הנסיך המיותר


בוקר טוב בנות ובנים.
החדשות הרעות הן, שהגענו שוב להסכם מטופש ומיותר עם ידידינו בעדה החרדית.
הראש שלהם, מטומטם בצורה שלא תאמן.
מה שהם אמרו, זה שבגלל שבבלוג הזה, מוצגים ומצוטטים רבנים חרדיים, אז הוא אתר חרדי ובאתר חרדי אסור שתוצגנה תמונות של נשים ולכן, הגענו להסכם שלא יוצגו או יצוטטו כאן רבנים חרדיים.
זו הסיבה שאני לא יכול להראות לכם כמה נהנינו בבית כנסת באר שבע בהילולה של רבי נתן מברסלב, זכותו תגן עלינו לעולם ועד.
מצד שני, הסרטון נמצא בערוץ שלנו ביוטיוב והוא נקרא "הילולת רבי נתן תשע"ד" ואתם מוזמנים לצפות ולהנות.

אוקיי,
אתם יודעים, כשאנשים חושבים שמישהו יודע את הדרך לאמת או להארה, הם לא נותנים לו מנוח.
משגעים אותו כל הזמן בשאלות של "איך עושים את זה ומה צריך לעשות" וכן הלאה.

לרוע המזל, מדובר באנשים הלא נכונים.
כי האנשים הלא נכונים חושבים להגיע להארה. הם אנשים שאין להם כלום, אין להם כסף, אין להם כוח, אין להם זמן והם גם לא הכי חכמים, שהא בהא תליא ואז הם מגיעים למסקנה שהארה לא עולה כלום, אז אם הם ישיגו הארה, יהיה להם משהו.

זאת מסקנה לגמרי מוטעית,
כי הארה דורשת הרבה מאוד, ולכן היא עניינם של אלו שיש להם הרבה.

אני יכול להגיד לכם על עצמי, שבזמן שהתעסקתי בהארה ובסאטורי ובזן בודהיזם ובעיקר במדיטציה, שיגעו אותי בלי סוף. המון אנשים.

בסך הכל אני יכול להגיד שמתוך כל אותם אנשים והיו באמת רבים, רק על שלושה אני יכול להגיד שיצא להם משהו. אני לא יודע אם נעשו "מוארים" במובן הבודהיסטי. אני יכול להגיד לכם, שהתקדמו באמת, שקיבלו אמת.
הלומדים האלו, כולם היו אנשים שהיה להם.
לא יודע אם היה להם כסף, אבל היה להם זמן, היו להם כוחות נפש, הם היו פיקחים ויכלו להצליח ואולי אף הצליחו מאוד בהרבה תחומים.
לא סתם כל הזמן מדגישים את זה שבודהא, הלא הוא סידהרתא שייקמוני אדוננו, נולד בתור נסיך.
למה זה חשוב?
הייתה לו את האפשרות להתפתח, הוא קיבל חינוך טוב, היו לו אמצעים והוא הגיע למה שהגיע בזכות השקעה אמיתית. הוא יכול היה להרשות לעצמו להשקיע.
אילו הייתם רואים את בודהא, אחרי שזכה להארה, לא הייתם מאמינים שהוא היה נסיך או אפילו בן טובים או אציל.
הוא נראה כמו ביריון בסמרטוטים. קצת דומה לאביגדור ליברמן הי"ו.
אבל כשהוא היה מתחיל לדבר, האיכויות האלו התגלו. לא רק הידע האלוהי שלו, לא רק הרוחניות שלו, אלא גם הרקע האיכותי שלו, המלכותיות, האצילות.

ואנשים לא מבינים את זה.
הם בקטע כזה של "אנחנו מסוגלים" או "בודהא אמר שאנחנו יכולים", אבל בודהא מתכוון לכל החבילה, לא רק לטקסים הדתיים, לא רק למדיטציה. לכאורה, הכל מסוגלים, אבל בפועל מעטים מאוד.
אחרי הסאטורי הראשון שלי, הייתי בטוח, שאילו חברים שלי מהטכניון היו באים ללמוד אצלי, או אצל טיוהאר, שהיה הגורו שלי באותה תקופה, הם היו מגיעים לסאטורי ראשון, תוך חודש וחצי.

יכול להיות שצדקתי אז ושאני צודק גם היום, כי הם היו אנשים פיקחים ומוכשרים וצעירים ועזי נפש.
ברור שזה לא היה מעניין אותם, זה הפרדוקס.
אלוהים נותן נרות, למי שגר על השמש.

זו אחת הסיבות שאני כל כך מעריץ את רבי נחמן מברסלב.
הוא היה אמיץ.
היו הרבה חכמים, היו הרבה נאורים ומוארים וכולם סבלו משאלות האספסוף.
עם כל זה, אני לא זוכר ששמעתי על מישהו מהם שאמר "חבריה, יש אלוהים, יש עולמות אחרים , אבל זה לא בשבילכם. אתם שכל הזמן סובלים וכל הזמן מתאוננים, אתם אף פעם לא תגיעו להישג רוחני, כיוון שהישג כזה דורש, הרבה יותר ממה שיש לכם."
בודהא לא אמר את זה.
אושו לא אמר את זה.
גורודייף לא אמר את זה.
אפילו צ'ואנג צו, שלדעתי הוא באמת הגדול מכולם, לא אמר את זה.

אבל רבי נחמן אמר.
לא ממש, כמו שאני אומר לכם, כי אם הוא היה אומר את זה ממש, היו מוצאים דרך לסלף אותו, כי זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע.
הסילופים האלו קורים הרבה ואצל רבי נחמן הם קורים בלי סוף.
נגיד הציטוט הזה מ"חיי מוהר"ן" תקצ"א

אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ אִם לִהְיוֹת מְלַמֵּד, הֵשִׁיב לוֹ לא
[כִּי אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁשְּׁל שָׁה דְּבָרִים אֵינָם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו
שׁוֹחֵט וּמְלַמֵּד וְחָסִיד בְּעִיר קְטַנָּה
מֵחֲמַת שֶׁבְּנָקֵל לוֹ לְהִכָּשֵׁל בְּגֵאוּת חַס וְשָׁלוֹם]
טוֹב לְךָ יוֹתֵר לִהְיוֹת סוֹחֵר וּבַעַל מַשָּׂא וּמַתָּן
רַק בְּשָׁעָה שֶׁתֵּלֵךְ בַּשּׁוּק תְמָאֵס וּתְבַזֶּה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּפִיךָ

(כל הציטוטים שלנו מאליעד כהן האהוב.)
יש עוד כמה מקומות היכן שרבינו אומר לא להיות מלמד, לדוגמא בשיחות הר"ן אות ר"מ

וַאֲנִי אוֹמֵר עַתָּה שֶׁטּוֹב לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד

זה צריך להיות ברור לכל אחד ויש לזה גם סיבה.
רבינו לא רוצה שילדים ילמדו להיות ברסלבים, אין לזה שום משמעות, זה חרטא. בנאדם צריך להשתנות כדי להיות ברסלב, צריך להפוך לברסלב.
אבל לאנשים לא אכפת, "אז הוא אמר". הם מקימים בתי ספר ברסלב וישיבות ברסלב ותלמודי תורה ברסלב ויש שם מלא מלמדים ומורים ומורות שהם יעני ברסלב ומה שאמר רבי נחמן בכלל לא מעניין אותם.
יש להם איזה סמרטוט על הראש, או פונפון או פיאות עד לברכיים.
כן, אני מדבר גם על הננחים. למה פתחתם שני חידרים בבית שמש ובצפת? איפה אתם ואיפה רבי נחמן.

אבל רבי נחמן, כן אומר את זה, הוא אומר את זה, באופן שרק מי שראוי להבין, יבין והוא שם את המסר הזה, בתוך חבילה, שהוא מציב באמצע הכביש הראשי וזה מדהים. אף אחד לא פותח.
נכון שכבר שיגעתי אתכם עם "אבדת בת מלך".
אני מתכוון לחזור אליו ולטרטר עליו, באיזה שלב, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בשורה התחתונה.
אני אתן לכם את הסיכום, באופן שאף אחד עוד לא הסביר אותו, למיטב ידיעתי.

מה כתוב בסוף?

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף. הוֹצִיאָהּ

כאן נחשף רבינו במלוא אכזריותו.
הרי כל המעשיה הזו, מלוקקת כמו סולארו בחבורת תיכוניסטיות.
"לכל אחד יש בת מלך", "הצדיק יציל אתכם", "הנשמה של כל אחד היא בת מלך", "בסוף הוציאה" , "כל נשמות יראל בלה בלה בלה" וחנטריש.
ואחרי שמלקקים ומלקקים, מגיעים לסוף ואין כלום.
ממש כלום.
רבי נחמן מודיע שבסוף הכל היה בסדר, אבל איך נהיה בסדר מתוך הלא בסדר, לא מספרים.
ההפך, הכל רק מסתבך. הסיפור מתקדם כלפי מטה, הופך להיות גרוע וגרוע ועצוב ומדכא יותר ויותר.
כי מה קרה לו, למחפש שלנו?
חיפש שנים ביערות ובשדות ולא מצא.
הגיע לארמון של הלא טוב ואמרו שהוא צריך לצום ולא צם.
ואחר כך אמרו לו שרק לא ישתה יין וכן שתה.
ואז היא בכלל עזבה את הארמון והוא התחיל לחפש את ההר של הזהב והלך לענקים והם נפנפו אותו וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הסיפור. זה כמו לאבד את הארנק והדרכון באמצע השוק בניו דלהי בזמן מונסון, רק הרבה יותר גרוע, כי זה נמשך שנים.

סיפור מזעזע, "אבדת בת מלך".
איך שלא תסתכלו עליו הוא איום ונורא ואף על פי כן, הסיום עולה על הכל.
זה לא שרבי נחמן לא ידע את סוף הסיפור.
הוא פשוט לא רצה להפקיר אותו בידי הרבנים, הוא לא רצה לתת אותו לכל אותם רבנים שכולנו מכירים אבל אסור לנו לנקוב בשמם, כי אנחנו לא אתר חרדי.
הוא לא רצה שיסלפו אותו, כמו שהם מסלפים הכל, את ליקוטי מוהרן ואת ספר המידות ואת כל יתר הספרים.

הוא השאיר את החלק העיקרי בפאזל אצלו בכיס ואמר "רק האדם הנכון, יוכל למלא את החור."
וזה המילוי שאני מצאתי.
אני לא יודע איך להביא אותכם אל האמת.
אני לא יודע איך להחזיר את בת המלך.
רק דבר אחד אני יכול לעשות, אני יכול לספר לכם שאפשר לקרוא את הסיפור הזה בצורה אחרת. וזה הולך ככה.
אם עברת את הכל, אתה תוכל.
לא משנים הפרטים, זה לא מתכון לאזני המן, זה לא הוראות שימוש של שואב אבק.
אלו לא הלכות קריאת מגילה ולא סדר ביעור חמץ.
הפרטים לא משנים, המחפש הוא החשוב.
מה שאומר לנו רבינו, זה שאם המחפש לעבור את כל הבעיות ואת כל הכשלונות והצליח לעבור באש ובחרב, עד שהגיע למצב שהוא צריך להחליט איך הוא מחלץ את בת המלך, העצה הנכונה תגיע, כי הוא מספיק מתוחכם והוא מספיק חזק ומספיק אמיץ ומספיק שקול ומחושב.
אלמלא היה, הוא לא היה מצליח לעבור את הכל.
זה החינוך הברסלבי האמיתי, אתה צריך להיות מסוגל לעבור את כל זה, כדי להצליח.

זהו, נראה לי.
ברכות, נשיקות וליקוקים.

הר של זהב ומבצר של מרגליות

הר של זהב ומבצר של מרגליות

ונתחיל בפידרוס


לי יש עוד מאמר לכתוב על ראש השנה תשע"ד, המאמר האחרון , שלדעתי הוא החשוב ביותר.
אני יודע, הרבה זמן חלף, ורק לפני יומיים חגגנו את ראש חודש חשוון, סוף וקץ לכל צרותינו.
הפעם לא הצטרפתי לנשות הכותל החביבות בתפילתן, פשוט בגלל שלא היה שייך לנסוע בירושלים ביום שישי.
אני רק לא מבין, השנה דחו גם את תענית אסתר וגם את צום גדליה, אז איך זה שלא מצליחים לדחות ראש חודש?
בכל אופן,
טוב היה לראות שוב את התפילה המקסימה של נשות הכותל, אפילו אם זה היה רק ביוטיוב:

אוקיי, אז בין התלונות המטומטמות על הבלוג הזה , טענו גם שהוא מביא את דבריהם של אפלטון ואריסטו.
זאת כמובן, שטות מוחלטת, בדומה לשטויות אחרות שנטענו לצידה, אבל אדם נבון ישכיל להפיק תועלת גם מקישקושים.
מסיבה זו ראיתי לנכון להביא כאן גם מדבריו של אפלטון, שהם רלוונטיים מאוד לפוסט הבא או לפוסטים הבאים ואפילו לפוסט הזה.
הציטוט נלקח מהדיאלוג "פידרוס", בדומה לציטוט בן האלמוות שפותח את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"
בדיאלוג הזה משתתפים הפילוסוף היווני סוקרטס ומלומד צעיר בשם פיידרוס וזה הדיאלוג היחיד, מבין הדיאלוגים של אפלטון, שנכתב ממש כמו מחזה ולא כאילו נשמע על ידי צד שלישי.
וכך אומר סוקרטס לפידרוס:

לא משנה אם אדם ישן או ער, חוסר אבחנה בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, הוא אכן מביש, ולא משנה מה חושב האספסוף.

יפה אמר אפלטון.
מה שמביא אותנו לנושא של הפוסט של היום.
זוכרים את החבר'ה האלו?

כן, הם היו אצלנו פעם בתמונת הכותרת, עד שצינזרו אותם. אלו הרב בנדר והרב שפירא שהיו הרבנים הכי חשובים בברסלב והם היו אמורים להיות דוגמא ומופת לחסידי ברסלב בימינו.
אני אומר "אמורים להיות" בכונה, כי בדרך כלל, הרבנים שמכוונים את דרכם של חסידי ברסלב של היום, הם דווקא אלו.
ני ני
אתם חושבים שאני צוחק? תחשבו שוב.
טוב, לעינייננו,
מעשה באדם אחד שבא לרב בנדר ושאל אותו "אם אני לא מצליח לקום מספיק מוקדם בבוקר, כדי לטבול במקוה ולהתפלל ותיקין, מה עלי לעשות? להתפלל עם כולם ולטבול אחר כך, או לטבול ולהתפלל אחר כך?"
ענה הרב בנדר "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם."
האיש חשב בהתחלה שהרב לא הבין אותו ושאל שוב "אבל אני לא מצליח לקום כל כך מוקדם".
ענה לו הרב בנדר, את אותה התשובה "תקום יותר מוקדם,תתפלל עם כולם."
וככה כמה פעמים, ההוא מנסנה לשאול ובנדר עונה את אותו הדבר.
בסוף האיש התייאש והלך עם השאלה לרב שמואל שפירא.
אז הרב שפירא אמר לו כך :
"אני מבין אותך, אני יודע מה עובר עליך. כשאתה חוזר מהתפילה, אתה צריך לקחת את הילדים לבית ספר, אחר כך אתה חוזר וצריך לרוץ לכולל להגיע בזמן. אם תתפלל עם כולם, הסוף יהיה שלא תטבול כל היום ואברך חסידי צריך לטבול. לכן אני אומר לך שלא נורא אם לא תתפלל יחד עם כולם. העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
עכשיו מששמענו את שתי התשובות, אני אספר לכם עוד משהו.
הרב בנדר, היה איש העולם הגדול, הוא הסתובב הרבה, עסק בעינייני הציבור ואפילו היה דיין בחוץ לארץ ואילו הרב שפירא היה בישן, סגפן ונחבא אל הכלים.
מה אנחנו רואים בסיפור הזה?
הרב בנדר, העסקן נותן תשובה סגפנית "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם" ואילו הרב שפירא הסגפן נותן תשובה מאוזנת והגיונית "העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
מה ההסבר?
הרב בנדר סומך על כוחו של הציבור, על כוחה של הקבוצה. אם האדם יתפםלל יחד עם כולם, הוא יתרגל לעשות מה שכולם עושים, ואם כולם מתעוררים מוקדם למקוה, בסופו של דבר האינרציה הקבוצתית,תנצח את העצלנות ואותו אדם יצטרף אל חבריו וישכים יחד איתם בבוקר.
הרב שפירא, התעלם מהקבוצה. הוא חשב שאם האדם יתרגל לא לטבול, הוא ימשיך לא לטבול ובסופו של דבר, יעזוב את אורח החיים החסידי ולכן מבחינתו, הטבילה במקווה היתה חשובה יותר מהתפילה בציבור.
אז מי צודק?
לדעתי, בסופו של דבר, הרב שפירא נתן תשובה יותר טובה, כי הציבור מכון בסופו של דבר על ידי מישהו או משהו ואותו אדם שמחליט בשביל הציבור, יש לו יותר מדי כוח. אם הוא טועה, כולם יטעו בעקבותיו.
כל זמן שהרב בנדר מנהיג את הקבוצה, אולי הכל בסדר, אבל כשהרב בנדר יסתלק מההנהגה, אי אפשר לדעת מה יקרה ולכן האדם חיב לסמוך קודם כל, על עצמו וחיב לדאוג שהוא בעצמו ידע מה ההבדל בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, כה אמר סוקרטס.

נסיים בעוד פרק מהספר "משקוף ללא שער", זן תמיד נמצא במקום הנכון.

הסיפור

שני נזירים ראו דגל והתווכחו.
אחד אמר "הדגל זז"
השני אמר "הרוח זזה".
האדון השישי שמע אותם ואמר "זה לא הדגל, זו לא הרוח. השכל מתנועע".

פירוש אומון

האדון השישי אמר "הרוח אינה זזה. הדגל אינו זז. רק השכל מתנועע"
אם תבין את דבריון באמת, תראה שהנזירים חיפשו ברזל ומצאו זהב. האדון השישי כבר לא יכול לסבול את טיפשותם, לכן נתן להם, את מה שנתן

השיר

השכל, הרוח, הדגל,
הכל זז וההבנה היא אחת.
ברגע שתפתח את פיך,
תמיד תטעה.

לילה טוב.

משמר הלילה


טוב, זה מתוכנן להיות הפוסט האחרון בנוגע לראש השנה תשע"ד והגיע הזמן לנסות להיות קצת רציניים.
בכל אופן, נגיד שניסינו.
אחת מהיצירות החשובות בחיי היא סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' מרטין. אני לא מדבר כרגע, על סדרת הטלויזיה "משחקי הכס" , שהיא בלי קשר סדרה מצוינת, אלא על הספרים עצמם.

הם עושים את העבודה, במובן הרחב של המילה, הם לוקחים אתכם למקום.
לא משנה, אתה יכול להיות ילד אומלל בפריפרייה הנידחת והמזוהמת ואף על פי כן, כשתקרא את "שיר של אש ושל קרח", זה יכול לעשות לך את זה. זה מופלא, לא משנה באיזה חור אלוהים תקע אותך, ובינינו, אלוהים לפעמים קשה בענין הזה. לא משנה עד כמה אתה נידח ורחוק, זרוק במשפחה עלובה, בפריפריה הנידחת, בלי מקצוע, בלי עתיד, בלי כלום, לא משנה.
ג'ורג' מרטין, עשוי לעשות לך את זה, אתה יכול להיות שכיר חרב, מצטנף במארב, נחנק בזיעה של עצמו, או יכול להיות סריס בבית בושת מפואר, מרופד בקטיפה ובמשי, כשמסביבך רוחשות מזימות בין יצאניות יפהפיות, ערומות פרט לזהב ויהלומים וזה עוד כלום.
אתה יכול להגיע עד קצות העולם, ללחרחר בצמא תחת שמש יוקדת במדברות אבודים, שוממים, או להפליג בחצות, בספינת שודדים,לתוך נמל נם, רווי במסתורין, כשפים ואוצרות.
זאת לא אשליה, זאת חויה אמיתית, שנוצרת מזיוג בין המוח הבתולי שלך, לבין הסופר שמתפרע בתוכו.

שיר של אש ושל קרח, תזכרו את זה.
עכשיו, יש שם את הסיפור הזה, עם משמר הלילה.
זה מין ארגון, מסדר צבאי כזה, שמגיעים אליו גם מתנדבים וגם פושעים, שמעדיפים אותו על עונש אכזרי כזה או אחר. המסדר מגן על כל ממלכות האדם נגד כל מיני כוחות אופל ויש לו כללי התנזרות מסויימים שמרוכזים בשבועה היפה והמרטיטה שלו, כמו שרואים בסדרה.

כך הולך התרגום:

לילה יורד וכעת מתחילה משמרתי.
היא לא תסתיים עד יום מותי.
לא אקח לי אישה, לא יהיו לי אדמות, לא אוליד ילדים. לא אחבוש כתר ולא אזכה בתהילה.
אחיה ואמות על משמרתי.
אני החרב בחושך.
אני השומר על החומות.
אני האש הבוערת נגד הקור, האור המביא את השחר, הקרן המעירה את הישנים, המגן המגונן על ממלכות האדם.
אני מקדיש את חיי ואת כבודי למשמרת הלילה בלילה זה ובכל הלילות שיבואו .

זה לגמרי מרטין ואני מצטמרר כשאני מצטט אותו כאן, כי אני לגמרי בקטע הזה, אבל זה פשוט לא נכון.
החיים האמיתיים, הם לא ספר פנטזיה.
בחיים האמיתיים, השבועות האלו לא עובדות. כך אומר רבינו, כך סיפרו לנו המורים שקדמו לו, אצלנו לפחות. כך אנו יודעים, כי למדנו מהטובים ביותר, על החיים האמיתיים והם סיפרו לנו כי בחיים האמיתיים כוחנו בחמלתנו,כוחנו בפנימיותינו.
את זה ראיתי היום, כשרקדתי עם כל החבר'ה בבית השואבה, ושמתי עין, על השמן המסכן הזה שעמד בצד.
כוחנו בחמלתנו, לא ברחמים.
רחמים זו לא חמלה.
זו לא חוכמה להסתכל על איזה עלוב נפש ולהגיד "יאו, איזה מסכן, הוא בחיים לא ישיג את הבחורות שאני משיג."
סליחה.
מחוייב המציאות R
לכל החברות של אישתי, שקוראות את הבלוג, אני רוצה להבהיר, שזו רק דוגמא, אני לא משיג שום בחורות, גם לא השגתי אף פעם. זאת לא הנקודה.
אוקיי? עוד דוגמא,זה לא חוכמה להגיד "איזה מסכן, עלוב נפש תולעת שכמוהו, הוא אף פעם לא יזמין עוגת גבינה בשבדית מושלמת"
או "אותו אף פעם לא יזמינו לחתונה ההיא עם הסאשימי והאנטריקוט על גחלים".
רחמים זה זול. רחמים זה קטן.
חמלה היא משהו אחר לגמרי, היא רצון אמיתי לסגור את הפצעים החשופים האלו וזה כוח.
אני לא מוכר לכם כאן מניפיסט שמאלני ורגיש. גם זה בולשיט, חמלה היא כוח, ואם אתה לא יודע לשלוט בכוח, הוא הופך להיות מסוכן.
אבל אם כל זה, את האמת לא ניתן להכחיש. הכוח בחמלה, הכוח בפנים.
אם אנחנו נישבע את שבועת משמר הלילה, נרחם רק על עצמינו, שבועות נצחיות, הן ערובה לכישלון, לרחמים עצמיים שהופכים לאגואיזם, לטירוף ולבערות.
זה גם מה שכותב ג'ורג' מרטין, קראתי את הספר.
מעטים, אם בכלל, מאנשי משמרת הלילה, באמת עמדו בשבועתם.
כל זה לא אומר שאנחנו יכולים להתעלות, בודאי שאנו יכולים, בשביל זה אנחנו כאן.
כשיש לנו הזדמנות, כשיש לנו את היכולת, אנחנו יכולים להצליח, להפעיל מאמץ לזמן קצוב ולמצוא את עצמנו מזנקים קדימה.
זה מה שקרה לי בראש השנה, כשגזרתי על עצמי תענית דיבור ביום הראשון.
זה לא היה פשוט, כי אומן בראש השנה היא כמו מושב זקנות, כולם מפטפטים ומרכלים, כאילו אחריהם המבול.
אבל עשיתי את זה, שתקתי שתיקה מוחלטת, כשאני מקפיד לבטא רק ברכות ותפילות הכרחיות לחלוטין, וככל שהזמן עבר וחלף וככל שהתקדמתי יותר משעה לשעה שלח שתיקה, הרגשתי שאני מתרומם יותר מעלה מעלה, כמו פנס רפאים סיני שנוסק בדממה אל תוך אפלת הלילה.
כך אמר הבודהא, בדהמפדה פרק 29

מודע בין נבערים, ער בין הנמים, כך גם החכם, כסוס האציל המותיר מאחוריו את העדר.

אבל מה שבאמת עלה במחשבתי באותו הזמן, הוא שבועת משמרת הלילה.
אני אפילו לא יכול לתאר, את ההארות שחלפו בי בזמן אותה שתיקה. רמת המודעות היתה כל כך גבוהה, עד שניסיון לשחזר אותה עכשיו נראה כמעט מצחיק.
אני זוכר לדוגמא, שבאותו הבוקר, לבשתי את הקיטל ואחרי כמה דקות , הסרתי אותו באופן סופי ותליתי אותו על קולב.
באותו הבוקר הכתה בי ההבנה, שלובשים קיטל בראש השנה כדי להדמות למלאכים והסיבה שרוצים להדמות למלאכים, היא בגלל שמלאכים לא נשפטים בראש השנה ואיכשהו הבנתי שאני מחוץ למשחק הזה, שאף אחד בבית דין של מעלה, אינו מחפש אותי כרגע.
זו רק דוגמא אחת, מהרבה הבנות שניצנצו אצלי באותו הזמן, אני לא ממש זוכר אותן כרגע, אבל יכול להיות שזה יחזור באיזה שלב.
שום דבר, לא באמת נאבד, אמר בזמנו הרב ברנר.
עוד דבר אני זוכר עכשיו. ב"שיר של אש ושל קרח" ישנו מפקד פירטים אחד, בשם יורון עין העורב. ליורון הזה, ישנה ספינה בשם "שתיקה", שציותה מורכב מחרשים אילמים ועל חרטומה נמצא פסל של בחורה חסרת פה.
באחת מההזדמנויות יורון נושא מונולוג ארוך ובו הוא לועג לתפילותיהם של המאמינים באלים "הם מתפללים" כך הוא אומר "שהאלים יצילו אותם מרעב, יצילו אותם ממלחמה, יצילו אותם ממחלות, יצילו אותם מ"השתיקה"."
זה גם כן משפט שחזרתי עליו בליבי הרבה פעמים באותו היום "הצל אותי מהשתיקה."
זה היה נפלא.
באמת, לא חשוב איפה אתם נמצאים בראש השנה, אם אתם יכולים להיות בשתיקה באותו יום ראשון, אתם עושים דבר גדול מאוד.
מעבר לזה, פגשתי הרבה מאוד מכם, קוראי הנאמנים והאהובים במהלך ראש השנה הזה.
את אובי ואן, את נריה, את תומר , את אילן ועוד כמה ואני חיב לצין שכל כך התרגשתי מכל האהבה שקיבלתי מכם ומהשמחה הזאת על הבלוג ועל המשמעות שיש לו בעיני אנשים.
אני חושב לסגור כאן, זו האמת, יש לי דברים אחרים לעשות וכל דבר מתחיל בזמנו ונגמר בזמנו. אתם יודעים את זה, אבל עד אז, אני פשוט אסיר תודה על תשומת הלב הנפלאה שאני זוכה לה פה.
שום דבר אינו נאבד.
זהו לגבי ראש השנה באומן, נראה לי.
חבל שלא הייתם אתמול בהילולת רבינו בבית כנסת באר שבע, היה לגמרי פיצוץ.

זהו, לילה יורד , עכשיו מתחילה משמרתי.

אלפיים שנה אחרי בודהא


R blog


טוב, אז התבקשנו לכתוב על רבי נתן ועל רבי נתן נכתוב.
רבינו נתן מנמירוב זכר צדיק לברכה, הידוע בכינויו גם נתן מברסלב וגם מורנו רבי נתן או בקיצור מוהרנ"ת.

הרב שלום ארוש, שבזכותו הפוסט מסווג כ"תוכן בוטה למבוגרים בלבד", מכנה בחיבה את מוהרנ"ת השם "נתן הקטן". מענין איך היה מוהרנ"ת מכנה את הרב ארוש.

אבל לפני זה, שתי הודעות.
לא מסתייע עניין הנסיעה לאומן. לא פנו אלי מספיק אנשים וכנראה שהעניין לא יצא לפועל. זה לא נורא. כמו שכתוב בחי מוהר"ן אות תל"ה

"וְכַוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיָה עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה בְּשׁוּם דָּבָר.

וגם בענין זה ראוי לנהוג לפי עצת רבינו הק' וכל דבר בזמנו. הציעו לנו לצאת בקבוצה משותפת בחורף בר"ח כסלו ואני לא מת על זה, כיוון שכסלו זה כבר חורף ולא נוכל באמת לחגוג עם גלידות על אגם הברווזים, אלא אם כן נביא את הגלידות איתנו.
טוב, זאת לא כזו בעיה.
דבר שני, אני שמח להציג בפניכם העארס הסקפטי

הוא מאוד מצחיק, אבל חוץ מזה שהוא מצחיק, הוא עושה עבודת קודש, כשהוא מכה באויבי הצדיק.
אנחנו צריכים שזמיר כהן ויצחק פנגר, הם לא סתם ליצנים, הם אויבים אמיתים של נפש האדם, והסיבה שהדיאלקטיקה איתם רק בחיתוליה, היא בגלל שעד עכשיו לא ממש לקחו אותם ברצינות.
צפו בעארס ושתפו.

אוקיי, זוכרים שדיברנו על התאוריה של רבי נחמן כמואר בודהיסטי? אני לא היחיד שמחזיק בה, אבל היא רק תיאוריה ואפשר ללמוד בקלות את תורת ברסלב בלעדיה. חוץ מזה, בתור בודהיסט, רבי נחמן הוא יותר מדי טאואיסט. אין לו את אותו כובד ראש, מחויבות ודקדקנות כמעט צבאית, שקיימת אצל גואטמה.
עם כל זה, קל יותר להבין את רבי נתן , לפי המודל הבודהיסטי , מאשר על פי הניהליזם הטאואיסטי הפרוע, אולי יום אחד נגיע גם אליו.
אם כן, נתחיל מהתחלה.
הנשמה הגדולה ביותר נולדת, היא מזמנת לה את הנסיבות שיאפשרו לה להתפתח בצורה המיטבית, את השקט, את היערות, את הבידוד. כך נחמן בן פיגא מבלה את שנות נעוריו בין היערות והפלגים, כשהוא מדבר עם האלוהות, עד שבערך בגיל תשע עשרה, הוא חוה את הארת הבודהא, את הסאטורי המשולש ופורץ החוצה מעולם האשליות.
כמו שאמרנו, קל היה לרבינו להבין שהתורה שלו תשרוד אך ורק בתוך מסגרת היהדות. שבתאי צבי ויעקב פרנק צנחו בוערים מהשמיים ולא הייתה לו שום כונה ללכת בדרכם. מה היתה דעתו האמיתית של רבי נחמן על ההלכה האורתודוקסית? שאלה טובה, שכנראה נמשיך להתוכח עליה, אבל תזכרו מה הוא אומר לרבי נתן בחי מוהר"ן:

הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשׁשׁ וְלִדְאג
מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל.
פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל

למי שלא מבין את השפה, נגיד שרבי נחמן אומר לרבי נתן, שאם יש דעה בין הפוסקים שאומרת שאפשר להתיר, אז אפשר להתיר ולא צריך לחשוש. בקיצור, גם אם רבי נחמן אורתודוקס, הרי הוא סופר ניאו ליבראל, בסגנון "קולך" ו"שירה חדשה" ורחוק מאוד מהריאקציונרים של מאה שערים.

כמובן, שלא תמצאו מישהו מרבני ברסלב שיספר לכם את הסיפור הזה, אולי זגדון.
טוב, לעיניינו.
לוקח לרבי נחמן כמה שנים כדי לגבש תורה מסודרת מכל ההתגלויות שיש לו. יש אומרים שרק אחרי שהגיע לארץ ישראל, התפיסה הרוחנית שלו התייצבה, ויכול להיות שזה נכון.
בכל אופן, אחרי שרבי נחמן היחה סגור, פחות או יותר, על המסר שלו, הוא היה צריך למצוא מישהו שיעביר את המסר הלאה ושיעשה את זה בדיקנות המירבית. האנשים שהיו סביב לרבי נחמן באותה תקופה לא התאימו. נראה לי שהם היו "קולים" מדי. האורות שקיבלו מר"ן מיסטלו, הם היו נון שאלנטים ורבי נחמן לא יכול היה לסמוך עליהם.
הוא היה צריך את ההפך, אדם מיוסר, אדם רדוף.
הוא היה צריך מישהו, שיתייחס אל התורה שלו בשיא הרצינות, שיראה בה עוגן הצלה אמיתי, שיחשוב שהיא הדבר הכי חשוב, כדי שבאמת יעביר אותה, במינימום עיוותים וסילופים.
למצוא בן אדם כזה, זו בעיה.
קשה, קשה להיות מיוסרים בקרבת הצדיק.

אני רואה שאין מנוס מקצת קבלה למטומטמים, בלי להעליב.
אנחנו אומרים ש"אור", זו מהות כלשהי ואילו "כלי" זו האפשרות להכיל אותה.
לדוגמא, אם ארטיק בננה הוא "אור" אז לבן שלי יש "כלים" בשביל להכיל את האור הזה, אבל לנמלה אין "כלים" כאלו.
מצד שני, ל"כלים" הקטנים יש יתרון מסוים. אני הרי לא יכול להסתפק ב"אור" שהם מסתפקים בו, ז"א , בגלל מרחב ה"כלי" שלי, דיאטה של נמלה לא תספק אותי.

זה היה שיעור ראשון.
שיעור שני, הוא שהכלי מושך אליו אור בהתאם לגודלו. הוא מתפקד כמו ואקום.

אוקיי, רבי נחמן חוזר מארץ ישראל לאוקראינה וחושב שהתורה שלו כבר זקוקה לתיעוד ולכן הוא מזמן לעצמו את מוהרנ"ת.
אם אתם זוכרים, אמרנו שרבי נחמן גדל בסביבה הנכונה. אילו רבי נתן היה גדל בסביבה כזו, אז לא היה לו מקום בסיפרנו. אלא שמוהרנ"ת גדל בדיוק בסביבה הלא נכונה. הוא נולד במשפחה של רבנים סוחרים, הוא גדל בעיר שוקקת חיים ותנועה ונישא לאישה דעתנית ומתוחכמת. מגיל צעיר גידלו אותו למנהיגות ולגדולה וזה מה שעשה אותו כל כך מסכן.
הוא היה נשמה ענקית, לא גדולה כמו רבי נחמן, אבל גדולה הרבה יותר מהנשמות של האנשים מסביבו. עכשיו צריך להבין, נשמות גבוהות, מפרות אחת את השניה, גם אם אותם אנשים לא עושים שום דבר מיוחד. האנשים מסביב לרבי נתן, פשוט לא היו ברמה שלו.
אשתו ומשפחתו היו מספיק גדולים כדי לצבור חשיבות בעולם, אבל מוהרנ"ת היה בליגה אחרת. אחרי שהצטיין הן בתורה והן במסחר, הוא מצא את עצמו פחות או יותר אומלל.
אז הוא הגיע לברדיצ'ב, מקום שבו תורת החסידות געשה ובערה.
ברדיצ'ב הייתה אמורה לספק את רבי נתן, אבל מה שקרה הוא, שהיא דוקא תיסכלה אותו. מצד אחד הוא ראה את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהוא צדיק עצום וקדוש ונפלא ומצד שני, מסביב לרבי מברדיצ'ב היו חסידים שחלקם היו עובדי השם מובהקים וחלקם היו סתם בליינים שנהנו לשתות ביחד.
הבעיה בחסידויות האלו שתמיד מתיישרים שם עם המכנה המשותף הנמוך, פשוט כדי לא להרחיק אנשים והענין הזה הוציא את רבי נתן מדעתו.
הוא לא הבין איך מתבצעת הקפיצה הזו, בין מעגל החסידים ההולל לבין הצדיק הנשגב.

מהר מאוד הוא ברח מברדיצ'ב, כאשר הוא אפילו עוד יותר מדוכא ממה שהיה לפני שהגיע לשם.
אולי צריך להתעכב על החלק הזה דווקא.
הביוגרף של מוהרנ"ת, רבי אברהם בר נחמן, מספר שבברדיצ'ב היה רבי נתן שייך למעגל מצומצם של חסידים שהיו הקרובים ביותר לצדיק מברדיצ'ב והתפקיד שלהם היה לסייע לצדיק לבצע יחודים עליונים ולעשות כל מיני תיקונים בעולמות הנסתרים. במסגרת תפקידם, הם היו צריכים לאכול ולשתות כל אימת שהצדיק היה מסתגר בחדרו ולומד. למעשה, רוב פעילותם של חסידי המעגל הפנימי התבטא בזלילה וסביאה. לילה אחד הם עושים את שלהם, כלומר עושים מסיבה בזמן שהצדיק מברדיצ'ב מתעסק בעולמות העליונים והמסיבה עד שהאוכל נגמר. ואז מה הם עושים? מטילים גורל, מי יצא אל הלילה הקר, כדי להביא לחבר'ה ערימה של כעכים. רבי נתן עולה בגורל ויוצא לשוטט בחוץ. בנקודה הזאת הוא למעשה נשבר. הוא מבין שהוא חייב לעזוב.

רק אז, היה עניין שרבי נחמן יפגוש אותו.

רבינו משתמש כאן בעיקרון רוחני מאוד חשוב. עיקרון שימור הטראומה. העיקרון הזה אומר, שטראומה תשרוד בתודעה של אדם ולא משנה כמה אנרגיה יזרימו אליו. העיקרון הזה לא קיים בבודהיזם, לא קיים בטאואיזם ולא בזן בודהיזם. עד השנים האחרונות הוא היה במחלוקת גדולה גם בפונה. מי שהכיר בו, היה דווקא רון הווארד בסייטולוגיה ומעטים מדי מעריכים את חסדו.
למוהרנ"ת היו הרבה טראומות כבר מקודם, מהמשפחה שלו, מהמשפחה של אישתו. היו לו כבר חים קשים, אבל זה לא הספיק בשביל להפוך אותו לממשיך דרכו של רבינו.
נדרשה לו הטראומה הגדולה מהצדיק של ברדיצ'ב ובכלל מדרך החסידות של הבעש"ט, כדי שיוכל לשרת את מטרתו.

רבי נחמן, לא ריפא לו את הטראומה, סביר להניח שהוא יכל , אבל אז האפקט היה נעלם.
מה שרבי נחמן עשה לרבי נתן, זה טריק גורואי מפורסם שנקרא הרעלת אנרגיה. עשו לי אותו כמה פעמים, והוא עובד יופי.
כשלאדם ישנן טראומות, הם נראות כמו בורות בתוך התצורה של הנשמה. ככל שהבורות יותר גדולים , ככה הם יותר מטרידים את האדם. מה עושה הגורו? מציף את האדם באנרגיה בכמות שהיא הרבה יותר גדולה, ממה שהבורות יכולים להכיל. קשה לבקש ממכם לדמין את זה, אז בואו נגיד בכלליות כך:

אדם עם טראומות, מצוי בכאב מתמיד.
הגורו יכול בקלות לשתק את הכאב הזה.
שום תיקון לא בוצע באמת, הטראומה עדיין שם מתחת לפני השטח, אבל ההקלה גדולה.
זה לא אומר שאי אפשר לתקן טראומה, אבל בהרעלה זה לא נעשה.
ההפך,
הגורו משתמש בטראומה של האדם כדי למשוך אותו אליו, כי הוא מציע לו הפסקה בכאב.

בשלב הזה, אחרי שמוהרנ"ת מורעל, רבינו יכול להציג בפניו את תורתו.
מה יעשה מוהרנ"ת?
הנסיבות האנרגטיות מחיבות אותו להקדיש את חייו לשימורה של תורת רבי נחמן, כי הוא יודע שרבי נחמן יעזוב באיזה שלב ואז הטראומה תחזור, אלא אם כן תהיה איזושהי דרך לשחזר את אותה אנרגיה, את אותה הרעלה, שקרתה לו. הוא ידע שהיא לא תקרה במקום אחר, כי עצם המחשבה על ללכת בעקבות צדיק נוסף, הביאה אותו לטראומה הגדולה שלו בברדיצ'ב.

אז מה אני אומר, למעשה? שרבי נתן היה כלי למשחק ציני של רבי נחמן?
האם אני לא מרחיק לכת?

לא יודע.
הדבר החשוב הוא, שאלפיים שנה עברו מאז בודהא, ואנחנו כבר הבנו, שאין שום טעם לדבר על ההארה. זה דבר שכמעט אף פעם לא קורה, וכמעט תמיד האזכור הזה גורם לבעיות. רבי נחמן היה אלוף התרגילים האנרגטיים, הוא הכיר אין סוף קיצורי דרך ומשעולים נסתרים רבים, שאפילו היום אינם ידועים חמומחים הגדולים ביותר.

מתוך התורה של רבי נחמן, אנחנו יכולים להפיק היום מפתחות נפשיים אמיתיים. זה לא בא בקלות, פונה הכרחית, גורודייף הכרחי וגם הסייטולוגיה וגם גאוטמה אדוננו, אלא שמי שמכיר את הכלים הללו ויודע להשתמש בהם, ימצא בתורת ברסלב מטמון שאין כמוהו.
את התורה הזו לא היינו מכירים, אלמלא נשא אותה רבי נתן אלינו.

אבל מה על רבי נתן עצמו?
היינו רוצים להאמין שבשלב כלשהו, גם הוא חצה את הנהר והביט על הגדה על השניה באותו שיוויון נפש עדין, אותו ראה אצל רבי נחמן ביום שנפגשו.
היינו רוצים להאמין בזה, כיוון שאנו אוהבים את מוהרנ"ת ומכירים בחסדו, אבל הסוד הזה לא גלוי לנו עדיין ומי יודע, אם אי פעם נדע.

לא בכדי, הביוגרף של מוהרנ"ת , מסיים לא בהתייחסות אל רבי נתן, אלא במשפט על רבי נחמן בעצמו. הוא אומר שם "עשרת אלפים שנה אחרי תחית המתים ולא נבין מילה אחת ממה שאמר רבי נחמן בדיבורו היומיומי."

אם כך,
אלפיים שנה חלפו מאז הבודהא, עשרת אלפים שנה עוד יחלפו והשאלות תישארנה. הרבה אחרינו.

צאו אל ההארה.

מילים אינן אמת, שתיקה אינה אמת.


ערב טוב וחג שמח.
העליה האחרונה בסטטיסטיקות של הבלוג מביאה איתה גם יותר תגובות, יותר מכתבים.
זה מצויין, כמובן, זה דורש ממני להערך בהתאם.
יש לי, וגם היו לי חברים גורואים.
העבודה של גורו, היא עבודה די פשוטה.
יש לו שעות פעילות, בהן הוא מגיע לאיזה מקום, יושב על כיסא נוח ונעים ונושא מבט רך ונדיב, אל חבורת מעריציו ותלמידיו ומתבל חוכמה ניצחית עם דאגה לאיכות הסביבה וכולם נהנים.
אחרי שהוא מסיים את ההצגה, הוא חוזר הביתה, מעיף את הכפכפים ורואה NYPD.
זה לאאומר שהוא נביא שקר, חלילה וחס, נביא שקר הוא מי שמטיף לצניעות ושמירת עיניים ובמקביל מנצל מינית כל מיני נשים מטומטמות, או מי שאומר שבשממים כועסים עכשיו כמו בזמן חטא העגל וכן הלאה. לגורו בסך הכל יש עבודה נוחה ומשתלמת וכדי להצליח בה הוא צריך קסם אישי וידע נרחב, שאלו שתי תכונות שאף פעם לא יהיו לי.
אבל היתרון הגדול לדעתי של הגורו, זה שהוא מגיע מוכן לשעות הקבלה שלו. מהבחינה הזו, הוא אף לא מופתע.
אצלי זה אחרת.
אני יכול לאכול פלאפל ובאמצע לקבל איזו פניה או הודעה , שמשאירים אותי עם פה מלא ועם הלשון בחוץ, גם יחד ואז אני שואל את עצמי "באמת בשביל מה?" וגם לזה, אין לי ממש תשובה.
על מה אני מדבר?
הנה, כתבתי בזמנו פוסט בשם נשל הנחש וקיבלתי עליו כל מיני תגובות. אחת מהתגובות הגיעה מבחור בשם אלחי והיא הלכה ככה:

"ועוד אמר כי יש נשמות גדולות שצריכות לילך עד מאן דלית ביה אדם כדי לשוב לבחינת שה תמים וזה בחינת זדונות נהפכין לו לזכויות"
בע"ה נהיה יותר אמיתיים, יותר ענווים, נצא מעצמנו לקבל גם את מה שלא מובן לנו (ואולי נראה קצת טיפש ונאיבי), אולי נוכל לשתוק קצת כי באמת אין לנו מה לומר ולחדש ולצעוק בעולם, קוראים לזה לצאת מהאגו. ואם נהיה אמיתיים מספיק ויראי-שמיים מספיק ונהיה בעמדה של 'גבולות' (=דינים, מה שנקרא- לצמצם את עצמינו) רק אז נוכל להיפתח לחסד בלי גבול, לאהבת אינסוף.

בברכה מעומק הלב

כיוון שלא היה לי מושג מה הבן אדם הזה רוצה ממני עניתי לו "כל הישועות", לא בגלל שאני מזלזל בו או במה שהוא אמר, אלא בגלל שפשוט חשבתי שאין קשר תפיסתי בין הםוסט לבין מה שהוא אמר ולא רציתי להגיד לו סתם "מה אתה מבלבל במוח", כי הוא נראה לי רציני וקיוויתי שהוא איכשהו יבין שאני לא עד כדי כך חכם ושצריך פשוט להסביר לי בסבלנות.

תוך כדי הערב הזה, כשחגגתי עם המוני הרמת גנים האחרים בכיכר אורדע, קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה:

חשבתי כמה זמן על תשובה שנונה וקצרה ואחריה נקודה. ואז עוד מילה. ושוב נקודה. מין תגובה כזאת שתגרום לך להרגיש כאילו חטפת סטירה של חוסר עניין. סוג של "כן, יופי" מייבש כזה.
אבל אולי אתה צודק. לא מגיע לי יחס. בסך הכול אדם קורא מאמר, שאם להיות כנה יש בו משהו מבהיל.
כשאדם שובר, מה שעשית במאמר הזה ללא ספק, זה מבהיל.
הרפלקס הטבעי שלי הוא לנסות לראות את הדברים באופן חיובי. סוג של 'זדונות נהפכים לו לזכויות' לראות איך הבחור 'האובד ומתבלבל' בסך הכל רוצה לחזור הביתה, אז תוקעים איזה משפט נוסח ר' נחמן בתקווה שהשיפוט הלא-אובייקטיבי שלך כלפיו יגרום לך לתחושה של הבנה, ואלי גם יחלחל קצת. ואז פשוט מחכים שהאדם ישבר ויבכה והצטער ויבין כמה הוא טועה וכמה *אני* צודק.
אני מצטער. זה טעות.
אני לא מסכים עם כל דבר שכתבת במאמר, אבל אם אני אחקור את עצמי באופן אמיתי הבהלה היא בעיקר מהמרחק בין דבריך לבין מקומי.
כשאדם שובר (ע"י לקיחת מה שנראה לאנשים מסוימים כX ולהפוך אותו לY, הוספת תמונות פרודוקטיביות באופן רנדומלי ועוד..) זה מפני שX נראה לו כלא אמיתי מספיק, מזויף.
זה מפני שהוא רוצה לבנות משהו אמיתי יותר, אותנטי יותר, גם אם בדרך הוא שוחט הרבה פרות קדושות.
אז, התנצלותי. אשמח לתגובה או דיאלוג כלשהו.
אם תענה משהו שנון וקצר, אני אעלב וארגיש כמה אתה בלתי מושג וחכם.

מצטער על רצינות היתר, מתחבאת שם ציניות, עמוק בפנים.

עכשיו כבר הבנתי שהוא נעלב מהתשובה שלי ולכן אני עונה לו, לא בגלל שאני חכם ולא בגלל שאני מבין את השאלה, אלא בגלל שחשוב לי לכבד את האנשים שקוראים וכותבים כאן. אני לא מזלזל בהם, הם חשובים לי, אתם חשובים לי.

ובכן אלחי, בוא תקשיב למשל שכרגע אין לו נמשל.
לוקחים אדם שהוא אנלפבית, לא משנה באיזה גיל ומלמדים אותו אותיות. אלף, בית, מם וכן הלאה. בסופו של דבר הוא שולט באותיות וכשזה קורה אנחנו אומרים לו "מילים אינן אמת, יש גם ניקוד"
אז אנחנו מלמדים אותו הברות דַה, בוּ , מֶה וכשהוא כבר שולט בהברות, אומרים לו "הברות אינן אמת, הברות מצטרפות למילים" וכמובן שהוא רוצה ללמוד מילים ומצליח ללמוד מילים ואז מה קורה?
אומרים לו "מילים זה לא מספיק, צריך לדעת לצרף את המילים למשפטים" וככל שהוא מתאמן בלייצר משפטים ממילים, הוא מבין, כמה קל לשקר.
ממש קל.
עכשיו, הוא כבר יודע להרכיב משפטים והוא שואל אותנו "למה לימדתם אותי לשקר?"
והתשובה שלנו היא כזו "מה אתה חושב לעצמך? שאילו לא היינו מלמדים אותך שום דבר, היית אמיתי?"
זו נראיתתשובה נבזית, ממש כמו "כל הישועות", אבל היא התשובה הנכונה, כיוון שמילים אינן אמת, כמו שהשתיקה אינה אמת.
האמת לא מעניינת אותנו, כי אין לנו שום קשר אליה, אנחנו לא יכולים לתפוס אותה, כי אין לנו את הכלים. יש לנו מילים והמילים אינן אמת.
במקרה הטוב, אנחנו נתקלים באמת במקרה. גם אז,זה מצב זמני, כי התודעה שלנו היא תוצר קונספטואלי ומלאכותי, אין לה היכולת לנוע באותו מימד אמיתי.
מה שאנחנו אומרים בברסלב, זה שהצדיק יש לו כוחות ומה שהוא יכול לעשות, בהקשר הזה, הוא לשגר אותנו בכיון האמת.
גם אז, שיהיה ברור, הפגישה שלנו עם האמת היא זמנית וההכרה שלנו, לא ממש מתמודדת עימה.
אבל זה משנה את המצב, כי כשהצדיק מתערב, הפגישות שלנו עם האמת נעשות תדירות יותר.
מה שאנשים מסרבים להבין, זה שהשינוי במסלול, הוא שינוי חיצוני.
זה לא נראה להם הגיוני בכלל. ההגיון שלנו אומר, ששינוי רוחני, הוא בהכרח שינוי פנימי.
הלוואי שזה היה ככה, היינו חוסכים הרבה אי הבנות, אבל כבר גארי גייגקס ב"מבוכים ודרקונים, ספר השחקן גרסה שניה", מספר לנו שגם אדם מרושע מאוד, עשוי לנהוג בחביבות ונדיבות,אחרי שהוא אוכל סעודה טובה בפונדק חמים.
גם כאן, יכולה להתקיים אותה תופעה, הקרבה לצדיק משפרת את הנפש, אבל במידה מסויימת, גם השינוי הנפשי הזה, הוא שינוי חיצוני.
אז אתם אמרת "לצאת מתוך האגו".
מה זה אגו, בבקשה?
זאת מילה שפםרויד המציא, אבל אנחנו משתמשים בה כדי לתאר מנגנון נפשי רחב מאוד שכולל הכרה,ספיגת מידע,רצונות, סדר עדיפויות, זיכרון וכן הלאה.
באופן מעשי, האגו הוא גם הבית שלנו, גם כלי העבודה שלנו וגם כלי הרכב בו אנו נעים. מה המשמעות שלנו בלעדיו?
אין לזה ממש תשובה, כי "לצאת מהאגו", זו סיסמא לא מעשית. משתמשים בה הרבה פעמים באופן מניפולטיבי, כדי לגרום לאנשים להרגיש שהם לא בסדר, כדי להוציא מהם משהו, כסף, מין, ציות.
תכל'ס, האגו, זה פחות או יותר, כל מה שיש לך, כשתצא ממנו, תצא מהתמונה.
הבודהא הגדיר את זה מאוד יפה. הוא אומר את המשפט הבא בדהמפדה, נדמה לי בפרק שלישי.

מכוח העצמי נוצר הסבל, מכוח העצמי נגרם העוול, בכוח העצמי ירחיק אדם עצמו מרע ובכוח העצמי האדם נגאל.

חד וחלק. מה שתצליח לעשות, תצליח לעשות בזכות האגו. נכון שהוא גם מפריע לך, אבל זה שיש.
עכשיו אתה יכול לשאול אותי, למה אני מציע לך מילים, ואפילו מילים של הבודהא, בעוד שמקודם אמרתי לך שמילים אינן האמת?
נכון, מילים הן רק מילים, אבל כמו האגו, זה מה שיש.