ברלנד רואה טלביזיה


ביומיים ומשהו האחרונים, מטמטמים אותי כל מיני אנשים ושואלים אותי מה אני אומר על הסיפור של יובל דיין.

לא רוצה להגיד.

אני לא כותב על אנשים שאני מכיר ואם אני כותב עליהם, אני כותב כשאני רוצה, לא בגלל שאנשים רוצים לשמוע רכילות.

אז אני לא אכתוב על יובל שום דבר.

אני אכתוב על עצמי, תבינו מזה מה שתרצו.

חזרתי מהודו בשנת 1997, והיו לי שם הצלחות, הישגים עצומים וכשחזרתי לארץ זה המשיך. הזמינו אותי לעשות כל מיני דברים, דיברו איתי מלא אנשים.

אבל זה לא נראה לי.

זה לא מה שרציתי.

אני אף פעם לא הייתי בקטע של לנסות למכור את האמת לאנשים, כי זה לא עובד. כדי לזכות באמת, צריך לצאת לבד, צריך לצוד אותה, צריך לחפש אותה.

אם אתה קונה משהו, הוא באמת שלך וברוב המקרים, אתה לא כזו מציאה, אתה לא בכזו רמה שאתה יכול באמת לקנות את האמת, אז מה שאתה קונה קונה בדרך כלל זה או מילים יפות או מילים מכוערות או בלונים שכתוב עליהם טיסה נעימה.

רגע, מה זה? על זה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה בלונים?

כן, אני מבין, צריך לשמור על הרמה של הבלוג הזה בשפל המדרגה, אבל עדיין.

הנה בלונים.

זה נראה יפה, זה נראה נוצץ, זה צבעוני , אבל זה לא מחזיק מעמד.

אז אני מכיר אנשים מדהימים שחיים ככה מלמכור בלונים, מה הכוונה? סדנאות, קורסים, הרצאות, טיולים רוחניים, מה שתרצו. אבל זה בלונים, זה נראה יפה, אבל זה אף פעם לא יכול להניף את התלמיד מעל לרמה שלו.

בשביל זה, יש צורך בעבודה עצמית, ואת זה אין לאנשים שבאים ללמוד. הם לא באו לעבוד, הם באו לקנות.

אז חזרתי מהודו והכל היה בסדר ומדי פעם יצא לי לשמוע על אנשים שעשו כל מיני דברים בהודו, היו אצל הגורו, היו בפונה, עשו ויפאסנה בדרמסלה ובסופו של דבר חזרו בתשובה.

אז היה לי משפט קבוע שהייתי אומר כשהייתי שומע את זה.

"אחד אחד נופלים הפירות הזוהרים מהעץ הגבוה של המערב"

זה ציטוט, לא זוכר של מי.

עברו הרבה הרבה והתחלתי למצוא את עצמי בברסלב, באומן ובעיקר ובפרט במאה שערים.

ואנשים אמרו לי "הנה גם אתה נפלת"

ואני עניתי "לא נכון".

אני לא נפלתי משום עץ. אני מחפש את האמת, אני מוצא אותה, אני חושף אותה, אני רעב לה ומצאתי אותה במאה שערים, כמו שמצאתי אותה במקומות אחרים. לא שבמאה שערים יודעים את האמת. לא יודעים, אין להם מושג.

לא שהרבנים שם מציעים את האמת.

הם לא. הטובים בינהם, חיים בפחד, בפחד עצום. כל הזמן מפחדים, כי הם מרגישים איכשהו שהם נמצאים ליד משהו חי והחיים מפחידים.

אבל אני חיפשתי ומצאתי, מצאתי את "בית העבדים", מצאתי את רבי נחמן, לא רבי נחמן "מתקן הנשמות", שהוא המצאה של מחזירים בתשובה מנוולים.

את רבי נחמן האמיתי, הציני, המעונה, הערמומי.

אושו, ב"כשהנעל מתאימה" אומר דבר עצום

הוא אומר שם שהאדם הנאור אינו מורד. הוא מבין שיום אחד משחקים שש בש ולמחרת משחקים פוקר.

אפשר להפסיק עם התמונות האלו? אנחנו משתדלים לדון כאן בנושא רציני, שבגללכם כבר שכחתי מהו.

אה, מאה שערים. שיחקתי את המשחק של מאה שערים כמה זמן וברגע שיכולתי הסתלקתי משם.

מקום מאוד קשה, מאה שערים, אין שם עתיד, אין שם גם עבר. זה מין הווה אפל ומטורף ואינסופי.

זה לא ש"טעיתי". צדקתי. הייתי כמה שהייתי צריך להיות וברגע שמיציתי, המשכתי הלאה.

יש מקומות יותר נחמדים….

לא לא לא! עכשיו אני קובע את התמונה.

הנה

לא, לא, לא. זה לא באוסטרליה. לא, אחותו של מוקי לא עבדה שם. לא יודע איפה היא כן עבדה, אבל שם זה לא.

זה באוקראינה, אחלה מקום.

אני מקווה לנסוע לשם, ברגע שאני אמצא עם מי.

מה הכוונה, זאת לא התמונה הנכונה?

מה התמונה הנכונה?

די, נמאס לי, אני קורא עכשיו למשמרות הצניעות, יש לי עוד קשרים.

רוצים לראות?

אני אכתוב משהו על ברלנד וכולם ירוצו הנה כמו כלבים.

הנה, "ברלנד רואה טלוויזיה"

ראיתם? הוא רואה טלוויזיה. הנה הוכחה.

לא יודע איזו טלוויזיה יש לו, מאיפה לי לדעת?

איזה משמרות צניעות שאתם? חשבתי שתגיעו ותתחילו לשרוף דברים.

מה זאת אומרת "מדפיסים לו את הטלוויזיה"?

איך מדפיסים טלוויזיה?

אתם הולכים לברר?

מה אני אגיד לכם, הייתה לי הצלחה במאה שערים. הייתי מקבל טלפונים מרבנים כאלו שלא תאמינו.

בעלי תשובה לא סבלו אותי. לא סובלים אותי עד היום. הם שלושים שנה קמים בנץ ומגדלים ציציות ואז רואים את הקנואים שלא משתינים עליהם, לוקחים אותי לראות את השיפוץ החדש בקלויז.

"נו מה דעתכם?"

לא ביקשתי את זה, לא רציתי את זה, אבל היו קטעים.

נגיד לפני שנה וחודשיים בערך, קראו לי לתת חוות דעת הנדסית על המשרדים החדשים שבנו בחצר הקדמית של הציון.

אמרתי להם שלא נראה לי שזה יחזיק בשלג, אבל זה כל כך זול שהם יוכלו לבנות שוב.

מה אני אגיד לכם? ברוך שפטרנו.

הקיצר הדובר, לא נפלתי משום עץ.

קרלוס קסטנדה בספר "מציאות נפרדת" מדבר על שלושה סוגים של מהויות.

הראשונה: מה שידוע.

השניה: מה שאפשר לדעת.

השלישית: מה שלא ניתן לידיעה.

אני מקשר את החלוקה הזו לסיפורי מעשיות.

"מעשה באבדת בת מלך" זה ברמת מה שידוע.

"בת הקיסר" , הוא קשה, אבל אם ממש ממש מתאמצים, אפשר לדעת.

"נחיגר" הוא ברמה השלישית. אין לי שום מושג מה זה הסיפור הזה. שמעתי הרבה הסברים, גם כתבתי כמה, כולם לא נכונים. אף אחד לא יכול לדעת.

דבר אחד אני זוכר, ישנו שם האילן.

ישנו שם עץ, עץ שעומד, גבוה ורם.

אין לאן ללכת


היי אהובים ואהובות.

היי מקסימים ומקסימות.

אני רוצה לדבר קצת על סיפורי מעשיות של רבי נחמן. אני יודע שאני לא פונה אל הקהל הרחב , זה ברור לי.

מצד שני, אמר כבר אושו, מספיק עם אחד מעשרת אלפים מבין אותי.

אליו, אליה אני פונה.

זה לא חומר קל, זה לא משהו אינטואיטיבי , זה לא משהו שאתם מכירים מהחיים. בשביל דיון כזה, צריך להיות קצת מעבר, אולי להיות רגיל לטרמינולוגיה הגבוהה , המדוייקת והעדינה.

אני רואה שמספר הכניסות לבלוג יורד. כבר תהיתית עד כמה נותר לו מקום בנסיבות שנוצרו, אבל אני לא מתכוון לנסות להפוך אותו רלוונטי יותר לציבור הרחב, לא בשלב זה.

אני מתכוון לעשות ההפך, לדבר אל המעטים שכן קוראים, שמשתדלים להבין, שמתאמצים להגיע. אני לא רוצה להגיע למצב שדווקא הם, דווקא אתם ואתן , תהיו במצב של מבוי סתום.

תרצו להתקדם ולא תראו המשך לדרך.

מוטב היה אולי, לקיים את העברת הידע הזו פנים אל פנים באיזה מקום.

זה מה שאני עושה כשאני צריך ולא תמיד אני מצליח, אבל זו דרכי. מצד שני, אין לי מושג איך לעשות את זה, אז אני אמשיך כאן. כאן בבלוג, זה המקום היחידי וזה שווה את המאמץ.

עד כאן הקדמה.

מה הם "סיפורי מעשיות"? אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים את הספרים אנחנו קוראים את המילים, אבל אין לנו תשובה מוסמכת ומבוררת במה בדיוק מדובר.

זה לא בידור, זה לא חינוך, מה זה בדיוק? מה הכוונה בהדפסתם? מה הכוונה בכתיבתם?

אנחנו לא ממש יודעים.

זו גם כן התחלה טובה.

לכן אנחנו יכולים לענות על השאלה באמצעות תשובה לשאלה אחרת והשאלה האחרת היא, מה היינו רוצים שסיפורי מעשיות יהיו, איך היינו מצפים מרבי נחמן מברסלב לעזור לנו, היום , עכשיו, בבתים, במוסדות וברחובות.

אם היינו יכולים לדבר עם רבי נחמן, כשאנחנו יודעים שיש ביננו הבדל עצום של זמן ומרחב, מה היינו מבקשים ממנו שישלח לנו?

אולי איזה יועץ סתרים? אולי איזה אורקאל משוכלל, או איזה מלאך שומר שיספר לנו תמיד מה לעשות ואיך להתקדם.

זו התשובה שאני מציע.

"סיפורי מעשיות" הם יישות, ובתור יישות יש להם השפעה על התודעה שלנו, בתנאי שאנחנו מאפשרים להם לפעול.

וככה הם מסייעים לנו, מייעצים, מלמדים ומחנכים, הם עוזרים לנו לעזור לעצמנו ובזה כוחם.

אבל דבר אחד אנחנו צריכים לזכור, סיפורי הם דינמיים, הם מתארים קיום רב שכבתי ומשתנה, אם נתכוון אליהם, הם יכוונו את עצמם אלינו , אבל לא שוכבים בארון בלי הכרה ומחכים שנבחן אותם. עד כמה שאנחנו חיים , הם חיים יותר ואנחנו צריכים להפקיד בידם את ההגה של חיינו , על מנת שיוכלו לכוון אותנו.

סיפורי מעשיות הם לא ספר רגיל, הם לו "עצות מבוארות", לא ולא תודה. הם יישות חיה ואנחנו צריכים לתת להם את המרחב.

עכשיו צריך לשים לב.

כדי לתת כוח לסיפורים, כדי ליצור ישות, צריך איזה תהליך.

קשה לדבר על זה.

אבל אנחנו יודעים שישנן יצירות שלא עושות הרבה רושם וישנן כאלו שהן אופנתיות תקופה קצרה וישנן כאלו שמוצאות לעצמן חוג מעריצים נאמן שהוגה בהן ועוסק בהן תקופות ממושכות.

וישנן יצירות שהן בנות אלמוות.

מה הסוד?

יש אנרגיה מסויימת שכמוסה בתוך היצירה ודרך היצירה היא שולטת באנשים דור אחרי דור.

יצירות בנות אלמוות הן דבר גדול, אבל סיפורי מעשיות של רבי נחמן, הם יותר מיצירות בנות אלמוות. לא רק שהם ידועים ומסופרים במשך כל הדורות. הם גם יכולים לפעול ולהשפיע במידה מסויימת.

אפשר להניח, שלפחות חלק מהכוח שנמצא בסיפורי מעשיות, נובע מעיקרון שמתואר בספרות הברסלבית שנקרא הסתרה בתוך הסתרה.

כמו שנגתב בליקו"מ תורה נ"ו

וְתֵכֶף, כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך נִסְתָּר שָׁם
עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְהַפְּכָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַהַסְתָּרָה
וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּעַת

ז"א, באמצעות איזשהו מנגנון שנקרא "הסתרה בתוך הסתרה", אפשר להעביר "דעת". כשרבי נחמן משתמש במושג "דעת" הוא אינו מתכוון למידע, אלא לתבונה, תבונה חיצונית שמסייעת לאדם, כמו שאמרנו.

אז איפה קיימת "דעת" בסיפורי מעשיות? נלך לפי שיטת רבי נחמן, ונמצא את ההסתרה בתוך ההסתרה.

אמרנו שהמעשיה של אבדת בת מלך, מתארת את עבודת האדם בעולם הזה. למעשה הייתה לנו טענה מסויימת לגבי סוף המעשיה:

וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה
וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת שכר לו חדר באיזה בית מלון
כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם
כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ
וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ

מה שאמרנו, הוא שישנה סיבה שרבי נחמן לא מספר לנו, איך השני למלכות מוציא את בת המלך והסיבה היא, שזה לא משנה, כי מה שעובר את מה שעבר השני למלכות ממילא, יבין מה לעשות.

זו הסתרה אחת.

אבל האמת היא, שאם אנחנו מסתכלים על האופי של הפעולות של השני למלכות , אנחנו רואים שאותו מסע של שנים, אינו משקף פעולות אנושיות בעולם הנמוך, אלא רק התעסקות רוחנית מאוד עדינה בעולמות העליונים.

זו כבר הסתרה בתוך הסתרה. אתה מדבר על דבר אחד, ומתכוון לדבר אחר.

מצד שני, במעשיה השניה , מספרים לנו שמדובר בפעולת העולמות העליונים על העולמות התחתונים ושהקיסר מסמל את האריך אנפין בקבלה והמלך את זעיר אנפין וכן הלאה וכן הלאה.

זו הסתרה אחת.

אבל אם אנחנו מסתכלים על אופי הפעילות במעשיה השניה, איך שבת הקיסר בורחת ושודדת ורוצחת וזוממת , אנחנו לומדים שלא מדובר בפעילות רוחנית בעולמות העליונים, אלא על פעילות פיזית בעולם התחתון , תרתיי משמע.

אז הנה ההסתרות בתוך ההסתרות.

מה חסר לנו בפאזל? חסרה לנו הדעת.

טוב, דעת זה דבר דינמי. אני לא יכול לכתוב אותו באינטרנט, אז אני אנסה להדגים אותו.

נניח שלמדתי היטב את שתי המעשיות ונניח שאפילו גיליתי את ההסתרות בתוך ההסתרות.
איך עכשיו אני עונה על השאלה הגדולה "מה לעשות? לאן רבי נחמן מציע לי ללכת, לכיוון של המעשיה הראשונה או לכיוון של המעשיה השניה?"
זו שאלה אמיתית, זו שאלה פרקטית , מחר בבוקר האם אני הולך לדיזנגוף או הולך לקדיתא.

warrior-princess-4649

אז רבי נחמן נותן לנו תשובה, מדוייקת, גלובלית ומרושעת.
התשובה שלו היא המעשיה השלישית, ומהי התשובה? החיגר, הוא לא יכול ללכת וגם אתה וגם אני וכולנו לא יכולים , אנחנו חיגרים.

ההחלטה, קדיתא ארו דיזנגוף, לא באמת נמצאת בידינו, כמו שהחיגר נישא על העגלה והוא לא שולט עליה, ככה גם אנו, נישאים ללא יכולת לבחור באמת.

אבל יש לתשובה הזו עומק נוסף .
מי נראה כמו חיגר?
buddha
נכון, בודהא.
ראיתם אותו פעם עומד?

שימו לב לדבר מדהים.
מכירים את הקטע הזה במעשיה?

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁכָּלָה וְלא הָיָה לוֹ לֶאֱכל, יִשֵּׁב עַצְמוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת ,וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מֵהָעֲגָלָה לֶאֱכל עֲשָׂבִים, וְהָיָה לָן יְחִידִי בַּשָּׂדֶה וְנִפְחַד וְנִטַּל מִמֶּנּוּ הַכּחַ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל אֲפִילּוּ לַעֲמד רַק לִרְחֹשׁ [לזחול] וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹתָיו וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט וְלֶאֱכל הָיָה. אוֹכֵל שָׁם וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁכָּלָה הָעֵשֶׂב סְבִיבוֹ עַד שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לְהוֹשִׁיט הָיָה מְנַתֵּק עַצְמוֹ לְהַלָּן וְאָכַל שָׁם, וְהָיָה אוֹכֵל הָעֵשֶׂב אֵיזֶה זְמַן פַּעַם אֶחָד בָּא לְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁעֲדַיִן לא אָכַל עֵשֶׂב כָּזֶה וְהוּטַב בְּעֵינָיו אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אוֹכֵל זְמַן רַב עֲשָׂבִים וְהָיָה מַכִּיר בָּהֶם וַעֲדַיִן לא רָאָה עֵשֶׂב כָּזֶה וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ לְעָקְרוֹ עִם שָׁרְשׁוֹ וְהָיָה תַּחַת הַשּׁרֶשׁ אבן טובה

כאן משליך את עצמו החיגר מהעגלה. למעשה זה הדבר היחיד שהוא יכול לבחור. או להשאר ולמות או ליפול ולזחול ואז הוא אוכל עשבים ומוצא עשב מיוחד ומוצא בשורש של העשב יהלום.

איפה יש לנו עשב עם יהלום, גבירותיי?

אום מאני פאדם האם. "היהלום נמצא בלוטוס", זו המנטרה המרכזית של הבודהיזם ורבי נחמן מכריז אותה, כשהחיגר שולף את היהלום משורש העשב.

אז כבר הכל מסתדר, ברגע שהוא מוציא את היהלום, הוא יכול להגיע לכל מקום.
אבל מה המשמעות של היהלום והעשב? בבודהיזם זה פשוט, הלוטוס מסמל את המדיטציה והיהלום מסמל את האלוהות.

זאת אומרת, רבי נחמן אומר לנו שאין לנו לאן ללכת. הדבר היחיד שאנחנו יכולים זה ללמוד בבודהיזם, לתרגל מדיטציה ואז נראה כמו שהסביר לנו אושו ב"ספר הכתום" שהמדיטציה מעלימה את הבעיות.

אתה לא בורחח מהן, בהקיום שלך הוא ברמה כזו של מודעות, שהבעיה נמוגה.

זה הסיפור של החיגר. אין לאן ללכת, אין מקום אחר.
הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, זה לזרוק את עצמך מהעגלה. העגלה היא התלות שלך באחרים , התלות שלך בקונספציות. מה שמוביל אותך ומה שמוליך אותך זו העגלה וממנה אתה צריך להשליך את עצמך.

ברגע שתעשה את זה, תצעד בפעם הראשונה לתוך העולם של בודהא, של אושו, של רבי נחמן.
זו אותה מודעות, זה אותו בנאדם.

יאללה.

לב הממלכה


יבורך אדון האור

טוב, הרבה זמן מאז הפעם הקודמת שהתראינו, ואני מתנצל, אבל העניין שחזרתי קצת ללמוד באוניברסיטה ופשוט אין לי זמן להפיל כאן פוסטים של אלף מילים.

אז משהו קטן הפעם, קטן וחמוד.

אוקיי, כל השנים היינו לומדים עם הרב ברנר בבית הכנסת באר שבע, בשכונת בית ישראל.

אז לפני שבועיים, גירשו משם את כל הלומדים והמתפללים, כי רוצים להרוס את בית הכנסת ולהפוך אותו לאולם שמחות. אמנם מדובר ברכוש ציבורי, אבל באזור בו שולטים הבדצים, זה חזון נפרץ שחומסים רכוש ציבורי והופכים אותו למקור הכנסה פרטי.

טוב, לא רק שם זה נפוץ, אבל שם פשוט נורא בוטה.

אז אני נורא אהבתי את בית כנסת באר שבע, אבל הייתה לי איתו בעיה אחת. אני תמיד אומר שאני לומד את תורת ברסלב במאה שערים ובאמת ככה זה נראה, אבל בית כנסת באר שבע, עם כל הכבוד, לא באמת נמצא במאה שערים.

אמנם האיזור הזה של רחוב זוננפלד נכבש על ידי הבדצים, כבר לפני עשרים שנה לפחות , אבל זו עדיין שכונת בית ישראל, שהיא שכונה גרועה מאוד, ובכל זאת היא לא מאה שערים.

בקיצור, גירשו את כולם, גירשו את המתפללים , גרשו את חסידי ברסלב, גרשו את הרב, גירשו וגירשו והם ברחו.

לאן הם ברחו? למקום שנקרא מדרש יקותיאל, מין חור טחוב ואפלולי שנראה כמו מחסן מהמאה ה19 ונמצא במבוי הסתום של רחוב זכריה הרופא , בערך עשרים מטר מהמדרכה של רחוב מאה שערים, פינת יואל חבקוק.

מדרש יקותיאל

אז לפחות עכשיו אני יכול להגיד שאני לומד ברסלב במאה שערים, בלי שמץ של נקיפות מצפון.
מצד שני יש לי בעיה אחרת.
כבר כמה שנים שאנחנו לומדים סיפורי מעשיות, ובדרך כלל כשאני נמצא בשיעור, אני מסכם את הרעיונות שהרב מעביר ועושה את זה על המחשב הנייד וכבר כתבתי המון ואלו דברים נפלאים. הלוואי שפעם יצאו לאור בצורה מסודרת.

אז בפעם הראשונה שהגעתי ליקותיאל הזה והייתי בשיעור, פשוט לא הייתי מסוגל להוציא את המחשב. משהו באווירה הזו, הצרה , החונקת, המעיקה של מעמקי הגטו הקנאי, משהו ריפא את ידי.

ישבתי המום ולא הבנתי.
ואז נזכרתי בקטע הזה משר הטבעות.

cyk

אתם זוכרים בטח. פרודו מגיע לבית ההמלאכה של השר האפל, והוא מנסה להשתמש בכוכב שנתנה לו מלכת השדונים, אבל הכוכב לא מאיר, הוא לא מסוגל לחדור את העלטה בלב הממלכה השחורה.

כך גם אני הרגשתי אז, בלב הממלכה השחורה.

אבל זה נגמר, טפו טפו, אתמול הייתי בשיעור וכתבתי והיה לי כיף.
כמו שאמר כבר רבי נחמן, אין יאוש ואם יש, אז לא נורא.

יאללה, זו האוניברסיטה שמתקרבת.
הנה שיר ששמעתי אתמול אחרי תקופה ארוכה.

יום טוב

סוד הפצצות הישנות


היי מתוקים, שלום מתוקות.

מקווה שהכל בסדר.

לא יצא לי השנה לנסוע לאומן וזה לא אסון.

שווה מדי פעם, לא לנהור עם העדר.

וחשוב לזכור ולהזכיר שאנחנו בעד אומן, בעד הצדיק, בעד ראש השנה ואפילו בעד האוקראיניות , כל זמן שהן נראות טוב ומתנהגות סביר.

אנחנו לגמרי בעד הכל, עם כל זה לא יצא לנו השנה.

מה שכן , אשתי נסעה וזה מצויין. לא שרציתי להפטר ממנה, בכלל לא.
אממה, תארו לעצמכם את פרצופו המטומטם, של החרדי הפוץ שישאל אותי אם הייתי באומן בראש השנה ואני אענה לו "לא אבל אשתי הייתה"
איזה הלם הוא יחטוף, הקופיקו?
gazy
ימחק לו את החיוך, הא?

טוב, בהזדמנות חגיגית זאת הייתי רוצה לברך את רבני הציונות הדתית.
על מה הייתי רוצה לברך אותם?
השנה הם הצליחו לשלוט בעצמם ולא כתבו נגד העליה לרגל אל רבי נחמן.
אפילו האתר החרדלי המתועב "סרוחים" סתם את לועו המאוס, אבל הוא באמת עשה את זה סתם כי הוא חשב שזה ליקוק לחרדים ולא מגיע לו קרדיט.

לגבי יתר הרבנים , אני מקווה שהם פשוט הבינו, שמי שנוסע לאומן, לא שם עליהם ומי ששם עליהם, פשוט לא נוסע.
זאת לא האוכלוסיה שלהם.
תלך אצל לנדא, תלך לשיינר ותגיד "הייתי בשיעור אצל הרב אריאל." ישאלו אותך "אריאל אטיאס?"
הם לגמרי לא בעסק, האנשים האלו. עזבו אותם.
ואני אומר יותר מזה.
רבנים צריך להעריך על שתיקתם, לא פחות מעל דבריהם.חכמים היזהרו.
אז סבבה, כל החבר'ה הטובים והפחות טובים, דממו הפעם. גם הרב אריאל, גם הרב לאו, גם אבינר, גם מלמד, גם הרב שרלו.
אני לא מצפה מהם שיבינו בברסלב, כמו שאני לא מצפה מהם שיבינו במדיטציה, מה להם ולזה?
מה שאני כן מצפה, מכל אדם בר דעת, זה לסור הצידה באלגנטיות, כשמדובר בעניינים בהם הוא אינו מבין.

אז טוב ויפה עשה מי שעשה וחבל שדווקא באוירה כזו קם מישהו וקלקל את השורה, מדובר באחד, הרב ציון בנגאזי , שהחליט לנצל את פינת ההלכה המשעממת שיש לו בזיבלון "מצב הרוח" , כדי לכתוב אי אלו הבלים, על העליה לרגל לאומן.
bengazy
אני לא יודע מי זה הבנגאזי הזה, וזה לא אומר כלום,
רבנים מזרחיסטים, זה לא ממש התחום שאני מצטיין בו בטרוויה.
רק רציתי לציין בפני בנגאזי היקר, או למי שקורא אותו, שישנן שתי עוולות גדולות שהוא עושה בציטוט השטותי של עובדיה יוסף בסוף הטור שלו.
העוול הראשון, הוא לעלון עצמו.
אני לא כל כך מתענין ב"מצב הרוח", זה מין עלון של עיתונאים דתיים למינהם, שמתעסקים בעיקר בפוליטיקה הפנימית של המפד"ל.
עם כל זה, אין מה לזלזל באנשים האלו.
הם יצירתיים ונבונים , יש להם אמונות והם עומדים מאחוריהם.
לפני קצת יותר משנה, הם הגיעו לתוצאות יפות מאוד בבחירות לכנסת וכתוצאה מהתוצאות (גיחי גיחי) העסקנים של ש"ס הורחקו מעטיני השלטון.

במהלך אותה מערכת בחירות, כינה עובדיה את המפד"ל בשם "בית של גוים".
אני לא הייתי נעלב, אני גם לא מתביש להגיד, שעדיף בית של גוים מהבית של עובדיה יוסף.

אבל היו הרבה אנשים טובים שנעלבו מההתבטאות המטומטמת והנבזית הזו ונראה לי חזירי ברמה, לבוא ולצטט את אותו העובדיה במקום כמו "מצב הרוח".
הדבר השני הוא , שעם כל הכבוד למיומנותם ההלכתית של בנגאזי ועובדיה, הרי הם לא בבית הנכון.
העליה לרגל לאומן, היא לא חידוש.
היא מנהג כלל חסידי מתקופת הבעל שם טוב.
חסידי גור היו נוסעים לגור וחסידי בעלז היו נוסעים לבעלז והחבדניקים היו נוסעים לליובביץ'.
זה מנהג שהיה קיים בחסידות מאז היווסדה. ההבדל בין חסידי ברסלב ליתר החסידים, הוא שכל החסידים היו מגיעים לאדמו"ר חי ונושם ואילו בברסלב הגיעו לציון הקדוש.
אני לא יודע מאיפה הגיע אלינו בנגאזי, אולי כשמו כן הוא והגיע מלוב ואולי כמו מרן, הוא בן ליהדות בגדד המפוארת. אין לי מושג מאיפה הוא, אבל הוא לא מפה, הוא לא מהחסידות, מה הוא מבין בנו? מה הוא יודע עלינו?
אצלנו זה בדם, הסופות המשתוללות הגשם המצליף, הדשדוש בבוץ מאחורי העגלה, ריח הכרוב הכבוש והזיעה והחמוצים. דור אחרי דור , שנה אחרי שנה, עשינו את המסע צעד אחרי צעד, עד שהגענו אל הצדיק.
מה הבנגאזי הזה עשה? אכל חריימה? בישל קובֶּה?
אני לא גזעני ואני לא רוצה לדרדר את הבלוג הזה למקום של תפיסת עולם פרטיקולרית ואתנוצנטרית.
ההפך, כולנו ביחד כאן, אבל אנחנו צריכים להבין, שכמו שהבודהיזם הטיבטי צמח בהימלאיה והוא תמיד יכיל בתוכו את המציאות, אז גם החסידות, לא גדלה על המדף בסופרמרקט הגלובלי.
אני מקבל את זה, שהיום כל אחד לוקח מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הכל אפשרי והכל "מוצרי", זה מצוין. אבות הדמוקרטיה, מסרו את הנפש כדי שנגיע לכאן, אבל כשלוקחים מוצר בודקים אותו, אוקי? מסתכלים על האותיות הקטנות, מסתכלים על הרכיבים, בודקים מי היצרן.

לכל יצרן צריכה להיות כתובת, זה החוק.
צרכן נבון, יודע מה הוא קונה.

וכך גם אנו צריכים לזכור ולהזכר.
היום דרכי אירופה ריקות.
כלומר הן מלאות, ודאי, באירופאים והשד יודע מי עוד , אבל חסידים כבר לא נוסעים בדרכים האלו לימים הנוראים. רק לאומן נוסעים, רק בברסלב?
למה זה ככה? כי בברסלב מההתחלה הבינו את האמת. כבר אז הבינו שהשנה , לפני שהיא הופכת לשלוש מאות שישים וחמישה ימים של משברים ואתגרים ואסונות ותקוות ושמחות. לפני שהיא הופכת לכזו כמות ענקית של מציאות וחיים.
לפני כל זה, היא קטנה קטנה, כמו זרע זעיר של ערטילאיות והזרע הזה נמצא אצל הצדיק.
זה מה שהבינו בברסלב, זה לא "מנהג", זה כל העניין, אין לך מה לעשות במקום אחר. כל המקומות יכולים להיות טובים, כל המקומות יכולים מגניבים. נגיד שאתה מתחתן, או את מתחתנת בעזרת השם, בקרוב.
אז איפה תהיו בחתונה שלכם?
תלכו לראות סרט?
תלכו לדיסקו או תשחקו סנוקר?
אין לכם מקום אחר להיות, זאת נקודת המפנה של החיים שלכם.
זה מה שהבינו בברסלב לפני מאתיים שנה, והנה זה קורה גם היום.
זה סוד הפצצות הישנות, שנקברות תחת תילי ההיסטוריה , תחת השכחה והגרוטאות וההזנחה. אף לא זוכר אותן, אף אחד לא חושב שהוא צריך אותן, אבל כשסוף כל סוף הן מתפוצצות , פתאום הכל ברור.
אתם זוכרים שדיברנו כאן על מה שקורה באומן?
זוכרים שרבי נחמן עצר שם את התפזרות העולמות.
אוקי, אז העולם נברא , ומרגע זה הכל התחיל להתפזר. כדי לעצור את ההתפזרות צריך להפעיל את הכוח, נכון? זה לר קבלה, זה חוקי ניוטון.
אז מה קורה באומן? בריאת העולם, נכון?
ומה זה ראש השנה ? היום הרת עולם, נכון? היום שהעולם התחיל.
זה כל כך פשוט, אלוהים מה אני עושה כאן בכלל.
הלילה הוא ליל "זכור ברית", כבר לפני מאה שנה ויותר, בלילה הזה הגיעו החסידים לאומן , בעגלות, במזחלות וברגל. זה היה הזמן שכולם מתקבצים, שכולם רועדים, שכולם מחכים, שכולם מתוחים.
כי אין מה לעשות במקום אחר, זה הזמן, זה המקום.
x_b1fd361b
איזה אדיוט אני שנישארתי בארץ, יכולתי לנסוע , מה אני עושה פה בכלל?
תמיד אני אומר שהם כולם מטומטמים, אבל תראו מי המטומטם עכשיו.
אלוהים, שנה שלמה של געגועים מחכה לי.

מי יתנני אבר כיונה, אעוף לציון הקדוש אומנה.
http://www.youtube.com/watch?v=YLIk8nJW3iw

שנה טובה שתהיה לכם, קוראי וקוראותי, כסף קל, בריאות, שגשוג ומין בטוח.

להתראות בשנה הבאה.

הנסיך המיותר


בוקר טוב בנות ובנים.
החדשות הרעות הן, שהגענו שוב להסכם מטופש ומיותר עם ידידינו בעדה החרדית.
הראש שלהם, מטומטם בצורה שלא תאמן.
מה שהם אמרו, זה שבגלל שבבלוג הזה, מוצגים ומצוטטים רבנים חרדיים, אז הוא אתר חרדי ובאתר חרדי אסור שתוצגנה תמונות של נשים ולכן, הגענו להסכם שלא יוצגו או יצוטטו כאן רבנים חרדיים.
זו הסיבה שאני לא יכול להראות לכם כמה נהנינו בבית כנסת באר שבע בהילולה של רבי נתן מברסלב, זכותו תגן עלינו לעולם ועד.
מצד שני, הסרטון נמצא בערוץ שלנו ביוטיוב והוא נקרא "הילולת רבי נתן תשע"ד" ואתם מוזמנים לצפות ולהנות.

אוקיי,
אתם יודעים, כשאנשים חושבים שמישהו יודע את הדרך לאמת או להארה, הם לא נותנים לו מנוח.
משגעים אותו כל הזמן בשאלות של "איך עושים את זה ומה צריך לעשות" וכן הלאה.

לרוע המזל, מדובר באנשים הלא נכונים.
כי האנשים הלא נכונים חושבים להגיע להארה. הם אנשים שאין להם כלום, אין להם כסף, אין להם כוח, אין להם זמן והם גם לא הכי חכמים, שהא בהא תליא ואז הם מגיעים למסקנה שהארה לא עולה כלום, אז אם הם ישיגו הארה, יהיה להם משהו.

זאת מסקנה לגמרי מוטעית,
כי הארה דורשת הרבה מאוד, ולכן היא עניינם של אלו שיש להם הרבה.

אני יכול להגיד לכם על עצמי, שבזמן שהתעסקתי בהארה ובסאטורי ובזן בודהיזם ובעיקר במדיטציה, שיגעו אותי בלי סוף. המון אנשים.

בסך הכל אני יכול להגיד שמתוך כל אותם אנשים והיו באמת רבים, רק על שלושה אני יכול להגיד שיצא להם משהו. אני לא יודע אם נעשו "מוארים" במובן הבודהיסטי. אני יכול להגיד לכם, שהתקדמו באמת, שקיבלו אמת.
הלומדים האלו, כולם היו אנשים שהיה להם.
לא יודע אם היה להם כסף, אבל היה להם זמן, היו להם כוחות נפש, הם היו פיקחים ויכלו להצליח ואולי אף הצליחו מאוד בהרבה תחומים.
לא סתם כל הזמן מדגישים את זה שבודהא, הלא הוא סידהרתא שייקמוני אדוננו, נולד בתור נסיך.
למה זה חשוב?
הייתה לו את האפשרות להתפתח, הוא קיבל חינוך טוב, היו לו אמצעים והוא הגיע למה שהגיע בזכות השקעה אמיתית. הוא יכול היה להרשות לעצמו להשקיע.
אילו הייתם רואים את בודהא, אחרי שזכה להארה, לא הייתם מאמינים שהוא היה נסיך או אפילו בן טובים או אציל.
הוא נראה כמו ביריון בסמרטוטים. קצת דומה לאביגדור ליברמן הי"ו.
אבל כשהוא היה מתחיל לדבר, האיכויות האלו התגלו. לא רק הידע האלוהי שלו, לא רק הרוחניות שלו, אלא גם הרקע האיכותי שלו, המלכותיות, האצילות.

ואנשים לא מבינים את זה.
הם בקטע כזה של "אנחנו מסוגלים" או "בודהא אמר שאנחנו יכולים", אבל בודהא מתכוון לכל החבילה, לא רק לטקסים הדתיים, לא רק למדיטציה. לכאורה, הכל מסוגלים, אבל בפועל מעטים מאוד.
אחרי הסאטורי הראשון שלי, הייתי בטוח, שאילו חברים שלי מהטכניון היו באים ללמוד אצלי, או אצל טיוהאר, שהיה הגורו שלי באותה תקופה, הם היו מגיעים לסאטורי ראשון, תוך חודש וחצי.

יכול להיות שצדקתי אז ושאני צודק גם היום, כי הם היו אנשים פיקחים ומוכשרים וצעירים ועזי נפש.
ברור שזה לא היה מעניין אותם, זה הפרדוקס.
אלוהים נותן נרות, למי שגר על השמש.

זו אחת הסיבות שאני כל כך מעריץ את רבי נחמן מברסלב.
הוא היה אמיץ.
היו הרבה חכמים, היו הרבה נאורים ומוארים וכולם סבלו משאלות האספסוף.
עם כל זה, אני לא זוכר ששמעתי על מישהו מהם שאמר "חבריה, יש אלוהים, יש עולמות אחרים , אבל זה לא בשבילכם. אתם שכל הזמן סובלים וכל הזמן מתאוננים, אתם אף פעם לא תגיעו להישג רוחני, כיוון שהישג כזה דורש, הרבה יותר ממה שיש לכם."
בודהא לא אמר את זה.
אושו לא אמר את זה.
גורודייף לא אמר את זה.
אפילו צ'ואנג צו, שלדעתי הוא באמת הגדול מכולם, לא אמר את זה.

אבל רבי נחמן אמר.
לא ממש, כמו שאני אומר לכם, כי אם הוא היה אומר את זה ממש, היו מוצאים דרך לסלף אותו, כי זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע.
הסילופים האלו קורים הרבה ואצל רבי נחמן הם קורים בלי סוף.
נגיד הציטוט הזה מ"חיי מוהר"ן" תקצ"א

אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ אִם לִהְיוֹת מְלַמֵּד, הֵשִׁיב לוֹ לא
[כִּי אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁשְּׁל שָׁה דְּבָרִים אֵינָם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו
שׁוֹחֵט וּמְלַמֵּד וְחָסִיד בְּעִיר קְטַנָּה
מֵחֲמַת שֶׁבְּנָקֵל לוֹ לְהִכָּשֵׁל בְּגֵאוּת חַס וְשָׁלוֹם]
טוֹב לְךָ יוֹתֵר לִהְיוֹת סוֹחֵר וּבַעַל מַשָּׂא וּמַתָּן
רַק בְּשָׁעָה שֶׁתֵּלֵךְ בַּשּׁוּק תְמָאֵס וּתְבַזֶּה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּפִיךָ

(כל הציטוטים שלנו מאליעד כהן האהוב.)
יש עוד כמה מקומות היכן שרבינו אומר לא להיות מלמד, לדוגמא בשיחות הר"ן אות ר"מ

וַאֲנִי אוֹמֵר עַתָּה שֶׁטּוֹב לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד

זה צריך להיות ברור לכל אחד ויש לזה גם סיבה.
רבינו לא רוצה שילדים ילמדו להיות ברסלבים, אין לזה שום משמעות, זה חרטא. בנאדם צריך להשתנות כדי להיות ברסלב, צריך להפוך לברסלב.
אבל לאנשים לא אכפת, "אז הוא אמר". הם מקימים בתי ספר ברסלב וישיבות ברסלב ותלמודי תורה ברסלב ויש שם מלא מלמדים ומורים ומורות שהם יעני ברסלב ומה שאמר רבי נחמן בכלל לא מעניין אותם.
יש להם איזה סמרטוט על הראש, או פונפון או פיאות עד לברכיים.
כן, אני מדבר גם על הננחים. למה פתחתם שני חידרים בבית שמש ובצפת? איפה אתם ואיפה רבי נחמן.

אבל רבי נחמן, כן אומר את זה, הוא אומר את זה, באופן שרק מי שראוי להבין, יבין והוא שם את המסר הזה, בתוך חבילה, שהוא מציב באמצע הכביש הראשי וזה מדהים. אף אחד לא פותח.
נכון שכבר שיגעתי אתכם עם "אבדת בת מלך".
אני מתכוון לחזור אליו ולטרטר עליו, באיזה שלב, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בשורה התחתונה.
אני אתן לכם את הסיכום, באופן שאף אחד עוד לא הסביר אותו, למיטב ידיעתי.

מה כתוב בסוף?

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף. הוֹצִיאָהּ

כאן נחשף רבינו במלוא אכזריותו.
הרי כל המעשיה הזו, מלוקקת כמו סולארו בחבורת תיכוניסטיות.
"לכל אחד יש בת מלך", "הצדיק יציל אתכם", "הנשמה של כל אחד היא בת מלך", "בסוף הוציאה" , "כל נשמות יראל בלה בלה בלה" וחנטריש.
ואחרי שמלקקים ומלקקים, מגיעים לסוף ואין כלום.
ממש כלום.
רבי נחמן מודיע שבסוף הכל היה בסדר, אבל איך נהיה בסדר מתוך הלא בסדר, לא מספרים.
ההפך, הכל רק מסתבך. הסיפור מתקדם כלפי מטה, הופך להיות גרוע וגרוע ועצוב ומדכא יותר ויותר.
כי מה קרה לו, למחפש שלנו?
חיפש שנים ביערות ובשדות ולא מצא.
הגיע לארמון של הלא טוב ואמרו שהוא צריך לצום ולא צם.
ואחר כך אמרו לו שרק לא ישתה יין וכן שתה.
ואז היא בכלל עזבה את הארמון והוא התחיל לחפש את ההר של הזהב והלך לענקים והם נפנפו אותו וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הסיפור. זה כמו לאבד את הארנק והדרכון באמצע השוק בניו דלהי בזמן מונסון, רק הרבה יותר גרוע, כי זה נמשך שנים.

סיפור מזעזע, "אבדת בת מלך".
איך שלא תסתכלו עליו הוא איום ונורא ואף על פי כן, הסיום עולה על הכל.
זה לא שרבי נחמן לא ידע את סוף הסיפור.
הוא פשוט לא רצה להפקיר אותו בידי הרבנים, הוא לא רצה לתת אותו לכל אותם רבנים שכולנו מכירים אבל אסור לנו לנקוב בשמם, כי אנחנו לא אתר חרדי.
הוא לא רצה שיסלפו אותו, כמו שהם מסלפים הכל, את ליקוטי מוהרן ואת ספר המידות ואת כל יתר הספרים.

הוא השאיר את החלק העיקרי בפאזל אצלו בכיס ואמר "רק האדם הנכון, יוכל למלא את החור."
וזה המילוי שאני מצאתי.
אני לא יודע איך להביא אותכם אל האמת.
אני לא יודע איך להחזיר את בת המלך.
רק דבר אחד אני יכול לעשות, אני יכול לספר לכם שאפשר לקרוא את הסיפור הזה בצורה אחרת. וזה הולך ככה.
אם עברת את הכל, אתה תוכל.
לא משנים הפרטים, זה לא מתכון לאזני המן, זה לא הוראות שימוש של שואב אבק.
אלו לא הלכות קריאת מגילה ולא סדר ביעור חמץ.
הפרטים לא משנים, המחפש הוא החשוב.
מה שאומר לנו רבינו, זה שאם המחפש לעבור את כל הבעיות ואת כל הכשלונות והצליח לעבור באש ובחרב, עד שהגיע למצב שהוא צריך להחליט איך הוא מחלץ את בת המלך, העצה הנכונה תגיע, כי הוא מספיק מתוחכם והוא מספיק חזק ומספיק אמיץ ומספיק שקול ומחושב.
אלמלא היה, הוא לא היה מצליח לעבור את הכל.
זה החינוך הברסלבי האמיתי, אתה צריך להיות מסוגל לעבור את כל זה, כדי להצליח.

זהו, נראה לי.
ברכות, נשיקות וליקוקים.

הר של זהב ומבצר של מרגליות

הר של זהב ומבצר של מרגליות

לא מקום ולא זמן.


אז הגעתי למסקנה, שאם אני רוצה להחזיק את הבלוג הזה חי, אני לא יכול להמשיך להסתמך על פוסטים של אלף או אלפיים מילים.
אין לי זמן.
אני עובד, אני לומד, יש לי משפחה לתחזק ואין לי את ישוב הדעת הדרוש.
אבל אני יכול לעשות דברים פשוטים יותר, קצרים יותר.
נגיד, אתם יודעים שיצא לי לא מזמן להעביר שיעור ב"סיפורי מעשיות" מול אנשים בשר ודם.
אז הנה מה שאמרתי להם.

הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן
וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם
וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד
וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד
וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם
וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה

בטקסט הזה, המילה "שם" מופיעה פעמיים ובשתי ההזדמנויות שהיא מופיעה, היא מיותרת, כי אנחנו לא יודעים, שום דבר על המקום, שבו "השני למלכות", אכל מהעץ.
הגישה שלנו בפענוח "סיפורי מעשיות", היא שמדובר בשורה ארוכה של צפנים פרקטליים, כלומר, לא משנה לאיזו רזולוציה תעלה, אתה עדיין תוכל למצוא משמעות במה שאתה קורא.
ואז שאלתי את עצמי, שאלה פשוטה. אם "שם" זה לא מקום, מה זה?
לכן קפצתי כמה מילים לאחורה וראיתי את המשפט הבא: הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם
טוב, מה קורה שלא ישנים?
מאבדים את האמונה, לפי שיחות הר"ן ק"י

יֵשׁ כַּמָּה שְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים הַמִּתְדַּבְּקִים וּמִתְחַבְּרִים בְּהַמּחַ
וּבִפְרָט בִּלְבּוּלֵי הָאֱמוּנָה
וְעַל יְדֵי הַשֵּׁנָה נִפְרָדִים מֵהַמּחַ
וּבְיוֹתֵר מוֹעִיל הַשֵּׁנָה לָאֱמוּנָה
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

או מזיקים למוח, לפי ליקוטי מוהר"ן רנ"ג

כִּי יֵשׁ אֵשׁ בָּאָדָם מִתְּחִלַּת הַתּוֹלָדָה
שֶׁמֵּהָאֵשׁ הַזֶּה בּוֹעֲרִין בְּאָדָם כָּל הַתַּבְעֵרוֹת שֶׁל כָּל הַתַּאֲווֹת
וְגַם כָּל הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנּוֹתְנִין לְהַגּוּף
הָאֵשׁ הַזֶּה. הוּא מְכַלֶּה וְשׂוֹרֵף הַכּל
וְעַל יְדֵי מִעוּט שֵׁנָה, הָאֵשׁ הַזֶּה נֶחֱלָשׁ וְאֵין לוֹ כּחַ לִבְער
אַך שֶׁמַּזִּיק לְהַמּחַ מִעוּט שֵׁנָה

אני יודע, על אותו העניין של "יש אש באדם", שהוא הפראנה, עליה למדנו ביוגה, אני צריך לדבר הרבה, הרבה יותר. אבל לא היום. החלטתי לקצר.מה שיש לנו, אם כך, מצב שבו האמונה פגועה והמוח נפגע ואז מה קורה? "עָמַד וְאָכַל מִשָּׁם וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה".
בואו נתמקד.
יש כאן שלוש מילים בסוף ששלושתן אומרות דבר דומה.
1. נפילה.
2.חטיפה
3.שינה

נפילה היא בעיקר עניין של פרספקטיבה. מה שאתה רואה מלמעלה, אתה לא רואה מהבור. אתה מאבד את היכולת שלך להבין ולקרוא את הנסיבות.נפילה היא איבוד המדרגה, כלומר איבוד הכוחות הרוחניים, שמאפשרים את ההבנה ואת השיפוט הנכון.

חטיפה היא איבוד השליטה על חייך. אדם חטוף, הוא אדם נפעל. הוא נאלץ להיות במקומות נגד רצונו, הוא נאלץ לעשות דברים נגד רצונו. יש כאן איבוד שליטה, בנוסף לאיבוד הפרספקטיבה.

שינה היא איבוד הכל. איבוד הקשר למציאות. איבוד ההכרה, איבוד המודעות. אדם ישן חשוב כמת, כי כל אחד יכול להרוג אותו. פוטנציאלית, הוא גמור.

ז"א, מרגע שהשני למלכות הגיע ל"שם", הוא היה במצב של חוסר אמונה וחוסר מחשבה ואלו הביאו אותו להתדרדרות בשלושה שלבים, איבוד פרספקטיבה וכוחות, איבוד שליטה ואיבוד הכרה.

מה הוא שואל מיד כשהוא מתעורר?

"אַחַר כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם?"

מה זה משנה איפה הוא בעולם? השאלה האמיתית שמסתתרת כאן היא "האם אני עדיין שם?"
מצד שני, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, האם ההתחברות לתאוות, שאותם מסמלים התפוחים בהכרח גורמים להתדרדרות המוחלטת?
????????????????????????????????????????????????????????????????
התשובה שלנו היא שלילית. האכילה היא לא ממש הבעיה כאן.
תראו מה קרה בסיפור שלנו קודם:

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל
וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם…אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ

הוא הלך לארמון, ראה שם מעדנים יפים, אכל אותם והמשיך להיות בשליטה ולא רק שהיה בשליטה, אפילו המלכה הכירה אותו, שהכוונה כאן, עשויה להיות, שהכירה בזה שהוא השני למלכות, ז"א, למרות הכל הוא לא ירד מהמדרגה שלו.

אז מה באמת ההבדל בין הסיטואציות?
בין האכילה והנפילה, לאכילה הקודמת, האכילה המודעת האכילה העוצמתית?
ההבדל הוא קטנטן, הבדל זעיר.
הוא גם כן, מוזכר כבדרך אגב, לפני הפגישה בין המלכה לבין השני למלכות.

וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה

יש לי הרגשה שכל הזמן, אני מדבר על אותו הדבר. יישוב הדעת. כשבנאדם בקריזה, כל דבר יפיל אותו.
תפוחים יפילו ואפרסקים יפילו וקקי של ציפורים יפיל אותו. הוא אבוד, לפני שיצא מביתו.
אבל כשאדם מיושב בדעתו, אזי הוא יכול לעבור באש ובחרב, דרך שבעת מדורי הגהנום ועדיין להיות הוא עצמו ולא ליפול ממדרגתו.

הא הא , איך מתיישבים?
חכו, חכו ותראו.

יאללה, נדבר.

קדיש לרשעים


היי, שבוע טוב.
בזמן האחרון, יוצא לי להתעסק הרבה עם "סיפורי המעשיות".
זה כנראה הטקסט הברסלבי הקשה ביותר ומה שיפה בו, זה שאף אחד לא מבין אותו באמת.
אני יודע שהוא זכה לכמות סילופים מאוד גדולה במרוצת השנים וזה צפוי, כי מה שאף אחד לא מבין, גם אף אחד לא מסוגל להפריך.
מצד שני, מורכבותו של הטקסט, אינה אמורה לפתור אותנו מהתעסקות בו, במיוחד שזה דבר בעיתו.

אז במה אנחנו מתעסקים כרגע ב"סיפורי מעשיות"?
במעשיה הראשוה, דההה, "מעשה באבדת בת מלך, עליה דיברנו לא מזמן.
עכשיו עברנו לנושא חדש, שהוא הארמון של הלא טוב.

וּבָא לְארמון אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ. בַּעֲטָרָה
וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו
וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד
וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל
וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל
וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם
וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ
וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה
וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד
בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה
וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ
וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל
וְהוּא [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת] רָאָהּ וְהִכִּירָהּ
אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ
וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ
וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי?
וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ
אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה
וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן?
וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל
וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב

אוקיי, אז יש את הטקסט הזה, ועל הטקסט הזה ניתן לשאול ואכן שואלים, הרבה שאלות.
אנחנו לא נשאל ולא נתייחס לכולן, כמובן, אבל ננסה לחבר בין התפאורה, שהיא הארמון של הלא טוב, לבין המחזה שהוא אותו שיח בין השני למלכות לבין המלכה.
אנחנו יודעים שקיים הארמון הזה, שקיימת הממלכה הזו, הממלכה הלא טובה, למעשה, אם תסלוח לי, כולנו אזרחים שווי זכויות בממלכת הלא טוב ואנחנו נשלטים על ידי אותו ארמון של לא טוב.
יש לי למישהו התנגדות?
כאילו, למה להתעסק כל כך הרבה בסיפור הזה "אבדת בת מלך", אם הוא לא נוגע לכל אחד מאיתנו?
מה זה השטויות האלו? הבת מלך היא "שורש נשמות כלל ישראל".
אין נשמות לכלל ישראל, כולם מתו.

אנחנו בת המלך, אותנו זרקו אל הלא טוב.
כמו שישו אמר,

לְכוּ־נָא הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים (הבשורה ע"פ לוקס 3:10

זה קרה לנו, וזה קורה לנו כל הזמן.מזל שיש מישהו שמחפש אותנו,או לפחות האגדה אומרת.
אז כן, יש את הארמון של הלא טוב, Tell me about it.

שתי שאלות נשאלות כאן.
שאלה ראשונה, בשביל מה קיים הארמון של הלא טוב. אז הלא טוב קיים, ניחא, אבל בשביל מה ארמון, בשביל מה מלך? אפשר להסתפק בסתם מזבלה או במגרש גרוטאות. בשביל מה הטורח הזה בארמון, בממלכה, בכל המערכת? זה סתם מבלבל.
אז התשובה מופיעה בשני המשפטים הראשונים של הקדיש "יתגדל ויתקדש שמי רבא, בעלמא דברא כרעותיה"
התרגום הוא כזה "יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא לרצונו"
אם נסדר קצת הקטע נקבל משהו כזה "העולם נבנה כרצונו, כדי שיתגדל ויתקדש שמו הגדול"
גם הלא טוב, גם הארמון של הלא טוב וגם יתר הארמונות נבנו ברצון האל, על מנת לגדל ולקדש את שמו הגדול."
באופן נורא כללי, אפשר להגיד שלמחשבת הבריאה, תמיד ישנן מטרות.
אם אלוהים רוצה, לדוגמא, שאני אוכל גלידונית, הוא יכול לבנות מסעדה ברוטשילד ולחכות איתה 18 שנה, עד שבמקרה מישהו יערוך שם איזה אירוע ויזמין אותי ובלבד שאת הגילדונית אני אקבל שם.
דווקא אלו הדברים שקל לריבונו של עולם לעשות, כי כאלו דברים לא ממש משפיעים על הגורל שלנו, הם נראים סתמיים בעינינו.

מה קשה לו לעשות?
אני לא צוחק, קשה לו.
איפה שישנה אינרציה אנרגטית חזקה, קשה להפוך את התמונה, זה מחרפן אנשים.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב טען שבגלל זה המשיח לא מגיע. שינוים אנרגטיים גדולים, מזעזעים את מבנה העולמות הרוחניים ואני מדבר גם על שינוים אצל אדם אחד, במיוחד אם הוא נשמה גבוהה.

אבל זה היה מהלך ביניים.
אוקי, קל להבין מדוע קים ארמון הלא טוב. הנה, הגיע לשם השני למלכות, אכל מהמעדנים ונח. רק בשביל זה, היה שווה לבנות את הארמון, זו לא בעיה. אין כאן דבר מהותי.

השאלה השניה שנשאלת היא לגבי השמחה בארמון של הלא טוב, כי הרי מספרים לנו שהקליפות מצויות בעצב, כמו שכתוב בליקו"מ כד'

כי הקלפות הם בחינת מותרות והם בחינת עצבות בבחינת (משלי יד): 'בכל עצב יהיה מותר'. והם תקפא דדינא בבחינת (בראשית ו): ויתעצב אל לבו.

ואת זה קל להסביר, באותה שיטה שכבר הזכרנו, כשמקבילים את מעשה באבדת בת מלך למגילת אסתר.
במגילה כתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב
ובאמת שואלים, איך יכול רשע כמו המן להיות שמח, הרי "ובכן צדיקים יגילו וישמחו". AID113250_0_lge_v1_m56577569845662572
התשובה היא שגם רשעים יכולים להגיע לשמחה, בזמן שהם מקושרים לצדיק. המן באמת לא היה מקוושק למרדכי, כי הוא שנא, אבל היה מקושר לאסתר, כי הוא היה איתה במשתה בדיוק אז.
שימו לב לענין חשוב. המשתה שהמלכה ערכה, למעשה החל את נפילתו של המן, בגלל שמיד לאחר המשתה, הוא רואה את מרדכי ומחליט בעזרת זרש אישתו, לחסל את מרדכי באופן אישי. אילו היה מחכה, היו הורגים את מרדכי ממילא, יחד עם כל היהודים, אבל פזיזותו של המן, הכשילה אותו. היא הביאה אותו לארמון, באותו לילה שבו נדדה שנת המלך.
אתם מכירים את הסיפור.
זאת אומרת, ההתקשרות של הרשעים לצדיקים, באמת גורמת להם שמחה, אבל מטרתה היא להפיל אותם בסופו של דבר.
זה מה שמביא אותנו להבנת עיקרון חשוב, שלא ברור להרבה אנשים.
אנחנו מגיעים לאומן, אנחנו מגיעים לצדיק ורואים שם אנשים רשעים, אנשים מתועבים והם ממש שמחים ומאושרים.
תמיד הייתי מתעצבן, עד שהבנתי. הצדיק לא שם כדי לעזור להם. הוא הביא אותם אליו כדי לחסל אותם.
אבל הדבר שאנחנו באמת צריכים להבין, לגבי הארמון של הלא טוב , הוא משהו אחר.
יושבת שם המלכה והיא בת המלך ומסביבה אנשי הארמון והמלך, שמחים ושרים ורוקדים.
הם שמחים בגלל שהיא שם, הם שמחים בזכותה ובזכות גורלה המר שהביא אותה אליהם.
כך גם אנחנו.
כשאנחנו מסתכלים סביבנו ורואים את כל הרוע, ורואים את העושק, ורואים את הגזל ואת הרשע, נזכור שכל הקיום של האנשים האלו, הוא בזכותינו.
לא שאנחנו בהצלחתם, אבל גדולתם נובעת, כמו שמישהו אמר, מכך שאנחנו כורעים לרגליהם.
דיברתי עם הרב לגבי הדרך ללמוד את "סיפורי מעשיות" והוא אמר לי דבר חשוב.
אי אפשר להבין את סיפורי מעשיות, בלי לחיות את המעשיה.
זה לא סיפור פשוט, אנשים נוטים לחשוב שאם הם קוראים את הסיפורים, הם מבינים אותם, אבל סיפורי מעשיות הם צופן אמיתי, לא צופן אניליטי של פענוח מילות קוד, אלא צופן ריגשי. צריך להרגיש, כדי להבין ולכן רק עכשיו אנחנו יכולים להבין את באמת "את המשמעות של "מעשה באבדת בת מלך".
זו הדרך של הצדיק לספר לנו, עד כמה קשה לו לעזור לנו.
אנחנו בטח עוד נחזור לזה.
בינתיים, שבוע טוב וליל מנוחה.

כרמלה גרוס ווגנר חיים את החיים


כמו שאתם רואים, חמודות וחמודים,
אני לא במצב לכתוב, אני מתחיל וזונח, פותח ולא מצליח לסיים.
מצד שני, יש מי שכוחו במותניו, ברוך השם ומלמד ומפיץ את דעת רבינו ואת תורת רבינו וזה הרב ישראל מאיר ברנר שליט"א ואני שמח לצין שהוא התחיל סדרת הרצאות חדשנית בנושא סיפורי מעשיות והנה טעימה קלה, כדאי לבוא.

אני הקשבתי כבר לשלוש הרצאות שלו בנושא האגדה הראשונה מתוך סיפורי המעשיות "מעשה באבידת בת מלך" והוא כהרגלו, אחרי חמישה שיעורים עדין עסק בשלושת השורות הראשונות.
הרבה מאוד דברים נאמרו על בת המלך ואבדתה.
Princess.Peach.600.1561540
השאלה הראשונה שניתן לשאול היא , מי היא בדיוק בת המלך? או יותר נכון, מה זה בת המלך?
אל התשובה מגיעים, הרבה פעמים, מתוך זה שלמלך היו שישה בנים ובת אחת.
אז אני שמעתי מיובל דיין שבת המלך היא השבת וששת הבנים הם ימות השבוע ומהרב שמעתי שהבת היא המלכות ושת הבנים, הם שת הספירות חג"ת נה"י וגם שמעתי ממנו שששת הבנים הם ששת צדיקי יסוד עולם, כלומר החמישה שאנחנו מכירים והמשיח וכו' וכו'
אני ברשותכם, מגיע אל בת המלך מכיון אחר.
בואו ניזכר בתחילת המעשיה.

מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד.
פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה ונזרקה מפיו דבור:
שהלא טוב יקח אותך ( דער ניט גוטער זאל דיך נעמען).
בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה.

אני בכלל לא חושב שששת הבנים הם שישה צדיקים, אף אחד לא מזכיר אותם בהמשך העלילה. גם ששת הימים וששת הספירות, לא מספרים לי כאן כלום.
לכן אני עוזב את הגישה הזו ומנסה להבין את מהות הסיפור מכיון אחר.
מה בקשר למשפט הנזרק שהלא טוב יקח אותך?
כאילו, ככה אתם מכירים את רבי נחמן?
כך לדעתו מדברים מלכים אל בנותיהם?
ואם נניח, המלך מסמל את במעשיה הזו, את אלוהים הטוב והכל יכול, האם בברסלב מכירים אלוהים שמדבר ככה?
האמת שלא.
בברסלב, אלוהים חמוד, בברסלב, אלוהים הוא הטוב המוחלט, אצל רבינו הקדוש, אין כמו אלוהים.
לכן לא נותר לי אלא להסיק שהמשפט שהלא טוב יקח אותך אינו סוג של קללה בסגנון "הלוואי שהלא טוב יקח אותך", אלא הוא הגדרה של מצב.
כלומר, את בת המלך? את יפה, את טובה, את עדינה וחכמה וכישרונית ולכן, הלא טוב יקח אותך.
האחים שלך הם בהמות, הם אלימים, הם טיפשים, הם משעממים ולכן הם לא מענינים אף אחד, אבל את, מקסימה שכמוך, את נתח עסיסי ואותך יקחו.
עכשיו, הכל הגיוני.
מה זה "לא טוב"? למה להשתמש בביטוי הזה דוקא?
כי "לא טוב" הוא לא "רע", הוא לא דמוני ולא מרושע, הוא רק "לא טוב", הוא סתמי, הוא מיותר, הוא ביזבוז.
וכאן רבינו חושף עיקרון רוחני מדהים ונפלא שאני יודע אותו שנים ועד היום לא ראיתי שאף אחד מדבר עליו בפירוש.
כל דבר בתוכינו שהוא טוב, שהוא נעלה, שהוא נשגב, נאכל, מתמוסס, נאבד, נעלם.
הלא טוב לוקח אותו.
אני אתן לכם דוגמא.
נגיד אתם הולכים לטיול בטבע. אתם מסיימים מסלול אתגרי ומרתק, אתם מלאים באנרגיה, בסיפוק , בהתרוממות רוח.
ואז מה קורה?
אז הראש מלא במחשבות רחפניות חסרות שחר ולפעמים יושבים ומפטפטים ומרכלים ולפעמים אוכלים יותר מדי ובסופו של דבר מה שנשאר מהחויה המדהימה, זה הרגשה של החמצה וקצת בחילה.
נכון, נכון, האגו יגיד לכם "עשיתם את זה"
כל מאמץ טוב לאגו, אבל האגו הוא זיוף, הוא מניפולציה, את התועלת האמיתית החמצתם.
לכן אושו, בסוף כל התרגילים המפרכים, היה נותן פרק זמן מספיק ארוך, להתבוננות, לנוכחות, להמתנה. בזמן הזה, לא היה צריך לעשות כלום, רק לשים לב ולהרגיש.
האם הרעיון הזה שינה את העולם? כן, אלף פעמים כן, הוא נותן לנו עוד זמן עם האמת וזה הזמן הכי חשוב.
אוקי,
הסיפור הוא כזה, הרב ביקש ממני לקחת אותו היום לקברי צדיקים בצפון.
אמרתי לעצמי "כמה נפלא".
אני אעלה בבוקר לירושלים, אשתתף בתפילת "נשות הכותל" בראש החודש, אראה את החרקקים והחרללים והמדובללים, צווחים וצורחים, ואזד כמו פנתר, אסע לירושלים החרדית ואקח את הרב הנטורי קרתא שלי למסע בארץ צדיקי העולם.
אני מת על המעברים החדים האלו בין העולמות, כרמלה גרוס וגנר, חיים את החיים. גם אתם יכולים.

בסוף זה לא יצא, כי היה לי עוד טרמפיסט ובסוף הגעתי לירושלים די מאוחר, אבל העיקר הכוונה.
אוקיי, בואו נתקפל,
הממממ , ידידנו גדעון שלח לי את השאלה הבאה.

המצוות המעשיות, עיקר המטרה שלהם היא לכופף את הרצון שלך לרצון חיצוני לך, אם תראה את המצוות באור הזה, ותבין את חשיבות הכיפוף של הרצון, ממילא תראה שכל הדיון לגבי הרלוונטיות של המצוות לגביך ולימינו, אין לו עוד טעם. במילים אחרות, אתה צריך להבין שהעיקר בדתות השונות הוא כפי שאתה מכנה זאת – מלחמת היצר, קרי: לטהור את הגוף מהתמכרות להנאות החומר, ומן האגו. אם את זה אתה לא מקבל, מה הטעם לעסוק בכלל בעניין הדת? מדוע לא לעסוק בדברים אחרים? אלא אם כן מטרתך ללעוג, או להשתשע. כאילו, אני לא מבין, מה הטעם לעסוק ברוחניות ולהשאר חומרני? יש הרבה שחיתות בממסד הדתי של היום, אז התאכזבת מזה ונשארת תקוע בין שמים וארץ? אני פשוט מנסה להבין מה המניעים שלך לעסוק בצורה מעמיקה בדת ומאידך לא להלחם ביצר.

זה נראה טיפה מניפסטי, אז הבה נסה להתמקד כאן במשהו כמו

אני פשוט מנסה להבין מה המניעים שלך לעסוק בצורה מעמיקה בדת ומאידך לא להלחם ביצר.

ובכן גדעון, אני מציע לך לקרוא ספר שנקרא "כשהנעל מתאימה".
מה שמסבירים בספר הזה, הוא שאין טעם להלחם ביצר, כי זו מלחמה נגד עצמך ובמלחמה כזו, יש נפגעים מכל הצדדים.
היחיד שמרוויח מהמלחמה ביצר , הוא החיקוי השיקרי של האישיות שנקרא "האגו" שהוא נבנה ומתפתח מכוח ממאמצים שאתה עושה, ולא משנה מטרתם של המאמצים הללו. "מלחמת היצר" היא "מלחמת שלום האגו", אין לה שום משמעות רוחנית. כשאנחנו נלחמים ביצר, אנו מתרכזים בתפל ואנחנו מתעלמים מהעיקר.
לכן אנו מלמדים שיש לעשות את ההפך.
יש לשים את העיסוק הרוחני בראש מעיינינו ולבקש ולדרוש התקדמות רוחנית משמעותית, בלי להתעסק במלחמת היצר.
היצר יפריע לנו בתהליך, כמו העבודה והלימודים ומזג האויר, אבל ככל שנתקדם, נוכל להתמודד טוב יותר.
אלו החיים, בזה קסמם.
תודה לכרמלה גרוס ווגנר ושיהיה לנו חודש טוב.
מה נראה לכם שמענו היום באוטו, בדרך למירון?

מגיע לכם לחיות, הגיע הזמן.

דומינו


ישנה אפנה חדשה בברסלב, להתגרש.
זה ממש סטארטאפ שעלו עליו לא מזמן.
בשביל מה להתעסק עם מריבות, עם בגידות, עם כל מיני עינייני טומאה וזנות?
יש נתיב מהיר, לגיטימי, שעובר דרך הרבנות.
מוציאים גט ואחר כך אפשר להסתובב קצת בשווקים, לראות מה המצב וכשמוצאים סחורה טובה, אפשר טיקטאק להתחתן מחדש והכל בסדר.
טוב, אולי אצל משפחות ברסלביות דור חמישי, כמו משפחת אנשין, או משפחת ברזובסקי או חזן או מנדלייל, גירושין בכל זאת, לא כל כך פופולאריים, אבל כשמדובר על בעלי צעירים או צעירים ברוחם, אפשר לשמוע סיפור כמו זה על ההוא בן כמעט שישים שחגג ברית לילדו מאישתו השלישית, או על אותו רב, גם כן בגיל העמידה שנישא לאחרונה לבעלת תשובה טריה ומבריקה עם כל התוספות.
טוב, אומרים שלפעמים אין ברירה אלא להתגרש. זה נכון , כמובן. לריב ליד הילדים זה הכי גרוע ולא פחות מזה גרוע, זה לחיות בבית אחד עם בנאדם שאתה לא סובל.
לא שיש לי ניסיון, חלילה.
העניין הוא, שלפני שמפרקים תא משפחתי ורצים בהתלהבות להשיג את הגט המיוחל, ישנם עוד צעדים שכדאי ואף לנקוט, כי אם את לא מסוגלת לסבול את בעלך, או עם אתה מתעב כל מילה שאשתך מוציאה מהגרון, זה לאו דווקא בגלל שאלוהים שונא אותכם וסידר לכם סוציופטים בחופה.
לא בברסלב. בברסלב אלוהים לא שונא אנשים.
אולי ישנה בעיה בתקשורת? אולי צריך תיאום ציפיות?
ישנם כל מיני פתרונות כמו יועץ נישואים, קבוצות תמיכה, אולי אפילו ללכת לסקסולוג. לא שניסיתי, אבל אומרים שזה עוזר.

טוב, מקווה שהמסר עבר, אני לא רוצה להאריך בזה.
מאוד רציתי לדבר על תורה ע"ט בליקוטי מוהר"ן

וּבְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק,. מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת, יֵשׁ בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ

יש שם הבנה חלוצית לגמרי למושג התשובה, להבנות של התהליך הרוחני שעובר האדם.

אז רציתי.
מי אני בכלל שאתעסק עם ליקוטי מוהר"ן? אתם תופסים בכלל מה זה הספר הזה?
אין בי שמץ של צניעות לא אמיתית ולא מזוייפת, פרש אני ובן חיל, אבל ליקוטי מוהר"ן זה משהו אחר. זה ספר תבוני, יותר ממה שאתה קורא אותו, הוא קורא אותך.
פחד.
טוב, נחזור לסיפורי מעשיות והפעם נטפל בקלישאה ידועה, הלוא היא המעשיה "מעשה ברב ובן יחיד".

למי שאין עצבים לקרוא, אני אתקצר אותה.

היה היה רב והיה לו בן יחיד, שהיה תלמיד חכם גדול.
הבן מאוד היה רוצה לנסוע לצדיק אחד והרב היה משכנע אותו שלא לנסוע, מכל מיני סיבות שעיקרן, שאותו צדיק בכלל לא ראוי שחכם כמו הבן ייסע אליו.
בסוף, הבן מצליח לשכנע את האבא לנסוע לצדיק וקורות להם תאונות בדרך והם חוזרים ואז בפעם האחרונה הם שוב נוסעים ומגיעים לאיזה פונדק. בפונדק הם נפגשים עם סוחר שמכיר את הצדיק ומלכלך עליו.
אחרי שהבן והאב שומעים שהצדיק עבר עבירות, הם חוזרים לביתם והבן היחיד מת.
בלילות שאחרי מותו של הבן הוא מופיע בחלומו של אביו כשהוא רותח מזעם.
האב לא מוצא מנוחה ומחליט לנסוע לצדיק בעצמו.
בדרך לצדיק הוא שוב פוגש באותו הסוחר ושימו לב לציטוט המדוייק של השיחה שלהם בלשון רבינו זכרונו לברכה.

וּפָגַע בְּהַדֶּרֶךְ אֶת הַסּוֹחֵר שֶׁפָּגַע מִקּדֶם, בְּעֵת שֶׁנָּסַע עִם בְּנוֹ, וְהִכִּיר אוֹתוֹ
וְאָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה הוּא שֶׁרְאִיתִיךָ בְּאוֹתוֹ הַאכסניה?
וְהֵשִׁיב לוֹ: בְּוַדַּאי רָאִיתָ אוֹתִי
וּפָתַח פִּיו וְאָמַר לוֹ: אִם תִּרְצֶה, אֶהְיֶה בּוֹלֵעַ אוֹתְךָ

האב לא הבין והסוחר ממשיך לספר לו שהוא גרם לשרשרת התקלות שמנעה מהם להגיע לצדיק , כיוון שהבן היחיד היה בחינת "המאור הקטן" ואילו אותו צדיק היה מבחינת המאור הגדול ואילו היו הבן והצדיק נפגשים , היה מגיע המשיח.

כאן מסבירים שהסוחר היה השטן והצדיק הוא רבינו הקדוש ולגבי הבן, אני לא יודע מי זה, גם אחרים מתקשים.
לכאורה, הסיפור מאוד פשוט.
לא צריך לעשות ממנו הרבה רעש. בספרות היהודית ישנם עוד סיפורים שמדברים על איזשהו פנצ'ר שבגללו המשיח לא הגיע.
אבל ההסבר האמיתי כמובן שונה.
כדי להגיע אליו, נשתמש בעיקרון שדיברנו עליו בשבוע שעבר, חוכמת הפיצעונים.
הפיצעוניות מלמדת אותנו שאנחנו לא יכולים להתייחס למעשיה כמכלול שלם. בצורה הזו, היא סותרת את עצמה.
מה שצריך לעשות הוא לחתוך מהמעשיה קטע קטן ולהתמודד רק איתו.
לכן נעשה למעשיה משהו מאוד פחדני ופצעוני ונזנב בה.
מה מספר לנו הסוף. השטן אומר לאבא, "הייתי בולע אותך".
אילו הייתי האבא הייתי שואל אותו דבר פשוט "עכשיו נזכרת?"
אתה טוען שאתה עובד שנים, כדי להרוס את המפגש בין הבן לבין הצדיק.
הרסת את הגשר, הרסת את הכרכרה, הפצת שמועות זדוניות וכן הלאה.
אילו זה היית אתה, היית יכול לגמור עם מהסיפור שנים. היית בא לילד והיית בולע אותו. בשביל מה כל המאמץ.
זה הסוד שאנו מגלים בזכות חוכמת הפיצעונים, אותו מסר שרבינו מנסה להעביר לנו.
השטן משקר. הוא לא יכול לבלוע אף אחד, הוא גם לא יכול לארגן תאונות. כולו דיבורים. לכן ברגע שאתה מקבל הסבר הגיוני, ברגע שפיסת הפאזל האחרונה מורכבת במקומה, אומר לנו רבינו "עבדו עליכם, זה בכלל לא פאזל, זה דומינו."

אלוהים מביא את המשיח.
אלוהים יודע מתי וכיצד לעשות זאת.
השטן מספר לאבא סודות על אודות המפגש בין המאור הקטן למאור הגדול. זה ג'ייבריש קבלי, תעמולה זולה שמאפשרת לשטן לטעת בנו את האמונה, שישנם טריקים מיסטיים, קונספירציות כאלו, שבאמצעותן ניתן לגבור על הרצון האלוהי.
"אתם לא יודעים מגדולת השם" אומר לנו רבינו בספר "כוכבי אור".
זו התשובה למיסתורין במעשיה "מעשה ברב ובבן יחיד".
אלוהים ממית ומחיה, אלוהים מוליך, אלוהים עוצר.
אתם שקועים בהבלים, אתם רצים להגיד תהילים בזמן "עת רצון", אתם קונים קמעות, אתם מחפשים סגולות וישועות. כל אלו הם מבצעים והנחות אצל השטן. אין מאחוריהם כלום, כי מאחורי השטן אין שום דבר, כל עיניינו זה לבזבז את חייכם כשאתם רחוקים מהדבר האמיתי.
מהאל הגדול, חובק הכל והכל יכול.
בגלל זה אומר רבינו שההתבודדות היא המעלה הגדולה מכל המעלות, כי בזמן ההתבודדות, האדם אמור להתעסק בדבר האמיתי, בלדבר עם השם יתברך.
יש אנשים שאומרים שישנם כללים בהתבודדות, שאסור להגיד דברים מסויימים, וגם שצריך לומר דברים בסדר מסויים, או בנוהל מסויים.
אני בדקתי את העניין לעומק ואני יכול להבטיח לכם שזה בולשיט. גם ביום חול וגם בשבת וגם ביום כיפור בראש השנה.
הדבר היחיד בהתבודדות זה אותנטיות . תגידו את האמת ותיצמדו אליה.
זה הדבר החשוב, זה הדבר היחידי.
להגיד "קשה לי", להגיד "כואב לי", זה נשמע בסדר אבל זה לא מספיק.
תתאמנו על אלו:
"ריבונו של עולם, יש לי הרהורים, אני חושש שאני הומוסקסואל, מה אני יכול לעשות?"
"ריבונו של עולם, הגיעה ילדה חדשה לכיתה. היא מאוד עשירה וכולם אוהבים אותה והיא שונאת אותי כי יש לנו את אותו השם."
"ריבונו של עולם, הייתי גונב והייתי רוצח כדי שיהיה לי ג'יפ כמו של הבן של השכנים, אבל אני מפחד, אולי יתפסו."
זאת התבודדות.
תנסו גם אתם.

יאללה נגמרה הבטריה.
להתראות.

חוכמת הפצעונים


כולנו עתידים למות מוות מתועב.

זו המסקנה שהגעתי אליה במהלך מחלתי המתמשכת. במוקדם או במאוחר נמות, מלאים בחומרים כימיים מאוסים, תרופות הרגעה ומדללי דם ומייצבי לב ומנקי מעיים ומשככי כאבים וביותראפיה והשד יודע מה. נמות מחרחרים ומחוררים מצינורות, אינפוזיות וזריקות. נהפוך לפסולת אופיינית של מערכת הבריאות.

כן, אני יודע שהמשיח בדרך, גם סבא שלי שמע את זה והוא מת מוות מתועב.

לכן התקנאתי ברקטות, אותן אלו ששוגרו מעזה ושכנותיה היום. איזו מיתה מפוארת שהייתה להן מעל מגדלי תל אביב. כל המכשירים כוונו עליהם, כל הלווינים והמשדרים חיפשו אותן ואז שוגרה אליהם טיל אדירים מהמשגר המונומנטאלי והבדיוני של "כיפת ברזל" ואז עלו בסערה השמיימה כמו אליהו הנביא זכור לטוב.

אני לא מדבר על זה כדי לייאש מישהו, חלילה.

היאוש ממני והלאה. אני סתם עייף. אין לי שום עניין במוות מפואר או במוות סתם, כמו שאמר לאו טצו בזמנו "מי שדעתו נתונה לחיים, אינו שם לב אל המוות."

כן, לחיים דעתי נתונה, לחיים על תפארתם ועל שגרתם המתישה והמטמטמת. הא בהא תליא, אלו ואלו חיים.

בפוסטים הקודמים הגענו למסקנה שלא ניתן ללמוד ולהסביר את הספר "סיפורי מעשיות", כיוון שמדובר ברמת מורכבות תפיסתית שחורגת מהיכולת האנושית. כאן היינו יכולים כמובן לעצור ולהפסיק לדבר על סיפורי מעשיות, אלא שעצירה שלנו אין משמעותה שהכל יעצרו, ואם הכל ידברו ומין הסתם ידברו שטויות, יצא שכר שתיקתנו בהפסדה.

אז איך ניתן באמת להתייחס לתופעה כל כך מורכבת ומסתורית כמו "סיפורי מעשיות".
בשיטת ביווס ובאטהד, שאני קורא לה "חוכמת הפיצעונים."
ישנו גיל כזה, אצל כל בנאדם, שהוא פשוט גיל מתועב. כל הגוף משתנה וכל מיני הורמונים משתוללים אצלו והוא הופך להיות מוזר ולא ברור ובדרך כלל גם הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו.
זה גיל ההתבגרות, הוא יכול להיות קשה מאוד ומי שעובר אותו בסבבה, הוא בדרך כלל חלאה.
האדם הנאור, סובל מאוד בגיל הזה, כי הגוף שלו בוגד בו, המערכת מתעללת בו והוא תלוי במבוגרים שלא מסוגלים לתקשר איתו. זה שלב כזה, כמו להיות במחזור חמש שנים. זה לא שמישהו נגדך, אתה פשוט משיל את העור ועם אתה לא נחש, זה יכול ממש לכאוב.

אז להרבה אנשים טובים, שמגיעים לגיל ההתבגרות, הם מבינים שהם לא להלחם איתו ראש בראש, אז הם יורדים למחתרת. הם נהיים קצת מניאקים. לא ממש מנוולים, אלא הם נהיים קצת שקרנים,קצת מציצנים, שומעים מוזיקה ניאו נאצית, עושים קעקועים. דברים קטנים שלא מביאים לשום דבר, רק עוזרים לשמור על השפיות, להחזיק את הראש מעל המים. ככה נראה לי שצריך להתמודד עם סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב.
אנחנו לא ננצח אותם, הם מעל לכוחותינו. בזה יש צורך להודות.
מה שאפשר לעשות זה לנוע מהר, לחתוך חתיכה ואז לחזור ולהתחבא. חכמת הפצעונים .
היום אני אנסה לעשות את הדקירה הזאת למעשיה קלאסית, "מעשה מחכם ותם".
האגדה הזו היא נדושה כמעט כמו "בת המלך",  ומתעסקים איתה הרבה היום.
מה מספרים שם בדרך כלל?
אני אקצר ברשותכם, היה אחד ננח באורות, כל הזמן עם חיוך רחב מרוח על הפנים. כולם שהוא אהבל ושום דבר לא יצא ממנו, אבל בסוף, מרוב חיוכים וננחיות, המלך החליט שהוא אחלה גבר והפך אותו לראש הממשלה. לאהבל הזה היה חבר אחד, שהוא היה בדיוק ההפך. הוא היה נורא אינטלגנטי, כל הזמן תפס תחת על כולם, התפלסף, התפלצן וכל הזמן ירד על החבר שלו הננח שהיה בשמחה תמיד.
יום אחד המלך קרא לחוכמולוג הזה והוא במקום לבוא למלך, התחיל לחפש הוכחות שהמלך בכלל לא קיים. בסוף תפסו אותו לאיזה בור וזה סוף הסיפור.
לכן ילדים, תזכרו שעדיף להיות ננח שרוקד עם חיוך של אימבציל, מאשר חכם ומתוחכם והכי חשוב לא לפקפק בסמכויות.
אוקיי, כשמספרים את זה ככה, זה לא נשמע מי יודע מה מוצלח. למעשה, זה נשמע סיפור ממש אידיוטי, לכן במקום לנסות לבנות ממנו קונספציה, נלך אחורה.
נתלוש מהסיפור משהו ונראה מה אנחנו לומדים.

אז מה מאפיין את התם בסיפור?
בואו נראה איך רבינו מתאר את התם:

וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי לֶאֱכֹל! וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ הָיָה אוֹמֵר: תֵּן לִי הָרֹטֶב עִם קִטְנִית! וְהָיְתָה חוֹתֶכֶת לוֹ עוֹד חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפֶה וְטוֹב מְאֹד הָרֹטֶב הַזֶּה! וְכֵן הָיָה מְצַוֶּה לִתֵּן לוֹ הַבָּשָׂר וּשְׁאָר מַאֲכָלִים טוֹבִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבְעַד כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם, וְהוּא הָיָה מִתְעַנֵּג מְאֹד מִזֶּה וְשִׁבַּח מְאֹד אֶת אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל, כַּמָּה הוּא מְתֻקָּן וְטוֹב, כְּאִלּוּ הָיָה אוֹכֵל אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל מַמָּשׁ, וּבֶאֱמֶת הָיָה מַרְגִּישׁ בַּאֲכִילָתוֹ הַלֶּחֶם טַעַם כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל שֶׁהָיָה רוֹצֶה מֵחֲמַת תְּמִימוּתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה.

קשה להבין את הדמות המצטיירת מהקטע.
נראה שבעיקר מדובר באדם שעושה הצגות ומרמה את עצמו.
בסדר שהוא שמח. בסדר שהוא אוהב לאכול לכם. זה גם בסדר שפעולת האכילה, גורמת לו כזה עונג.
אבל בשביל מה כל ההצגות? בשביל מה לצעוק כל הזמן "איזה כיף לי", בשביל מה לטעון שהלחם הוא תבשיל כזה או אחר? אין ספק שאדם כזה הוא מעוער. אין פלא שבני עירו לועגים לו, כיוון שהוא מחפש את הלעג בכל המניירות שלו.

עכשיו , מה לגבי החכם?
איך מתאר אותו הסיפור?
אני יודע שבהתחלה הוא למד להיות צורף ומלטש ורופא ונהיה עשיר גדול, אבל מה קורה הלאה?

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר עוֹד: בּוֹא וְנִסַּע וְנֵלֵךְ בָּעוֹלָם, וְאַרְאֶךָּ עוֹד אֵיךְ כָֹּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּתִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים בָּעוֹלָם, וּבְכָֹל מָקוֹם שֶׁבָּאוּ, מָצְאוּ אֶת הָעוֹלָם בְּטָעוּת וּדְבַר הַמֶּלֶךְ הַנַּ”ל נַעֲשָׂה אֶצְלָם לְמָשָׁל, וּבְכָֹל מָקוֹם שֶׁמָּצְאוּ הָעוֹלָם בְּטָעוּת, לָקְחוּ אֶת הַמֶּלֶךְ לְמָשָׁל: כְּמוֹ שֶׁזֶּה אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים עַד שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁבְּיָדָם, וְהִתְחִילוּ לִמְכֹּר סוּס אֶחָד וְאַחַר-כָּךְ הַשֵּׁנִי, עַד שֶׁמָּכְרוּ כֻּלָּם, עַד שֶׁהֻכְרְחוּ לֵילֵךְ רַגְלִי, וְתָמִיד הָיוּ חוֹקְרִים הָעוֹלָם, וּמָצְאוּ שֶׁהָעוֹלָם בְּטָעוּת וְנַעֲשׂוּ עֲנִיִּים הוֹלְכֵי רַגְלִי, וְנִסְתַּלֵּק חֲשִׁיבוּתָם, וְלֹא הָיוּ נֶחֱשָׁבִים כְּלָל, כִּי לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עֲלֵיהֶם כְּלָל, עַל אֶבְיוֹנִים כְּמוֹתָם.

התיאור הזה כבר מעבר לסתם "תמוה". מדובר כאן על אדם נבון שיוצא למסע הזוי, כדי להוכיח למישהו שהעולם שרוי בטעות לגבי קיומו של המלך.

זו חוכמה? ועוד כתוב שהם המשיכו ללכת עד שלא נשאר להם כלום. ככה נוהגים אנשים חכמים או שככה נוהגים מטורפים ומעורערים?
כשמפוררים אותו, נחשפים צבעיו האמיתיים של הסיפור.
זה אינו שיר הלל לתמימות ולפשטות.
זו אינה ביקורת נוקבת נגד הרציונליזציה והאינטלקט.
זוהי כפירה.
כפירה בשפיותו של האדם, כפירה בתבונתו, פיקפוק בהישגיו.
רבינו מראה מותח כאן ביקורת נוקבת על האידאלים האנושיים.
אותו תם מושלם, מופת להסתפקות במעט, ושמחה בחלקו, מתגלה כמוקיון וכליצן. מנגד, הגאון הקרייריסט מבצע ברציפות סדרה של מעשים מטופשים ומטורפים.
"אל תסמכו על בני אדם" אומר לנו רבינו "אל תלמדו ממישהו רק כי הוא מבריק ומצליחן, או ממי שנחשב לצדיק ובעל מידות מופלאות."
האנשים האלו עושים שטויות, הם מסתבכים ונופלים ומתבלבלים וכל המוניטין שלהם מתגלה כחסר משמעות.
רק על הצדיק אפשר לסמוך.
רק הצדיק באמת טורח ללמוד את האדם ומכיר את הבעיות שלך עוד לפניך.
רק הוא שם כדי לתפוס אותך.
זה המסר של "החכם והתם", כפי שנלמד מחוכמת הפיצעונים.
לא צריך לעשות ממנה דוקטורט, רק לחשוב עליה פעם או פעמיים ולהתפלל שהיא תפעפע אל תוך החיים.
לא לרדוף אחרי קריירות רוחניות, לא לצאת למסעות גדולים בחיפוש אחרי הוכחה ניצחת לאיזה רעיון.
להשאר קרוב לקרקע, להיות עירניים.
הצדיק פה, הכל עובד לטובתינו.