סוד הפצצות הישנות


היי מתוקים, שלום מתוקות.

מקווה שהכל בסדר.

לא יצא לי השנה לנסוע לאומן וזה לא אסון.

שווה מדי פעם, לא לנהור עם העדר.

וחשוב לזכור ולהזכיר שאנחנו בעד אומן, בעד הצדיק, בעד ראש השנה ואפילו בעד האוקראיניות , כל זמן שהן נראות טוב ומתנהגות סביר.

אנחנו לגמרי בעד הכל, עם כל זה לא יצא לנו השנה.

מה שכן , אשתי נסעה וזה מצויין. לא שרציתי להפטר ממנה, בכלל לא.
אממה, תארו לעצמכם את פרצופו המטומטם, של החרדי הפוץ שישאל אותי אם הייתי באומן בראש השנה ואני אענה לו "לא אבל אשתי הייתה"
איזה הלם הוא יחטוף, הקופיקו?
gazy
ימחק לו את החיוך, הא?

טוב, בהזדמנות חגיגית זאת הייתי רוצה לברך את רבני הציונות הדתית.
על מה הייתי רוצה לברך אותם?
השנה הם הצליחו לשלוט בעצמם ולא כתבו נגד העליה לרגל אל רבי נחמן.
אפילו האתר החרדלי המתועב "סרוחים" סתם את לועו המאוס, אבל הוא באמת עשה את זה סתם כי הוא חשב שזה ליקוק לחרדים ולא מגיע לו קרדיט.

לגבי יתר הרבנים , אני מקווה שהם פשוט הבינו, שמי שנוסע לאומן, לא שם עליהם ומי ששם עליהם, פשוט לא נוסע.
זאת לא האוכלוסיה שלהם.
תלך אצל לנדא, תלך לשיינר ותגיד "הייתי בשיעור אצל הרב אריאל." ישאלו אותך "אריאל אטיאס?"
הם לגמרי לא בעסק, האנשים האלו. עזבו אותם.
ואני אומר יותר מזה.
רבנים צריך להעריך על שתיקתם, לא פחות מעל דבריהם.חכמים היזהרו.
אז סבבה, כל החבר'ה הטובים והפחות טובים, דממו הפעם. גם הרב אריאל, גם הרב לאו, גם אבינר, גם מלמד, גם הרב שרלו.
אני לא מצפה מהם שיבינו בברסלב, כמו שאני לא מצפה מהם שיבינו במדיטציה, מה להם ולזה?
מה שאני כן מצפה, מכל אדם בר דעת, זה לסור הצידה באלגנטיות, כשמדובר בעניינים בהם הוא אינו מבין.

אז טוב ויפה עשה מי שעשה וחבל שדווקא באוירה כזו קם מישהו וקלקל את השורה, מדובר באחד, הרב ציון בנגאזי , שהחליט לנצל את פינת ההלכה המשעממת שיש לו בזיבלון "מצב הרוח" , כדי לכתוב אי אלו הבלים, על העליה לרגל לאומן.
bengazy
אני לא יודע מי זה הבנגאזי הזה, וזה לא אומר כלום,
רבנים מזרחיסטים, זה לא ממש התחום שאני מצטיין בו בטרוויה.
רק רציתי לציין בפני בנגאזי היקר, או למי שקורא אותו, שישנן שתי עוולות גדולות שהוא עושה בציטוט השטותי של עובדיה יוסף בסוף הטור שלו.
העוול הראשון, הוא לעלון עצמו.
אני לא כל כך מתענין ב"מצב הרוח", זה מין עלון של עיתונאים דתיים למינהם, שמתעסקים בעיקר בפוליטיקה הפנימית של המפד"ל.
עם כל זה, אין מה לזלזל באנשים האלו.
הם יצירתיים ונבונים , יש להם אמונות והם עומדים מאחוריהם.
לפני קצת יותר משנה, הם הגיעו לתוצאות יפות מאוד בבחירות לכנסת וכתוצאה מהתוצאות (גיחי גיחי) העסקנים של ש"ס הורחקו מעטיני השלטון.

במהלך אותה מערכת בחירות, כינה עובדיה את המפד"ל בשם "בית של גוים".
אני לא הייתי נעלב, אני גם לא מתביש להגיד, שעדיף בית של גוים מהבית של עובדיה יוסף.

אבל היו הרבה אנשים טובים שנעלבו מההתבטאות המטומטמת והנבזית הזו ונראה לי חזירי ברמה, לבוא ולצטט את אותו העובדיה במקום כמו "מצב הרוח".
הדבר השני הוא , שעם כל הכבוד למיומנותם ההלכתית של בנגאזי ועובדיה, הרי הם לא בבית הנכון.
העליה לרגל לאומן, היא לא חידוש.
היא מנהג כלל חסידי מתקופת הבעל שם טוב.
חסידי גור היו נוסעים לגור וחסידי בעלז היו נוסעים לבעלז והחבדניקים היו נוסעים לליובביץ'.
זה מנהג שהיה קיים בחסידות מאז היווסדה. ההבדל בין חסידי ברסלב ליתר החסידים, הוא שכל החסידים היו מגיעים לאדמו"ר חי ונושם ואילו בברסלב הגיעו לציון הקדוש.
אני לא יודע מאיפה הגיע אלינו בנגאזי, אולי כשמו כן הוא והגיע מלוב ואולי כמו מרן, הוא בן ליהדות בגדד המפוארת. אין לי מושג מאיפה הוא, אבל הוא לא מפה, הוא לא מהחסידות, מה הוא מבין בנו? מה הוא יודע עלינו?
אצלנו זה בדם, הסופות המשתוללות הגשם המצליף, הדשדוש בבוץ מאחורי העגלה, ריח הכרוב הכבוש והזיעה והחמוצים. דור אחרי דור , שנה אחרי שנה, עשינו את המסע צעד אחרי צעד, עד שהגענו אל הצדיק.
מה הבנגאזי הזה עשה? אכל חריימה? בישל קובֶּה?
אני לא גזעני ואני לא רוצה לדרדר את הבלוג הזה למקום של תפיסת עולם פרטיקולרית ואתנוצנטרית.
ההפך, כולנו ביחד כאן, אבל אנחנו צריכים להבין, שכמו שהבודהיזם הטיבטי צמח בהימלאיה והוא תמיד יכיל בתוכו את המציאות, אז גם החסידות, לא גדלה על המדף בסופרמרקט הגלובלי.
אני מקבל את זה, שהיום כל אחד לוקח מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הכל אפשרי והכל "מוצרי", זה מצוין. אבות הדמוקרטיה, מסרו את הנפש כדי שנגיע לכאן, אבל כשלוקחים מוצר בודקים אותו, אוקי? מסתכלים על האותיות הקטנות, מסתכלים על הרכיבים, בודקים מי היצרן.

לכל יצרן צריכה להיות כתובת, זה החוק.
צרכן נבון, יודע מה הוא קונה.

וכך גם אנו צריכים לזכור ולהזכר.
היום דרכי אירופה ריקות.
כלומר הן מלאות, ודאי, באירופאים והשד יודע מי עוד , אבל חסידים כבר לא נוסעים בדרכים האלו לימים הנוראים. רק לאומן נוסעים, רק בברסלב?
למה זה ככה? כי בברסלב מההתחלה הבינו את האמת. כבר אז הבינו שהשנה , לפני שהיא הופכת לשלוש מאות שישים וחמישה ימים של משברים ואתגרים ואסונות ותקוות ושמחות. לפני שהיא הופכת לכזו כמות ענקית של מציאות וחיים.
לפני כל זה, היא קטנה קטנה, כמו זרע זעיר של ערטילאיות והזרע הזה נמצא אצל הצדיק.
זה מה שהבינו בברסלב, זה לא "מנהג", זה כל העניין, אין לך מה לעשות במקום אחר. כל המקומות יכולים להיות טובים, כל המקומות יכולים מגניבים. נגיד שאתה מתחתן, או את מתחתנת בעזרת השם, בקרוב.
אז איפה תהיו בחתונה שלכם?
תלכו לראות סרט?
תלכו לדיסקו או תשחקו סנוקר?
אין לכם מקום אחר להיות, זאת נקודת המפנה של החיים שלכם.
זה מה שהבינו בברסלב לפני מאתיים שנה, והנה זה קורה גם היום.
זה סוד הפצצות הישנות, שנקברות תחת תילי ההיסטוריה , תחת השכחה והגרוטאות וההזנחה. אף לא זוכר אותן, אף אחד לא חושב שהוא צריך אותן, אבל כשסוף כל סוף הן מתפוצצות , פתאום הכל ברור.
אתם זוכרים שדיברנו כאן על מה שקורה באומן?
זוכרים שרבי נחמן עצר שם את התפזרות העולמות.
אוקי, אז העולם נברא , ומרגע זה הכל התחיל להתפזר. כדי לעצור את ההתפזרות צריך להפעיל את הכוח, נכון? זה לר קבלה, זה חוקי ניוטון.
אז מה קורה באומן? בריאת העולם, נכון?
ומה זה ראש השנה ? היום הרת עולם, נכון? היום שהעולם התחיל.
זה כל כך פשוט, אלוהים מה אני עושה כאן בכלל.
הלילה הוא ליל "זכור ברית", כבר לפני מאה שנה ויותר, בלילה הזה הגיעו החסידים לאומן , בעגלות, במזחלות וברגל. זה היה הזמן שכולם מתקבצים, שכולם רועדים, שכולם מחכים, שכולם מתוחים.
כי אין מה לעשות במקום אחר, זה הזמן, זה המקום.
x_b1fd361b
איזה אדיוט אני שנישארתי בארץ, יכולתי לנסוע , מה אני עושה פה בכלל?
תמיד אני אומר שהם כולם מטומטמים, אבל תראו מי המטומטם עכשיו.
אלוהים, שנה שלמה של געגועים מחכה לי.

מי יתנני אבר כיונה, אעוף לציון הקדוש אומנה.
http://www.youtube.com/watch?v=YLIk8nJW3iw

שנה טובה שתהיה לכם, קוראי וקוראותי, כסף קל, בריאות, שגשוג ומין בטוח.

להתראות בשנה הבאה.

מרוסיה באהבה


אומן פה עיר הקודש, הרת כל העולמות

כותב ממועדון אינטרנט אוראיני. מקליד עם העכבר.
לא אידלי אבל גם לא נורא.

לפני שטסתי , אשתי שתחייה. נשאה תפילה שלא אשב בטיסה ליד רוסיה גוייה. אמרתי לה שאני מעדיף רוסייה גוייה מאשר חרדי. לכאורה הכל ברור.
רוסייה קטנה יותר, שקטהיור ומריחה הרבה יותר טוב.
מכיוון שכך, רבינו באמת דאג לי לשכנה רוסייה, שהיו לה ג'ינס קרוע ציפורניים ורודות ושיער מחומצן עד שקיפות.

אחרי הטיסה נזכרתי, שחרדי, לפחות מהסוג שנוסע לאומן, ממהר לכבד אותך בבמבה ובקרקרים, עניין שאינו מצוי אצל רוסיות, לכן האתגר הבא שאני מציב לצדיק האמת הוא פיתוח של גזע רוסיות חדש שכולל גם העברות של במבה.

אוקי בואו נהיה טיפה רציניים, לפני שנחזור למלונית לצפות בהארי פוטר

בנסיעה הזו לרבינו הקדוש, בזמן שהיינו על הכביש בין קייב לאומן, הרגשתי שאני עובר תהליך של טיהור עמוק.
אכן כך נכתב באמת בשיחות הר"ן ל"זּ

אֶפִּיקוֹרְסוּת נִקְרֵאת מַשָּׂא
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י עַל "מַשָּׂאֲכֶם"
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסִים
עַל כֵּן כְּשֶׁנּוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק הוּא מַשְׁלִיךְ מֵעָלָיו מַשּׂוֹי גְדוֹלָה
כִּי מֵאַחַר שֶׁנּוֹסֵעַ
כְּבָר יֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה
שֶׁהוּא הֵפֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת

אז נזכרתי בה שאמר הרב בנדר ב"שעטת הנצח"

מה שהוא אומר שם, בין, היתר, זה שהצדיק מראה לקטנים שהם קרובים אליו תמיד ואילו לגדולים הוא מראה שהם לא שווים כלום.

באותה נסיעה הרגשתי נסיעה הרגשתי שאני מאד קרוב לצדיק ומכאן שאני קטן מאוד.

מצד שני אם אני מרגיש קטן, סימן שאני גדול, נכון?
סתם, אני מבלף, אני לא מרגיש קטן, בכלל לא. עשיתי צעדה יחפה בגן סופיה ואני כבר שפריץ עיבורי נשמה מהאזניים.
אמרנו כבר שאומן היא מרכז הכוח של העולם, ומי שנמצא קרוב לשמש מטיל צל ענק, גם אם הוא קטן מאוד.

הלוואי שהייתם כאן, מישהו מכם לפחות. זה מקור השפע ויש כלכך הרבה לחלוק.

הבלונדינית ממאה שערים


חודש טוב לכם, קוקיות, ירגזים וארגזים.
איזה שטויות הלכו כאן בבלוג בזמן האחרון, נשמות,כלים וחיתולים, אבל ככה זה שאתה מתחיל לבוסס בחבלת האר"י הקדוש, כל אחד רוצה לדעת מה גודל הכלי שלו ואיפה הזיווג משורש נישמתו והאם הגבורה שלו נכללת בנצח.
הכל קישקושים לפישפשים, מתוקים שלי, גם אם יש לכם נשמה בגובה חמישה קילומטר, אתם לא תוכלו ללכת איתה למכולת.
נגיד, אשתי המסכנה איבדה את הפלפון שלה היום ולא יודעת מה לעשות, מה לקנות בכמה לקנות.
אם היא הייתה יכולה לקבל אשראי על בסיס גובה הנשמה, היא הייתה יכולה לקנות את סלקום, יחד עם איי די בי פיתוח ואת נוחי דנקנר היו מביאים לה על חשבון הבית.
אז תעזבו אותכם מסיפורי נשמות ותנשמות, זה בולשיט ניו אייג'י ולא מקבלים ממנו שום דבר חוץ מטחורים.
יאללה, אז בחורה אחת בשם שיינדי, ביקשה ממני לכתוב משהו עליז לתשעת הימים,כי זה מבעס אותה ומה אני אגיד לכם? אני חושב על הבלונדינית הזאת ממאה שערים,שיושבת בוכה באמצע הלילה מול הטאבלט האופנתי שלה, ומקנחת את אפה הוורדרד, בלי לדעת מי יוציא אותה מהדיכאון, ואני ישר נמס.
האמת,בימי הטובים, הייתי נכנס אל האוטו ומוציא אותה לשתות מילקשייק באמריקן קולוני והייתי מקשקש לה בשכל עד עלות השחר ואני לא יודע עד כמה זה היה מוציא אותה מהדיכאון, אבל אם לא, היא לפחות כבר לא הייתה פונה אלי.
אבל זה היה בימים הטובים, והיום כשאני נשוי בעושק,יש לי עבודה על הבוקר ובלונדינית קטנה ונחושה שבדרך כלל, אני צריך להכין לה סנדוויץ' ולהביא אותה לקייטנה.
אוי, שכחתי את מודעת האבל שלנו:
מחוייב המציאות PG
אף על פי כן, נסה לסייע לשיינדי כמיטב יכולתנו.
יאללה, תשעת הימים מה זה בכלל?
זוכרים ששרפו את בית המקדש?
אז את הילדים הדתיים מלמדים בבית ספר מין סיפור כזה משונה שנקרא "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
אני לא אכנס למעמקי הסיפור, אבל כדי לסבר את האוזן, היו שני אנשים שרבו ואחד העליב את השני ואז השני הלשין לרומאים והרומאים באו ושרפו את בית המקדש.
על מה הוא הלשין לרומאים, אותו קמצא?
אז זה לא מספרים בדרך כלל, אבל הגמרא במסכת גיטין טוענת, שהוא הלשין לקיסר שהיהודים רצו למרוד.
את הסיפור הזה שמעתי בטרום חובה, ואז הוא נשמע לי הגיוני. שני ילדים רבים בארגז החול ואז מגיעה הגנת וצועקת על שניהם.
ספרי ההסטוריה מספרים לנו סיפור אחר לגמרי על חורבן הבית.
ברומא הגדולה, ישב אז על כסא הקיסר, מטורלל אחד עם קבלות בשם נירון.
ברמת התיאוריה, נירון דווקא היה אמור להיות מצוין ליהודים, כי אשתו פופיאה הבלונדינית והמהממת, הייתה יהודיה בעצמה. למרבה הצער, נירון היה כל כך פסיכי, עד שהרג את פופיאה בבעיטות בזמן שהייתה בהריון.

הפסיכיות של נירון, היא מה שגרם ליהודים למרוד בסופו של דבר. נירון לא ממש טרח לנהל את האימפריה שלו, בזמן שהיה בקריז וזה מה שגרם לנציבים שלו לעשות מה שמתחשק להם. הנציב ביהודה, גסיוס פלורוס, התנפל על היהודים בירושלים וניסה לבזוז את בית המקדש. בין היהודים הייתה קבוצה גדולה של פנאטים שניצלו את ההזדמנות, כדי להתקומם נגד הרומאים. אגריפס השני, נצר לבית חשמונאי שהיה מין שליט בובה של הרומאים, ניסה להרגיע את הרוחות, אבל עד שהחיילים שלו הגיעו לירושלים, היא כבר נשלטה ברובה על ידי המורדים. מפקד המורדים אלעזר בן חנניה, רצח את הכהן הגדול,שהיה גם כן כנראה מינוי רומאי, ואחרי שהוא פיתה את החילים הרומאים לצאת מהמבצר שלהם ורצח את כולם, כבר לא הייתה ברירה לרומאים, אלא לשלוח את הצבא שלהם , לכבוש מחדש את ירושלים.
זאתומרת, ילדות וילדים, גם אם קמצא שלנו היה ילד רע מאוד והלך עד לנירון הקיסר, כדי להלשין על היהודים, הקיסר לא קנה את זה, עד שהיהודים עצמם הרגו את הכהן הגדול ושחטו עוד כמה מאות חיילים רומאים. בית המקדש לא נחרב בגלל ההלשנה.
אז מהו אם כן הרעיון מאחורי הסיפור על שני הקמצנים?
האם זה כל מה שחז"ל מנסים לספר לנו? שאסור לנו להתקוטט, כי אחרת הרומאים יבואו? זה הרי קשקוש בלבוש. היהודים התקוטטו כל הזמן ולרומאים בד"כ לא היה אכפת.
לי יש פרוש אחר.
אתם יודעים מה זה קמצא בארמית? קמצא זה חרגול, או חגב.
האדמו"ר מאיזביצ'ה מחבר הספר הקבלי הגדול "מי שילוח", נותן פירוש מעניין לכך שהתורה החליטה שהחגב כשר מכל השקצים והרמשים. את המסקנה שלו הוא מביא מסימני הטהרה של החגב כפי שנכתב בספר ויקרא פרק יא :

אך את-זה, תאכלו, מכול שרץ העוף, ההולך על-ארבע: אשר-לו כרעיים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ.

ובכן חברותיי החביבות, "מי השילוח" הקדוש טוען שהחרק המקפץ משול לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקיפץ והרג את נשיא בני שמעון, על שהעז לקחת אישה מבנות מדיין.
הרבה מפרשים התחבטו בשאלה הזו, למה הקפיצה של פנחס הייתה כ"כ חשובה? ואני גם חושב שזו שאלה טובה, כי הרי אלוהים כבר הרג אלפים במגיפה, אז מה היה לו קשה כל כך להרוג עוד אדם אחד? וגם בלי אלוהים, הרי משה בעצמו היה מסוגל לחסל את המורד כמו שחיסל ביוזמתו את הסוגדים לעגל הזהב.
אחד מההסברים לשאלה הזו, הוא שלמשה רבינו לא היה קייס להעניש את זימרי בן סלוא. זימרי הגיע אליו וטען טענות הגיוניות כמו לדוגמא, שמשה בעצמו היה נשוי למדיינית וכמוהו גם אלעזר הכהן.
את הפלונטר המשפטי עצר פנחס שקפץ וזינק וסיים את הדיון, תוך שימוש בכידון.
זה כבר מביא אותנו לכיוון מעניין. פנחס משול לחגב, כלומר לקמצא ואם זה נכון נכון, אז מי הוא בר קמצא?
גם את זה חז"ל מגלים לנו, התולדה של פנחס, הגלגול שלו, לפי מדרש הזוהר הוא אליהו הנביא.
מכאן אנחנו יכולים להבין שקמצא ובר קמצא הם פנחס הכהן ואליהו הנביא ומה למעשה אומרת הגמרא עליהם? "על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים."
אני רוצה להזכיר כאן שיש שאלה גדולה על מדרש הזוהר בעניין הזה, כי פנחס הוא איש המערכת. הוא נולד בתור נכדו של הכהן הגדול, הוא מנהיג את העם למלחמה נגד המדיינים ובסופו של דבר, הוא הופך לכהן גדול בעצמו, בתקופה שכבר לא קיימת "מנהיגות אזרחית" בעם ישראל, אלא רק מנהיגות דתית שפנחס הוא העומד בראשה. ז"א אם בתחילת תקופת השופטים, יש קונצנזוס בעם , פנחס נמצא בלב הקונצנזוס. הוא השריד היחיד לביורוקרטיה ולפורמאליסטיקה, בחברה שהופכת להיות יותר ויותר אנארכיסטית ומפורדת.
אליהו הנביא הוא בדיוק ההפך.
הוא מופיע על במת ההיסטוריה בתקופה של התמסדות והתבססות. המלך הישראלי אחאב כורת ברית עם ממלכת יהודה כדי שתאפשר לו לתקוף את הארמים ולכבוש את הגלעד והוא מבסס את שלטונו באמצעות נישואים לנסיכה הצידונית איזבל. איזבל מביאה איתה רעיון שלטוני נפלא, לחבר בין הדת למדינה ולהפוך את המלכות לחלק מהמערכת הדתית, אלא שאלוהי ישראל, הוא אלוהים שלא תמיד מיישר קו עם השלטון ולכן מחליטה המלכה, לחסל את כל נביאי השם ולהביא במקומם את כוהני הבעל, שהם נוחים יותר לשליטה.
בזמן שכל המערכת השלטונית הזו מוקמת ומתבססת , מופיע אליהו, נביא השם האחרון.
התנ"ך מציג את אליהו הנביא בתור אדם שחזותו פרועה ופראית והוא אפילו לא לובש שום דבר חוץ מתחתונים מעור, בסגנון טרזן מלך הקופים. אליהו הופך להיות האופוזיציה היחידה של מלכות אחאב, כשהוא תוקף אותה הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, כך שהוא למעשה אנארכיסט גם בלבושו וגם בדעותיו.
אליהו זוכה לניצחון גדול על כוהני הבעל בהר הכרמל, כאשר אלוהים שולח אש מהשמיים והאש אוכלת את הקורבן של אליהו ולא נוגעת בקרבנות של נביאי הבעל. אליהו מנצל את ההזדמנות ומחסל באותה הזדמנות שלוש מאות מנביאי הבעל.
את הסיפור הזה נראה לי שכולם מכירים.
אלא שההמשך של הסיפור הזה פחות ידוע. איזבל המלכה זועמת ומבטיחה לאליהו שגורלו יהיה, כגורל כוהני הבעל, שהם חלק מהמערכת השלטונית שלה. אליהו, בניגוד לכל התחזיות , בורח.
הוא מגיע אל באר שבע, בבאר שבע הוא מתייאש מהחיים ואז פוגש אותו מלאך אלוהים שמגיש לו ארוחה מהשמיים. בכוח הארוחה האלוהית, אליהו ממשיך במסעו , מגיע להר סיני ושם מתגלה אליו אלוהים בעצמו.
כמו כל נביא שמכבד את עצמו, אליהו פוצח בסדרת קיטורים בגנות עם ישראל, מנהגיו, התנהגותו ותרבותו. אלוהים מקשיב בסבלנות ולא מתרגש, אלא נותן לאליהו שלוש משימות לפי הסדר הבא. קודם כל הוא צריך לגשת לדמשק ולהמליך מלך חדש על הארמים, לאחר מכן הוא נדרש להמליך גנרל ישראלי בשם יהוא, במקום אחאב ולבסוף מורה לו אלוהים על אלישע בן שפט שהוא זה שאמור להיות לממשיכו.
אליהו ממלא רק את המשימה האחרונה.
אחרי מינוי אלישע הוא בוקע את מימי הירדן, כפי שמשה רבינו בקע את ים סוף ואז , מול העיר יריחו הוא קורא למרכבת אש שתעלה אותו בסערה השמיימה.
לדעתי ברור מדוע אליהו לא מילא את שתי משימותיו האחרות. דמות הנביא האנרכיסט, הייתה טבועה בו לגמרי והוא לא התכוון להפוך לממלכתי או ממשלתי בערוב ימיו ועם כל זה, בכל המהלכים האחרונים של חייו, נראה שאלוהים איתו.
אלוהים נגלה אליו בהר סיני, כמו אצל משה רבינו, אלוהים בוקע את המים לפניו, גם כן כמו משה ובסופו של דבר , הוא מקבל את אות האלוהות הגדול מכולם, כשהוא עולה בגופו השמיימה, כבוד שנמנע אפילו ממשה ומהווה אנטיתזה לסיפור קורח ועדתו.
אלה הם פנחס ואליהו, הכהן הטכנוקרט מול הנביא אנארכיסט ולכאורה הם שני הפכים, ובכל זאת יש בינהם מכנה משותף ברור. שניהם קנאים, שניהם הורגים בלי לבקש רשות או לקבל ציווי אלוהי. פנחס הורג את הנשיא השמעוני ואילו אליהו הורג את נביאי הבעל.
כך חז"ל מנסים לרמוז לנו את דעתם על האשמים האמיתיים בחורבן ירושלים. הם לא יכולים להגיד בפה מלא שהקנאים הם האשמים, כי מזה יצא , חלילה, שהרומאים היו בסדר. לכן הם בדו את המעשיה המשונה הזו של קמצא ובר קמצא, שני החגבים הקפצנים שממהרים לתקוף כי הם בטוחים שאלוהים לצידם.
הפירוש הזה על פנחס ואליהו , מאיר באור חדש את דעתם האמיתית של חכמי הגמרא על ההיסטוריה, אבל לסיום תנו לי להוסיף פירוש נוסף, ברסלבי, כי בגלל זה אנחנו פה, אחרי הכל.
רבינו הקדוש מזכיר את החגב "קמצא", כמרמז על ימות המשיח , לפי מה שכתוב במדרש רבא :

הַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ

ז"א החגב שאין מבדילים בין עורו לבין בשרו , כך בימות המשיח , אי אפשר יהיה להבדיל בין האל לבין מעשיו, כלומר שבימות המשיח, נראה את השגחת האל , את ההשגחה הפרטית בכל דבר ומעשה.
כך גם ניתן להבין מחדש את הגמרא שאומרת "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", כלומר שבית המקדש נחרב, כדי שנזכה לימות המשיח שאז יבנה מקדש חדש, מקדש רוחני , מקדש תודעתי שלא רק יכפר על החטאים ויהיה מושבה של מערכת כהונה ביורוקרטית, אלא יהווה שער אמיתי אל תודעה גבוהה יותר, רוחנית , אלוהית וטהורה.

חודש טוב, שיינדי , בייבי.
אה, גם אישתי מצאה את הטלפון בחבילת הקרטיבים בפריזר.
חודש טוב כולם.

 

כולנו ביד האלוהים


השם עימכן , קוראות וקוראים.
שבוע עז ונועז מאחורינו, שבת קודש גם ואני מקוה שהייתה לכם שבת המלכה ולא שבת המכה.
היום זכינו ללמוד משיחות הר"ן וכך נכתב שם בשיחה צ"ו

וְהִנֵּה הַשַּׁ"י עוֹלָמוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַצַּדִּיק הוּא בּוֹנֵה אוֹתָם מִמַּחֲלקֶת
כִּי כָּל דִּבְרֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁכָּל אֶחָד מְדַבֵּר הֵם בְּחִינַת אֲבָנִים
כִּי הָאוֹתִיּוֹת נִקְרָאִים אֲבָנִים
כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר יְצִירָה "שְׁתֵּי אֲבָנִים בּוֹנוֹת" וְכוּ'
וְהֵם בְּחִינַת חַלּוּקֵי אֲבָנִים
כִּי הָאֲבָנִים הַבָּאִים עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם שֶׁל הַמַּחֲלקֶת הֵם מְחֻלָּקִים וְאֵין לָהֶם חִבּוּר
וְהַצַּדִּיק נוֹטֵל. אֵלּוּ הָאֲבָנִים וּמְחַבֵּר אוֹתָם וּבוֹנֶה מֵהֶם בָּתִּים
כִּי הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וּמְחַבְּרָם וּמְסַדְּרָם יַחַד זֶה עַל זֶה

השבוע נתקלנו במחלוקת מעניינת ואף מבדחת.
חרדל"י קוממיות הזמינו את חברת הכנסת הנפלאה, ד"ר רות קלדרון, לנאום בחגיגתם השנתית. הסכמתה של ד"ר קלדרון , זיכתה אותה בממטרי גידופים מצד השמאל הריאקציונרי, שזה היה די צפוי. מה שהיה פחות צפוי היתה התפרצותו של הרב יהושע שפירא בזמן הועידה, שכינה את ד"ר קלדרון "עזת מצח". הוא התנצל אחר כך.
על מה יצא הקצף, קוראות וקוראים?
בנאומה ד"ר קלדרון העזה להגיד שגם ההומואים והלסביות נבראו בצלם אלוהים.
הרב שפירא , מיהר להתנגד וטען שהוא לא מחרים הומואים, ושהם מגיעים אליו ושהם מסכנים.
אני ממש לא מבין את כבוד הרב.
מה הוא חשב לעצמו כשהוא הזמין את ד"ר קלדרון לנאום. שהיא תשים סמרטוט על הראש? שהיא תודיע שהיא עוברת לגור במעלה לבונה?
באמת, אני מעריך את הרב שפירא, אבל בעינינים האלו, איזהו החכם הרואה הנולד.
אתם חרד"לים מובהקים, החלטתם להזמין הוגה לברלית ונאורה לנאום אצלכם, אז תיקחו בחשבון שהיא לא תתמקד דוקא בציטוטים מאורות התשובה.
חוץ מזה, ההומואים שמגיעים אל הרב שפירא, הם לאו דווקא הומואים יצוגיים. הם מן הסתם חרדל"ים בעצמם ובאמת סופר מסכנים. אלו לא בדיוק מעצבי צמרת ועורכים של מוספי תרבות ופנאי.
טוב , די התעסקנו בחרד"לים, הם לא בדיוק בראש מעייננו.
ראוי לציין, כי לאחרונה חל שיפור ניכר בפתיחותם התרבותית של הנ"ל, לדוגמא, הרבנית נויבריט כתבה מאמר ב"בשבע" ועל כך, תשואות.
מצד שני, אם כבר דיברנו על שפירא אחד, אנחנו יכולים לדבר על שפירא אחר, שדווקא מאוד קשור לעינייננו, הלוא הוא הרב שמואל שפירא, זכר צדיק וקדוש לברכה.
ובכן, הרב שפירא עליו השלום, היה בין המפורסמים שבחסידי ברסלב שבדור הקודם.
הוא היה אדם מאוד קיצוני בתפיסתו הדתית וגם נהג מנהגים רדיקאליים. כל חצות הוא היה טובל במקוה והולך להתפלל בכותל. דרך אגב, הילת הקדושים שמייחסים לו היום בברסלב, היא עניין של השנים האחרונות. אני הבנתי שבימיו הטובים, כלומר, בזמן שהיה חי, הוא נחשב לתימהוני.
בכל אופן, אנחנו חלילה, לא מזלזלים בגדולתו או במידותיו של הרב שפירא. אנחנו רק טוענים, כי זה שהאדמו"ר מגור אמר עליו "שמירת העיניים של ר' שמואל מגינה על הדור כולו" , גורם לנו לשמוח שאנחנו שייכים לדור אחר.
לשמוח בחלקינו, זה מצוין.
מה שרצינו לציין, הוא שהרב ברנר והרב טייכנר, שניהם היו מקורבים אל הרב שמואל שפירא בצעירותם וכשנחה עליהם הרוח, ניתן לשמןע מהם סיפורים אותנטים עליו.
הרב טיכנר סיפר פעם, שהוא בא לפגדוש את הרב שפירא אחרי תפילת מעריב וכגילה שהוא כבר הלך לישון כדי לא להחמיץ תיקון חצות. הרב ברנר סיפר לי, שהרב שפירא אמר לו שהניסיון הגדול של דורינו, הוא השירותים הרפואיים.
זה כבר מאוד מענין, למה שרופאים ובתי חולים יהיו ניסיון גדול?
נניח למה שרבי נחמן בן פייגא כתב בעניין רופאים ורפואות בשיחות הר"ן.

מֵעִנְיַן דּוֹקְטוֹרִים וּרְפוּאוֹת
הִרְבָּה לְדַבֵּר עִמָּנוּ מְאד
וְהָיָה מְגַנֶּה מְאד מְאד עִנְיָן רְפוּאוֹת וְדוֹקְטוֹרִים
וּמַזְהִיר מְאד מְאד לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל חַיָּיו וְעַל חַיֵּי זַרְעוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ, שֶׁיִּתְרַחֵק. עַצְמוֹ מְאד בְּתַכְלִית הָרִחוּק מִלַּעֲסֹק חַס וְשָׁלוֹם, בִּרְפוּאוֹת וְדוֹקְטוֹרִים

את העניין הזה כבר ישב הרב עופר ארז שליט"א, כשהסביר שהרופאים בימיו של רבי נחמן, היו שונים מאלו שבימינו והידע שלהם היה מצומצם בהרבה, שלא לדבר על הטכנולוגיה הרפואית, שבתקופה ההיא,עוד לא הייתה אפילו בחיתוליה.

אין ספק שגם הרב שפירא, היה מודע לזה והכיר ניתוחים וטיפולים ותרופות מודרניות, שבחסדי השם, הגדילו את תוחלת החיים באופן משמעותי.
עדיין נשאלת השאלה, איפה הניסיון כאן?
ובכן, הרב שפירא, היה בנאדם חכם מאוד. לא קשור לתפיסותיו ההלכתיות, הוא גם עבר בעצמו את תמורות הזמן בין השלטון העותמני, דרך המנדט הבריטי, עד להקמת המדינה וכינון המערכת הישראלית המודרנית והטכנולוגית. אני משער שהוא חווה במודע, את היווצרות מנגנון הקיום שלנו.
בזמן שהוא היה ילד, הקיום היה פרימטיבי וסטוכסטי. חיים ומות היו ביד המזל. הרבה מצרכים, הרבה חפצים, היו קיימים רק בתיאוריה. התיעוש והמודרנה, שהיו נחלת אירופה כבר באמצע המאה ה19, איחרו בשמונים שנה להגיע לארץ וכשהגיעו זה גם כן היה בטיפטופים.
שישים שנה אחר כך, כבר חי הרב שפירא בתוך מדינה מתוקנת ומאורגנת, שיש בה משרד לתקשורת ומשרד לרווחה ועיריות רבות אגפים וביטוח לאומי ובתי חולים אוניברסיטאים.
בשבילנו זה לא סיפור, אנחנו נוסעים לעולם השלישי, לדרום אמריקה, לסין, לאפריקה וכל זה נראה לנו מגניב לגמרי. אנחנו נהנים מהתוהו ובוהו, מעשנים קצת במסעדות, נוסעים בלי חגורות ואז ממהרים לשוב לחיק הציויליזציה, כשאנו עמוסי חוויות.
בשביל הרב שפירא, המעבר בין העולם השלישי לעולם המערבי, היה מהפך באמונה.
במקום להיות סמוך על שולחנו יתברך, במקום להיות תלוי בחסדיו יתברך, הפך האדם למכונה ביורוקרטית שמשלמתחשבונות, עונה על מכתבים וממלאת טפסים. אמנם, כולנו ביד האלוהים, אבל ההשגחה האלוהית הזו הפכה להיות מכוסה בערפל של מנגנונים פרוצדוראלים ופורמאלים.
בסופו של דבר התהליך הזה הרחיק את האדם מהדת.
זה גם מה שקרה בפועל, אני בטוח, ברגע שלאנשים היה מנגנון מוחשי באמצעותו יכלו לשנות את גורלם, הם הקדישו למיסטיקה פחות תשומת לב.
למה כל זה הפך את הרופאים והתרופות לניסיון הגדול ביותר, לפי רבי שמואל שפירא?
כי הרפואה, היא צעד אחד מעבר לקיום המדינה המודרנית.
כאן אנחנו יכולים להבין עד כמה רבי שמואל שפירא היה עירני ורגיש.
מה היא הרפואה המודרנית? היא חלק מהמדע.
איך המדע עובד? ניסויים, תיאוריות, בדיקות, ביקורת עמיתים, תזה, אנטיתזה. כל דבר במדע הינו מוטל בספק, הוא הנחה סבירה, כל עוד לא הוכח אחרת.
אני יודע שאני עושה כאן אידיאליזציה של המדע ושיש הרבה מאוד שרלטנים ומנוולים באקדמיה, שכל המהימנות שלהם מתאפיינת במרפקנות ובגסות רוח. אני קורא לפעמים מאמרים מדעיים על חסידות ברסלב, ואומר לעצמי שכל אחד מכם, קוראותי וקוראי, מבין בברסלב יותר ממה שהמטומטמים האלו מבינים ויבינו ביום שבו נשמתם המיותרת, תצנח אל בורות הסירחון בגהנום.
זה במאמר מוסגר, כי המדע בכללותו הינו באמת אותו כלי צרוף של תבונה אנושית שתיארתי מקודם וכל תוצר מדעי, כמו המחשב הזה והמכוניות בחוץ והאנטנות על הגג, הוא מניפיסט, הוא הוכחה לכוח המדע ולנכונותו.
הרב שמואל שפירא לא רצה את זה, הוא לא רצה לדלל את האמונה הטהורה שלו במים אפלים.
למטומטמים זה לא מפריע. הם מגדלים פיאות באורך חצי מטר ומסתובבים עם סמרטוטים מפוספסים, וחובשים שטריימלעך דביקים ומשחקים אותה חסידי ברסלב צדיקים וזה לא מפריע להם לבלוע אקמול.
לשמואל שפירא זה הפריע, האקמול דקר אותו, הרפואה הכאיבה לו, כי האמונה שלו הייתה טהורה, היתה אמיתית. הוא ידע שכשהוא בולע כדור, או מקבל זריקה, הוא נכנע לתודעה של אנשי המעבדה, אותם אלו שהמציאו את התרופות והפיצו אותן.
הוא לא רצה את זה, כי הוא היה אדם אמיתי, הוא היה חסיד ברסלב אמיתי והוא הקדיש את חייו לתורת ברסלב ולאמת.
אלו שמחקים אותו, לא מבינים את זה. תמצאו אותם במרפאות, תמצאו אותם בחדרי מיון, לא עלינו.
הם לא מבינים מה הקטע.
גם אנחנו, רחמנה ליצלן, הולכים לרופאים כשצריך, לוקחים את הילדים לבדיקות, השם ישמרנו, אבל זהבגלל שאנחנו דוקא, מאמינים במדע, מאמינים בשיטה המדעית, אנחנו חושבים שהיא חלק חשוב וחיוני באלוהות.
עם כל זה, אנחנו מעריכים את האור הטהור של רבי שמואל שפירא ואנחנו מתקנאים באמונותו העזה, יהי זכרו ברוך, אמן כן יהי רצון.
לצערי, לא מצאתי שום סרטון בו מונצח הרב שפירא ז"ל, יש רק תמונות מעטות שלו, לכן בחרתי בסרטון שמבחינתי לפחות, מנציח את מורשתו התרבותית.

טוב, אני מודה שזה מאוד אינדבדואלי , אבל טוף J'en Ai Marre
ובקיצור au revoir

כתוב בחייזרית


אני תמיד כותב שאי אפשר ללמוד את ליקוטי מוהר"ן.
אולי בגלל שזה מה שאמרו לי, אולי בגלל שככה זה נראה לי.
אולי בגלל שראיתי כל כך הרבה פעמים , איך אנשים נכשלים בהבנת הספר הזה ואחר כך מתיימרים להיות מומחים גדולים בו.
בכל אופן, אמרתי כמה פעמים שאי אפשר ללמוד את הספר הזה.
זה רק צריך ללמד אתכם, שאסור לקחת את הבלוג הזה כל כך ברצינות.
אפשר ללמוד את ליקוטי מוהר"ן, לפעמים, בכל אופן.
אבל זה דורש מיומנויות מסויימות, כישורים מסויימים, הבנות מסויימות.

משל למה הדבר דומה?
פעם היכרתי מכשפה אחת, מכשפה רעה, יש גם טובות. אפשר להגיד שהיו לנו חברים משותפים. בררר…..
הייתי נוהג להתווכח איתה, זה היה טיפשי, גם עם מכשפות טובות עדיף שלא להתווכח. עם מכשפות רעות צריך לא להתעסק, לא להתקרב ולא לדבר. נראה לי שידעתי את זה אפילו אז, אבל הייתי צעיר יותר מרובכם וטיפש למדי והתווכחתי איתה ועוד על הנושא של אובייקטיביזם מדעי.
"אני ואת," אמרתי לה "יושבים לנו פה על הספה ושנינו צופים באותה הטלוויזיה."
"זה נכון," היא הודתה "אלא שבמושב שלידך, שאתה חושב שהוא ריק, יושב מישהו והוא רואה בטלוויזיה דברים אחרים לגמרי."
הבהרנו את הנקודה? כי אני לא ממש מעוניין לחזור לנושא.

לגבי ליקוטי מוהר"ן, מה שאנחנו צריכים להבין, זה שמי שכתב אותו חי בעולם שונה לגמרי מאיתנו.
זה נראה לנו כתוב בשפה שלנו, שפה שאנחנו יכולים להבין ולכתוב ואולי אפילו לתרגם.
למעשה, ליקוטי מוהר"ן כתוב בחייזרית, ההגיון הפנימי שלו הוא נוכרי לגמרי.
אני בכלל לא בטוח, שיש לו ממש היגיון פנימי.
יותר נכון להגיד, שליקוטי מוהר"ן מורכב מקטעים שלכל אחד מהם ישנו הגיון פנימי שונה. אם נסה לקרוא את זה ברצף – ניכשל.
מצד שני, נוכל להבין משהו, אם נצליח לחלק את הטקסט לקטעים מספיק קטנים וניעזר באינטואציה פראית.
גם תפילות יעזרו.
הנה לדוגמא, תורה פ"ז בליקוטי מוהר"ן, אני מביא אותה רק למען ההמחשה, אתם לא חיבים לקרוא אותה.

פז – תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב חֶסֶד לְאַבְרָהָם" הָעִנְיָן הוּא כִּי אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר מִתְעוֹרְרִין עָלָיו דִּינִים וְהַסְּבָרָא הוּא לְהֵפֶך אַך כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי יִרְאָה, יִרְאַת הָענֶשׁ וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת יִרְאַת הָענֶשׁ נִקְרָא צֶדֶק, וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת נִקְרָא אֱמוּנָה כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין הוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ וְיָדוּעַ הוּא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָענֶשׁ כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא יָרֵא מֵהָענֶשׁ מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא תַּקִּיף, וּבַעַל הַיְכלֶת וּבַעַל הַכּחוֹת כֻּלָּם וּמִזֶּה בָּא לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה נִמְצָא, תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר צָרִיך לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה הַנִּקְרָא צֶדֶק (תְּהִלִּים ט). "וְהוּא יִשְׁפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק" לְפִיכָך מִתְעוֹרְרִין עָלָיו הַדִּינִים אַך כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֱמֶת, הַיְנוּ אֶל הַיִּרְאָה הַנִּקְרָא אֱמוּנָה אָז כָּל הַדִּינִין נִמְתָּקִין בְּשָׁרְשָׁן וְזֶהוּ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב הַיְנוּ לְהַיִּרְאָה כִּי יַעֲקב הוּא יִרְאָה, מִלְּשׁוֹן (מִשְׁלֵי כ"ב): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה" אָז בְּוַדַּאי חֶסֶד לְאַבְרָהָם כִּי אַבְרָהָם נִקְרָא מִי שֶׁבָּא לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִלְּשׁוֹן אָבוֹא רָם (בְּזהַר בָּלָק דַּף קצ"ח:) "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וֶאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו", הַיְנוּ צֶדֶק וְהַיְנוּ אֱמוּנָה אֶלָּא עַד לָא אִתְחַבְּרַת אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי צֶדֶק כֵּיוָן דְּאִתְחַבֵּר אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי אֱמוּנָה וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרָא שַׁרְיָא בָּהּ.

זה באמת קטע לא ארוך, אבל עדיין כתוב בחייזרית.
בגלל אורכו המוגבל, אני מעריך שניתן לנסות לפענח אותו.

לפני הפענוח, אני רוצה להבהיר משהו.
בלי תרגול רוחני משמעותי, אין טעם בכלל לגשת לנושאים האלו.
מי שחושב שכאן הוא בבר אילן והוא ישיג ציון תשעים רק מלהציץ לתוך החולצה של המורה, טועה טעות חמורה.זה לא עובד ככה.
בשביל להיות מסוגלים להכיל ידע רוחני משמעותי, צריך לבנות כישורים נפשיים.
דיברתי על זה כאן לפני שנה או משהו. מאז לא חלו שינויים מפליגים.
אם אתם רוצים להבין משהו מהעיסוק היותר של משמעותי של הבלוג הזה, מבלי לבצע תרגול רוחני רציני ומחייב.
השתטחות, או טבילות, או מדיטציה או לא משנה, באמת.
אם אתה אחד מחמשת האנשים כולל תמיר קימחי, שיודעים לעשות סקס טנטרי, תעשה סקס טנטרי, אבל אתה או את , צריכים להבין, שככה סתם לקרוא זה חסר משמעות. אין לכם כלים להכיל את ההבנות. מה שיש לכם בין האזניים זו שקית קרועה מתנפנפת. היא טובה להרבה דברים, אך לא ממש מתאימה לחבר אתכם אל תורת ברסלב, אל דברי רבינו הקדוש.

לא עובד.
עכשיו אני מרגיש שמיצינו את ההקדמה.
אוקיי, כדי להבין את התורה הזו צריך להגדיר שני מונחים, חסד ודין.
החסד הוא פילוסופיה אנטרופית. לא לקפוץ! אנחנו לא חיים כאן בלקסיקון ניו אייג'י לזקנות שמתעניינות בקבלה. אנחנו מדברים חייזרית. החסד שואף לאנטרופיה, לאי סדר במערכת, הוא גרביטציה ניצחית. אצל החסד תמיד המים נופלים מהשמיים, האש מתפשטת לצדדים, המרכז שואף החוצה להתפזר להתבדר. אצל החסד אין מחסור, כל דבר מחולק וממשיך להתחלק עד אינסוף.
אנטרופיה.
מי שראה ילד קטן, תינוקי וצפה בצורת ההתנהגות שלו, יביןבקלות מה זה חסד. כל דבר הוא רוצה, כל דבר הוא מנסה, הוא לא מפחד ומצד שני הוא לא חושב אף פעם צעד קדימה.

הדין, הוא כמו האמא הפולניה שאתם מכירים מהבית, רק פי עשרת אלפים יותר גרוע.
הכל צריך להגמר, הכל צריך להסגר. הלבן לפה, השחור לשם, הגדולים בפנים, הקטנים בחוץ.
אצל הדין העולם ברור, כולו חרוט ומוחלט ומוגדר. הדין הוא דטרמיניסטי, פעולות דורשות תגובה ולכל פעולה ישנה תגובה הולמת ולכן, ניתן תמיד לחזות את ההיסטוריה על פי ההווה.
הנקודה החשובה היא, שהיקום, כמעט כולו, מתנהג במודעות של חסד. כל פעילות מתבצעת לצורך עצמה בחוסר מודעות. גם אצל החיות זה ככה, החיה מתחילה לאכול כי היא רעבה, היא לא חושבת על מה יקרה אחרי שתהיה שבעה. היא באינסטינקטים והאינסטינקטים הולכים על כל הקופה. בודאי שזה נכון לגבי כוחות הטבע, הרוח , הגשם, תנועת הקרחונים, גלי הים. הכל בטוטאליות.
הדין, הוא ההפך, הוא מין מודעות נודניקית שאומרת "אבל עכשיו, המים כבר צריכים להגמר" או "עכשיו כבר אכלת יותר מדי, אין מקום בקיבה."
המודעות הזו, קטנה מאוד, ביחס לסך הכל. היא בעיקר מסימת תהליכים.
רק השכל האנושי בצורותיו הבוגרות, הוא כמעט דין טהור, זו הסיבה שהרבה מן המורים, ראו בשכל משהו לא טיבעי.

אוקי,
אז מה תורה פ"ז אומרת?
כשאדם מתקרב לעבודת השם, באים עליו דינים.
שימו לב,
אדם מטיבו חי בחסד.
הוא גם מת בחסד, הדינים הם מציאות לא טיבעית בשביל האדם, אבל ברגע שהוא מתקרב לעבודת השם, פתאום הוא רואה שהמציאות סביבו הופכת להיות מציאות שהדין בה מאוד דומינטי.
זה לא שהוא מקבל עונש.
המצב שלו, לא הופך להיות קשה יותר, הוא לא חוה יותר סבל, אבל הוא חוה מציאות דטרמיניסטית.
פעם, כשהוא היה "נורמאלי" , הוא חי במציאות סטוכסטית, כאוטית.
הוא לא קיבל שכר ועונש.
לפעמים היו שולחים לו מתנות מהשמים, בלי סיבה.
מישהו נתן לו כסף, איזו בחורה הסכימה לצאת איתו, לא משנה.
באותה מידה הוא גם היה חוטף על הראש, בלי קשר למעשיו.
זה מת, זה חטף איזו מחלה, לא עלינו. למה? כובע.
ככה זה בחסד. לכוחות הטבע יש הזדמנות לבטא את עצמם והם קופצים עליה. הוא בסך הכל עמד להם בדרך.
עכשיו כשהוא מתקרב לעבודת השם, הכל משתנה.
לדברים יש סיבה.
אתמול אכלת בוקסר ומחר שיניך נובחות.
רבי נחמן בן פייגא מביא דוגמא מיעקב.
על יעקב אבינו מספר הכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מסביר המדרש, שיעקב חזר לארץ כנען והתחיל לגייר אנשים, כמו שאביו גייר. מה קרה אז? קפץ עליו רוגזו של יוסף, כלומר, התרחשה מכירת יוסף למצריים.
ברור שזה לא היה עונש ליעקב, הרי הוא עשה מעשה טוב, בסך הכל.

אלא מסביר רבינו הקדוש, שלאדם ישנו דין פנימי, תקראו לזה "שכל ישר" ורבינו מכנה אותו, בשפתו החיזרית בשם "יראת העונש".

אדם יודע שאם הוא ינסה לאכול גחלת, הוא יחטוף כויה , הוא ינזק. אז הוא לא אוכל גחלים, אז הוא לא מנסה לנשוך נחשים. זו מודעות , אבל זו מודעות נמוכה. היא קשורה לנטייה הטיבעית של השכל האנושי לדין. השכל האנושי, ובמקרים רבים השכל החייתי, מאזנים את המציאות החיצונית של היקום, שהיא ברובה מציאות של חסד.
אלא שישנה מודעות גבוהה יותר, מודעות שנקראת אמונה, או גם "יראת הרוממות" והדרך להעניק לאדם את המדרגה הרוחנית הגבוהה יותר, היא להכניס אותו למציאות של דינים. למציאות דטרמיניסטית של שכר ועונש, של פעולה ותגובה, של פועל ונפעל.
ברגע שהאדם מתחיל לחיות שם, השכל שלו משתנה. עד היום השכל הדיני שלו איזן את התוהו ובוהו שבחוץ, עכשיו בחוץ כבר לא תוהו ובוהו, החוץ מתחיל להתנהג בצורה מסודרת בצורה מנוהלת ומכאן האדם מכיר בעובדה שיש מי שמנהל את העולם, שישנה יד מכוונת.
המציאות הזו מכונה בחיזרית "אמת" וכשמה כן היא, היא נכונה וכאשר השכל של האדם משתנה , הוא יכול להגיע לשלב הסופי , לראות את כל התמונה ומהי כל התמונה.
את כל התמונה רבינו מסביר באמצעות הפסוק "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם."
באמצעות אותה אמת , אותם דינים שמקיפים את האדם והמציאות שלהם משנה לו את המודעות, מביאים את האדם להכרה שמלכתחילה ישנו ריבון בעולם. זאת אומרת, תמיד ישנה יד מכונת בעולם. גם כשנראה שהכל חסד, שהכל תוהו ובוהו כשמצד הcommon sense נראה שאין היגיון ואין שכר ועונש והכל חסד, גם אז האל הוא הריבון הוא התקיף בעולם.
זה לא משנה אם יש דין או שיש חסדים, האמת היא המציאות האלוהית השולטת בכל.

יופי, נחמד גם ללמוד משהו מדי פעם.
נשיקות, אהבה ולילה טוב.

 

בהשגחת הבד"ץ


ערב טוב לנהגים ולנהגות.
כולנו שמחנו שסוף סוף הוציאו את הסרט "ההוביט", אכן יצירת מופת,
אבל רגע אחד, איפה הנשים?
סרט באורך שעתיים וארבעים ורק קייט בלאנשט מבזיקה לתפקיד אורח קצר כשהיא לבושה כמו הנכדה של האדמו"ר מסדיגורה, זכר צדיק וקדוש לברכה.גלד
אתם חושבים שסטיבן ג'קסון סגר משהו עם הבד"ץ?
אתמול, הייתי עם ילדי במין מופע לזאטוטים שנקרא צ'ופצ'יק.
זה היה באיזה קניון, ובגלל הגשמים הרועמים מעל, נרשמה נוכחות מלאה.

זמן קצר אחר כך, מצאתי את עצמי נוסע לכיוון מאה שערים, היכן שצ'ופ'יצקים מצויים בעיקר על כל מיני פריטי לבוש עליונים.
בניגוד לפעם הקודמת  הפעם היה שיעור, בהשתתפות האוכלוסיה הרגילה מהשוליים הקיצוניים של העדה החרדית. אפילו צילמתי פשאקוויל חדש.פשקוויל
המעברים האלו בין העולמות, לעיתים מתרחשים ממש מהר. רגע אחד אתה מדבר עם אימא גותית מקועקעת בקניון על טראומות תת מודעות עקב התמכרות ל"יובל המבולבל" וכמה דקות אתה מודד קאפוטה בסגנון ירושלמי לפי מנהג חסידי בוהוש. כשאני אומר "אתה", אני מתכוון רק לעצמי, כאילו מה? לדעתי ההתחלפויות האלו חשובות מאוד לגמישות הנפשית הנדרשת להתקדמות רוחנית כלשהי.
אם ג'אנגלר קורא את הפוסט הזה, הוא בטח יסכים.
זה לא אומר שאני ממש מת על המסעות הרוחניים האלו לעיר הקודש, הייתי יכול להסתדר טוב מאוד בלעדיהם, במיוחד בעונה הזו. אתם יודעים כמה אכזרית הרוח בירושלים עכשיו? אין לכם מושג.
תראו, אין ספק שהייתי מעדיף ללמוד את תורת ברסלב באיזו זולה בגבעת שמואל, יחד עם השלוכיות המעשנות מ"שורשים" וחרדים מודרניים רב טכנולוגיים. הייתי רוצה ללמוד את תורת ברסלב תוך כדי אכילת סושי ולגימת מוקצ'ינו במקום שלא מתוכנן כאילו כיסאות כתר, הן המושב האולטימטיבי.
הייתי רוצה, אבל יש עם זה בעיה.
אתם זוכרים שבדמקה האורגינלית משחקים האדומים נגד השחורים? רק בגלל השח מט שינו את זה ללבנים נגד שחורים.
אוקי, בספר "חיי מוהר"ן" מספר רבי נתן, על הנסיבות שהביאו לכתיבת תורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן. התורה הזו נקראת "חותם בתוך חותם" והיא מסובכת. אני לא אכנס אליה אלא אם כן מישהו יבקש ממני.
בכל אופן, מה שאומר רבינו על הדרך שהוא קיבל את התורה הזו.

נִכְנַס מֵעִנְיָן לְעִנְיָן עַד שֶׁגָּמַר כָּל הַתּוֹרָה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם הַנַּ"ל וְנִשְׁתַּהֲתָה הָאֲמִירָה בְּעֶרֶךְ. אַרְבַּע שָׁעוֹת.
וּמַה שֶּׁעָבַר אָז אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בִּכְתָב.
אַשְׁרֵי הַשָּׁעָה אַשְׁרֵי הָרְגָעִים שֶׁזָּכִינוּ לַעֲמד לְפָנָיו.
וְאַחַר כָּךְ בְּשַׁבָּת אַחַר סוכּוֹת
אָמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה הַזּאת נָתַן אֶלֶף אֲדֻמִּים לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם

כאילו, תפסתם את זה?
רבינו היה צריך לשלם אלף אדומים בשביל "חותם בתןך חותם" ועכשיו אין מי שינצח את השחורים.דמקה
נכון שמגיע לי פחחחחחחחחח?
אני לא אומר שצריך להתייאש מקיום תורת ברסלב באופן נורמטיבי. יכול להיות מועדון הסרט הטוב בשילוב לימודי ברסלב, גם מועדון התיאטרון. צריך להתפלל על זה, צריך להשתדל. מה שאני אומר זה רק שמאז "חותם בתוך חותם", השחורים חזקים מאוד.
לעיניינינו.
משהו קטן אך רציני. שמעתם פעם על תורה פ"ד?
מעטים שמעו כי זו תורה באמנת סתומה, אף אחד לא מבין ממנה כלום.
גם גדולי ברסלב עומדים מולה עם הלשון בחוץ. אני אולי אברר אצל הרב טייכנר שליט"א, כי הוא באמת מפרש את "ליקוטי מוהר"ן" בצורה מאוד דידקטית. למדתי אצלו שנים והוא לא משאיר אבן על אבן, אבל ישנן כמה תורות, שנראה לי שכל הדידקטיות לא תעזור. הן פשוט סתומות, לא מסתדרות מבחינה קוגניטיבית.
אז תורה פ"ד מחזירה אותנו לעיקרון שמדברים עליו גם בתורה נ"ו וזהו הנושא של הימים הארוכים. מהו "אורך ימים" לפי תורת ברסלב? ימים ארוכים אלו ימים שיש בהם תוכן, ימים משמעותיים.
מעבר לזה, אני לא רוצה להכנס, כי זה טירוף הדעת.
מה תפס את תשומת ליבי זו מובאה מהזוהר אותה מביא רבינו בתורה פ"ד.

וְכָל יוֹמָא אִית לֵהּ גָּדֵר מִלְּבַר, דְּלָא יֵעוֹל כָּל בַּר נָשׁ לְהַהוּא טוֹב, כְּגוֹן חֹשֶׁך דְּכַסְיָא לִנְהוֹרָא וְכוּ'

למי מכם שאינם בקיאים בארמית התרגום של המשפט הוא ולכל יום ישנה גדר מבחוץ, שלא כל אדם יוכל להשיג את הטוב שבו, כמו החושך שמכסה את האור.
על פניו, נשמע פשוט.
בכל יום ישנו טוב.
מסביב לטוב ישנה גדר, כך שלא כל אדם יכול להשיג אותו.
מי שרגיל ללמוד זוהר, או לפחות לקרוא זוהר, יודע שאלו משפטים קלאסיים, שחוזרים בכל מיני גרסאות. בכל יום יש טוב, בכל אדם יש אמונה, בכל נברא ישנה ברכה. זה סגנון מקובל מאוד בזוהר.
אבל הקטע האחרון מאוד מוזר, מה הכוונה, כמו שהחושך מכסה את האור?
זה בכלל לא נכון, חושך בכלל לא מכסה את האור.
לך באיזה מקום חשוך ומישהו ידליק פנס, אתה תראה אותו, גם ממרחק רב.
החושך אינו מכסה את האור. הוא לא יכול. החושך הוא כלום. בינינו לבין גלקסיית אנדרומדה ישנן מיליוני שנות חושך ואנחנו יכולים להבחין באנדרומדה. החושך אינו מסתיר אור ומי כמו רבי נחמן בן פיגא ידע את זה.
חשבתי על זה כמה זמן וההבנה היכתה בי.
החושך מסתיר את האור כשאתה עיוור.
ברגע שתופסים את זה הכל טרוויאלי.
העיוורון הוא מונע מאיתנו להשיג את הטוב שבכל יום, כיוון שאנחנו לא רואים אותו.
אני לא יודע מה הפיתרון, זה כתוב בתורה פ"ד, יש שם משהו על המוח שהוא מגיע לצבע כסף, שהוא בעצמו דומה לצבע הלבן, שמסמל את החסד שזו תכונתו של אברהם אבינו שעליו באמת נאמר שהאריך ימים.
אולי באמת כדאי לקפוץ למערת המכפלה, להתפלל לאיזו ההארה.
ביינתיים חברימוס, אני שמח להגיד לכם שהתפרסמה השיחה של הרב ברנר מההילולא של רבי נתן .

הכל ביוטיוב ויוטיוב הוא אדום, הוא משלנו.
בסוף ננצח.

סוקרטס המכבי


ימי החנוכה הם הזדמנות נפלאה לכל האנשים שאין להם שמץ של מושג בהיסטוריה, מנסים לספר על מרד המכבים. זה קורה בעיקר בשני מקומות גני ילדים והרצאות של רבנים.

מסיבה זו חשוב לעשות קצת סדר בעובדות ההיסטוריות ולנפץ מיתוסים, שאמנם ניצרחים בקול מתוך מיקרופונים בכנסים של החזרה בתשובה, אבל אין להם קשר משמעותי עם תולדות האנושות.

דבר ראשון, בארץ ישראל אף פעם לא שלטו יוונים.

יוונים לא כבשו את הארץ, לא את ירושלים ולא את בית המקדש. למעשה, בתקופת מלחמות המכבים, יוון הייתה תחת שלטון כיבוש מקדוני.

מה שקרה הוא ששתי ממלכות מוקדוניות, ממלכת תלמי וממלכת סלבקוס נלחמו על השליטה בארץ. לשתי הממלכות האלו היו אוהדים בקרב יהודי ארץ ישראל והאוהדים התקוטטו בינהם.

בסופו של דבר, פרצו קרבות בירושלים בין שני כוהנים גדולים , יאסון ומנלאוס. מנלאוס, היה נאמנו של המלך הסלווקי, אנטיוכוס הרביעי. כשנפוצה שמועה שהמלך נהרג במלחמה במצרים, נאמני יאסון, טבחו בנאמני מנלאוס. מנלאוס נמלט למצריים ואז התגלה שהמלך אנטיוכוס חי וגם הצבא שלו שרד.

אז, אנטיוכוס מיהר לירושלים, כבש אותה, הרס את רובה והרג את רוב תושביה. הוא בנה מצודה עבור נאמניו ובראשם מנלאוס הכהן הגדול. חלק מצעדי הענישה שלו נגד היהודים שתקפו את נאמניו, היו גזרות השמד, קרי, איסור על ברית מילה, לימוד תורה, הקרבת קורבנות וכן הלאה.

הגזרות האלו גרמו להתקוממות מזויינת, שלימים כונתה "מרד החשמונאים". כאן  באמת יש לציין שהמרד היה הצלחה צבאית מסחררת ותוצאותיו שינו את מפת ההיסטוריה ולא רק את ההיסטוריה היהודית.

עם כל זה, יש לציין כי התרבות ההלנית ובתוכה גם הממלכה הסלבקית, הייתה מאוד סובלנית מבחינה דתית ולא הייתה לה שום כוונה אידיאולוגית לפגוע בדת היהודית. גזרות השמד היו רק צעד ענישה בארץ ישראל, ויהודים שגרו במקומות אחרים לא סבלו מהן. למעשה, היהודים האלו היו הרוב, לדוגמא יהדות בבל הגדולה גם כן הייתה תחת שלטון מקדוני ולא סבלה מגזירות.

כיוון שבחג האורות עסקינן, חשבתי שמן הראוי להתייחס לבורות כאל הזדמנות מצויינת להשכלה ולכן החלטתי לספר היום על היוונים החביבים עלי.

הראשון והבכיר מכולם הוא הרקליטוס, גאון אדיר שחי שלוש מאות שנה לפני מרד המכבים. האימרה המפורסמת ביותר המיוחסת לו היא "אדם לא יכול לטבול באותו נהר פעמיים", אבל היו לו הרבה מאוד הברקות נוספות כמו "אין דבר קבוע מלבד ההשתנות"

הרקליטוס


האימרה האהובה עלי ביותר היא בוודאי "האמת מטיבעה מסתתרת". אלוהי.

אוקיי, אחרי הרקליטוס, רצוי להזכיר את דמוקריטוס.
גם הוא בן אותו דור יווני עתיק וגם לו מיוחסות כמה אימרות שפר כמו:
"ידידותו של אדם נבון אחד שווה יותר מזו של טיפשים רבים ."
"יש טיפשים מוחלטים, שלהם ידיעות רבות."
"אל תבקש לדעת הכל, שמא אין אתה לומד כלום"

אחרי דמוקריטוס , רציתי לציין את פיתגורס, שידוע אצלנו כמתמטיקאי, אבל ביוון העתיקה הוא היה מיסטיקן והוגה חריף.

לפיתגורס היו גם הרבה אימרות חשובות וראויות לשינון כמו:
"התבונה היא העושר הניצחי"
"קל להתקשות לבצע מטלה שנואה"
"עדיפות הדרכים הצדדיות, מהכבישים הסואנים."
"אמור הרבה במילים מעטות."
אה, אין ספק שמדובר בחוכמה ניצחית.

רציתי להזכיר כאן גם את דיוגנס, שהיה קרוב יותר בזמנו למכבים וזכה לראות יוון נכבשת על ידי הצבאות המוקדונים.
המלך המוקדוני אלכסנדר הגדול פגש את דיוגנס ושאל אותו אם יש לו איזה משאלה שהמלך יכול למלא.
"זוז הצידה, אתה מסתיר לי את השמש" ענה דיוגנס.
האמת שהסיפור הזה דורש עיון מעמיק יותר, אבל בכלל, החוכמה היוונית דורשת לימוד והתעמקות, כיוון שהיא אוצר מלא במרגליות.
היו עוד הרבה חכמים עצומים ביוון, כמו פרוטתגורס שאמר "האדם הוא קנה המידה לכל דבר" ואפיקורוס שאמר "שלמות האדם היא חירותו" וסוקרטס ואנטיסתנס ועוד רבים אחרים.
זה גורם לי לחוש צער מסויים על כך שיוון הקלאסית, לא כבשה את ישראל, מי יודע? אולי עוד לא מאוחר מדי.
טוב, אז בואו נעבור באופן חגיגי, מחכמי העבר לחכמי ההווה ונהנה ביחד מדקות הסיום בהרצאה הנפלאה של הרב ברנר שליט"א אודות נרות החנוכה:

חג שמח שיהיה!

בלדה לחובשת



התמונה הזו בטח מוכרת לכולכם.
אני נתקלתי בתמונה הזו הרבה פעמים לאחרונה. בידיעות, בהארץ, במקור ראשון וגם הרבה באינטרנט. האישה הזו נקראת רמה בורשטיין. היא חרדיה, חוזרת בתשובה שגרה בתל אביב והיא ביימה סרט על חרדים בשם "למלא את החלל".
הסרט זכה באוסקר הישראלי, כמו "מדורת השבט" נניח. הסרט גם היה מועמד בםסטיבל ונציה, אבל הוא לא זכה לא בפרס הסרט הטוב ביותר ולא בפרס התסריט הטוב ביותר. השחקנית הראשית בו, הדס ירון, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה והיא עודנה צעירה מאוד וחילונית לגמרי.
כיוון שקראתי כמה ראיונות עם הגברת בורשטיין וראיתי גם הרבה תמונות שלה מציצות בכל מיני מקומות, החלטתי שאני רוצה להתייחס לתופעה ולשם כך, הייתי צריך לראות הסרט.
כל כך הרבה שנים שאני כותב על סרטים ועל קולנוע ולכן אני סבור שהגינות בסיסית מחייבת גם התייחסות לפרוייקט של רמה בורשטיין, במקביל להתייחסות לצורה שהיא מחצינה את עצמה.
במצבי הנוכחי, זו באמת מטלה לנסוע עד לקולנוע ועוד בשביל סרט דרמה ושם היה לי גילוי מהמם, ממש הארה. גיליתי שבסרטי דרמה, הטריילרים הם גם של דרמות ואלמלא הלכתי לסרט הזה, לא הייתי יודע שיציגו בקרוב, גירסה חדשה ל"עלובי החיים" עם אן התווי וראסל קרואו.

בקרוב אמורה גם להגיע גרסה חדשה ומאוד ביזנטינית של אנה קרנינה, אבל למרות ההשקעה, במקרה הזה נראה לי שאני אמתין לגרסה האינטרנטית.
עכשיו, לגבי הסרט של רמה בורשטיין, מה אני אגיד לכם?
התלבושות והתפאורה היו מושקעות ומוקפדות להפליא. אין סםק שכך נראים בתים חרדיים וכך נראים בגדים חרדיים. בנושא הזה, עשתה ההפקה עבודת מחקר יסודית ומקיפה, שבהחלט באה לידי ביטוי על המסך. מעבר לזה, השחקנית הראשית, הדס ירון, הציגב רמת משחק יוצאת מן הכלל. "שירה", הדמות המרכזית בסרט, נראתה והתנהגה בדיוק כמו בת סמינר חרדי חסידי, רגשנית, לחוצה ומודאגת. זה אפילו יותר מזה. המשחק של הדס ירון, לדעתי לפחות, היה מפגן של אמונה והזדהות עם הדמות ועם התסריט, ברמה שקשה מאוד למצוא גם בהפקות ברמה גבוהה של סרטים איכותיים.
קשה מאוד להאמין שמדובר כאן בשחקנית צעירה שזה התפקיד הראשון המשמעותי שלה. זה משחק שבהחלט מצדיק את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה וגם מעבר לזה. מחיאות כפיים סוערות.
גם רוני איילון,נתן כאן תפקיד אורח קטן בתור מוהל וגרם לי לחייך מכל הלב. אוהבים אותך רוני.
מעבר לזה, תסלחו לי, אני מרגיש שהסרט עושה הרבה עוול לציבור החרדי בישראל. אני מכיר חרדים והם לא מתנהגים ככה.
החרדים לא חיים כאילו הם משתתפים בטרגדיה שקספירית. הם לא עומדים ושוקלים מילים, בתקווה לדקלם איזה משפט שקול ומעמיק, בעל משמעות חובקת עולם. נכון שחלקם קפדנים, אדוקים ומאופקים, אבל הם גם זורמים ותוססים. הם זזים מהר ומדברים מהר. הדיבור המצונזר והעקיף, הינו דבר שהם גדלים לתוכו והם משתמשים בו בטיבעיות ובמהירות.
זו הבעיה התסריטית הגדולה של הסרט.
האנשים בו ברובם כבדים, הססנים, מחשבי חשבונות, בקיצור, השחקנים מסתובבים בתפאורה, כאילו הם פלשו לבית חרדי והם מנסים לחקות את הדיירים האמיתיים שעלולים כל רגע להופיע.
זה לא משחק, זו התחזות.
הנכון הוא, שאם מסתכלים על הקולנוע החרדי האמיתי, הוא מאוד מזכיר את "למלא את החלל".
אה, לא יודעים מה זה קולנוע חרדי אמיתי?
זו תעשיית קולנוע קטנה, שמכונה בשם "סרטי נשים", אבל האמת שכל החרדים צופים בהם, נשים גברים וטף. בסרטים האלו הכל מלודרמטי, כל טרגדיה מפוקקת לבבות, כל צעד הוא גורלי, כל המילים גדולות ומנופחות, הכל רומן רומנטי. את הסרטים בדרך כלל מייצרים חרדים מקוריים כמו "גרובייס הפקות" של יהודה גרובייס והם מהוויים תת ז'אנר עצמאי, כמו סרטי בורקס משנות השמונים.
הנה טריילר של "המתנה", סרטה של איילה בת עמי, שהוא דוגמא קלאסית לסרטים האלו.


יש לסרטים החרדיים הללו, הרבה ביקוש והצלחה. מקרינים אותם באולמות ויש להם שוק די.וי.די עירני, גם שחור וגם לבן. התפאורות בהם צנועות בדרך כלל והשחקניות משתלות מאוד.
אז מה באמת ההבדל בין הסרטים החרדיים לבין "למלא את החלל"?
קודם כל באמת ההפקה מקצועית.
מעבר לזה, יחסי ציבור מעולים.
וחוץ מהכל, נחזור לתמונה הראשית שלנו, עצם העובדה שמישהו שחובשת מין דבר כזה על הראש, צועדת על השטיח האדום, כבר משך אל הסרט המון תשומת לב.

רמה בורשטיין

נכון שמדובר בפסטיבל ונציה ולא בפסטיבל קאן, אבל לא נהיה קטנוניים.
חשוב מאוד לציין, יש הבדל בין ביקורת סרטים לביקורת על בני אדם. ביקורת סרטים היא שירות חשוב לציבור הצרכנים ואילו מביקורת על בני אדם ראוי להמנע ככל האפשר. אולי לרמה לא היה שמץ של כוונה להציג תמונה אותנטית של המציאות החרדית, אלא היא כיוונה אל שוק הקולנוע החרדי, שאותו היא מכירה ומוקירה.

פעם הרב ברנר סיפר על הרב ישראל הלפרין, שהיה אחת מהדמויות האהובות והמכובדות בין בחסידות ברסלב בכל ההיסטוריה. הסיפור היה שהרב הלפרין אמר על עצמו "אני לא נורמאלי, אני מטורף. היו צריכים לאשפז אותי בבית משוגעים."
אחד מהמאזינים מאוד הופתע ושאל את הרב ברנר אם הרב הלפרין באמת אמר כזה דבר על עצמו.
"בוודאי שעל עצמו," השיב הרב ברנר "על מישהו אחר אסור להגיד כזה דבר."
זה מה שמלמד אותנו חסידות ברסלב, להוקיר ולכבד את אחינו בני האדם, לא להקניט אותם או לפגוע בכבודם.
עם כל זה, משהו אחד בסיפור של רמה בורשטיין מאוד הטריד אותי.
היא סיפרה שלילדים שלה אסור לראות את הסרט. זה נשמע הזוי, אבל מעבר לזה שזה מוזר, זה גם מאוד מסוכן.
מי שלא רואה סרטים, לא יעשה סרטים ולא יעשו סרטים, איך נדע מה אמיתי?

שבת שלום!

להוריד את המסכות


אני הכי שונא את האנשים שמדברים נגד ל"ג בעומר בגלל איכות הסביבה.
"מה זה כל העשן?" הם שואלים "מה זה הרעש ? למה הילדים לא הולכים לישון בלילה" כל השטויות האלו מ, ימח שמם ושם זיכרם.
אז אני אסביר לכם מה זה ל"ג בעומר.
באים ילדים דפוקים, ילדים מטומטמים עם שיער ורוד וגורמטים וקוצים בשיער ואין להם כלום בראש חוץ מטלוויזיה ושטויות ויום אחד בשנה הם חוגגים את כוחו של הצדיק.
הם לא יודעים מי זה הצדיק , מספרים להם בבית ספר שבכלל ל"ג בעומר זה בגלל מרד בר כוכבא .
אז מה?
ככה הצדיק חושף את עוצמתו כשהוא מטלטל פוסטמה אחת מרעננה ומכריח אותה להכנס לאוטו ולאסוף את הילדים שלה מאיזו מדורה.
כערימה של הורים בורגנים מגבעתיים נאספים מאחורי איזה בלוק או במגרש ההרוס ליד בית הספר היסודי ומנסים להצית כמה גרוטאות , זה הצדיק פועל.
הוא אומר "חולירות , אתם לא מכירים אותי , ראשי זבל , אתם חושבים שאני אגדה או אמונה טפלה , אתם חושבים שאני מת אלפיים שנה , אבל אני חי , נבלות , חי יותר ממה שאתם תחיו בחיים שלכם , כבר אלפיים שנה שאני מנער אנשים ושולח אותם לקנות מרשמלו במחיר מופקע דווקא ביום שלי , דווקא מתי שאני רוצה , וכמו שאני יודע להריץ אתכם לצלות תפוחי אדמה ככה יכול להריץ אתכם לכל מקום ואפילו להביא אתכם לגאולה האמיתית והשלמה , אמן נצח סלה ועד ואני אפילו יכול להוציא אתכם מכל הספקות ומכל הקליפות והבלבולים ולהצית אתכם באש הגדולה שלי."
לא שבבני ברק הרמה הרוחנית יותר גבוהה מאשר בגבעתיים.
אני יודע שלא , אני נמצא שם כל יום .
אנשים שם מטיבם יותר הגונים , כי הם רואים פחות טלביזיה ולא קוראים "ידיעות" ואין ספק שזה עוזר לבנאדם להיות יותר נאור וטוב לב . יש שם גם הרבה אנשים שהולכים למיקווה כל יום ועל ידי טבילה במיקווה , אמר רבינו , זוכים לכל התיקונים , אבל אם אתה תעמוד ליד כמה בחורות הני ברקיות שעומדות בתור לאוטובוס למירון , אתה תישמע שם דיבורים בנוסח.
"את נראה שמלכי תהיה השנה?"
"את חושבת שנפגוש שם את ברכי?"

כאילו מה? נוסעים למירון בשביל להתעדכן ברכילות?
אבל ככה הצדיק רוצה , הצדיק רוצה להראות שהוא יכול לגרד גם ליטאיות צעירויות מתוך החורים שלהן ברובע ג' בבני ברק ולגרור אותן בעגילים השמאלציים שלהן , את כל הדרך עד לאיזה חור נידח בגליל הפרוע ושם להריץ אותן מאוטובוס לאוטובוס ולסובב אותן במסלולים בין המחסומים מצד אחד של המושב עד לקצה השני.

ולנו , ההאנשים של הצדיק , הדבוקים בצדיק , המתחממים לאורו ולאור תורתו , זה הזמן בשבילנו להוריד את המסכות ולהגיד האמת , לכבוד הצדיק שבעצמו מהווה את האמת.
להגיד את האמת שאנחנו לא אנשים רציונאליים ולא רוצים להיות ראציונאליים.
אנחנו רוצים את הצדיק , אנחנו רוצים שהוא יחשוף את כוחו האדיר ורוצים שיעשה ניסים גדולים וישבור את חוקי הטבע
ויכה בעולם הזה , העולם היומרני והמנותק ויתגלה לעיני כל העולם בדם ואש ובתמרות עשן , הרבה עשן.

היום שלושה ושלושים יום שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים לעומר.

וביום הזה נברא העולם מחדש.

כבר מזמן בא הזמן


בסרט הנפלא "השער התשיעי" עם ג'וני דף , יש סצנה בה לנה אולין המקסימה עומדת על בימה לפני קהל של שטניסטים ומקריאה פסוקים בלטינית מתוך איזה ספר נדיר ואפל שנקרא "השער התשיעי של ממלכות הצל".

אני תמיד נזכר בסצנה הזו בשבתות כשאני פותח את ספר הזוהר הקדוש ומתחיל לדקלם משפטים בארמית. בהתחלה ממש לא הבנתי מה אני קורא, אבל בזמן האחרון אני מתחיל כבר להבין מי נגד מי.
מה שעוד שמתי לב, זה שככל שאני מרבה יותר בקריאת זוהר בשבת , אני נעשה טיפה פחות שפוי.

מה הכוונה? אין לי דרך להסביר את זה , חוץ מלהגיד שאני פחות שולט במעשיי ונעשה יותר זורם ואינטואיטיבי. אחרי שבת ההרגשה הזו נעלמת .

זה בסדר, באופן כללי אני לגמרי מאוזן. מה שעניין אותי הוא המכאניזם שהופך את קריאת הזוהר בשבת לתהליך רוחני מובהק. הרב ברנר מסביר את זה בדיסק שלו שנקרא "עקשנות דקדושה". הוא אומר שם ששעת לימוד בזוהר היא שוות ערך לאלף שעות לימוד רגיל ואילו לימוד בשבת הוא שווה ערך לאלף שעות לימוד בחול , לכן שעת לימוד בשבת של הזוהר היא כמו מיליון שעות לימוד גמרא בחול. אז באמת שלא הגעתי לרמה שאני לומד זוהר במשך שעה שלמה בשבת , אני לומד אולי חמש דקות ברצף , אבל לפי החשבון של הרב ברנר זה שוו"ע לאלפי שעות של לימוד תורה בימי החול , כך שלא פלא שזה יכול בנאדם לקצת טרלללה.

טוב , עכשיו נבצע פניה חדה לכיוון פסח.

הבה נעשה קיבוץ מאפיין אך לא מחייב של משפטים אופייניים לחג החרות.

  1. אצל מי אתם בחג
  2. הפכתי את כל הבית
  3. אני ממש לא יודעת מה אני אעשה עם הילדים כל הזמן הזה.
עכשיו אתם בוודאי אומרים לעצמיכם "אלו משפטים שחילונים אומרים, מה כבר אפשר לצפות?"
אתם חושבים שאצל הדתיים זה יותר טוב? פחחחח , אצל הדתיים זה נשמע ככה :
  1. שמורה משעת קצירה
  2. האם סבון צריך הכשר
  3. תירס הוא קיטניה (האמת שהוא דגן)
  4.  האם קנידלע הוא חשש שרויה (תלוי ממה עושים אותו)
  5. האם שהיה של י"א דקות בפי תנור שווי ערך לח"י דקות על השיש (לא)

בקיצור , אצל החילונים פסח הוא עניין לוגיסטי , אצל הדתיים הוא עניין משפטי.

 לפיכך , אם כשלו הדתיים ונפלו החילוניים , אין לנו  על מי לסמוך אלא על הוליווד. מי שהביא לנו את "השער התשיעי" בטח יצליח להגיד לנו גם משהו רלוונטי על  ליל הסדר. 

ובכן , יגענו ומצאנו בסדרה "אחת שיודעת" פרק שנקרא "סדר , מה שלא יהיה" שהוא פרק מספר 21 בעונה השניה. הפרק עוסק בליל סדר ,שרוב משתתפיו הם גויים עשירים , שנערך בפנטהאוז יוקרתי בניו יורק ושם מתרחשות כל מיני טעויות בזיהוי ואי הבנות אחרות. זה לא כל כך רלוונטי, מי שירצה , שימצא אותו באינטרנט.

מה שבאמת חשוב הוא המשפטים המסיימים של הפרק , בתרגום חופשי מאנגלית:

בפסח אנו שואלים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" , אבל במי אנו משטים? הלילה הזה אינו שונה מכל השאר.

נפלא, נכון?

לפני כמה שנים , עשיתי סדר אצל מחזיר בתשובה מקצועי. אדם מקסים באמת, אבל מאוד נחוש. אילו הייתי שם לבד, ניחא. זה עוד איכשהו היה עובר , אבל היו איתי איזה עשר סטודנטיות , עם קעקועים רוחניים והמארח היה פשוט לחוץ פחד להוציא אותן כבר לשוק השידוכים, כדי שירגיעו איזה מדובלל. (אני יודע שאני מגעיל) .

אותו סדר פסח , היה הגרוע בחיי. ארבע שעות הבנאדם טירטר על "מעלית רוחנית" ועל מ"ט שערי קדושה ואני מבטיח לכם , קוראי האהובים , שלא הייתה בסדר רוחניות גם כמלוא הציפורן , למרות שהאוכל היה מצויין.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון,  אין לי שום דבר נגד ליל סדר עם כוסיות , ההפך , זה לגמרי לגיטימי להעביר ככה את הזמן , אבל עבודה רוחנית היא כמו לשחות אל בים הפתוח, לעולם לא תהיה שם שליטה מוחלטת על הסיטואציה ואותו בנאדם , מרוב שהיה מסוחרר מהדמגוגיה של עצמו , בכלל לא הגיע לשום דבר וגם אנחנו לא.

יצאנו מהסדר בארבע לפנות בוקר , בלי שהספקנו אפילו להגיד את חד גדיא. "חד גדיא?" על מה אני מדבר "לקרב יום" אפילו לא הגענו .

כן, זה היה קשה.

אני לא הייתי עדיין אצל הרב ברנר בליל הסדר, אבל אני בטוח שכשהוא מחביא את האפיקומן , הוא עושה את זה , כאילו פה תהיה קבורתו, כאילו שזה הדבר האחרון שיעשה בחייו. אין לי ספק בזה , הוא בנקודה ולא מעניין אותו בכלל מה קורה מסביב.

כן, פשוט ככה, זה מה שאני אומר. אפשר לוותר על החברתיות שבליל הסדר, היא מגיעה מהיצר הרע ואם תשאלו אותי מה לגבי מצוות "והגדת לבנך"? אני יכול להגיד דבר אחד, אתם בעצמכם כבר יודעים מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

עכשיו אני אספר לכם על ליל הסדר הכי טוב שהיה לי בחיי, זה היה בשנת 1996 , באבטחת ישובים במצפה יריחו. זאת התנחלות ענקית , ובזמנו לפחות , היא הייתה מלאה במזרוחניקיות יפהפיות. גם אני הייתי יכול לקבל בשמחה את ההזמנה ממשפחת המתנחלים  ולבלות את הערב בקניידלעך ושעשועים , אבל לא, בהשגחה פרטית החלטתי לעשות סדר לבד.

הביאו לי ארגז מהרבנות עם מצות , גפילטע פיש בקופסת שימורים , חרוסת בשקית וקערת סדר מקרטון , וכשהחושך ירד , יצאתי מהבודקה ומתחת לאינספור כוכבי המדבר , עשיתי סדר לבד.

היה איתי איזה כלב פודל נודניק , שמשום מה נצמד אלי במשך כל השירות , למרות שהייתה לו משפחה אמריקאית ואוהבת , אבל חוץ ממנו כלום. הרבצתי את כל הסדר שם על הגבעה מעל בקעת הירדן , שרתי את כל השירים , הסבתי ימינה ושמאלה לפי ההוראות עד שבערך בעשר בלילה נחתו עלי שני מתנחלונים עם תבנית אלומיניום גדטשה באורז ורבע עוף וממש נגנבו מזה כשראו אותי עושה סדר לבד.

"מה וכזה ולא ידענו ","אילו ידענו היינו מסדרים משהו"

"לא צריך חמודים, אני כבר יצאתי ממצרים".

הקיצר , היום העונה הבוערת ובכל סוכנות ברסלב האורות דולקים עד מאוחר. ימכרו לכם שם את הסיפורים על החמץ ועל "ימי המילואים" ועל "פרעה שהוא קליפת העורף שמפרידה בין המוח ללב." עזבו אתכם.

הכל טוב ויפה , אבל זה חומר למתקדמים באמת ובדרך כלל , מי שמןכר אותו , לא מבין ממנו יותר ממכם.

תישארו עם "אחת שיודעת"  כי היא באמת יודעת מה טוב בשבילכם בפסח הזה וזה מה שהיא אמרה "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ,
מה נשתנה? האם אני השתניתי? האם אני אשתנה ? האם אני יכול להשתנות?

ליל הסדר הוא זמן מצויין לשאול שאלות , אבל מי שמחזיק מעמד זוכה גם לקבל כמה תשובות.
קרב יום אשר לא יום הוא , אשר לא יום הוא , לא יום ולא לילה.
במהרה בימינו אמן, כבר מזמן בא הזמן.