמעטים מאוד חוגגים, כי מעטים מאוד יודעים מתי הוא חל.

אם יש משהו ששווה לעשות בראש השנה השלישי, זה לנסות לאתר את ראש השנה הרביעי.
אני יודע מתי הוא בערך אמור לחול, כי הוא נודד. הוא נע ונד בטווח התאריכים שבין י"ח בתמוז לי"ח באלול.

לפעמים הוא חל בתשעה באב, לפעמים בט"ו באב ולפעמים בא' באלול.
בכל מקרה, ראש השנה הזה, ידוע רק למקובלים מאוד מיומנים והוא מעט המחזיק את המרובה, כלומר, ניתן לתקן בו כל דבר שנקבע והוחלט בשלושת ראשי השנה הראשונים.

עד כאן.

הדבר הראשון שנתקלתי בו, כשהגעתי לאומן בראש השנה היה הרב עופר ארז שליט"א.
כאילו דא,
קודם כל לקח לנו שעה וחצי להשיג מונית מקייב לאומן, כי המונית המוזמנת שלנו ברחה.
אחר כך, הייתי צריך להביא את כל הציוד של אשתי לדירה שלה ואחרי זה, הגעתי למלונית לנדאו המהוללת, שמה אף אחד לא הכיר אותי ואמרו לי לחכות עד שאיך קוראים לו יתעורר.
אבל אלו דברים טרוויאליים. בפעם הראשונה שהם לא יתרחשו בראש השנה, אני אצהיר שהמשיח הגיע והמתים התעוררו.
בסך הכל, לא היתה לי כזו בעיה, כי אני נוהג כמו חסידי ברסלב בכל השנים.
דבר ראשון שמגיעים לאומן, מניחים את החפצים, הולכים למקווה ומשם מגיעים לציון.
בתור אחד שלא נוהג להתפלל בנץ החמה, או בכלל, זו לא בעיה גדולה. שינה בשעות התפילה, רק מעצימה את תחושת הניצחון הישראלית, שוב פעם הצלחת לדפוק את המערכת.
וככה זה היה.
אומן, ליל זכור ברית, בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר ואני מדשדש מטה מהרחוב של הציון לכיון המקווה הגדול שמתחת לבניין הקלויז ופוף, נתקל בכבוד הרב.
אתם תופסים עד כמה זה הזוי? בשנים האחרונות, ישנתי עם הרב עופר ארז באותה הדירה, פחות או יותר. בפעם הראשונה, שהחלטתי לוותר על התענוג בתקווה לחיסכון מינורי בכסף ולשיפור דימיוני לגמרי בתנאים, אני נתקל בו, בערך בשניה שהגעתי.
את שורת הפתיחה שלי "כל האבדות אצל הצדיק." אני חייב לאלוהים. אחר כך ניהלנו סמולטוק של דקה וחצי, בנושאי לוגיסטיקה אומנית, והפגישה הסתיימה בפרץ של חנופה מצידי, כששאלתי אותו, איפה אפשר לתת לו פדיונות.
נושא הפדיונות באומן בראש השנה, הוא נושא אקוטי.
באמצעות הפדיון של ערב ראש השנה, האדם מגדיר את הרב שלו.
מיותר לציין, שלא הייתה לי כוונה לתת פידיון לרב עופר שליט"א.
יש לי רב אחר, הרב ישראל מאיר ברנר, שעיקר עיסוקו הוא בלהימנע מלהיות רב.
ביקשתי לתת לו פדיון והוא סרב. הוא אמר שאין בעולם צדיקים ברמה שאפשר לתת להם פדיון לכן הוא עושה קומבינה עם האנשים שיושבים לידו בקלויז וכל אחד עושה פדיון לאחרים.
"בסדר" אמרתי לו "מתי תהיה שם?"
"לא יודע," הוא ענה לי "בסוף תפילת הנץ, אחרי התרת נדרים, לא יודע."
גם אני לא ידעתי, אז הצעתי שאני אפגוש אותו שם בשמונה וחצי.
"לא יודע."
הוא ענה לי.
זה חסיד ברסלב אמיתי, לא יודע ולא רוצה לדעת.
כמובן שהודעתי לאישתי שסגרתי עם הרב ברנר, והיא הודיע לכמה חברות, שהכינו מכתבים עם כסף ובקשות וגם אישתי הכינה ובסך הכל הגעתי עם חבילה, שלמעשה הייתה תיק שנועד ליפול עליו.
כמו שכתב לאו צה,

החכם נזהר מהקל ולכן אינו יודע קשיים.

כמובן שלמציאות היו תוכניות אחרות בשבילי.
עד שהגעתי בחזרה לאכסניית לנדאו, ומצאתי את הבנאדם שידע איפה אני אמור לישון, כבר הייתה השעה שבע בבוקר ואני גיליתי לתדהמתי שהמיטה שלי הייתה מרוחקת פחות משישים סנטימטר מהתקרה.
זה דרש ממני לחטוף מכות בראש כל פעם שעליתי למיטה או ירדתי ממנה, שלא לדבר על קריאה שהפכה באמת למטלה בלתי אפשרית.
זה לא שלא היו מיטות קומתיים יותר נמוכות באכסניה, היו גם היו, אלא שהפונדקאי, ברוב חוכמתו, טרח להכניס את המיטות הנמוכות לחדרים הגבוהים ואת המיטות הגבוהות לחדר הכי נמוך, כדי לאזן.

גם האוכל שהוא הציע לאורחיו היה די מאוזן, במובן הזה שלא היה ברור אם לא אכלו אותו כבר פעם.
התעוררתי בערך בתשע ומיד רצתי לקלויז, שם כמובן, כבר לא היה זכר לרב ברנר.
בעסה.
לי לא היה כל כך זמן להתאבל ולהצטער, כיוון שהיו כמה דברים שהייתי צריך לקנות, כמו מתנות לילדים ואזניות וכן הלאה, אז עליתי במעלית אל אישתי שהתמקמה כבר בקומה השביעית של אחד מהמגדלים המשקיפים מטה אל הציון ושמעתי ממנה ששום דבר לא קרה, במקרה הכי גרוע, אני אקח את חבילת הפדיונות ואעביר אותה לרב עופר ארז, שגם הוא צדיק גדול ובנאדם מקסים.

אומן של ראש השנה, היא לא דבר שבכלל ניתן לתאר.
היא משהו שמשלב מחנה פליטים טרי, עם שוק התקווה ותוסיפו לזה את העובדה שירד שם גשם זלעפות מדי פעם, גשם שלווה גם במשבי רוח אכזריים.
אבל בסך הכל היה בסדר.
רבינו קיבל אותנו בשמחה והשמחה שרתה במעונו.
יותר מארבעים אלף אנשים הגיעו השנה, להערכתי, והאווירה הייתה אפילו יותר חברותית ונעימה מהרגיל, כנראה בגלל ש"שובו בנים" נעדרו.
בכל אופן, היה ניגוד עצום בין החגיגה המתמשכת ברחוב למטה, לבין מה שהתרחש למעלה,בקומה השביעית, איפה שאשתי התגוררה עם עוד אחת עשרה בנות, בדירה פצפונת של שתי חדרים ומטבחון.
הייתי יושב שם הרבה, יושב ושותק ומביט בבנות האמיצות האלו, שהעזו לפרוץ את החרם של "נטורי קרתא", שהודיעו שאסור לנשים להגיע לאומן בראש השנה והסיתו את הקנאים והמטומטמים, לקלל את הבנות האלו ולהציק להן.
למטה, הכל היה הצגה. הצגה חמודה, אני לא אומר שלא.
הילדים האמריקאים עם הסיגרים והסניקרס, הנחים עם הקמעות והפונפונים, חסידי מאה שערים עם הקיטלים הצחורים והשטריימלים הנפוחים וכמובן העארסים, אחינו האהובים שהדליקו סיגריה בסיגריה וסיפרו על האילן הזה, שעל תראו אותו ככה, יש לו יותר מעשרים פירוקים על הגב.
למעלה זה היה אמיתי.
העפעפיים נעצמו בדבקות והשפתיים דובבו את התפילות במתינות, באהבה ובהתמסרות.
האוכל למעלה היה, כמובן, סוף כל הדרכים, בניגוד לאשפה בהשגחת הבד"ץ שהוגשה ברחוב ובסביבותיו.
הייתי יושב ומאזין דרך הדלת הסגורה לבנות האלו, ששרו במתיקות את זמירות השבת בקולות עדינים ומלאכים ואני לא חושב שהייתי היחיד, כי נראה לי שרק שם, במצור ובמצוק, התפללו באמת.

נחזור לפידיון, השעה כבר היתה כמעט ארבע והייתי חיב ללכת קצת לישון.
ליד הציון עמד הרב גודלבסקי וקיבל פדיונות. כמעט נתתי לו את שלי, אבל היה תור ארוך מדי.
שרכתי את דרכי לכיוון האכסניה ופתאום אני רואה את הרב טייכנר שליט"א.
שנים למדתי אצל האדם המקסים הזה והייתי שמח לתת לו פידיון, אבל אז גיליתי שהמעטפה נעלמה.
"כפרה" אמרתי לעצמי והתחלתי לחפש את בסטת הפדיונות של הרב עופר ארז, חירבשתי משהו במעטפת הפידיונות שלו והכנסתי פנימה שטר של מאה גריבנה. שילשלתי את הפידיון לתיבה והלכתי לישון, בלי לחכות לקבל ברכה מהרב, כי חטפתי מספיק גיחוכים לאותו היום.
הקטע היה, שאחרי שהתעוררתי וכבר הלכתי וחזרתי מהמקוה, פגשתי את הרב ברנר.
הוא מיהר לתפילה, לבוש בקיטל הלבן, עם השטרימל שלו והיה לכוד בתוך חבורה שלמה של ארחי פרחי, שניסו לדחוף לו דולארים ליד.
"גם אני רוצה לתת לך כסף!" קראתי בשמחה והוצאתי מהארנק את מה שנשאר, כלומר מטבע בודדה של עשרה שקלים.
"מה אני יעשה עם זה?" הוא שאל בקול בוכים "אני בדרך לבית כנסת."
"אני אשמור לך," הבטחתי לו ורצתי משם לטפס אל אישתי שבמרומים, כדי לספר על אלוהים ועל נפלאותיו לבני אדם.

המשך יבוא.

 

ניסים לא נמצא


אהלן חברים, חודש טוב.
השם לא עזב אותנו ואנחנו שוב פה.
061713_1346_1.png
לא מזמן התבקשתי כאן להתייחס לנושא "הכיסא הריק" בברסלב.
בעיקרון, הנושא מאוד פשוט וברור, אבל בעוונותינו , אנחנו רואים , שככל שדבר יותר ברור, כך יותר טועים בו.
ממש טאואיזם במיטבו.
השבת הירהרתי בכך, שהנה אני, בפינה עלובה, בעיר סתמית, "עולה לשידור" מדי פעם וזוכה לקבל כל כך הרבה הקשבה ותשומת לב. זאת זכות גדולה ובהחלט היא מדגישה את מידת המחויבות שצריכה להיות לי אל כל הקוראים הנהדרים שלי.
תודה לכם, בואו נתחיל.
ובכן סיפרנו מתחיל, כראוי, בספר בראשית.
יוסף מסתכסך עם אחיו והם אורבים לו ומשליכים אותו לבור.
כך מתאר את הנסיבות עורכו האלמוני של התנ"ך:

. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:

זו סיטואציה מזעזעת ואני חושב שלא מספיק מתייחסים כאן למימד האנושי. דמיינו לכם ילד קטן, אהוב ומתוק ותמים, שהאחים שלו תופסים אותו, מפשיטים ממנו את הבגדים וזורקים אותו לאיזה בור אפל ומלוכלך. איזו סיטואציה אכזרית, אלימה וניבזית.
בכל כך הרבה סבל מדובר כאן, בכל כך הרבה אכזריות, בכל כך הרבה אומללות.גם רבנים גדולים וגם קטנים כמוני, קוראים את התנ"ך במין בולמוס כזה למציאת עוד ועוד סודות מיסטיים, ואנו שוכחים תמיד שמדובר בבני אדם אדם, שמדובר ברגשות, שמדובר בזוועה.
אילו היה כאן בודהיסט, זה כל מה שהיה מעניין אותו.
עזוב אותו מגורלות, מתיקונים ומנובאות.
הבודהיסטים מסתכלים על הסבל, על המצוקה ועל האומללות, כי הם אומרים "עזוב אותך מסיסמאות, הזוועה הזו היא השורה התחתונה של יוסף ואחיו. אסור שהמילים הגבוהות תעמעמנה את המציאות המבעיתה שמציג בפנינו התנ"ך".
יכול להיות שעוד נחזור לזה.
ציטטנו כאן פסוק שאומר שאת יוסף השליכו אל הבור, מה רש"י הקדוש כותב על הפסוק הזה?

מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

זאת כאילו השורה התחתונה. רש"י אומר שהבור הריק, מכיל נחשים ועקרבים ודין הכיסא הריק הוא כמו הבור הריק, גם בכסא הריק של רבי נחמן בן פייגא נמצאים נחשים ועקרבים.
אני לא אנקוב בשמות, אנחנו לא עושים את זה כאן וגם אין צורך.
השיטה מאוד פשוטה, אתם רואים מישהו שיושב בכיסא, קלעתם בול.
למעשה, כל מי שבכלל יש לו כיסא, נשרף.
מה הכוונה כיסא? הכוונה בכיסא, כמו בממשלה, גיחי גיחי, נצמדים לכיסא, חושבים רק על הכיסא, רק שבממשלה זה סבבה, זה בסדר.
בברסלב זה לא הולך.
יש כיסא אחד והוא ריק.
אתם יודעים כמה רבנים גדולים יש בברסלב? כמה תותחים יש?
יש את בר לב ויש את אנשין ואת שכטר ואת חשין ואת קוויאק, ואת קלוגר, תותחים. כל אחד מהם יכול להיות אדמו"ר, כל אחד מהם יכול להיות מנהיג, אבל הם יודעים שזה או כיסא או ברסלב.
מי שבוחר בכסא, הוא נגדנו, הוא בחר בצד האפל.

עצם הרצון בשררה, עצם תאוות הכוח, התכסיסנות האיטנטרסנטית, הם מבהירים לנו, שאנשי הכיסאות, האדמור"ים החדשים ועסקניהם, מנוגדים לתהליך הרוחני של ברסלב.
אתה יכול להיות בממשלה ולהיות קשור לברסלב, אבל אסור לערבב, אי אפשר להיות בממשלה של ברסלב, אין כיסאות כאן, יש אחד והוא ריק. רק נחשים ועקרבים שם.

זה ההסבר השיטחי ויש עוד עניין, אבל לפני זה רציתי לחלוק איתכם סרטון נדיר, שממנו ניתן לראות את סוג העבודה הרוחנית בפונה.
בעיקרון, כל סדנה בפונה שעושים בה איזו פעילות תודעתית, נקראת "קבוצה" ו"קבוצות" כאלו דורשות הרשמה ותשלום ולעיתים גם ראיון קבלה. חוץ מהקבוצות והמדיטציות החופשיות, יש בכל ערב גם "הרצאה", שפעם היה נושא אותה אושו בעצמו ואחרי מותו מציגים שם הרצאה מוקלטת, שמקרינים אותה על מסך, היישר מעל הכסא הריק של אושו.

זה בכלל מצחיק, שגם בברסלב וגם בפונה ישנו כיסא ריק, אבל היחס אליו שונה בשני המקומות.
בפונה שומרים על ריקנותו של הכסא מכל משמר, למרות שייתכן שיש מי שראוי לשבת עליו. אולי קיראן, אולי סאנדארשי.
בברסלב, אנחנו לא צריכים לשמור על ריקנותו של הכסא, ברור לנו שרק מנוולים, מטורפים ורשעים, יישבו עליו.
נחזור לפונה ולקבוצות.
ההרצאה של אושו הייתה יכולה להמשך שעה וחצי או שעתיים והרבה פעמים היא עסקה רציניים ומטרידים מאוד, אז מה שעשו שם מדי כמה ימים היה "קבוצת מוזיקה". אושו היה הולך, ועל הבמה היו עולים כמה נגנים ופשוט היו מרקידים את הקהל, כדי להוציא את כל העצבים והמחשבות המשונות.
אני בעצמי הייתי בכמה קבוצות מוזיקה והיה ממש כיף. אז זה מה שנראה בסרטון, קבוצת מוסיקה משנת 1979, כשאושו היה בשיא כוחו.

אלוהים, זה נראה כמעט ננחי, רק חסרים הפונפונים.

אז מה העומק כאן? מה היסוד הרוחני לעניין הכסא הריק?

אני אספר לכם סיפור.

בתחילת שנות התשעים, בעקבות הרפורמה בשירותי הטלפון, ההורים שלי הזמינו לבית, קו טלפון נוסף. מסתבר שהמספר שהמספר שהם קיבלו, היה מספר "משומש" ורצה הגורל שגם היה משומש מאוד. לא עבר יום, שלא קיבלנו שם שיחה אחת או שתיים של אנשים ונשים שחיפשו איזה אחד, ניסים.
באיזה שלב, כל עצבן אותי ואני גם אז, כמו היום, נקטתי במדיניות של "אפס סובלנות", ופשוט הייתי עונה לאנשים האלו בצורה לא נעימה.
אין לי מה להתגאות בזה, האנשים האלו לא היו אשמים, שניסים ההוא לא עדכן אותם על שינוי המספר שלו, אבל אותנו הם הטרידו.
אני זוכר שפעם התקשרה מישהי עם קול מורתי כזה וחיפשה את ניסים.
"ניסים לא נמצא", עניתי לה.
"מתי הוא יהיה?" היא שאלה.
"אני לא יודע," השבתי "הוא אף פעם לא היה כאן."
איך היא כעסה עלי, המורה החביבה. אני מקווה שמאז הטבתי את דרכיי.

כשאנחנו מדברים על הצדיק, למה אנחנו מתכוונים?
אני טוען שהכוונה כאן למה שכתוב בליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו:

וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה וְאַף עַל פִּי כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל,

יש למצב הזה הסבר, לפי מה שמקובל בחסידות ברסלב ולפי מה ששמעתי הרב שמעון טייכנר שליט"א, שאצלו למדתי את התורה הזו.

ההסבר הוא שהנשמות מסודרות בצורת עץ.
רוב הנשמות הם עלים. עלים יש הרבה והעלה הוא תלוי, אבל שום דבר לא תלוי בו, כך גם הנשמות שהן עלים, מושלים עליהן והן אינן מושלות.
בעץ יש גם ענפים קטנים, כל ענף קטן, תלויים הרבה עלים, הוא מולך עליהם, לצורך העניין. מצד שני, גם הענף הקטן הוא אחד מהרבה ענפים קטנים שיוצאים מענף בינוני אחד, שהוא מולך על כולם ולא רק שהוא מולך על על כל הענפים הקטנים שיוצאים ממנו, הוא גם מולך על כל העלים שיוצאים מכל ענף קטן.
כך הענפים הולכים וגדלים וכל ענף גדול משול לנשמה אחת, לאדם אחד ויחיד, שמולך על על ענפים בינוניים ועל כל הענפים הקטנים שיוצאים מהם ועל כל העלים שיוצאים מהענפים הקטנים.
זהו עיקרון "המלכות דאיתכסייה", שלטון הנשמות הסמוי".
קל להבין שבתחתית העץ של הנשמות נמצא הגזע ומתוך הגזע הזה יוצאים כמה ענפים גדולים וכו' ומה שיוצא בסוף זה שהגזע הוא הנשמה הגדולה ביותר והוא שולט על כל הנשמות, הגדולות, הקטנות והזעירות.
אני אומר, מה שאמרו חסידי ברסלב תמיד, שהגזע הזה הוא הנשמה של הצדיק והוא שולט בחשאי על כל הנשמות שבעולם.
נראה לכם שהגזע הזה הוא בנאדם? זה הגיוני?
תראו כמה אנשים יש, תראו בכמה דברים שונים ומשונים הם מתעסקים, תראו כמה חיו בעבר, כמה נולדו ויוולדו, ותבינו שהצדיק מולך על כולם.
לא מדובר כאן באדם, או לפחות, לא אדם כמו שאנחנו מבינים את המושג.
אז מה היה רבי נחמן בן פייגא? מה היה האדמו"ר מברסלב? הרי אני לא הגעתי לכאן כדי לכפור ברבינו הקדוש ולהגיד שהוא אינו צדיק האמת.
אז האמת שרבינו, אותו תינוק שנולד במז'יבוז', שגדל ביערות סביב אוסוטה ואז הפך לאדמו"ר במדווידקה ואחר כך בברסלב ונקבר לבסוף באומן, הוא לא הצדיק. הוא רק מה שאנחנו הצלחנו לראות ממנו.
כמו דולפין שעולה לנשום אחת לכמה זמן, וצולל בחזרה למעמקי האוקיינוס.
הוא מוציא את הראש מהמים , מזנק וחוזר אל התהום. אחריו הוא משאיר כמה בועות של קצף, שמסמנות את המקום בו הוא היה.
הצדיק הוא בן אלמוות, הוא חי לעולם והמציאות שלו, היא משהו שאנחנו לא מסוגלים לתפוס.
רבינו נחמן בן פייגא, הוא רק אותו רגע זעיר שראו את הצדיק מזנק החוצה אל האור ואילו כל התורות והספרים והפירושים של ברסלב, הם רק הבועות, שנשארו מהזינוק.
לכן אמר רבי אברהם בר נחמן, שכל מה שאנחנו יכולים להגיד על המדרגה של רבינו, זה שיש לו הכוח לתקן את כל הנשמות, ויותר לנו אסור לנו להגיד, כי אנשים יבינו את זה לא נכון.
זאת אומרת, הכסא ריק, בגלל שהצדיק אף פעם לא היה שם.
מה שהיה שם, זו רק אשליה, זו רק השתקפות רגעית של הצדיק, לכן הכסא ריק ותמיד היה ריק ותמיד יישאר ריק.

אם הזכרנו את אושו, אז זה מה שהיה כתוב על המצבה שלו "מעולם לא נולד, מעולם לא מת"
נשאר עוד נושא קטן ומאוד חשוב, איך זה ייתכן הרי שקיים כסא או מקום שהוא תמיד ריק מטיבו.
בשביל זה אנחנו צריכים להתעסק עם מושג קבלי שנקרא "החלל הפנוי".
החלל הפנוי הוא ריקנות מוחלטת שנמצאת בין האור האינסופי לבין העולמות הנבראים. הריקנות הזו היא הכרחית, כיוון שמבלעדיה, האור האינסופי, היה מבטל מיד את כל הבריאה. היא הייתה נעלמת בתוכו כמו טיפה בים.
מטבע הדברים, הריקנות הזו, החלל הפנוי הזה, חייבת להיות ריק מכל מציאות, כיוון שאם יהיה בו משהו, העולם יתבטל, כי דרך אותה מציאות, אותה השפעה, האור הניצחי יכול לפרוץ אל עולם הבריאה ואז כלום.
ישנה תורה מאוד מסובכת בליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד, שם מדובר על החלל הפנוי הזה.
אני לא אצטט כאן את כולה, כי קשה להבין,ף אבל בעיקרון היא אומרת שישנן שני סוגי כפירות.
הסוג הראשון של הכפירה, הוא של העבירות והחוכמות החיצוניות וזאת הכפירה, קרויה הכפירה של הקליפות.
מי שנפל לשם, יכול לצאת, כי הקליפות מטיבן, המקור שלהן הוא באיזה קלקול בקדושה, קילקול באמת ומה שאפשר לקלקל, גם אפשר לתקן. אימרה ברסלבית ידועה.
הסוג השני של הכפירה, הוא הסוג של החלל הפנוי. משם אי אפשר לצאת, כי כל מה ששם נעלם. לא יכול להתקיים שם כלום, כיוון שאם היה קיים, היה סוף לעולם.
לכן נשמות שנפלו לכפירה השניה, זה סופן.
אומר רבי נחמן סתורה ס"ד, סעיף ג':

אַך דַּע, אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה
הוּא צָרִיך דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִית אֵלּוּ
וְאַף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כַּנַּ"ל
עַל כָּל זֶה עַל יְדֵי עִיּוּנוֹ שֶׁמְּעַיֵּן שָׁם
הוּא מַעֲלֶה מִשָּׁם כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ וְנִשְׁקְעוּ בְּתוֹך הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת
כִּי אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי
הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה…
וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי
שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל
עַל כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה
וְצָרִיך רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתּק שָׁם

ז"א, החלל הפנוי, הוא יכול להכיל רק את הצדיק הגדול וזה המקום שלו, המקום הריק.
אוקיי,
מקווה שעניתי על משהו מהשאלה,
חוץ מזה, אומן מתקרבת ואני הבטחתי להכין מפת אטרקציות.
חוץ מזה, אתם יודעים איפה הייתי שלשום? בתפילת ראש חודש אלול? כאן:

היה פשוט מדהים, נראה לי שאני אגיע כל חודש.
נראה לכם שזו התגרות ברשעים?
מה שכתוב בתורה ח' בליקוטי מוהר"ן תורה ח:

אך להתגרות ברשעים אי אפשר כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח וממשיך הרוח מהרב שלו דקלפה והרוח שלו גדול בשעתו ועל כן "כל צורריו יפיח בהם", כנ"ל ויוכל להזיק לו,

יכול להיות שאתם צודקים, אבל בוודאי שניתן למצוא לזה פיתרון עד לראשון לספטמבר, אז מתכננים בכותל אמירת סליחות חגיגית ובתקווה שגם מוסיקלית.

חודש טוב , אהובים.
חודש הבא באומן.
בראשון לספטמבר

כולנו ביד האלוהים


השם עימכן , קוראות וקוראים.
שבוע עז ונועז מאחורינו, שבת קודש גם ואני מקוה שהייתה לכם שבת המלכה ולא שבת המכה.
היום זכינו ללמוד משיחות הר"ן וכך נכתב שם בשיחה צ"ו

וְהִנֵּה הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַצַּדִּיק הוּא בּוֹנֵה אוֹתָם מִמַּחֲלקֶת
כִּי כָּל דִּבְרֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁכָּל אֶחָד מְדַבֵּר הֵם בְּחִינַת אֲבָנִים
כִּי הָאוֹתִיּוֹת נִקְרָאִים אֲבָנִים
כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר יְצִירָה "שְׁתֵּי אֲבָנִים בּוֹנוֹת" וְכוּ'
וְהֵם בְּחִינַת חַלּוּקֵי אֲבָנִים
כִּי הָאֲבָנִים הַבָּאִים עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם שֶׁל הַמַּחֲלקֶת הֵם מְחֻלָּקִים וְאֵין לָהֶם חִבּוּר
וְהַצַּדִּיק נוֹטֵל. אֵלּוּ הָאֲבָנִים וּמְחַבֵּר אוֹתָם וּבוֹנֶה מֵהֶם בָּתִּים
כִּי הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וּמְחַבְּרָם וּמְסַדְּרָם יַחַד זֶה עַל זֶה

השבוע נתקלנו במחלוקת מעניינת ואף מבדחת.
חרדל"י קוממיות הזמינו את חברת הכנסת הנפלאה, ד"ר רות קלדרון, לנאום בחגיגתם השנתית. הסכמתה של ד"ר קלדרון , זיכתה אותה בממטרי גידופים מצד השמאל הריאקציונרי, שזה היה די צפוי. מה שהיה פחות צפוי היתה התפרצותו של הרב יהושע שפירא בזמן הועידה, שכינה את ד"ר קלדרון "עזת מצח". הוא התנצל אחר כך.
על מה יצא הקצף, קוראות וקוראים?
בנאומה ד"ר קלדרון העזה להגיד שגם ההומואים והלסביות נבראו בצלם אלוהים.
הרב שפירא , מיהר להתנגד וטען שהוא לא מחרים הומואים, ושהם מגיעים אליו ושהם מסכנים.
אני ממש לא מבין את כבוד הרב.
מה הוא חשב לעצמו כשהוא הזמין את ד"ר קלדרון לנאום. שהיא תשים סמרטוט על הראש? שהיא תודיע שהיא עוברת לגור במעלה לבונה?
באמת, אני מעריך את הרב שפירא, אבל בעינינים האלו, איזהו החכם הרואה הנולד.
אתם חרד"לים מובהקים, החלטתם להזמין הוגה לברלית ונאורה לנאום אצלכם, אז תיקחו בחשבון שהיא לא תתמקד דוקא בציטוטים מאורות התשובה.
חוץ מזה, ההומואים שמגיעים אל הרב שפירא, הם לאו דווקא הומואים יצוגיים. הם מן הסתם חרדל"ים בעצמם ובאמת סופר מסכנים. אלו לא בדיוק מעצבי צמרת ועורכים של מוספי תרבות ופנאי.
טוב , די התעסקנו בחרד"לים, הם לא בדיוק בראש מעייננו.
ראוי לציין, כי לאחרונה חל שיפור ניכר בפתיחותם התרבותית של הנ"ל, לדוגמא, הרבנית נויבריט כתבה מאמר ב"בשבע" ועל כך, תשואות.
מצד שני, אם כבר דיברנו על שפירא אחד, אנחנו יכולים לדבר על שפירא אחר, שדווקא מאוד קשור לעינייננו, הלוא הוא הרב שמואל שפירא, זכר צדיק וקדוש לברכה.
ובכן, הרב שפירא עליו השלום, היה בין המפורסמים שבחסידי ברסלב שבדור הקודם.
הוא היה אדם מאוד קיצוני בתפיסתו הדתית וגם נהג מנהגים רדיקאליים. כל חצות הוא היה טובל במקוה והולך להתפלל בכותל. דרך אגב, הילת הקדושים שמייחסים לו היום בברסלב, היא עניין של השנים האחרונות. אני הבנתי שבימיו הטובים, כלומר, בזמן שהיה חי, הוא נחשב לתימהוני.
בכל אופן, אנחנו חלילה, לא מזלזלים בגדולתו או במידותיו של הרב שפירא. אנחנו רק טוענים, כי זה שהאדמו"ר מגור אמר עליו "שמירת העיניים של ר' שמואל מגינה על הדור כולו" , גורם לנו לשמוח שאנחנו שייכים לדור אחר.
לשמוח בחלקינו, זה מצוין.
מה שרצינו לציין, הוא שהרב ברנר והרב טייכנר, שניהם היו מקורבים אל הרב שמואל שפירא בצעירותם וכשנחה עליהם הרוח, ניתן לשמןע מהם סיפורים אותנטים עליו.
הרב טיכנר סיפר פעם, שהוא בא לפגדוש את הרב שפירא אחרי תפילת מעריב וכגילה שהוא כבר הלך לישון כדי לא להחמיץ תיקון חצות. הרב ברנר סיפר לי, שהרב שפירא אמר לו שהניסיון הגדול של דורינו, הוא השירותים הרפואיים.
זה כבר מאוד מענין, למה שרופאים ובתי חולים יהיו ניסיון גדול?
נניח למה שרבי נחמן בן פייגא כתב בעניין רופאים ורפואות בשיחות הר"ן.

מֵעִנְיַן דּוֹקְטוֹרִים וּרְפוּאוֹת
הִרְבָּה לְדַבֵּר עִמָּנוּ מְאד
וְהָיָה מְגַנֶּה מְאד מְאד עִנְיָן רְפוּאוֹת וְדוֹקְטוֹרִים
וּמַזְהִיר מְאד מְאד לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל חַיָּיו וְעַל חַיֵּי זַרְעוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁיִּתְרַחֵק. עַצְמוֹ מְאד בְּתַכְלִית הָרִחוּק מִלַּעֲסֹק חַס וְשָׁלוֹם, בִּרְפוּאוֹת וְדוֹקְטוֹרִים

את העניין הזה כבר ישב הרב עופר ארז שליט"א, כשהסביר שהרופאים בימיו של רבי נחמן, היו שונים מאלו שבימינו והידע שלהם היה מצומצם בהרבה, שלא לדבר על הטכנולוגיה הרפואית, שבתקופה ההיא,עוד לא הייתה אפילו בחיתוליה.

אין ספק שגם הרב שפירא, היה מודע לזה והכיר ניתוחים וטיפולים ותרופות מודרניות, שבחסדי השם, הגדילו את תוחלת החיים באופן משמעותי.
עדיין נשאלת השאלה, איפה הניסיון כאן?
ובכן, הרב שפירא, היה בנאדם חכם מאוד. לא קשור לתפיסותיו ההלכתיות, הוא גם עבר בעצמו את תמורות הזמן בין השלטון העותמני, דרך המנדט הבריטי, עד להקמת המדינה וכינון המערכת הישראלית המודרנית והטכנולוגית. אני משער שהוא חווה במודע, את היווצרות מנגנון הקיום שלנו.
בזמן שהוא היה ילד, הקיום היה פרימטיבי וסטוכסטי. חיים ומות היו ביד המזל. הרבה מצרכים, הרבה חפצים, היו קיימים רק בתיאוריה. התיעוש והמודרנה, שהיו נחלת אירופה כבר באמצע המאה ה19, איחרו בשמונים שנה להגיע לארץ וכשהגיעו זה גם כן היה בטיפטופים.
שישים שנה אחר כך, כבר חי הרב שפירא בתוך מדינה מתוקנת ומאורגנת, שיש בה משרד לתקשורת ומשרד לרווחה ועיריות רבות אגפים וביטוח לאומי ובתי חולים אוניברסיטאים.
בשבילנו זה לא סיפור, אנחנו נוסעים לעולם השלישי, לדרום אמריקה, לסין, לאפריקה וכל זה נראה לנו מגניב לגמרי. אנחנו נהנים מהתוהו ובוהו, מעשנים קצת במסעדות, נוסעים בלי חגורות ואז ממהרים לשוב לחיק הציויליזציה, כשאנו עמוסי חוויות.
בשביל הרב שפירא, המעבר בין העולם השלישי לעולם המערבי, היה מהפך באמונה.
במקום להיות סמוך על שולחנו יתברך, במקום להיות תלוי בחסדיו יתברך, הפך האדם למכונה ביורוקרטית שמשלמתחשבונות, עונה על מכתבים וממלאת טפסים. אמנם, כולנו ביד האלוהים, אבל ההשגחה האלוהית הזו הפכה להיות מכוסה בערפל של מנגנונים פרוצדוראלים ופורמאלים.
בסופו של דבר התהליך הזה הרחיק את האדם מהדת.
זה גם מה שקרה בפועל, אני בטוח, ברגע שלאנשים היה מנגנון מוחשי באמצעותו יכלו לשנות את גורלם, הם הקדישו למיסטיקה פחות תשומת לב.
למה כל זה הפך את הרופאים והתרופות לניסיון הגדול ביותר, לפי רבי שמואל שפירא?
כי הרפואה, היא צעד אחד מעבר לקיום המדינה המודרנית.
כאן אנחנו יכולים להבין עד כמה רבי שמואל שפירא היה עירני ורגיש.
מה היא הרפואה המודרנית? היא חלק מהמדע.
איך המדע עובד? ניסויים, תיאוריות, בדיקות, ביקורת עמיתים, תזה, אנטיתזה. כל דבר במדע הינו מוטל בספק, הוא הנחה סבירה, כל עוד לא הוכח אחרת.
אני יודע שאני עושה כאן אידיאליזציה של המדע ושיש הרבה מאוד שרלטנים ומנוולים באקדמיה, שכל המהימנות שלהם מתאפיינת במרפקנות ובגסות רוח. אני קורא לפעמים מאמרים מדעיים על חסידות ברסלב, ואומר לעצמי שכל אחד מכם, קוראותי וקוראי, מבין בברסלב יותר ממה שהמטומטמים האלו מבינים ויבינו ביום שבו נשמתם המיותרת, תצנח אל בורות הסירחון בגהנום.
זה במאמר מוסגר, כי המדע בכללותו הינו באמת אותו כלי צרוף של תבונה אנושית שתיארתי מקודם וכל תוצר מדעי, כמו המחשב הזה והמכוניות בחוץ והאנטנות על הגג, הוא מניפיסט, הוא הוכחה לכוח המדע ולנכונותו.
הרב שמואל שפירא לא רצה את זה, הוא לא רצה לדלל את האמונה הטהורה שלו במים אפלים.
למטומטמים זה לא מפריע. הם מגדלים פיאות באורך חצי מטר ומסתובבים עם סמרטוטים מפוספסים, וחובשים שטריימלעך דביקים ומשחקים אותה חסידי ברסלב צדיקים וזה לא מפריע להם לבלוע אקמול.
לשמואל שפירא זה הפריע, האקמול דקר אותו, הרפואה הכאיבה לו, כי האמונה שלו הייתה טהורה, היתה אמיתית. הוא ידע שכשהוא בולע כדור, או מקבל זריקה, הוא נכנע לתודעה של אנשי המעבדה, אותם אלו שהמציאו את התרופות והפיצו אותן.
הוא לא רצה את זה, כי הוא היה אדם אמיתי, הוא היה חסיד ברסלב אמיתי והוא הקדיש את חייו לתורת ברסלב ולאמת.
אלו שמחקים אותו, לא מבינים את זה. תמצאו אותם במרפאות, תמצאו אותם בחדרי מיון, לא עלינו.
הם לא מבינים מה הקטע.
גם אנחנו, רחמנה ליצלן, הולכים לרופאים כשצריך, לוקחים את הילדים לבדיקות, השם ישמרנו, אבל זהבגלל שאנחנו דוקא, מאמינים במדע, מאמינים בשיטה המדעית, אנחנו חושבים שהיא חלק חשוב וחיוני באלוהות.
עם כל זה, אנחנו מעריכים את האור הטהור של רבי שמואל שפירא ואנחנו מתקנאים באמונותו העזה, יהי זכרו ברוך, אמן כן יהי רצון.
לצערי, לא מצאתי שום סרטון בו מונצח הרב שפירא ז"ל, יש רק תמונות מעטות שלו, לכן בחרתי בסרטון שמבחינתי לפחות, מנציח את מורשתו התרבותית.

טוב, אני מודה שזה מאוד אינדבדואלי , אבל טוף J'en Ai Marre
ובקיצור au revoir

2012 במבט לאחור


הי מתוקים,

זה דו"ח הצפיה שלנו מ2012

אני חוזר ומספר את הסיפור שסיפרתי שנה שעברה על האדמו"ר ה"אוהב ישראל" מאפטא.

הוא היה נוהג לברך בסילווסטר את כל מכריו בברכת "שנה טובה".
שאלו אותו "מה פתאום לברך בזמן של הגויים"
אז הוא השיב "הסילווסטר זה יום הדין האחרון. כשהקדוש ברוך הוא רואה איך הגויים חוגגים את התחלת השנה שלהם, הוא נזכר איך עמדו היהודים בראש השנה, עטופים בטלית והקשיבו לתקיעות השופר ואז הוא ממהר לקרוע את גזר דינם של היהודים, ולכתוב אותם לשנה טובה ומתוקה."
זה מה שאמר הצדיק מאפטא.
ואני אומר, אם לא יחגגו הסילווסטר, איך ייזכר הקדוש ברוך הוא בראש השנה?
יאללה, שיהיה לכם תמיד את מי לנשק בחצות!

שנה אזרחית שמחה ומאושרת מ"מחוייב המציאות"!

 

Here's an excerpt:

4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 31,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 7 Film Festivals

Click here to see the complete report.

עוד תתגעגעו לדונלד דאק


לפעמים אני לא בטוח שאנחנו מתקדמים לאנשהו עם הזמן.

היום היינו במסיבה קטנה , עם כמה חברים מהמגזר התורני לאומי / חוזדר בתשובה. אנשים מצויינים, דרך אגב, חלקם מאוד קשורים לרבינו ובכלל , אנשי חינוך ורוח, עליהם כבר אמר בודהא בדהמפדה "יהיו ידידך אנשיך מופת , אצילי נפש , מהטובים בבני האדם."

הקטע היה , שהילדים שם עשו דבר אחד וזה לשחק בסמרטפונים של ההורים שלהם. לא עשו שום דבר אחר חוץ ממשחקי אייפונים , אנגריבירדס, המקדש, קפיצת הנינג'ה וכל אלו.

זה היה די מבעס, למען , ילדים מטפסים אחד על השני, מתווכחים תור מי עכשיו ומיה להוריד ומה שהעציב הוא שמדובר בילדים טובים, מחונכים , מבתים מצויינים. ילדים שיעזרו לך לסחוב ארגזים מהסופר וישאלו לשלומך. לא מדובר בעארסים טמבלים שמתחרים מי מהם צורח הכי חזק. באמת אחלה ילדים, אני מכיר אותם וכואב לראות אותם מתחרפנים בגלל מנת יתר של סייברספייס.

ליד היציאה תפסתי כמה מההורים ושאלתי "אתם זוכרים את הימים הטובים שהייתה טלוויזיה אחת גדולה וכל הילדים ישבו מולה בשקט ובשמחה?"
גיחוכים מרים ענו לי, אפילו מהאימהות שהן בדרך כלל יותר פאנאטיות. כנראה שהמחשבה הזו רצה בהרבה מקומות. מהר מדי זרקתם את ה טלוויזיה מהבית , עוד תתגעגעו לדונלד דאק.

היום ערב ראש חודש אלול וזה אומר שכבר לא כל כך מתאים לנו לעסוק בהוצאת לעז ובלשון הרע, אז בואו נראה אם נצליח בכל זאת להשמיץ מישהו, לפני התקדש החודש.
אפרופו סמארטפונים,
השבוע לקחתי מישהי לשיעור של הרב עופר ארז והיא מין בעלת תשובה כזאת, מאוד משכילה ומאוד רוחנית. היא סיפרה לי על שבת שהיא בילתה אצל רב ברסלבי מפורסם ומכובד. היא סיפרה בהתלהבות על הנאומים המחזקים של הרב שהטיף להם לא להכנע לתכתיבים חברתיים, לא להיות כבדים , לא להיות מקובעים . "תהיו פריקים!" הוא אמר להם "למה שלא תהיו פריקים?"
כששמעתי את הסיפור הזה לא יכולתי שלא לגחך.
לפני יותר משנה הלכתי לרשום את אחד מהילדים שלי למוסד חינוכי בהנהלת כבוד הרב. אתם יודעים מה אמרו לי שם? שכדי שיקבלו את הילד למוסד, ההורים צריכים לחתום על התחייבות שלא יהיו מסכים בבית.
מה זה מסכים? טלוויזיה, מחשב, אייפון וכן הלאה.
החוצפה היא, שגם בתוככי בני ברק החרדית, לא עושים תנאים כאלו. נכון, שקיבלנו מכתב לפני שהילדה ניכנסה לכיתה א' בסגנון "תלמידותינו אינן צופות טלביזיה, תלמידותינו אינן אוכלות פיצוחים בשטח בית הספר, תלמידותינו פונות לאנשי צוות ההוראה בנימוס ובגוף שלישי."
לדעתי זה בסדר. אתה מקים בית ספר איכותי, אתה רוצה שכל התלמידות יהיו אצילות בריטיות מושלמות ואתה דואג להן לסביבה תומכת ואינטימית, כדי לייצר אצלן תחושת גאווה, שמסתמכת גם על נימוס וגם על התנהגות מכובדת, סדר וניקיון.
הם לא חשבו לרגע לכתוב "ההורים לא יהיו מנויים בערוץ פלייבוי ולא יזפזפו שעות בין תוכניות ארוטיות בערבית.
זה לא עניינם וזה לא מעניין אותם. הם מתעסקים בלחנך ילדות ולא הורים.
כבוד הרב שבנדון, משחק משחק הרבה יותר מלוכלך. הוא תופס מחפשים רוחניים מבולבלים מאוד, מפטם להם את האגו בכל מיני סיסמאות אינפנטיליות בסגנון "תהיו פריקים!" , "אל תשימו על אף אחד" , וכשהם נמצאים כבר אצלו ביד, כשהם התנתקו מהעולם שגדלו בו, כשהם הופכים להיות זרים בעולם דתי מוזר מאוד ונעשים מאוד תלויים ברב ובקהילה ובמוסדות , אז כבוד הרב יכול לדרוך עליהם ולרמוס אותם, להגיד להם שיתנתקו מהאינטרנט, שיוציאו מהבית את הלפטופ, שיוותרו על הסמארטפון, שיעיפו את הטלביזיה וכן הלאה.
זה פשוט? לגמרי לא.
בנאדם שחי בשיכון מצ'וקמק, לא יכול להרשות לעצמו לחיות כמו בבית קטן באהבה ולשלוח את הילדים להאכיל את החזירים כל פעם שאין להם מה לעשות. טלביזיה היא לעיתים ברכה גדולה. היא כלי להפגת מתח, ליישוב סיכסוכים והיא גם יכולה לחנך. אני לא אומר לאנשים להתחבר ללוויין ולהפציץ את הבית בשטויות של MTV במשך 18 שעות ביממה. אולי זה באמת מיותר, אבל אם אתם מחזיקים מכשיר DVD עם כמה סדרות חמודות כמו "ציפיטפוט", "היו היה" ו"בלי סודות" , אתם יכולים ליצור בבית אוירה מאוד נחמדה ותוך כדי כך, הילדים שלכם גם ילמדו משהו.
כל זה , כמובן , לא מעניין את כבוד הרב, כי הוא מאניאק, כי הוא "פריק" במובן המסורתי של המילה, "מפלצת".
אתם לא תופסים כמה קל לשלוט ולהתעלל בבעלי תשובה. הרבה פעמים הם באמת לא יודעים מה לעשות עם עצמם, הם לא יודעים מה טוב ומה רע וכל מיני חולירות מגיעים ואומרים להם שפן הדב זו טומאה ובייבי מוצרט זה כפירה , וכמו אותו הרב הם רוכבים להם על הראש. זה לא פלא בכלל שהרבה פעמים , הילדים של האנשים האלו, הופכים לעבריינים צעירים. אין להם מה לעשות בבית , אז הם מסתובבים ברחובות ומחפשים ריגושים. תדעו לכם, שזו מכה אמיתית אצל בעלי תשובה ותיקים, ממש מגיפה.
לכן אני אומר "אל תהיו פריקים" ומצטט את מה שהרב ברנר אמר בשיעור לפני חודש "בן אדם צריך להיות נורמאלי. לא להיות משונה ולא מוזר, נורמאלי."

אז לפני שאיזה מפגר יקפוץ ויגיד שהרב ברנר לא התכוון שאנשים יחזיקו טלביזיה בבית, אני אסביר ואומר שיש כל מיני סוגים נורמאליות. יש נורמאליות של קריית ויז'ניץ ויש את הנורמאליות של שיכון ל'. שתי הנורמות האלו נראות מאוד שונות, אבל למעשה הן כמעט אותו הדבר. מה הרב ברנר התכוון להגיד כאן? את מה שרבינו כל הזמן אומר לנו, שאדם צריך להיות מעורב עם העולם, שאדם צריך להיות אזרח מאוזן והגון, נעים לשכניו ומועיל לחברה. זה חלק מתורת ברסלב וזה גם מה שאושו אמר ב"נעל מתאימה" , שהאדם הנאור לא מורד בחברה, הוא משחק לפי הכללים , יום אחד דמקה ויום אחד שש בש.

עד כאן בנושא זה.
ליום הזה שלפני ראש חודש, קוראים אור לראש חודש וכשחושבים על זה , זה שם משונה. מה פתאום אור? הרי ראש חודש הוא היום החשוך ביותר, נכון? אין ירח בשמיים. אולי זה בא להזכיר לנו את השלב הבא שמסתתר בתוך האפלה של השמיים חסרי הירח. את הנקודה הזעירה של הלבנה הנולדת מחדש ומתקדשת.
היום היא מסמלת את קרן האור הרוחני ההולכת ומתחזקת סביבנו, שבתוכה מסתחררים הרסיסים הקטנים שמרכיבים את המציאות שלנו ואורגים סביבנו גשר כביר וזוהר, עליו אנו צועדים ביראה מרטטת במשך כל חודש אלול , עד שנגיע על סופו וננחת בעוד חודש בממלכתו של הצדיק, באומן עיר הקודש.

שמח פה ושמח שם


אז כבר בפעם הקודמת , שהמקום היחיד שאני רואה בו טלביזיה זה המכון כושר. אתמול בלילה כשהלכתי , פתחתי את הטלביזיה והיא נפתחה ישר על האח הגדול ,בערוץ 2. מאוד רציתי לרדת רצח על התוכנית ועל האנשים שמשתתפים בה ועל הבבונים שצופים בה, אבל לא הלך.

באמת, לא מצאתי שמץ של פסול בתוכנית הזו.

-"את מרגישה אליו משהו?"

-"לא יודעת."

-"נו, אז מה אכפת לך?"

-"היא יודעת שזה מעצבן אותי."

כאילו, ככה אנשים מדברים. על מה אתם רוצים שהם ידברו? על בטהובן? על ניטשה? על מהפכת אוקטובר? ברוך השם שהם מדברים על שמן זית. נס גדול עוד יהיה פה.

האמת, שהייתי שמח בעצמי ללכת לתוכנית כזו, אבל אני לא רואה שמץ של סיכוי לתחזק את אישיותי המקסימה בלי מיקווה.

אחרי עשר דקות של "האח הגדול" הרגשתי שמיציתי ועברתי ל"בית הלבן" שזו סדרה בערוץ המשפחה, שמעוד אהבתי עוד בתקופה שהייתה לנו טלביזיה בבית ואפילו היינו מחוברים לכבלים, רחמנא לצלן. זו באמת סידרה מעולה על דיאלוגים שנכתבים על ידי אנשי מקצוע מצויינים ותאמינו לי. אחרי שהשחקנים גומרים לדקלם את השורות המוכתבות שלהם , הם מתיישבים לשתות קפה ואומרים "אבל היא יודעת שזה מעצבן אותי."

בקיצור ,סיימתי בחדר כושר וירדתי לחניה ואז ראיתי שלא הרמתי הנדברקס כשחניתי והרכב שלי התדרדר ונכנס לחניה ריקה בלי לגעת אפילו בשום עמוד וקיר , יתברך שמו, מה שמוכיח שלמי שיש מספיק מזל, אין צורך בטיפה של שכל.

משם נסעתי למיקווה של בני ברק להתקלח, כי בשביל מה להתקלח בחדר כושר מפואר, נעים , חדש ומצוייד , כשאפשר להתקלח במיקווה ציבורי בני ברקי , ישן , המוני ולא ממש נקי ועוד לשלם על זה שלושה שקלים?

כשיצאתי מהטבילה, אנשים לידי דיברו עכל כרטיסים לאומן ומיד הפסקתי לשנוא אותם , על כל הרעש שהם עושים במיקווה והתחלתי לחשוב על זה שכבר הסתדרתי עם כרטיס לראש השנה ושהשם יתברך ירחם עלי ויביא אותי לצדיק עוד קודם והתחלתי לזמזם את מנגינת הגעגועים לאומן, שאין דבר בעולם שראוי יותר ממנה כדי לחגוג את סיום היום.