היי קוראות וקוראים,
אתמול שאלה אותי בחורה אחת, מתי נכנסתי לברסלב. אמרתי לה שאני לא יודע , אני רק זוכר שבשנת 1997 , יצאתי עם מישהי והיא זרקה אותי והרגשתי מחורבן ופתחתי את הספר "עלים לתרופה" ושם קיבלתי מרבי נתן את המשפט הבא :
ואל תתקנא בשולחנם של שרים , כי שולחנך גדול משולחנם
מגניב.
אחר כך ניזכרתי שכמה חודשים קודם, עמדתי ברחוב מוהטמה גאנדי בפונה ואמרתי "תיקון הכללי" ושנה קודם, הייתי עוד בצבא ויצאתי עם קצינה אחת ג'יניג'ית וכשחזרתי דרך התחנה המרכזית, קניתי שם את הספר ליקוטי מוהר"ן, בכריכה צבעונית בהוצאת הקרן, עד היום הוא נמצא אצלי על יד המיטה.
לא יודע מתי הגעתי לברסלב, באמת שלא, אבל זה בהחלט היה מזמן.
לא הייתי באומן בראש השנה, סיפור מעניין, תשמעו.
טסתי לקייב דרך איסטנבול. הטיסה איחרה בשעה והמטוס לאוקראינה כבר עזב את טורקיה.
היו איתי עוד כמה בדרך לקייב, ואמרו לכולנו שיש טיסה לאודסה עוד כמה שעות.
אני התקשרתי לחברת ההשכרה ששמרו לי רכב בקייב ושאלתי אם אפשר להעביר את ההזמנה לאודסה.
הם אמרו שאי אפשר אבל שהאוטו יחכה לי בקייב. כבר שילמתי בשבילו הרבה כסף.
אז באתי לחברת תעופה ואמרתי להם שהתכוונתי להגיע לקייב ולשם אני רוצה להגיע.
אמרו לי שיביאו אותי לקייב.
השעה הייתה בערך שש בערב והטיסה הבאה לקייב הייתה בשתים עשרה בצהריים למחרת. הם הציעו להסיע אותי למלון באיסטנבול כשההסעה, הלינה והארוחות, הכל על חשבונם.
הסכמתי והודעתי בוואטסאפ לבחור שהיה אמור להשכיר לי חדר באומן, שאני לא אגיע הלילה.
בענתיים ההסעה מגיעה, אנחנו מתחילים לנוע בתוך איסטנבול ואני מקבל הודעה מהבחור שיש לו המון לקוחות והוא לא יכול לשמור לי את החדר.
ואז מחשבות מתחילות לרוץ לי בראש.
הרי אני המון באומן ואני יכול לברר אצל ההוא ואצל ההוא אם יש להם מקום בשבילי, אבל אני יודע שזה בלאגן עכשיו. כל מה שטוב תפוס ומה שלא תפוס עולה המון ואני ממש לא ידעתי מה לעשות.
ואז ההסעה עוצרת ואני נדהם.
הביאו אותי להילטון.
פאר והדר מעל לכל דימיון, סאונה, ג'אקוזי, חדר כושר הכל ברמה עולמית.
אוכל , שתיה , הכל בחינם.
ואז אני תופס את עצמי ואומר לעצמי
"רגע אחד, מה הקטע כאן?"
עשרים ושמונה פעמים כבר הגעתי לאומן.
עשרים ושמונה פעמים, כבר הייתי אצל הצדיק, הכל תמיד הלך חלק ופתאום גם הטיסה מאחרת , גם החדר מתבטל , איך זה יכול להיות.
אוי ואבוי לי אם עכשיו אני אמשיך לנסות להגיע לשם.
הרי זה מה שרבינו מלמד אותנו
וְעִנְיָן זֶה גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר. כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחִין עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְאֵיזֶה דָּבָר מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר הַהֶפֶךְ דַּיְקָא. וַאֲפִילּוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכִין לִפְעָמִים זאת לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמִּתְגַּבְּרִין וּמַכְרִיחִין עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ. צְרִיכִין לִפְעָמִים לְהַמְתִּין וְלִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר. וְיַמְתִּין קְצָת עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ. חיי מוהר"ן תל"א
הנה הבנתי.
לאומן אני לא יכול להגיע.
מצד שני הצדיק איתי, דואג לי למלון חמישה כוכבים. דואג לי למזון , לאמבטיה ולכל הדברים האחרים.
למחרת, טסתי לקייב, לקחתי את האוטו ונסעתי מזרחה לאורך הדנייפר.
לילה ראשון הייתי בצ'רקסי , לילה שני בפולטאבה המהממת ובערב ראש השנה כבר זכיתי להכנס לבית הכנסת האדיר שבעיר חרקוב. העיר השניה בגודלה באוקראינה, משם גם הטיסה שלי הייתה אמורה לצאת שלושה ימים אחר כך בחזרה לארץ.
הלכתי לתשליך עם הקהילה היהודית שם. צעדנו בסמטאות מתפתלות עד שלפתע מצאתי את עצמי עומד על גשר מעל נהר אדיר וסואן, שבכלל אי אפשר לתפוש מה הגודל שלו, הוא נראה גדול פי מאה מהנחל ההוא שעושים עליו תשליך באומן.
לידי עמדו בערך עשרים יהודים , הרב של הקהילה הקריא להם את נוסח התפילה מילה אחרי מילה והם חזרו אחריו.
ואז התחלתי להגיד את התשליך "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע"
ואז בשאגה נפתחו השמיים וגשם שוטף התחיל לרדת בעוז וברכה עצומה ירדה עלי, כשהבנתי שכשאתה האדם הנכון , כל מעשה שלך הוא מעשה נכון, כל מקום בוא תהיה הוא המקום הנכון. ובזמן שהגשם יורד, הדמעות שלי את מרטיבות את הדף של המחזור, זולגות מעיני, דמעות של שמחה ושל הכרת תודה, על עוד שנה שמתחילה ממקום של אמת, ממקום של עוצמה.
לא, לא הייתי באומן.
אני גם לא אחזור לשם, עד שיחזירו אותי ואולי אף פעם לא.
אחרים היו, כמה מהם אנשים טובים, רובם חלאות, חזירים יהירים מהעדה החרדית ובעלי תשובה גסים ומתפתלים כמו תולעים שחורות.
היכלו של הצדיק, נישא ונעלה מעל כל העולמות.
הוא ריק מאדם בראש השנה כמו בכל יום.
כבר הרבה מאוד שנים שהוא עומד מואר ונאדר ושומם ומרוקן.
גם אני לא שם, עוד לא הגעתי.
אבל הכסא שלי עומד לו שם שמור, והשולחן שלי, השולחן שלי גבוה מהכל.
