פרסומות, ישועות ונחמות


בדיוק חזרתי מערב האמורי, ערב מוצלח מאוד, לעניות דעתי, שמגרעתו הבולטת הייתה, שנערך ברוטשילד 69, שהוא בניין שפלשו אליו. נראה לי שהשהות במבנה גזול, יש בה גם כן אבק גזל, וזה לא דבר שהייתי מעוניין להיות מעורב בו. בכל אופן, הערב היה מאוד מרתק מבחינתי. במיוחד מצאה חן בעיני ההרצאה של גל כץ, שדיבר על שני סוגים של שמאל. שמאל נרקסיסטי כמו מרצ ו"הארץ" שמתיימר להיות אוניברסלי ולמעשה הוא פרטיקולארי ושמאל אחר שאפילו לא מתיימר להיות אוניברסלי, ההומואים שהם בשמאל, כי הם יודעים שבימין שונאים אותם (הסיבה היא בניסוח שלי ולא של גל).
בדרך חזרה, הגעתי למסקנה המתבקשת שיש לנו את אותו המצב בחסידות ברסלב.
ברסלב הנרקסיסטית, כמו פלג השול, שהוא כאילו ברסלב האותנטית ובפועל הוא "נטורי קרתא" לכל דבר ומנגד ברסלב האחרת כמו "שובו בנים" וחסידי המוהרו"ש, שהם לא יהיו אותנטיים אף פעם וזה לא ממש מטריד אותם.
אתם הבנתם שאני משווה את "שובו" להומואים, או שאני צריך לחזור על זה?
נעבור עם כך לפרסומות.
נשים ואחיות יקרות,
אתן אוהבות את רשב"י?
אתן אוהבות את רבינו הקדוש?
מתחשק לכן לעבור חוויה רוחנית עצומה, התעלות נפש והתרוממות רוח?
אז זהו, שבעוד שבועיים ט"ו בשבט ומתארגנת שבת של נשים במירון.
הייתה אחת בקיץ והבנות אמרו לי שהיה מדהים.
הנה הפלאייר.

נראה שווה.
רציתי לענות למיכל על שתי שאלות שהיא שאלה בפוסטים קודמים.
האחת על "שמרי המח".
זו השאלה המקורית:

תודה דרול. תמיד מטלטל. ואם כבר הזכרת את תורה נ"א כבר איזה זמן מנסה להבין את סוגיות שמרי המח וזיכוכם. תוכל קצת להסביר?

מיכל

זה מה שהשבתי בזמנו:

זה הפסוק המקורי בירמיהו

שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל-שְׁמָרָיו, וְלֹא-הוּרַק מִכְּלִי אֶל-כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל-כֵּן, עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ, לֹא נָמָר.

מה שכתוב בשיחות הר"ן זה:

עָנָה וְאָמַר: אוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה רַחֲמָנוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
אוֹ יְגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת
אוֹ שֶׁצְּרִיכִין שְׁנֵיהֶם
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' וְגַם רַחֲמָנוּת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ
קדֶם שֶׁזּוֹכִין שֶׁיַּעַמְדוּ וְיִשְׁקְטוּ שִׁמְרֵי הַמּחַ לְמַטָּה
עַד שֶׁלּא יִרְצֶה שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם

על פניו, נראה "ששקיטת השמרים" היא טיהורה של המודעות מדחפים תת מודעים והשפעות מהחוץ. זו רוחו של המשפט המקראי וכך נראה לפרש את שיחות הר"ן לפי התפיסה הבודהיסטית הרווחת.

אבל ייתכן שיש כאן פירוש עמוק יותר ואני אצור קשר עם אחד מהמומחים בתורת ברסלב ואשיג לך תשובה מוסמכת.

טוב, הפסוק הבמקורי מירמיהו מופיע בכתבי רבינו לפחות עוד פעם אחת, בליקוטי תנינא תורה י'.

עַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ אֲזַי מחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מֵאַחַר שֶׁמּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח) : "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ וּבַגּוֹלָה לא הָלָך, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל כָּל פָּנִים

כאן יש לנו שני מקורות ששניהם מדברים על יישוב הדעת ושניהם מתייחסים לאותו הפסוק.
איזו הבנה מוסיפה לנו תורה י'? היא מוסיפה לנו את נושא הנקודה הטובה.
נחזור לאושו.
בגלל שאני מהנדס ולא פילוסוף, אני סיכמתי את התפיסה של אושו לגבי פעילות המוח, בצורה מכאנית.
השכל הוא מכונה שמטרתה לפתור בעיות.
האנומליה של השכל, היא שהוא רוצה כל הזמן לפעול ולכן, אם אין לו בעיות לפתור הוא ממציא אותן.
המצב הזה היה ידוע לרבינו והוא מכנה אותו בשם "גלות".
למה גלות? כי אדם נמצא, היכן שהמחשבות שלו נמצאות, ואם הן נמצאות בפיתרון בעיות דימיוניות, אזי הן לא במקומן הנכון.
הצורה בה מתמודד רבי נחמן בן פייגא עם תופעת האנומליה של השכל, היא באמצעות נקודות טובות, כי מציאת הטוב בכל דבר, מהווה פעולת נגד לפעילותו הרגילה של השכל במציאת בעיות כדי לפתור אותן.
נכנס כאן גם מרכיב האגו, שלפי התפיסה שלנו הוא והשכל עובדים ביחד. הבעיה של האגו היא שתמיד הוא לא מספיק גדול ואז הוא שולח את השכל למצוא פגמים מסביב, בעולם, באנשים, ואז כל פגם שנמצא בחוץ, נאסף כדי להגדיל את האגו והאגו לא יודע די.
זה נראה מאוד קצר, אבל זה כל הסיפור. האנומליה של השכל היא הבסיס לחיינו.
הפיתרון של רבי נחמן, לא נראה הגיוני לעיניים בודהיסטיות.
הרי גם חיפוש נקודות טובות, הוא יצירת בעיה, הוא זימון של מחשבות ורעיונות.
זה כמו שאמר יוסי שריד פעם, לא מכבים אש בדם.

השאלה שהייתה צריכה להישאל כאן, היא מה ההגיון בפיתרון של רבי נחמן. איך הוא מיישב את הבעיתיות שבשיטה שלו.
כדי להסביר, אני מעדיף לשאול שאלה אחרת , למה רבי נחמן בן פייגא, לא הגיע לפיתרון הבודהיסטי, שאנחנו כולנו מכירים. למה הוא לא הגיע לויפאסנה, למה לא הוא לא הגיע לסחרור הסופי, או לג'יבריש , או לכל סוג אחר של מדיטציה?
אנחנו יודעים איך זה עובד. אנחנו יודעים איך להמם את השכל, איך להחליש את המחשבות, איך לדלל אותן. המורים הגדולים מלאו צו ועד גורודייף לימדו אותנו.
המפתח להבנה הזו, נמצא דווקא בטנטרה. לא בתרגילי המין הוירטואוזיים, אלא דווקא בפילוסופיה. הטנטרה מלמדת אותנו שהעין השלישית רואה את האמת, רואה את הנסתר.
זה מביא אותנו לשאלה השניה מהפוסט הקודם

אגב, סוגיה אנרגטית: תורת ברסלב והקונדליני – מה אתה אומר?

מה אני אומר? לא נישאלתי שאלה גדולה מזו כל ימי חיי ואני לא יודע את התשובה. אני לא מכיר את תורת ברסלב עד כדי כך. אולי עוד שנים של לימוד ואני אוכל לספק תשובה מוסמכת לפי תורת ברסלב.
מצד שני, את הקונדוליני אני מכיר. היו לי חוויות קשות מאוד איתו.
אנחנו רגילים לראות את הקונדוליני כמודעות שמתרוממת, במקביל להתפתחות המודעות. המודעות מתחילה בקיום, ממשיכה להתרבות, לרגשות, ליצירתיות לשיתוף פעולה ומגיעה לנבואה ולאלוהות.
זה נתיב הקונדוליני.
אבל מה קורה אם יש שהמודעות שלו לא מתרוממת, שכבר מתחיל מלמעלה?
זוכרים את הספר "חולית" של פרנק הרברט?
אחותו של מואדדיב, עליה נביאת הפיגיון, נולדה עם ידע של מאות דורות של מכשפות. אצל רבינו הקדוש קרה דבר דומה, אך לא זהה. הוא לא נולד עם ידע, אבל נולד עם קונדוליני זקוף לאורך כל הצ'אקרות, ז"א אומרת שהמודעות, הייתה כל הזמן בעין השלישית. הוא ראה את האמת, את הנסתר.
כשמבינים את זה, מבינים את הצורה בה נכתבו ליקוטי מוהר"ן, הם אינם השתלשלות הגיונית של רעיונית, אלא פענוח של תמונות שנקלטו ממעוף הציפור של העין השלישית שהיא הצ'אקרה השישית, הנבואה.
את תמונות האלו, רבינו מתרגם לשפת האשליה, לכן קשה מאוד להבין את הספר ההוא. הוא לא נתפס, הוא הלם.
נחזור לעניינינו,
ברגע שרואים את האמת, השיטה הבודהיסטית, כבר לא נראית כל כך הגיונית, כי עיניינה הוא מלחמה במערכת המיינד-אגו וקשה מאוד להלחם עם מישהו שרוכב לך על הראש. אם תתן לו מכה, אתה יכול לפגוע בעצמך.
לכן הנקודות הטובות, באופן מוזר, יעילות יותר.
כי הן מלחמה של השכל בעצמו.

נראה לי שמיציתי להפעם.
שבת שלום.

מומלץ בחום


עכשיו חזרתי מהסרט לופר,
לא רוצה לקלקל לכם את ההנאה, אבל הוא מומלץ בחום.
אולי לא לאנשים מאוד רגישים שטרם מלאו להם שתים וטרם ראו את הרובוטריקים, אבל אחלה סרט.
אני יודע שברוס ויליס חוזר על עצמו במונוטוניות מאז מת לחיות, אבל אמילי בלאנט המקסימה מציגה בסרט זה משחק נפלא, באותו כישרון מרהיב שהיא הוכיחה ב"אהבת קיץ" וב"השטן לובשת פראדה".
חמישה כוכבים אמילי, לכבוד לנו.
בכל מקרה, מקווה שתספיקו לתפוס את הסרט בקולנוע, הוא מצויין והוא מציג שורה של בחירות לא פשוטות.
אמנם בדרך כלל, אנחנו לא בוחרים בין להרוג או לההרג, אבל גם לנו לעיתים יש פרשות דרכים, לא כולן מעשיות, חלקן נפשיות לגמרי וזה לא הופך אותן פשוטות יותר.
נגיד הדיון הזה. 
הוא לא נראה לכם מוכר מאיזה מקום?
לי יש דז'ה וו ממנו, בעיקר בזכות זה שאני דן בו בגילגולים רבים ודומים זה לזה להפליא, מאז חזרתי מהודו בפעם הראשונה בשנת 1997.
מאז הדיון מתגלגל ועכשיו רני בן נר מגלגל אותו והכל מכוונות טובות.
עכשיו, בואו נבין למה הדיון הזה חוזר חלילה.
הוא חוזר על עצמו כי, אנשים לא באמת משתנים.
הם מקבלים אורות ומתחילים לגדל פיאות וחלוקים ולומדים תורה גמרא ומרגישים הכי צודקים בעולם עד שהטריפ הזה עם הזמן דועך. לפעמים הוא דועך מהר לפעמים עוברות שנים עד שזה נגמר.
אז אנשים מתחילים לשאול "אולי נחזור ללמד רייקי? נוסיף לו מגו דויד ואת לוחות הברית , הוא יהיה כשר למהדרין."
"אולי נעשה יוגה יהודית? נפרדת כמובן ונגיד פרק תהילים בסוף."
או שהם עושים "ויפאסנה יהודית" , תהיה מה שתהיה.
אני לא מזלזל חלילה.
האנשים הם אנשים טובים והכוונות שלהם טובות והם לא חיים בקומונות ומתרגלים קונדוליני בעירום מלא, אלא מתחתנים כדת משה וישראל ומגדלים ילדים עם פיאות וילדות שמסתובבות עם גרביים בחמסין.
אני לא מזלזל באנשים, למרות שמה שהם עושים זה בולשיט גמור, אין בו שום דבר.
רייקי לדוגמא, זה שיא הטומאה, זה לינוק אנרגיה מהקליפות ויש לי חברים וחברות שהם מאסטרים ברייקי ואנשים דגולים ובכל זאת הם מתעסקים בזוהמה ושום הפרדה ושום מגיני דויד לא ישנו את זה.
לכן הדיון הזה חוזר וחוזר ועוד יחזור ואנשים יתבלבלו ויבלבלו אחרים עם הסיפורים האלו.
אני אף פעם לא התבלבלתי, כי האמנתי בבודהיזם ואני ממשיך להאמין.
אני מאמין שבודהא גילה את האמת , אני מאמין בשער ללא שער ובעשרת השוורים של הזן.
אני מאמין במה שאמר ג'ושו לפני אלף שנה כשאמר "שלושה ליטראות של פישתן לפניך, אלו קרובים והנפש קרובה יותר."
אני מאמין במה שבודהא אמר בדהמפדא "מכוח העצמי נגרם העוול, מכוח העצמי נוצר הסבל, מכוח העצמי ירחיק האדם עצמו מרע ומכוח העצמי האדם נגאל."
זאת האמת.
אומון אמר "נפש האני היא שורש הלידה והמוות והשוטים יכנוה האדם האמיתי." גם הוא צודק.
זו הלהבה הבודהיסטית הטהורה , שסידהרתא הצית ב"דרשת גן הצבאים".

העניין הוא ש… איך נגיד את זה בעדינות? האמת היא לא כל האמת.
לא שאני מנסה להחזיר בתשובה מישהו.
אני לא.
אבל בשבוע שהייתי באומן נתקלתי בקטע הבא מתוך שיחות הר"ן:

וַאֲפִילּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לֵידַע מִזֶּה
מֵאַחַר שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם
מַה צְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת ?
עַל זֶה צְרִיכִים זְכִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם
לִזְכּוֹת לֵידַע מַה שֶּׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת
אַךְ יִשְׂרָאֵל אֵין צְרִיכִים לָזֶה
כִּי כְּבָר הֵם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַתּוֹרָה

פשוט כך, בפרק נ"א
הקטע הזה הכניס אותי להלם, זה כאילו שרבי נחמן התיישב לידי על המדרגות בכנסיה ואמר לי:
"בסדר, היה איזה אחד גוי, בחור טוב. רצה להציל את העולם, ישב שש שנים על מסמרים, באמת ניסה.
ריחמנו עליו ןךא רצינו שימשיך לעבוד לשדים ורוחות וללכת על גחלים וכל זה.
אז עשינו לו ג'סטה, הבאנו לו אותה בהארה, נפקחו לו העיניים וקיבל סאטורי וקראו לו בודהא והיו לו תלמידים ששבנו מקדשים בתאילנד ומנזרים בטיבט ומה שלא תרצה. היום כבר עשו מזה כל מיני רפואות נפש וגישות פסיכולוגיות בחינוך וקונספציה חדשה בעיצוב חללים וכל זה.
אין ספק שהגויים הנחמדים עשו עבודה טובה בדרך כלל, אבל נראה לי שעדיף שתיכנס פנימה לשיעור בהילכות מאכלי עכו"ם, אולי תמצא סוף כל סוף את הדרך להכשיר את הגלידות האלו באומן. לא שאני כל מתלהב מזה שאנשים נוסעים שלושת אלפים קילומטרים כדי לאכול גלידה של גויים, אבל המשיח הולך להגיע וברור שהוא הולך לעבור באומן ומי יודע, אולי הוא גם ירצה לאכול גלידה בשביל איזה תיקון."
וככה נותרתי הלום, יושב על המדרגה ואמרתי לעצמי "אולי באמת כדאי שאני כבר אכנס פנימה. המשחק של הגויים החמודים מאוד נחמד, אבל הוא די חוזר לעצמו, ומי יודע? אולי אם אני אכנס פנימה יהיה גם כן סבבה וגם יחלקו משהו לאכול."
עכשיו נחזור לקטע של "לא להחזיר בתשובה".
אל תחשבו שזה פשוט.
זוכרים את "מעשה באבדת בת מלך"?
מסבירים לכם כל מיני רבנים שהנשמה שלכם נאבדה ועכשיו אתם במסע חיפושים אחריה.
שטויות, הנשמה בסדר גמור. אחרי שתמותו היא תחזור למעלה ותחליף חוויות.
אתם נאבדתם.
לא רק שאתם לא יושבים על המדרגה. רב האנשים בכלל לא יודעים איפה הם ואם הם יושבים או עומדים.
הרב ברנר פעם התחיל להסביר את המשפט הראשון מתוך "אבידת בת מלך" והוא אמר שכל העולם הזה נאבד.
פעם היה יקום מסודר ומאורגן וכל האנרגיות זרמו יפה ובהרמוניה, ורק איזה גוש קטן למטה נפל לתוך התוהו ובוהו וזו ספירת המלכות , שעליה נאמר "רגליה יורדות מוות".
אז זהו, שם בספירת המלכות אתם גרים, אנחנו גרים.
למי שחי בחושך, הלהבה של הבודהיזם היא אור גדול. היא אור מסמא. היא אור בשביל מי שכל חייו היה אבוד ואת האור קשה לעזוב. בגלל שקשה לעזוב, באמת לא עוזבים אותה, כל האנשים ההם.
הם לא עוזבים, כי מרוב שהם בחושך, הם שכחו את העיקר והעיקר שהאור הוא לא המטרה.
האור הוא כלי, כלי שמאפשר לך לראות מה העיניינים.
כלי שמאפשר לך לראות איפה אתה יושב והאמת היא שכל השנים האלו האלו הסתובבת על המדרגה בכניסה ועכשיו, אם אתה קולט את זה, אתה יכול לקום ולהכנס פנימה.

אולי יהיה משהו לאכול.

 

מבזק תיאולוגי קצר


דת חדשה קמה באזור הזה של המזרח התיכון בשנים האחרונות.
הדת שאני מדבר עליה , היא דת הקרליבך.
מביני עניין יטענו בצדק, כי הקרליבכים כבר מסתובבים בשטח הרבה זמן, אבל לדעתי לפחות, רק לאחרונה הם באמת התחילו לההתפשט באופן מטריד.
רבי שלומקה קרליבך , בעצמו , נשמתו עדן היה בהחלט דמות ראויה לציון, במיוחד בזכות זה שהוא הצליח לשלב בין סקס, סמים ורוקנרול לבין רבנות אורתודוקסית כמעט בלתי מעורערת.
ביחוד יש לציין לשבח את יחסיו הטובים, הלבביים והחברותיים עם בתי הכנסות הרפורמיים, בהם הופיע לא פעם ועם בני הקהילות הרפורמיות.
כל זה טוב ויפה וראוי, רק שהדת הקרליבכית המתפשטת, לא נבראה בצלמו ודמותו של מיסדה.
קודם כל, דבר מעניין הוא שהקרליבכיות חוצה את הגבולות המגדריים המקובלים בחברה האורתודוקסית. תחת כנפיה חוסים חרדים נורמטיביים למדי , בצוותה עם אמריקנים ביטניקים שהכיפה אצלם נמצאת בכיס, במקרה הטוב.
לכאורה, הגלובליזם הקרליבכי, לא צריך להפריע לאף אחד.
השאלה היא, ממה הגלובליות הזו נובעת.
אילו דברים עוד יכולים להיות משותפים לאברכים חרדיים ולקלי עולם?
הרמת משקולות לדוגמא.

תיכף נחזור לזה.
אם נסתכל על התופעה הקרליבכית מבחינה התנהגותית, אנחנו נשים לב לכפיתיות מסויימת ביחסיה עם הסביבה.
כל זמן שהקליבכים מנהלים את תפילותיהם בצורה מאורגנת ושם הם קופצים ומרקדים ורוקעים ברגליהם ומוחאים כפיים , נראה שאין מה לבוא אליהם בטענות. התנהגות דתית מגוונת , היא דבר לגיטימי, כל זמן שאינה מזהמת את הסביבה.

הבעיה עם הקרליבכים, לפחות אלו שאני מכיר , זה שהם לא שומרים את הדילוגים שלהם למינייני קרליבך. גם כשהם מגיעים לבית כנסת נורמאלי , הם מתעקשים להתפלל כמנהגם , מתוך תקווה מטופשת , שיתר המתפללים יראו לפתע את האור ויתחילו לפצוח בפצחים. ההתנהגות הזו, קודדם כל סותרת את השולחן, אם זה עדיין מעניין מישהו, חוץ מזה היא לגמרי לא חיננית ונעימה.
יש כאן את האנרגיה הזו שהקרליבכים מפיצים סביבם, אנרגיה בסגנון של "התפילה שלכם צריכה להיות עליזה יותר!"
אני מכיר את האנרגיה הזו עוד מפונה:

You are not playful enough

No shit.
זה מה שמחזיר אותנו להנפת מישקולות , או להתבודדות שאינה כהוגן, או לריצה למרחקים ארוכים.
כל אלו פעילויות שמעיקרן הן חיוביות. טוב לעשות ספורט, טוב לרקוד. בוודאי טוב להתבודד. כל אלו פעילויות אותן הגדיר האר"י הקדוש כ"אור חוזר", שהוא הביטוי הרוחני של שאיפת הנבראים להכלל בחזרה בתוך המהות האינסופית שיצרה אותם.

אבל
האור החוזר לא נשאר בטהרתו, בדרך כלל.
ברגע שהאגו משתלט עליו, הופך הטקס לחלק מהאישיות וכך הוא למעשה מרחיק את האדם ממהותו האמיתית. את התופעות האלו מכנה רבי נחמן מרסלב "כוח המדמה" , כלומר כוח שמסתיר מהאדם האמת ומציג בפניו תבנית דימיונית. בגרעין הדימיון קיימת איזושהי מציאות. כמו שבתוך התרבות המפגרת של אהדת הכדורגל ישנו גרעין קטן של אהבת התנועה והמרחב, כמו שבדת הקרליבכית המעצבנת , על כירכוריה וקפיצותיה שמזכירות פיצוח אגוזי קוקוס, ישנה נימה שקופה של יצירתיות , השראה ושמחה. לכן אומר לנו רבינו הקדוש כי רוב רובו של "המדמה" הוא רע ובכל זאת יש בו משהו , קמצוץ מן הטוב.

לכן אני מציע לאותם אלו שכל כך מעריכים את קרליבך, שבאמת יאמצו את התכונות הנערצות שלו. את הקוליות , את הפתיחות , את המתינות, את אהבת החיים ואת הפלוראליזם ולהניח לכל הניסיונות לכפות תפילות צןןחניות על הסביבה.

הלם למערכת

אתמול ניגש אלי מישהו וסיפר לי שהוא קורא את הבלוג.

איזה הלם, פעם ראשונה שזה קורה לי. לא רק שניגש אלי קורא, אלא שהוא אפילו היה חרדלון. מין משהו כזה בשנה ראשונה באחד ממעוזי הכיפות השרוטות.

בחיים לא הייתי מדמיין שחרדלים ניקראו אותי. מילא חרדים שהולכים לאותם מקוואות כמוני, מילא מזרוחניקים שהולכים לקאנטרי ורואים טלביזיה, מילא רוחניקים שמדברים באותו סלאנג צ'אקראלי מאוס, אבל חרדלים? מה לי ולהם?
לכן החלטתי להצדיע לכל קוראי החרדלים , כן ירבו וימלאו את הארץ , ולהציג כאן קטע שצילמתי מההופעה של סיני תור.
את סיני תור אני מאוד אוהב. קודם כל הוא פרפורמר מעולה וחץ מזה הוא דוגל בשיוויון בין המינים.
הוא מגדל פאות מתנפנפות כמו המעריצים שלו וחובש סמרטוט על הראש כמו המעריצות שלו. אכן אדם כלבבי.

אני מקווה שכל החרדלים כאן נהנו והחרדליות כמובן. אלוהים אוהב אתכם.
מה שבכל זאת רציתי להגיד לקוראי החרדלים זה דבר פשוט.
כל זמן שאתם איכשהו אדונים לחייכם,
כל זמן שעוד לא בינתם בית בהאחזות נווה מסטיק בוזוקי ד'
כל זמן שעוד לא התחתנתם עם תהלל גאולית רוזנדאנץ , אחייניתו של הרבשב"ץ מישיבת נווה אמיצים
כל זמן שעוד לא ילדתם את עמיצור, פדהצור, הילולית שירה ואת יונת מרחבים,
כל זמן שהכל עוד יכול בסדר
סעו לפונה, סעו לאושו

צאו לדרך

משיח באמריקה


לפני יומיים , שאלה אותי מישהי איפה המשיח. אמרתי לה שהוא באמריקה , אני גם לא יודע למה.

במחשבה שניה, עושה רושם שבאמריקה קורים עכשיו הרבה דברים טובים. אנשים שומעים מהצדיק, אנשים חושבים על הגאולה ועל בית המקדש. גם החסידות יוצאת מהגטו המסורתי שלה ומתחילה להתפשט באוכלוסיה הכללית. זה מדהים.

למה נזכרתי בזה? כיבאופן בלתי מתוכנן למדי , הגעתי אתמול ליריד פסח בישוב "מבוא מודיעים".

באופן תיאורטי , הייתי צריך להרגיש מאוד נוח במקום בו חרדים מבני ברק חוגגים את פסח בצוותא עם בחורות בגופיות ופירסינג , אבל אני פשוט לא כל כך מת על אמריקאים. אני תמיד מרגיש לידם שהם מסתכלים עלינו כאילו אנחנו ילידים באיזו מדינה אפריקאית פראית והם התיירים המערביים השמנים שבאו להצטלם עם הגורילות.

אני יודע שאם אני אגיד את זה לאיזה אמריקאי , הוא ישר ייעלב ובמבטא המחריד שלו, הוא יבטיח שכולנו יהודים ויש לנו שותפות גורל והוא כל כך שמח לעזור לבנות כאן את ארץ הקודש ובלה בלה בלה . אבל מה שהאזניים שומעות זה דבר אחד ואילו הלב שומע מהאמריקאים משהו בסגנון "איך אפשר להשיג מקדולנלד נורמאלי בחור המסריח הזה."

טוב, אז כמה זמן הסתובבתי שם , אחוז שרעפים וקבס קל , עד שהתרגלתי לאווירה ופשוט התחלתי להנות.

תראו , נכון שאצל האמריקאים המחרים יקרים מדי והחיוכים מתקתקים מדי והם פשוט נראים קצת יותר מדי יהודיים כאלו וכל העיסוק הדתי תיאולוגי שלהם הוא כזה שמנמן ו"חוויתי" וחולמני וכאילו לא ממש רציני ומחוייב , אבל אתם יודעים מה? העיקר שאין פנאטיות .

העיקר שכולם חרדים ופריקים , גברים , נשים וילדים יכולים לשבת ביחד לכרסם מצות בלי פאשקווילים ובלי אוי ואבוי , ובלי להלחם נגד הטומאה ונגד הפריצות ובלי להחתים עצומות ולעשות הפגנות והתווכח ולהשתולל ולהתפרע.

זה מה שעושה המשיח באמריקה , יוצר את הבסיס החברתי ממנו ניתן יהיה בסופו של דבר לצמוח צמיחה רוחנית , בלי להשקיע משאבים במלחמות היהודים.

אבל במי אני משטה בעצם? אני הולך לאמריקאים ונהנה לראות את הנערות המקועקעות ואת הבת שלי , פאר החינוך החרדי , שמשתלבת כל כך יפה בשיעורי יוגה לילדים , ואת הרוכלות בתמציות טיבעיות שנראות כאילו יצאו עכשיו להפסקה ממרתון מדיטציות בבודהא הול.

אז אני הולך ונהנה ומקלל בקול רם את הפנאטים המדובללים ואת הקנאים מגלגלי העיניים ממאה שערים , שחיים בפרימטיביות שטופת מוח וחושבים שכל דבר הוא "מזימה ציונית", וכל מה שאין עליו חותמת בד"ץ הוא טומאה וכפירה ואז אני כל כך שמח בחלקי עד שאני ממהר להתגנב בלילה למאה שערים, כדי לבצע את ספירת העומר אצל אנשים שיש להם מושג בזה.

כן ככה ספרנו את העומר אתמול.

נכון שאני ממש צבוע?

ברגעים כאלו , אני נושף בחוסר אונים ומייחל שהמשיך כבר יעשה טובה ויגיע. בכל אופן , מה שהרב ברנר אמר לגבי ספירת העומר זה כזה דבר.

הוא התייחס לשתי נקודת , אחת זה "ממחרת השבת" כלומר הספירה מתחילה מהפסגה הרוחנית של הגאולה ויציאת מצריים והדבר השני הוא "העומר" עצמו שהוא מאכל בהמה. אז אנחנו מתעסקים כאן "בבהמיות" , כשאנו עומדים מול כוחו העצום של האל שהוציא את בני ישראל מהשיעבוד החומרי והרוחני הכי גדול.

כך שהמסקנה הסופית מספירת העומר היא שלא משנה באיזו תת רמה אנחנו מצויים ,עדיין אנחנו יכולים להגאל.

אנחנו והאמריקאים.

יאללה, מועדים לשמחה.

יהדות הדיאט


כשהייתי צעיר , אני זוכר , שמה שהיה בשוק היה דיאט יהדות.

היה את הרב קרליבך עם ניגונים וקפיצות ו"אהבת ישראל" והיו בני עקיבא עם "תורה ועבודה" והיו שליח חב"ד עם בדיקת מזוזות והנחות תפילין ושנים עשרה פסוקים. הכל היה מתוכנן בשביל אנשים שהיה נחמד להם עם קצת הממממממ "מסורת" ו"יידשקייט" ו"פרקי חזנות" והדברים האלו שהיו עוברים לידך ומפיחים קצת חיים בשנות השמונים המתות האלו.

ככה זה היה , עד כמה שקשה להאמין , הדתיים היו דודו פישר וזבולון המר שהופיעו בטלביזיה החד ערוצית פעם בחודשיים , ושיחקו במגרש של הגדולים על תקן נבחרת הנוער.

אבל השנים האלו מאחורינו , לגמרי מאחורינו.

היום אפשר לקבל את החומר האמיתי , הגולמי , הבלתי מעובד והבלתי מסונתז ואפשר לקבל אותו יש לוורידים , את כל השחור משחור הזה ישר ממאה שערים בכינון ישיר אל גזע המוח.

כן , היון זה כבר נורמאלי , זה כבר בסדר להזרק מדי פעם אל עולם של יהדות עבודת יד , אורגינל ללא חיקויים.

קבלו בבקשה את הרב ישראל מאיר ברנר בהילולת רבי נתן במחיאות כפיים סוערות ותבינו על מה אני מדבר.

 

שימו לב שלידו יושב הצדיק , הרב אלכסנדר קנפלר.