הנסיך המיותר


בוקר טוב בנות ובנים.
החדשות הרעות הן, שהגענו שוב להסכם מטופש ומיותר עם ידידינו בעדה החרדית.
הראש שלהם, מטומטם בצורה שלא תאמן.
מה שהם אמרו, זה שבגלל שבבלוג הזה, מוצגים ומצוטטים רבנים חרדיים, אז הוא אתר חרדי ובאתר חרדי אסור שתוצגנה תמונות של נשים ולכן, הגענו להסכם שלא יוצגו או יצוטטו כאן רבנים חרדיים.
זו הסיבה שאני לא יכול להראות לכם כמה נהנינו בבית כנסת באר שבע בהילולה של רבי נתן מברסלב, זכותו תגן עלינו לעולם ועד.
מצד שני, הסרטון נמצא בערוץ שלנו ביוטיוב והוא נקרא "הילולת רבי נתן תשע"ד" ואתם מוזמנים לצפות ולהנות.

אוקיי,
אתם יודעים, כשאנשים חושבים שמישהו יודע את הדרך לאמת או להארה, הם לא נותנים לו מנוח.
משגעים אותו כל הזמן בשאלות של "איך עושים את זה ומה צריך לעשות" וכן הלאה.

לרוע המזל, מדובר באנשים הלא נכונים.
כי האנשים הלא נכונים חושבים להגיע להארה. הם אנשים שאין להם כלום, אין להם כסף, אין להם כוח, אין להם זמן והם גם לא הכי חכמים, שהא בהא תליא ואז הם מגיעים למסקנה שהארה לא עולה כלום, אז אם הם ישיגו הארה, יהיה להם משהו.

זאת מסקנה לגמרי מוטעית,
כי הארה דורשת הרבה מאוד, ולכן היא עניינם של אלו שיש להם הרבה.

אני יכול להגיד לכם על עצמי, שבזמן שהתעסקתי בהארה ובסאטורי ובזן בודהיזם ובעיקר במדיטציה, שיגעו אותי בלי סוף. המון אנשים.

בסך הכל אני יכול להגיד שמתוך כל אותם אנשים והיו באמת רבים, רק על שלושה אני יכול להגיד שיצא להם משהו. אני לא יודע אם נעשו "מוארים" במובן הבודהיסטי. אני יכול להגיד לכם, שהתקדמו באמת, שקיבלו אמת.
הלומדים האלו, כולם היו אנשים שהיה להם.
לא יודע אם היה להם כסף, אבל היה להם זמן, היו להם כוחות נפש, הם היו פיקחים ויכלו להצליח ואולי אף הצליחו מאוד בהרבה תחומים.
לא סתם כל הזמן מדגישים את זה שבודהא, הלא הוא סידהרתא שייקמוני אדוננו, נולד בתור נסיך.
למה זה חשוב?
הייתה לו את האפשרות להתפתח, הוא קיבל חינוך טוב, היו לו אמצעים והוא הגיע למה שהגיע בזכות השקעה אמיתית. הוא יכול היה להרשות לעצמו להשקיע.
אילו הייתם רואים את בודהא, אחרי שזכה להארה, לא הייתם מאמינים שהוא היה נסיך או אפילו בן טובים או אציל.
הוא נראה כמו ביריון בסמרטוטים. קצת דומה לאביגדור ליברמן הי"ו.
אבל כשהוא היה מתחיל לדבר, האיכויות האלו התגלו. לא רק הידע האלוהי שלו, לא רק הרוחניות שלו, אלא גם הרקע האיכותי שלו, המלכותיות, האצילות.

ואנשים לא מבינים את זה.
הם בקטע כזה של "אנחנו מסוגלים" או "בודהא אמר שאנחנו יכולים", אבל בודהא מתכוון לכל החבילה, לא רק לטקסים הדתיים, לא רק למדיטציה. לכאורה, הכל מסוגלים, אבל בפועל מעטים מאוד.
אחרי הסאטורי הראשון שלי, הייתי בטוח, שאילו חברים שלי מהטכניון היו באים ללמוד אצלי, או אצל טיוהאר, שהיה הגורו שלי באותה תקופה, הם היו מגיעים לסאטורי ראשון, תוך חודש וחצי.

יכול להיות שצדקתי אז ושאני צודק גם היום, כי הם היו אנשים פיקחים ומוכשרים וצעירים ועזי נפש.
ברור שזה לא היה מעניין אותם, זה הפרדוקס.
אלוהים נותן נרות, למי שגר על השמש.

זו אחת הסיבות שאני כל כך מעריץ את רבי נחמן מברסלב.
הוא היה אמיץ.
היו הרבה חכמים, היו הרבה נאורים ומוארים וכולם סבלו משאלות האספסוף.
עם כל זה, אני לא זוכר ששמעתי על מישהו מהם שאמר "חבריה, יש אלוהים, יש עולמות אחרים , אבל זה לא בשבילכם. אתם שכל הזמן סובלים וכל הזמן מתאוננים, אתם אף פעם לא תגיעו להישג רוחני, כיוון שהישג כזה דורש, הרבה יותר ממה שיש לכם."
בודהא לא אמר את זה.
אושו לא אמר את זה.
גורודייף לא אמר את זה.
אפילו צ'ואנג צו, שלדעתי הוא באמת הגדול מכולם, לא אמר את זה.

אבל רבי נחמן אמר.
לא ממש, כמו שאני אומר לכם, כי אם הוא היה אומר את זה ממש, היו מוצאים דרך לסלף אותו, כי זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע.
הסילופים האלו קורים הרבה ואצל רבי נחמן הם קורים בלי סוף.
נגיד הציטוט הזה מ"חיי מוהר"ן" תקצ"א

אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ אִם לִהְיוֹת מְלַמֵּד, הֵשִׁיב לוֹ לא
[כִּי אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁשְּׁל שָׁה דְּבָרִים אֵינָם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו
שׁוֹחֵט וּמְלַמֵּד וְחָסִיד בְּעִיר קְטַנָּה
מֵחֲמַת שֶׁבְּנָקֵל לוֹ לְהִכָּשֵׁל בְּגֵאוּת חַס וְשָׁלוֹם]
טוֹב לְךָ יוֹתֵר לִהְיוֹת סוֹחֵר וּבַעַל מַשָּׂא וּמַתָּן
רַק בְּשָׁעָה שֶׁתֵּלֵךְ בַּשּׁוּק תְמָאֵס וּתְבַזֶּה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּפִיךָ

(כל הציטוטים שלנו מאליעד כהן האהוב.)
יש עוד כמה מקומות היכן שרבינו אומר לא להיות מלמד, לדוגמא בשיחות הר"ן אות ר"מ

וַאֲנִי אוֹמֵר עַתָּה שֶׁטּוֹב לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד

זה צריך להיות ברור לכל אחד ויש לזה גם סיבה.
רבינו לא רוצה שילדים ילמדו להיות ברסלבים, אין לזה שום משמעות, זה חרטא. בנאדם צריך להשתנות כדי להיות ברסלב, צריך להפוך לברסלב.
אבל לאנשים לא אכפת, "אז הוא אמר". הם מקימים בתי ספר ברסלב וישיבות ברסלב ותלמודי תורה ברסלב ויש שם מלא מלמדים ומורים ומורות שהם יעני ברסלב ומה שאמר רבי נחמן בכלל לא מעניין אותם.
יש להם איזה סמרטוט על הראש, או פונפון או פיאות עד לברכיים.
כן, אני מדבר גם על הננחים. למה פתחתם שני חידרים בבית שמש ובצפת? איפה אתם ואיפה רבי נחמן.

אבל רבי נחמן, כן אומר את זה, הוא אומר את זה, באופן שרק מי שראוי להבין, יבין והוא שם את המסר הזה, בתוך חבילה, שהוא מציב באמצע הכביש הראשי וזה מדהים. אף אחד לא פותח.
נכון שכבר שיגעתי אתכם עם "אבדת בת מלך".
אני מתכוון לחזור אליו ולטרטר עליו, באיזה שלב, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בשורה התחתונה.
אני אתן לכם את הסיכום, באופן שאף אחד עוד לא הסביר אותו, למיטב ידיעתי.

מה כתוב בסוף?

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף. הוֹצִיאָהּ

כאן נחשף רבינו במלוא אכזריותו.
הרי כל המעשיה הזו, מלוקקת כמו סולארו בחבורת תיכוניסטיות.
"לכל אחד יש בת מלך", "הצדיק יציל אתכם", "הנשמה של כל אחד היא בת מלך", "בסוף הוציאה" , "כל נשמות יראל בלה בלה בלה" וחנטריש.
ואחרי שמלקקים ומלקקים, מגיעים לסוף ואין כלום.
ממש כלום.
רבי נחמן מודיע שבסוף הכל היה בסדר, אבל איך נהיה בסדר מתוך הלא בסדר, לא מספרים.
ההפך, הכל רק מסתבך. הסיפור מתקדם כלפי מטה, הופך להיות גרוע וגרוע ועצוב ומדכא יותר ויותר.
כי מה קרה לו, למחפש שלנו?
חיפש שנים ביערות ובשדות ולא מצא.
הגיע לארמון של הלא טוב ואמרו שהוא צריך לצום ולא צם.
ואחר כך אמרו לו שרק לא ישתה יין וכן שתה.
ואז היא בכלל עזבה את הארמון והוא התחיל לחפש את ההר של הזהב והלך לענקים והם נפנפו אותו וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הסיפור. זה כמו לאבד את הארנק והדרכון באמצע השוק בניו דלהי בזמן מונסון, רק הרבה יותר גרוע, כי זה נמשך שנים.

סיפור מזעזע, "אבדת בת מלך".
איך שלא תסתכלו עליו הוא איום ונורא ואף על פי כן, הסיום עולה על הכל.
זה לא שרבי נחמן לא ידע את סוף הסיפור.
הוא פשוט לא רצה להפקיר אותו בידי הרבנים, הוא לא רצה לתת אותו לכל אותם רבנים שכולנו מכירים אבל אסור לנו לנקוב בשמם, כי אנחנו לא אתר חרדי.
הוא לא רצה שיסלפו אותו, כמו שהם מסלפים הכל, את ליקוטי מוהרן ואת ספר המידות ואת כל יתר הספרים.

הוא השאיר את החלק העיקרי בפאזל אצלו בכיס ואמר "רק האדם הנכון, יוכל למלא את החור."
וזה המילוי שאני מצאתי.
אני לא יודע איך להביא אותכם אל האמת.
אני לא יודע איך להחזיר את בת המלך.
רק דבר אחד אני יכול לעשות, אני יכול לספר לכם שאפשר לקרוא את הסיפור הזה בצורה אחרת. וזה הולך ככה.
אם עברת את הכל, אתה תוכל.
לא משנים הפרטים, זה לא מתכון לאזני המן, זה לא הוראות שימוש של שואב אבק.
אלו לא הלכות קריאת מגילה ולא סדר ביעור חמץ.
הפרטים לא משנים, המחפש הוא החשוב.
מה שאומר לנו רבינו, זה שאם המחפש לעבור את כל הבעיות ואת כל הכשלונות והצליח לעבור באש ובחרב, עד שהגיע למצב שהוא צריך להחליט איך הוא מחלץ את בת המלך, העצה הנכונה תגיע, כי הוא מספיק מתוחכם והוא מספיק חזק ומספיק אמיץ ומספיק שקול ומחושב.
אלמלא היה, הוא לא היה מצליח לעבור את הכל.
זה החינוך הברסלבי האמיתי, אתה צריך להיות מסוגל לעבור את כל זה, כדי להצליח.

זהו, נראה לי.
ברכות, נשיקות וליקוקים.

הר של זהב ומבצר של מרגליות

הר של זהב ומבצר של מרגליות

לא מקום ולא זמן.


אז הגעתי למסקנה, שאם אני רוצה להחזיק את הבלוג הזה חי, אני לא יכול להמשיך להסתמך על פוסטים של אלף או אלפיים מילים.
אין לי זמן.
אני עובד, אני לומד, יש לי משפחה לתחזק ואין לי את ישוב הדעת הדרוש.
אבל אני יכול לעשות דברים פשוטים יותר, קצרים יותר.
נגיד, אתם יודעים שיצא לי לא מזמן להעביר שיעור ב"סיפורי מעשיות" מול אנשים בשר ודם.
אז הנה מה שאמרתי להם.

הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן
וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם
וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד
וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד
וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם
וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה

בטקסט הזה, המילה "שם" מופיעה פעמיים ובשתי ההזדמנויות שהיא מופיעה, היא מיותרת, כי אנחנו לא יודעים, שום דבר על המקום, שבו "השני למלכות", אכל מהעץ.
הגישה שלנו בפענוח "סיפורי מעשיות", היא שמדובר בשורה ארוכה של צפנים פרקטליים, כלומר, לא משנה לאיזו רזולוציה תעלה, אתה עדיין תוכל למצוא משמעות במה שאתה קורא.
ואז שאלתי את עצמי, שאלה פשוטה. אם "שם" זה לא מקום, מה זה?
לכן קפצתי כמה מילים לאחורה וראיתי את המשפט הבא: הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם
טוב, מה קורה שלא ישנים?
מאבדים את האמונה, לפי שיחות הר"ן ק"י

יֵשׁ כַּמָּה שְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים הַמִּתְדַּבְּקִים וּמִתְחַבְּרִים בְּהַמּחַ
וּבִפְרָט בִּלְבּוּלֵי הָאֱמוּנָה
וְעַל יְדֵי הַשֵּׁנָה נִפְרָדִים מֵהַמּחַ
וּבְיוֹתֵר מוֹעִיל הַשֵּׁנָה לָאֱמוּנָה
כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

או מזיקים למוח, לפי ליקוטי מוהר"ן רנ"ג

כִּי יֵשׁ אֵשׁ בָּאָדָם מִתְּחִלַּת הַתּוֹלָדָה
שֶׁמֵּהָאֵשׁ הַזֶּה בּוֹעֲרִין בְּאָדָם כָּל הַתַּבְעֵרוֹת שֶׁל כָּל הַתַּאֲווֹת
וְגַם כָּל הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנּוֹתְנִין לְהַגּוּף
הָאֵשׁ הַזֶּה. הוּא מְכַלֶּה וְשׂוֹרֵף הַכּל
וְעַל יְדֵי מִעוּט שֵׁנָה, הָאֵשׁ הַזֶּה נֶחֱלָשׁ וְאֵין לוֹ כּחַ לִבְער
אַך שֶׁמַּזִּיק לְהַמּחַ מִעוּט שֵׁנָה

אני יודע, על אותו העניין של "יש אש באדם", שהוא הפראנה, עליה למדנו ביוגה, אני צריך לדבר הרבה, הרבה יותר. אבל לא היום. החלטתי לקצר.מה שיש לנו, אם כך, מצב שבו האמונה פגועה והמוח נפגע ואז מה קורה? "עָמַד וְאָכַל מִשָּׁם וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה".
בואו נתמקד.
יש כאן שלוש מילים בסוף ששלושתן אומרות דבר דומה.
1. נפילה.
2.חטיפה
3.שינה

נפילה היא בעיקר עניין של פרספקטיבה. מה שאתה רואה מלמעלה, אתה לא רואה מהבור. אתה מאבד את היכולת שלך להבין ולקרוא את הנסיבות.נפילה היא איבוד המדרגה, כלומר איבוד הכוחות הרוחניים, שמאפשרים את ההבנה ואת השיפוט הנכון.

חטיפה היא איבוד השליטה על חייך. אדם חטוף, הוא אדם נפעל. הוא נאלץ להיות במקומות נגד רצונו, הוא נאלץ לעשות דברים נגד רצונו. יש כאן איבוד שליטה, בנוסף לאיבוד הפרספקטיבה.

שינה היא איבוד הכל. איבוד הקשר למציאות. איבוד ההכרה, איבוד המודעות. אדם ישן חשוב כמת, כי כל אחד יכול להרוג אותו. פוטנציאלית, הוא גמור.

ז"א, מרגע שהשני למלכות הגיע ל"שם", הוא היה במצב של חוסר אמונה וחוסר מחשבה ואלו הביאו אותו להתדרדרות בשלושה שלבים, איבוד פרספקטיבה וכוחות, איבוד שליטה ואיבוד הכרה.

מה הוא שואל מיד כשהוא מתעורר?

"אַחַר כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם?"

מה זה משנה איפה הוא בעולם? השאלה האמיתית שמסתתרת כאן היא "האם אני עדיין שם?"
מצד שני, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו, האם ההתחברות לתאוות, שאותם מסמלים התפוחים בהכרח גורמים להתדרדרות המוחלטת?
????????????????????????????????????????????????????????????????
התשובה שלנו היא שלילית. האכילה היא לא ממש הבעיה כאן.
תראו מה קרה בסיפור שלנו קודם:

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל
וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם…אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ

הוא הלך לארמון, ראה שם מעדנים יפים, אכל אותם והמשיך להיות בשליטה ולא רק שהיה בשליטה, אפילו המלכה הכירה אותו, שהכוונה כאן, עשויה להיות, שהכירה בזה שהוא השני למלכות, ז"א, למרות הכל הוא לא ירד מהמדרגה שלו.

אז מה באמת ההבדל בין הסיטואציות?
בין האכילה והנפילה, לאכילה הקודמת, האכילה המודעת האכילה העוצמתית?
ההבדל הוא קטנטן, הבדל זעיר.
הוא גם כן, מוזכר כבדרך אגב, לפני הפגישה בין המלכה לבין השני למלכות.

וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה

יש לי הרגשה שכל הזמן, אני מדבר על אותו הדבר. יישוב הדעת. כשבנאדם בקריזה, כל דבר יפיל אותו.
תפוחים יפילו ואפרסקים יפילו וקקי של ציפורים יפיל אותו. הוא אבוד, לפני שיצא מביתו.
אבל כשאדם מיושב בדעתו, אזי הוא יכול לעבור באש ובחרב, דרך שבעת מדורי הגהנום ועדיין להיות הוא עצמו ולא ליפול ממדרגתו.

הא הא , איך מתיישבים?
חכו, חכו ותראו.

יאללה, נדבר.

קדיש לרשעים


היי, שבוע טוב.
בזמן האחרון, יוצא לי להתעסק הרבה עם "סיפורי המעשיות".
זה כנראה הטקסט הברסלבי הקשה ביותר ומה שיפה בו, זה שאף אחד לא מבין אותו באמת.
אני יודע שהוא זכה לכמות סילופים מאוד גדולה במרוצת השנים וזה צפוי, כי מה שאף אחד לא מבין, גם אף אחד לא מסוגל להפריך.
מצד שני, מורכבותו של הטקסט, אינה אמורה לפתור אותנו מהתעסקות בו, במיוחד שזה דבר בעיתו.

אז במה אנחנו מתעסקים כרגע ב"סיפורי מעשיות"?
במעשיה הראשוה, דההה, "מעשה באבדת בת מלך, עליה דיברנו לא מזמן.
עכשיו עברנו לנושא חדש, שהוא הארמון של הלא טוב.

וּבָא לְארמון אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ. בַּעֲטָרָה
וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו
וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד
וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל
וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל
וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם
וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ
וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה
וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד
בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה
וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ
וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל
וְהוּא [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת] רָאָהּ וְהִכִּירָהּ
אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ
וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ
וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי?
וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ
אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה
וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן?
וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל
וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב

אוקיי, אז יש את הטקסט הזה, ועל הטקסט הזה ניתן לשאול ואכן שואלים, הרבה שאלות.
אנחנו לא נשאל ולא נתייחס לכולן, כמובן, אבל ננסה לחבר בין התפאורה, שהיא הארמון של הלא טוב, לבין המחזה שהוא אותו שיח בין השני למלכות לבין המלכה.
אנחנו יודעים שקיים הארמון הזה, שקיימת הממלכה הזו, הממלכה הלא טובה, למעשה, אם תסלוח לי, כולנו אזרחים שווי זכויות בממלכת הלא טוב ואנחנו נשלטים על ידי אותו ארמון של לא טוב.
יש לי למישהו התנגדות?
כאילו, למה להתעסק כל כך הרבה בסיפור הזה "אבדת בת מלך", אם הוא לא נוגע לכל אחד מאיתנו?
מה זה השטויות האלו? הבת מלך היא "שורש נשמות כלל ישראל".
אין נשמות לכלל ישראל, כולם מתו.

אנחנו בת המלך, אותנו זרקו אל הלא טוב.
כמו שישו אמר,

לְכוּ־נָא הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים (הבשורה ע"פ לוקס 3:10

זה קרה לנו, וזה קורה לנו כל הזמן.מזל שיש מישהו שמחפש אותנו,או לפחות האגדה אומרת.
אז כן, יש את הארמון של הלא טוב, Tell me about it.

שתי שאלות נשאלות כאן.
שאלה ראשונה, בשביל מה קיים הארמון של הלא טוב. אז הלא טוב קיים, ניחא, אבל בשביל מה ארמון, בשביל מה מלך? אפשר להסתפק בסתם מזבלה או במגרש גרוטאות. בשביל מה הטורח הזה בארמון, בממלכה, בכל המערכת? זה סתם מבלבל.
אז התשובה מופיעה בשני המשפטים הראשונים של הקדיש "יתגדל ויתקדש שמי רבא, בעלמא דברא כרעותיה"
התרגום הוא כזה "יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא לרצונו"
אם נסדר קצת הקטע נקבל משהו כזה "העולם נבנה כרצונו, כדי שיתגדל ויתקדש שמו הגדול"
גם הלא טוב, גם הארמון של הלא טוב וגם יתר הארמונות נבנו ברצון האל, על מנת לגדל ולקדש את שמו הגדול."
באופן נורא כללי, אפשר להגיד שלמחשבת הבריאה, תמיד ישנן מטרות.
אם אלוהים רוצה, לדוגמא, שאני אוכל גלידונית, הוא יכול לבנות מסעדה ברוטשילד ולחכות איתה 18 שנה, עד שבמקרה מישהו יערוך שם איזה אירוע ויזמין אותי ובלבד שאת הגילדונית אני אקבל שם.
דווקא אלו הדברים שקל לריבונו של עולם לעשות, כי כאלו דברים לא ממש משפיעים על הגורל שלנו, הם נראים סתמיים בעינינו.

מה קשה לו לעשות?
אני לא צוחק, קשה לו.
איפה שישנה אינרציה אנרגטית חזקה, קשה להפוך את התמונה, זה מחרפן אנשים.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב טען שבגלל זה המשיח לא מגיע. שינוים אנרגטיים גדולים, מזעזעים את מבנה העולמות הרוחניים ואני מדבר גם על שינוים אצל אדם אחד, במיוחד אם הוא נשמה גבוהה.

אבל זה היה מהלך ביניים.
אוקי, קל להבין מדוע קים ארמון הלא טוב. הנה, הגיע לשם השני למלכות, אכל מהמעדנים ונח. רק בשביל זה, היה שווה לבנות את הארמון, זו לא בעיה. אין כאן דבר מהותי.

השאלה השניה שנשאלת היא לגבי השמחה בארמון של הלא טוב, כי הרי מספרים לנו שהקליפות מצויות בעצב, כמו שכתוב בליקו"מ כד'

כי הקלפות הם בחינת מותרות והם בחינת עצבות בבחינת (משלי יד): 'בכל עצב יהיה מותר'. והם תקפא דדינא בבחינת (בראשית ו): ויתעצב אל לבו.

ואת זה קל להסביר, באותה שיטה שכבר הזכרנו, כשמקבילים את מעשה באבדת בת מלך למגילת אסתר.
במגילה כתוב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב
ובאמת שואלים, איך יכול רשע כמו המן להיות שמח, הרי "ובכן צדיקים יגילו וישמחו". AID113250_0_lge_v1_m56577569845662572
התשובה היא שגם רשעים יכולים להגיע לשמחה, בזמן שהם מקושרים לצדיק. המן באמת לא היה מקוושק למרדכי, כי הוא שנא, אבל היה מקושר לאסתר, כי הוא היה איתה במשתה בדיוק אז.
שימו לב לענין חשוב. המשתה שהמלכה ערכה, למעשה החל את נפילתו של המן, בגלל שמיד לאחר המשתה, הוא רואה את מרדכי ומחליט בעזרת זרש אישתו, לחסל את מרדכי באופן אישי. אילו היה מחכה, היו הורגים את מרדכי ממילא, יחד עם כל היהודים, אבל פזיזותו של המן, הכשילה אותו. היא הביאה אותו לארמון, באותו לילה שבו נדדה שנת המלך.
אתם מכירים את הסיפור.
זאת אומרת, ההתקשרות של הרשעים לצדיקים, באמת גורמת להם שמחה, אבל מטרתה היא להפיל אותם בסופו של דבר.
זה מה שמביא אותנו להבנת עיקרון חשוב, שלא ברור להרבה אנשים.
אנחנו מגיעים לאומן, אנחנו מגיעים לצדיק ורואים שם אנשים רשעים, אנשים מתועבים והם ממש שמחים ומאושרים.
תמיד הייתי מתעצבן, עד שהבנתי. הצדיק לא שם כדי לעזור להם. הוא הביא אותם אליו כדי לחסל אותם.
אבל הדבר שאנחנו באמת צריכים להבין, לגבי הארמון של הלא טוב , הוא משהו אחר.
יושבת שם המלכה והיא בת המלך ומסביבה אנשי הארמון והמלך, שמחים ושרים ורוקדים.
הם שמחים בגלל שהיא שם, הם שמחים בזכותה ובזכות גורלה המר שהביא אותה אליהם.
כך גם אנחנו.
כשאנחנו מסתכלים סביבנו ורואים את כל הרוע, ורואים את העושק, ורואים את הגזל ואת הרשע, נזכור שכל הקיום של האנשים האלו, הוא בזכותינו.
לא שאנחנו בהצלחתם, אבל גדולתם נובעת, כמו שמישהו אמר, מכך שאנחנו כורעים לרגליהם.
דיברתי עם הרב לגבי הדרך ללמוד את "סיפורי מעשיות" והוא אמר לי דבר חשוב.
אי אפשר להבין את סיפורי מעשיות, בלי לחיות את המעשיה.
זה לא סיפור פשוט, אנשים נוטים לחשוב שאם הם קוראים את הסיפורים, הם מבינים אותם, אבל סיפורי מעשיות הם צופן אמיתי, לא צופן אניליטי של פענוח מילות קוד, אלא צופן ריגשי. צריך להרגיש, כדי להבין ולכן רק עכשיו אנחנו יכולים להבין את באמת "את המשמעות של "מעשה באבדת בת מלך".
זו הדרך של הצדיק לספר לנו, עד כמה קשה לו לעזור לנו.
אנחנו בטח עוד נחזור לזה.
בינתיים, שבוע טוב וליל מנוחה.

כרמלה גרוס ווגנר חיים את החיים


כמו שאתם רואים, חמודות וחמודים,
אני לא במצב לכתוב, אני מתחיל וזונח, פותח ולא מצליח לסיים.
מצד שני, יש מי שכוחו במותניו, ברוך השם ומלמד ומפיץ את דעת רבינו ואת תורת רבינו וזה הרב ישראל מאיר ברנר שליט"א ואני שמח לצין שהוא התחיל סדרת הרצאות חדשנית בנושא סיפורי מעשיות והנה טעימה קלה, כדאי לבוא.

אני הקשבתי כבר לשלוש הרצאות שלו בנושא האגדה הראשונה מתוך סיפורי המעשיות "מעשה באבידת בת מלך" והוא כהרגלו, אחרי חמישה שיעורים עדין עסק בשלושת השורות הראשונות.
הרבה מאוד דברים נאמרו על בת המלך ואבדתה.
Princess.Peach.600.1561540
השאלה הראשונה שניתן לשאול היא , מי היא בדיוק בת המלך? או יותר נכון, מה זה בת המלך?
אל התשובה מגיעים, הרבה פעמים, מתוך זה שלמלך היו שישה בנים ובת אחת.
אז אני שמעתי מיובל דיין שבת המלך היא השבת וששת הבנים הם ימות השבוע ומהרב שמעתי שהבת היא המלכות ושת הבנים, הם שת הספירות חג"ת נה"י וגם שמעתי ממנו שששת הבנים הם ששת צדיקי יסוד עולם, כלומר החמישה שאנחנו מכירים והמשיח וכו' וכו'
אני ברשותכם, מגיע אל בת המלך מכיון אחר.
בואו ניזכר בתחילת המעשיה.

מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד.
פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה ונזרקה מפיו דבור:
שהלא טוב יקח אותך ( דער ניט גוטער זאל דיך נעמען).
בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה.

אני בכלל לא חושב שששת הבנים הם שישה צדיקים, אף אחד לא מזכיר אותם בהמשך העלילה. גם ששת הימים וששת הספירות, לא מספרים לי כאן כלום.
לכן אני עוזב את הגישה הזו ומנסה להבין את מהות הסיפור מכיון אחר.
מה בקשר למשפט הנזרק שהלא טוב יקח אותך?
כאילו, ככה אתם מכירים את רבי נחמן?
כך לדעתו מדברים מלכים אל בנותיהם?
ואם נניח, המלך מסמל את במעשיה הזו, את אלוהים הטוב והכל יכול, האם בברסלב מכירים אלוהים שמדבר ככה?
האמת שלא.
בברסלב, אלוהים חמוד, בברסלב, אלוהים הוא הטוב המוחלט, אצל רבינו הקדוש, אין כמו אלוהים.
לכן לא נותר לי אלא להסיק שהמשפט שהלא טוב יקח אותך אינו סוג של קללה בסגנון "הלוואי שהלא טוב יקח אותך", אלא הוא הגדרה של מצב.
כלומר, את בת המלך? את יפה, את טובה, את עדינה וחכמה וכישרונית ולכן, הלא טוב יקח אותך.
האחים שלך הם בהמות, הם אלימים, הם טיפשים, הם משעממים ולכן הם לא מענינים אף אחד, אבל את, מקסימה שכמוך, את נתח עסיסי ואותך יקחו.
עכשיו, הכל הגיוני.
מה זה "לא טוב"? למה להשתמש בביטוי הזה דוקא?
כי "לא טוב" הוא לא "רע", הוא לא דמוני ולא מרושע, הוא רק "לא טוב", הוא סתמי, הוא מיותר, הוא ביזבוז.
וכאן רבינו חושף עיקרון רוחני מדהים ונפלא שאני יודע אותו שנים ועד היום לא ראיתי שאף אחד מדבר עליו בפירוש.
כל דבר בתוכינו שהוא טוב, שהוא נעלה, שהוא נשגב, נאכל, מתמוסס, נאבד, נעלם.
הלא טוב לוקח אותו.
אני אתן לכם דוגמא.
נגיד אתם הולכים לטיול בטבע. אתם מסיימים מסלול אתגרי ומרתק, אתם מלאים באנרגיה, בסיפוק , בהתרוממות רוח.
ואז מה קורה?
אז הראש מלא במחשבות רחפניות חסרות שחר ולפעמים יושבים ומפטפטים ומרכלים ולפעמים אוכלים יותר מדי ובסופו של דבר מה שנשאר מהחויה המדהימה, זה הרגשה של החמצה וקצת בחילה.
נכון, נכון, האגו יגיד לכם "עשיתם את זה"
כל מאמץ טוב לאגו, אבל האגו הוא זיוף, הוא מניפולציה, את התועלת האמיתית החמצתם.
לכן אושו, בסוף כל התרגילים המפרכים, היה נותן פרק זמן מספיק ארוך, להתבוננות, לנוכחות, להמתנה. בזמן הזה, לא היה צריך לעשות כלום, רק לשים לב ולהרגיש.
האם הרעיון הזה שינה את העולם? כן, אלף פעמים כן, הוא נותן לנו עוד זמן עם האמת וזה הזמן הכי חשוב.
אוקי,
הסיפור הוא כזה, הרב ביקש ממני לקחת אותו היום לקברי צדיקים בצפון.
אמרתי לעצמי "כמה נפלא".
אני אעלה בבוקר לירושלים, אשתתף בתפילת "נשות הכותל" בראש החודש, אראה את החרקקים והחרללים והמדובללים, צווחים וצורחים, ואזד כמו פנתר, אסע לירושלים החרדית ואקח את הרב הנטורי קרתא שלי למסע בארץ צדיקי העולם.
אני מת על המעברים החדים האלו בין העולמות, כרמלה גרוס וגנר, חיים את החיים. גם אתם יכולים.

בסוף זה לא יצא, כי היה לי עוד טרמפיסט ובסוף הגעתי לירושלים די מאוחר, אבל העיקר הכוונה.
אוקיי, בואו נתקפל,
הממממ , ידידנו גדעון שלח לי את השאלה הבאה.

המצוות המעשיות, עיקר המטרה שלהם היא לכופף את הרצון שלך לרצון חיצוני לך, אם תראה את המצוות באור הזה, ותבין את חשיבות הכיפוף של הרצון, ממילא תראה שכל הדיון לגבי הרלוונטיות של המצוות לגביך ולימינו, אין לו עוד טעם. במילים אחרות, אתה צריך להבין שהעיקר בדתות השונות הוא כפי שאתה מכנה זאת – מלחמת היצר, קרי: לטהור את הגוף מהתמכרות להנאות החומר, ומן האגו. אם את זה אתה לא מקבל, מה הטעם לעסוק בכלל בעניין הדת? מדוע לא לעסוק בדברים אחרים? אלא אם כן מטרתך ללעוג, או להשתשע. כאילו, אני לא מבין, מה הטעם לעסוק ברוחניות ולהשאר חומרני? יש הרבה שחיתות בממסד הדתי של היום, אז התאכזבת מזה ונשארת תקוע בין שמים וארץ? אני פשוט מנסה להבין מה המניעים שלך לעסוק בצורה מעמיקה בדת ומאידך לא להלחם ביצר.

זה נראה טיפה מניפסטי, אז הבה נסה להתמקד כאן במשהו כמו

אני פשוט מנסה להבין מה המניעים שלך לעסוק בצורה מעמיקה בדת ומאידך לא להלחם ביצר.

ובכן גדעון, אני מציע לך לקרוא ספר שנקרא "כשהנעל מתאימה".
מה שמסבירים בספר הזה, הוא שאין טעם להלחם ביצר, כי זו מלחמה נגד עצמך ובמלחמה כזו, יש נפגעים מכל הצדדים.
היחיד שמרוויח מהמלחמה ביצר , הוא החיקוי השיקרי של האישיות שנקרא "האגו" שהוא נבנה ומתפתח מכוח ממאמצים שאתה עושה, ולא משנה מטרתם של המאמצים הללו. "מלחמת היצר" היא "מלחמת שלום האגו", אין לה שום משמעות רוחנית. כשאנחנו נלחמים ביצר, אנו מתרכזים בתפל ואנחנו מתעלמים מהעיקר.
לכן אנו מלמדים שיש לעשות את ההפך.
יש לשים את העיסוק הרוחני בראש מעיינינו ולבקש ולדרוש התקדמות רוחנית משמעותית, בלי להתעסק במלחמת היצר.
היצר יפריע לנו בתהליך, כמו העבודה והלימודים ומזג האויר, אבל ככל שנתקדם, נוכל להתמודד טוב יותר.
אלו החיים, בזה קסמם.
תודה לכרמלה גרוס ווגנר ושיהיה לנו חודש טוב.
מה נראה לכם שמענו היום באוטו, בדרך למירון?

מגיע לכם לחיות, הגיע הזמן.