לב הממלכה


יבורך אדון האור

טוב, הרבה זמן מאז הפעם הקודמת שהתראינו, ואני מתנצל, אבל העניין שחזרתי קצת ללמוד באוניברסיטה ופשוט אין לי זמן להפיל כאן פוסטים של אלף מילים.

אז משהו קטן הפעם, קטן וחמוד.

אוקיי, כל השנים היינו לומדים עם הרב ברנר בבית הכנסת באר שבע, בשכונת בית ישראל.

אז לפני שבועיים, גירשו משם את כל הלומדים והמתפללים, כי רוצים להרוס את בית הכנסת ולהפוך אותו לאולם שמחות. אמנם מדובר ברכוש ציבורי, אבל באזור בו שולטים הבדצים, זה חזון נפרץ שחומסים רכוש ציבורי והופכים אותו למקור הכנסה פרטי.

טוב, לא רק שם זה נפוץ, אבל שם פשוט נורא בוטה.

אז אני נורא אהבתי את בית כנסת באר שבע, אבל הייתה לי איתו בעיה אחת. אני תמיד אומר שאני לומד את תורת ברסלב במאה שערים ובאמת ככה זה נראה, אבל בית כנסת באר שבע, עם כל הכבוד, לא באמת נמצא במאה שערים.

אמנם האיזור הזה של רחוב זוננפלד נכבש על ידי הבדצים, כבר לפני עשרים שנה לפחות , אבל זו עדיין שכונת בית ישראל, שהיא שכונה גרועה מאוד, ובכל זאת היא לא מאה שערים.

בקיצור, גירשו את כולם, גירשו את המתפללים , גרשו את חסידי ברסלב, גרשו את הרב, גירשו וגירשו והם ברחו.

לאן הם ברחו? למקום שנקרא מדרש יקותיאל, מין חור טחוב ואפלולי שנראה כמו מחסן מהמאה ה19 ונמצא במבוי הסתום של רחוב זכריה הרופא , בערך עשרים מטר מהמדרכה של רחוב מאה שערים, פינת יואל חבקוק.

מדרש יקותיאל

אז לפחות עכשיו אני יכול להגיד שאני לומד ברסלב במאה שערים, בלי שמץ של נקיפות מצפון.
מצד שני יש לי בעיה אחרת.
כבר כמה שנים שאנחנו לומדים סיפורי מעשיות, ובדרך כלל כשאני נמצא בשיעור, אני מסכם את הרעיונות שהרב מעביר ועושה את זה על המחשב הנייד וכבר כתבתי המון ואלו דברים נפלאים. הלוואי שפעם יצאו לאור בצורה מסודרת.

אז בפעם הראשונה שהגעתי ליקותיאל הזה והייתי בשיעור, פשוט לא הייתי מסוגל להוציא את המחשב. משהו באווירה הזו, הצרה , החונקת, המעיקה של מעמקי הגטו הקנאי, משהו ריפא את ידי.

ישבתי המום ולא הבנתי.
ואז נזכרתי בקטע הזה משר הטבעות.

cyk

אתם זוכרים בטח. פרודו מגיע לבית ההמלאכה של השר האפל, והוא מנסה להשתמש בכוכב שנתנה לו מלכת השדונים, אבל הכוכב לא מאיר, הוא לא מסוגל לחדור את העלטה בלב הממלכה השחורה.

כך גם אני הרגשתי אז, בלב הממלכה השחורה.

אבל זה נגמר, טפו טפו, אתמול הייתי בשיעור וכתבתי והיה לי כיף.
כמו שאמר כבר רבי נחמן, אין יאוש ואם יש, אז לא נורא.

יאללה, זו האוניברסיטה שמתקרבת.
הנה שיר ששמעתי אתמול אחרי תקופה ארוכה.

יום טוב

פורץ הדרך


יהולל שם האל ויתברך שמו.

כולנו, בזכות חסדו אנו חיים.

מה קורה לכל הקוראים? מה הולך לקרות לכל הקוראות?

אני אספר לכם משהו, לפעמים אני חוש שיום יבוא ואני אהיה חשוב ומפורסם ומישהו יחקור עלי ויעמת אותי עם הדברים שכתבתי כאן ויהיה לי ממש לא נעים ואני אצטרך לוותר על המינוי, לא משנה עם זה מינוי של רמטכ"ל או נגיד, נגיד בנק ישראל שזה דווקא אחלה מינוי, אתה לא עושה כלום חוץ מלהוריד את ערך הדולאר ואז לקנות דולארים.

כן, כלכלה זה דבר כל כך פשוט. העקרונות ברורים לגמרי.

הבעיה היחידה היא שנדרשים נתוני פתיחה נדיבים.

04jqep

 

לא, דוקא לא התכוונתי לנתונים הנדיבים האלו, פשוט ישנו העיקרון הזה, שרק מיליונרים יכולים להרויח כסף , כי דברים נמשכים זה לזה. דיברנו על זה לא מזמן.

אז הייתה לי שיחה עם מישהו שרצה לחזור לנושא הזה של הקונדוליני. זה נושא חשוב, אפשר לדבר עליו בלי סוף, העניין הוא, שאני לא יודע עד כמה דיבורים בנושא זה עשויים לעזור למישהו.

לי, לדוגמא, הם לא עזרו בכלל , ואני לא מכיר מישהו שעצם ההתעסקות בדיונים על קונדוליני , קידמה אותו מבחינה רוחנית.

עצם הבנת המושג חשובה וגם חשוב לדעת את ההשפעות התיאורטיות של הקונדוליני על האדם, אבל מעבר לזה, לא המדרש העיקר , אלא המעשה.

אני אתן לכם דוגמא,

במשך הרבה שנים, לא ידעתי איזו מדיטציה לעשות בזמן נהיגה.

נהיגה זה קשה.

כשסתם נוסעים ברכב או באוטובוס או ברכבת יש טכניקה שנקראת "מדיטציית עגלה" שקל ופשוט לבצע, אבל נהיגה היא שונה.

בנהיגה האדם נמצא במצב מודעותי שונה, יש לו תגובות אוטומטיות מצד אחד, יש לו עירנות ממוקדת מצד שני.

אז ישנן טכניקות שניתן לעשות, אבל הן מאוד מסוכנות, אתה יכול לגמור בתוך משאית.

ישנן טכניקות, שלא ניתן לבצע בגלל שאתה יושב וצריך לתפעל כלי רכב.

ישנן טכניקות שמתחרבנות, כלומר, אתה יכול לחטוף נזק ומדובר דווקא בטכניקות "שוק" שאלו הטכניקות שאתה אמור לתרגל תוך כדי הליכה או התעסקות נורמאלית, רק שמסתבר שמבחינה נפשית הנהיגה שונה מהתנהלויות נורמאליות אחרות.

יום יבוא ואולי מישהו יעשה מחקר מסודר בעניין ויגיע למסקנות, אבל אני בספק אם זה יקרה בחיינו.

בכל אופן, מאוד חיפשתי מדיטציה שתתאים דווקא לנהיגה, זה היה מאוד חשוב לי כי אני נוהג המון והנהיגה משפיעה.

בסוף, מצאתי טכניקה מתאימה ומצויינת ומאוד שמחתי, כי ישנן מאות טכניקות מדיטציה ולא פשוט למצוא טכניקה שתתאים למצב ספציפי.

הכלי שלי למצוא טכניקה, היה הידע שיש לי על המבנה האנרגטי של האדם ועל התפתחות והתנהלות הקונדוליני אצלי.

עכשיו, זה לא צריך להיות עניין כל כך ביזארי, כמו "מדיטציה" שזה משהו שאף אחד לא עושה.

נניח שיצאת לחופשה ואתה צריך להחליט לאן ללכת האם לקזינו בבולגריה , או לחוף בפלמה או לטרק בסרדיניה, אוקיי? באמצעות הידע על הקונדוליני, אתה יכול לדעת באיזה חופשה אתה תהנה יותר ומאיזה בילוי תזכה ליותר תועלת או לפחות נזק.

אני מקווה שהנושא ברור.
הידע על קונדוליני, יכול להוסיף הרבה, במיוחד כשהוא מעשי ושמיש.
זה מביא אותי לשם של המאמר הזה, "פורץ הדרך".
לא התכוונתי לכתוב כאן ביקורת על סרט האימה המזעזע הבא:

אני אולי פעם דווקא כן אכתוב עליו, כי יש בו כמה נקודות עניין, אבל לא זו הסיבה.

ישנו אדם אחד , שאפשר להגיד עליו שהתחיל את כל נושא הרוחניות בעולם המודרני והוא התווה דרכים ותפיסות מחשבתיות, שמלוות הרבה מאוד אנשים עד היום.

האדם הזה נקרא גיאורג אוונוביץ' גורודייף , או סתם גורודייף והכתבים שלו והמונחים שהוא טבע, הם נחלתם הקבועה של כל המורים הרוחניים שנתקלתי בהם, כולל אלו שמתהדרים בחסידיות או בברסלביות, לכאורה.

אני לא אכנס כרגע לפרטי תורתו או תורותיו של גורודייף, כי היריעה קצרה והידע שלי בעניין דורש שיפור משמעותי, אבל בהמשך לדיון שלנו , הייתי רוצה לצטט את מה שהוא אמר לתלמידו , פטר דמיינוביץ' אוספנסקי, בנושא שלנו , קרי הקונדוליני.

בספרות של מה שנקרא 'תורת הנסתר' כנראה נפגשת עם הביטוי "קונדליני, "אש הקונדליני", או נחש הקונדליני.

ביטוי זה משמש לעתים קרובות כדי לתאר איזה סוג של כוח מוזר שקיים באדם ושיכול להתעורר.

אבל אף אחד מהתיאוריות הידועות אינה נותנת את ההסבר הנכון של הקונדליני.

לפעמים ההסבר קשור למין או לאנרגיה מינית, עם האפשרות לשימוש באנרגיה מינית למטרות אחרות.

זו האחרונה היא לגמרי מוטעית, כי קונדליני יכול להיות בכל דבר, ומעל לכל, קונדליני היא לא דבר רצוי או שימושי לפיתוחו של אדם.

זה מאוד מעניין כיצד אנשי תורת הנסתר תפסו את המילה ממקום כלשהו, אבל שינו לחלוטין את משמעותה ומדבר מאוד מסוכן ונורא, למשהו שצריך לקוות לו ולצפות כמו לברכה.

במציאות קונדליני היא כוחו של הדמיון, כוחה של פנטזיה, שלוקחת את מקומו של תפקוד אמיתי.

כאשר אדם חולם במקום לפעול, כאשר החלומות שלו תופסים את מקומה של מציאות, כאשר אדם מדמיין את עצמו שהוא נשר, אריה, או קוסם, הכוח של הקונדליני פועל בו.

קונדליני יכול לפעול בכל המרכזים ובעזרתו כל המרכזים יכולים להיות מרוצים מהדמיוני במקום מהאמיתי.

כבשים שרואים את עצמם אריה או קוסם, נמצאים תחת שליטתו של קונדליני.

קונדליני שולט באנשים כדי לשמור אותם במצבם הנוכחי.

אילו אנשים באמת יכלו לראות את מצבם האמיתי ויכלו להבין את כל הזוועה שלו, הם לא יכולים להישאר במקומם אפילו לשנייה אחת.

הם היו מתחילים מחפש את הדרך החוצה, והם היו במהירות מוצאים את זה, כי יש דרך החוצה; אבל אנשים לא מצליחים לראות את זה רק משום שהם מהופנטים. קונדליני הוא הכוח שמחזיק אותם במצב היפנוטי. כדי להתעורר, האדם צריך להיות ללא היפנוזה .

 

מזעזע, נכון?
שימו לב במה גורודייף כופר כאן, הוא לא כופר בדת.
הוא לא כופר בתורה רוחנית, או באירוע דתי.
הוא כופר כאן בלב ליבו של העניין, במודעות הרוחנית של אלו המבינים והמיומנים.
קונדוליני הוא לא יציאת מצריים , הוא לא לידת בתולים, הוא לא שולחן ערוך, או עלייתו של ישו מהמתים
בכל אלו אין בעיה לכפור, אלו הנחות יסוד אבסטרקטיות, כמו אקסיומות בגיאומטריה אוקלידית.

בשביל מתרגלים רוחניים, הקונדוליני ממשי כמו אבן בנעל, זה משהו שאנחנו חיים אותו בכל רגע ורגע.
גורודייף מנחית כאן נוקאאוט, דווקא על האנשים שלו, על אלו שאמורים להיות מבחינתו אחים לאמונה ולדרך.

כשאני קורא כאן את גורודייף אני מזהה שני דברים עיקריים בתת טקסט.
הראשון, והוא היותר חשוב, הוא השנאה שלו לאוספנסקי. זה הדבר שהכי קל לראות.
גורודייף , משדר כאן איבה וחשש כלפי גדול תלמידיו.
הוא לא בוטח בו ולא אוהב אותו, לכן הוא בוחר במיוחד במילים שיפגעו בתלמיד וישפילו אותו.
זה מחריד מצד אחד, מצד שני זה כמעט מדהים. גורודייף קורא, כותב ומדבר באנרגיה טהורה, הוא יודע בדיוק באילו מונחים להשתמש כדי להשפיע על התודעה של השומעים ובמקרה הזה, מה שהוא מנסה לעשות זה למעוך את אוספנסקי.

למה אנחנו צריכים לדעת את זה בכלל?
כי גם אנחנו מתעסקים הרבה עם מורה ותלמיד, רבי נחמן ורבי נתן, שהיחסים בינהם די מזכירים את היחסים בין גורודייף לאוספנסקי, אבל ישנו הבדל חשוב.
מה גורודייף מנסה לעשות? הוא מנסה להרוס את האישיות של אוספנסקי, לשבור אותו, למחוק את האגו שלו.
למה הוא רוצה לעשות את זה?
הוא יודע, שמי שיגלה את תורתו לעולם יהיה אוספנסקי ולכן הוא מנסה לרוקן אותו מכל תוכן, להפוך אותו לכלי ריק, כדי שיעביר את תורת גורודייף בלי שישנה אותה ויעוות אותה.

עכשיו לגבי הדבר השני שגורודייף אומר פה בקטע על הקונדוליני.
פרקטית, מה שהוא אומר לאנשים רוחניים, אנשים שחיים את הצ'אקרות והקונדוליני שלהם, זה דבר קיצוני.

הוא אומר,
עד היום הייתם צריכים להפריד בין האמת והשקר שאתם חווים בעולם.
אתם שהתעוררתם לרוחניות, הצלחתם להבין, שהעולם משקר לכם ואתם צריכים לסמוך רק על עצמכם.
היום אתם מגלים , שגם על עצמכם אתם לא יכולים לסמוך, גם התעוררות הקונדוליני , שהיא מדד הנאורות, היא למעשה אשליה.
ובשביל מה בניתם את האשליה הזו? בניתם אותה כדי להבדיל בינכם לבין העולם, בינכם לבין האספסוף אותם אנשים מכאניים ולא רוחניים.

אז אתם צריכים לדעת , שעדיין לא השגתם כלום, וכדי להתקדם אתם צריכים להותיר את האשליה הזו מאחוריכם.

לכאורה, העניין הזה, הרבה יותר חשוב מהעניין הראשון, אבל האמת היא שההצהרה הזו של גורודייף כבדה מדי, גורפת מדי. אין לנו הרבה מה לעשות איתה.

לגבי רבי נחמן ורבי נתן המצב קצת שונה.

נראה לדוגמא את שיחות הר"ן קנ"ה
וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת ?
הֵשַׁבְתִּי: אֲנִי לִפְעָמִים. נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת
וְהֵשִׁיב: לא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה
וְאָמַר: הֲלא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב וְכוּ'
וְאָמַר: הֲלא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ'וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה

הדגשתי במיוחד את הדברים שרבי נחמן אומר כאן.
שימו לב, שגם רבי נחמן לא ממש מחזיק מרבי נתן.
קשה להגיד את זה, אבל זו האמת. גם רבי נתן מודה בזה , שמבחינה רוחנית, הוא לא מתקרב אפילו לרבי נחמן.

עוד עניין זה, שגם במקרה שלנו, התלמיד הוא שמביא את התורה לעולם. אנחנו יודעים שמי שהביא לנו את ספרי רבי נחמן זה רבי נתן בעצמו.
למרות נקודות הדימיון האלו, רבי נחמן מתייחס לרבי נתן אחרת.
הוא לא כותש אותו, הוא לא פוגע אותו ומחסל אותו.

רבי נחמן מנסה לעודד אותו, מנסה לקדם אותו, הוא לא שוכח, שרבי נתן אינו רק כלי קיבול, אלא גם בן אדם וגם תלמיד.

וכאן אנחנו רואים באמת את מדרגתו של רבי נחמן , יחסית למדרגתו של גורודייף.
רבי נחמן, אולי האיש הרוחני ביותר שקם. אולי הוא בעל הראיה החדה ביותר , אולי הוא גדול הנביאים.
אדם כזה, יודע טוב מאוד עם מי יש לו עסק, הוא רואה תלמיד שלא יורד לסוף דעתו ושלא ניתן להיות בטוחים שיעביר את דבריו כראוי.
הוא רואה את כל הדברים האלו , אבל לא פועל כמו שפעל גורודייף.
הוא מאמין שמעשה טוב , שכרו בצידו ולכן הוא מתעלה , למעשה , מעל המדרגה של עצמו.
הרי אם הוא יעודד את רבי נתן, רבי נתן לא יהיה מספיק מודע לבעיות שלו, אולי הוא לא יתקן אותן, אולי הוא יישב ולא יעשה.
המורה חייב להעיר לתלמיד שההשיגים שלו , אינם מגיעים ליעד.
אבל רבי נחמן כל כך עדין, כל כך סלחן, כל כך פייסן.

דווקא מרמתו העצומה, הוא מרשה לעצמו לזרום, הוא סומך על אלוהים ומגן על רבי נתן במקום לתקוף אותו.
זה אולי מה שאנחנו צריכים ללמוד גם באשר לנאום הקונדוליני של גורודייף.
לפעמים צריך לסמוך גם על הפנטזיה, גם על האשליה.

נכון שאנחנו רואים את ההונאה,
אבל האמונה העילאית היא, לדעת שגם לאשליה הזו יש מטרה ובסופו של דבר , היא תעזור לנו להתעלות ולהתקדם.

פינת המדפיס

מדפיסים יקרים ואחרים, בעיקר אחרים.

אנו רוצים להביע את זעזוענו מהפגיעה בקודשי ישראל ובכבוד התורה, בגין דיבורי הלעז נגד כבוד קדושת מרן  האדמו"ר המקובל הצדיק שליט"א.

לאות מחאה נגד הזדים, שהרהיבו עוז לשלוח יד אל הקודש , לא תודפס הפעם פינת המדפיס.

אין לכם מה לעשות, חוץ מלדבר על רבנים צדיקים?

ככה מתנהגים?

אתם רוצים לדבר? דברו על טלוויזיה, על טקס בחירת מלכת היופי, על הפועל תל אביב.
 
דברו, אף אחד לא אומר לכם לא לדבר.

אבל על רבנים?

בושה וחרפה.

עלילת דם


אלוהים בחר בהוליווד, כדי שתחליף את הרבנים.
לא שהרבנים חטאו, אלא שהוליווד יודעת לטפל באוכלוסיה הרלוונטית בצורה הרבה יותר טובה מהם.
ככה הרגשתי כשצפיתי בסרט "המבול" בסינימה סיטי , ברמת השרון עור קודשנו.
האולם היה מפוצץ באנשים שלא יראו רב חוץ מבחתונות, שעמדו בתור ושילמו הרבה כסף , רק כדי לחטוף שטיפת מוח דתית קיצונית , אלימה ומתלהמת, כולל איזה קישקוש מעור שמסובבים על היד בסגנון תפילין.
צעירי חב"ד עומדים ברחובות כבר שלושים שנה, מחלקים סוכריות ומגרילים אופנים עם הילוכים ומדליקים חנוכיות עם חיילים. שלושים שנה, אלפי אנשים , כסף במיליונים ואז מגיעים ראסל קרואו וג'ניפר קונלי ואנתוני הופקינס ומלמדים אותם מה זה "הנחלת ערכי מסורת ישראל לנוער ומבוגרים"
כאילו ועוד מרוויחים מיליוני דולארים על הדרך.


מבחינה קולנועית טהורה, הסרט מושלם.
הליהוק מעולה, התסריט מצויין, האפקטים והתפאורה בסטנדרט של "שר הטבעות" ואף מתעלים עליו.
קונלי עצמה, משחקת משחק מרהיב שבהחלט ממקם אותה בדרך לעוד פרס אוסקר.

התסריט עצמו, מזכיר מאוד ספרים סטפן קינג.
הטובים בו אנושיים, אכולי ספקות ומתלבטים ואילו הרעים הם אפלים ומתועבים ללא שמץ של טוב.

את הסיפור אתם יודעים, כמובן, סיפרו לנו אותו בגן.
הם רק הוסיפו את אמה ווטסון המקסימה, כדי שנזכור, שגם בהארי פוטר, אלוהים היה שם כדי לחנך אותנו.

המהלך התסריט כאן , הוא מעניין. בסרט "המבול" כל בני האדם, הם צאצאי קין, למעט נח ומשפחתו הקרובה. באמצעות ההפרדה האתנית הזוף מוצא התסריטאי צידוק הוליוודי אופייני, למבול.

קין הוא רוצח, צאצאיו מקוללים ולפיכך , המוות שלהם מוצדק.
מולם מעמיד התסריטאי את משפחתו האידאלית של נח, שבראשה עומד, הסבא, מתושלח, אותו משחק אנתוני הופקינס.
הקריירה של הופקינס רצופה בהצלחות קולנועיות, אבל המשחק שלו ב"המבול" הזכיר לי דווקא את קטע מהסרט "דרקולה" של קופולה, שם שיחק את דוקטור אברהם ואן הלסינג, מוחה למיתולוגיה וצייד ערפדים.
הרעיון בגירסה ההיא של "דרקולה", הוא שהנסיך הרומני ולאד טאפש, היה מגן הכנסיה. הוא היה ראש מסדר "הדראקול" , אבירי הדרקון שנשבעו להגן על אירופה, מפני הפולשים המוסלמים. אחרי שניצח בקרב, הוא הבין שהכנסיה בגדה בו והוא הפך עצמו ל"דרקולה", נסיך החושך, ראש למפלצות אויבות האדם והציוויליזציה.
כשאנתוני הופקינס נתקל בו, דרקולה כבר אדיר ומרושע ולצידו עומדים כל כוחות האופל, זאבים, עטלפים, ערפדים וכן הלאה.
הופקינס וחבריו יוצאים למלחמה , על מנת להציל את נערה אחת שננשכה על ידי דרקולה ומשועבדת לו.
במהלך המסע, הופקינס, או ואן הלסינג, הורג את שלושת כלותיו הקטלניות של דרקולה, שהבלונדינית מתוכם משוחקת על ידי הדוגמנית הישראלית, מיכאלה ברקו המקסימה.
הופקינס עורף את ראשי שלושת הכלות ומשליך אותן מההר כשהוא שואג "דראקול".
בשאגה הזו נזכרתי, כשצפיתי בו משחק את מתושלח.
אברהם ואן הלסינג, לא שוחח עם האל, לא קיבל משימה וגם לא נחשב לצדיק בדורותיו.
אין בכך לצמצם את גדולתו של נח, אלא לספר לנו כי הציתנות שלו אינה העבודה היחידה.
בקריאה "דראקול", ואן הלסינג מניף את אותו דגל שולאד טאפש זנח, הוא נוטל את המקום הריק במגדל השמירה של האנושות.
אלוהים, כאמור, לא התגלה אליו, אבל האלוהות נמצאת בתוכו, דוחפת אותו קדימה ונותנת לו כוח ואומץ לעמוד במשימה, בה אחרים כשלו.

גם אנחנו כך,
משוטטים במגרש הגרוטאות החשוך שנקרא "חסידות ברסלב", מוקפים בעיוותים, באמונות תפלות, פוסעים בין הבערות לטירוף ולרשעות , שאנו רואים סביבנו, גם אנו מוכנים להרים את הלפיד שנשמט ולהניף אותו, לפחות לזמן מה.

חוץ מזה, קוראים וקוראות, ויקינגים חזרו לעונה שניה, "משחקי הכס" מדהימים אותנו בעונה הרביעית והנה, אחרי שקליפורניקישן חזרה לעונה השביעית, הבנו את הרמז.

ברסלב החופשית שוב פה.

פרסומות, ישועות ונחמות


בדיוק חזרתי מערב האמורי, ערב מוצלח מאוד, לעניות דעתי, שמגרעתו הבולטת הייתה, שנערך ברוטשילד 69, שהוא בניין שפלשו אליו. נראה לי שהשהות במבנה גזול, יש בה גם כן אבק גזל, וזה לא דבר שהייתי מעוניין להיות מעורב בו. בכל אופן, הערב היה מאוד מרתק מבחינתי. במיוחד מצאה חן בעיני ההרצאה של גל כץ, שדיבר על שני סוגים של שמאל. שמאל נרקסיסטי כמו מרצ ו"הארץ" שמתיימר להיות אוניברסלי ולמעשה הוא פרטיקולארי ושמאל אחר שאפילו לא מתיימר להיות אוניברסלי, ההומואים שהם בשמאל, כי הם יודעים שבימין שונאים אותם (הסיבה היא בניסוח שלי ולא של גל).
בדרך חזרה, הגעתי למסקנה המתבקשת שיש לנו את אותו המצב בחסידות ברסלב.
ברסלב הנרקסיסטית, כמו פלג השול, שהוא כאילו ברסלב האותנטית ובפועל הוא "נטורי קרתא" לכל דבר ומנגד ברסלב האחרת כמו "שובו בנים" וחסידי המוהרו"ש, שהם לא יהיו אותנטיים אף פעם וזה לא ממש מטריד אותם.
אתם הבנתם שאני משווה את "שובו" להומואים, או שאני צריך לחזור על זה?
נעבור עם כך לפרסומות.
נשים ואחיות יקרות,
אתן אוהבות את רשב"י?
אתן אוהבות את רבינו הקדוש?
מתחשק לכן לעבור חוויה רוחנית עצומה, התעלות נפש והתרוממות רוח?
אז זהו, שבעוד שבועיים ט"ו בשבט ומתארגנת שבת של נשים במירון.
הייתה אחת בקיץ והבנות אמרו לי שהיה מדהים.
הנה הפלאייר.

נראה שווה.
רציתי לענות למיכל על שתי שאלות שהיא שאלה בפוסטים קודמים.
האחת על "שמרי המח".
זו השאלה המקורית:

תודה דרול. תמיד מטלטל. ואם כבר הזכרת את תורה נ"א כבר איזה זמן מנסה להבין את סוגיות שמרי המח וזיכוכם. תוכל קצת להסביר?

מיכל

זה מה שהשבתי בזמנו:

זה הפסוק המקורי בירמיהו

שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל-שְׁמָרָיו, וְלֹא-הוּרַק מִכְּלִי אֶל-כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל-כֵּן, עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ, לֹא נָמָר.

מה שכתוב בשיחות הר"ן זה:

עָנָה וְאָמַר: אוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה רַחֲמָנוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
אוֹ יְגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת
אוֹ שֶׁצְּרִיכִין שְׁנֵיהֶם
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' וְגַם רַחֲמָנוּת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ
קדֶם שֶׁזּוֹכִין שֶׁיַּעַמְדוּ וְיִשְׁקְטוּ שִׁמְרֵי הַמּחַ לְמַטָּה
עַד שֶׁלּא יִרְצֶה שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם

על פניו, נראה "ששקיטת השמרים" היא טיהורה של המודעות מדחפים תת מודעים והשפעות מהחוץ. זו רוחו של המשפט המקראי וכך נראה לפרש את שיחות הר"ן לפי התפיסה הבודהיסטית הרווחת.

אבל ייתכן שיש כאן פירוש עמוק יותר ואני אצור קשר עם אחד מהמומחים בתורת ברסלב ואשיג לך תשובה מוסמכת.

טוב, הפסוק הבמקורי מירמיהו מופיע בכתבי רבינו לפחות עוד פעם אחת, בליקוטי תנינא תורה י'.

עַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ אֲזַי מחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מֵאַחַר שֶׁמּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ"ח) : "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ וּבַגּוֹלָה לא הָלָך, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" וְכוּ וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל כָּל פָּנִים

כאן יש לנו שני מקורות ששניהם מדברים על יישוב הדעת ושניהם מתייחסים לאותו הפסוק.
איזו הבנה מוסיפה לנו תורה י'? היא מוסיפה לנו את נושא הנקודה הטובה.
נחזור לאושו.
בגלל שאני מהנדס ולא פילוסוף, אני סיכמתי את התפיסה של אושו לגבי פעילות המוח, בצורה מכאנית.
השכל הוא מכונה שמטרתה לפתור בעיות.
האנומליה של השכל, היא שהוא רוצה כל הזמן לפעול ולכן, אם אין לו בעיות לפתור הוא ממציא אותן.
המצב הזה היה ידוע לרבינו והוא מכנה אותו בשם "גלות".
למה גלות? כי אדם נמצא, היכן שהמחשבות שלו נמצאות, ואם הן נמצאות בפיתרון בעיות דימיוניות, אזי הן לא במקומן הנכון.
הצורה בה מתמודד רבי נחמן בן פייגא עם תופעת האנומליה של השכל, היא באמצעות נקודות טובות, כי מציאת הטוב בכל דבר, מהווה פעולת נגד לפעילותו הרגילה של השכל במציאת בעיות כדי לפתור אותן.
נכנס כאן גם מרכיב האגו, שלפי התפיסה שלנו הוא והשכל עובדים ביחד. הבעיה של האגו היא שתמיד הוא לא מספיק גדול ואז הוא שולח את השכל למצוא פגמים מסביב, בעולם, באנשים, ואז כל פגם שנמצא בחוץ, נאסף כדי להגדיל את האגו והאגו לא יודע די.
זה נראה מאוד קצר, אבל זה כל הסיפור. האנומליה של השכל היא הבסיס לחיינו.
הפיתרון של רבי נחמן, לא נראה הגיוני לעיניים בודהיסטיות.
הרי גם חיפוש נקודות טובות, הוא יצירת בעיה, הוא זימון של מחשבות ורעיונות.
זה כמו שאמר יוסי שריד פעם, לא מכבים אש בדם.

השאלה שהייתה צריכה להישאל כאן, היא מה ההגיון בפיתרון של רבי נחמן. איך הוא מיישב את הבעיתיות שבשיטה שלו.
כדי להסביר, אני מעדיף לשאול שאלה אחרת , למה רבי נחמן בן פייגא, לא הגיע לפיתרון הבודהיסטי, שאנחנו כולנו מכירים. למה הוא לא הגיע לויפאסנה, למה לא הוא לא הגיע לסחרור הסופי, או לג'יבריש , או לכל סוג אחר של מדיטציה?
אנחנו יודעים איך זה עובד. אנחנו יודעים איך להמם את השכל, איך להחליש את המחשבות, איך לדלל אותן. המורים הגדולים מלאו צו ועד גורודייף לימדו אותנו.
המפתח להבנה הזו, נמצא דווקא בטנטרה. לא בתרגילי המין הוירטואוזיים, אלא דווקא בפילוסופיה. הטנטרה מלמדת אותנו שהעין השלישית רואה את האמת, רואה את הנסתר.
זה מביא אותנו לשאלה השניה מהפוסט הקודם

אגב, סוגיה אנרגטית: תורת ברסלב והקונדליני – מה אתה אומר?

מה אני אומר? לא נישאלתי שאלה גדולה מזו כל ימי חיי ואני לא יודע את התשובה. אני לא מכיר את תורת ברסלב עד כדי כך. אולי עוד שנים של לימוד ואני אוכל לספק תשובה מוסמכת לפי תורת ברסלב.
מצד שני, את הקונדוליני אני מכיר. היו לי חוויות קשות מאוד איתו.
אנחנו רגילים לראות את הקונדוליני כמודעות שמתרוממת, במקביל להתפתחות המודעות. המודעות מתחילה בקיום, ממשיכה להתרבות, לרגשות, ליצירתיות לשיתוף פעולה ומגיעה לנבואה ולאלוהות.
זה נתיב הקונדוליני.
אבל מה קורה אם יש שהמודעות שלו לא מתרוממת, שכבר מתחיל מלמעלה?
זוכרים את הספר "חולית" של פרנק הרברט?
אחותו של מואדדיב, עליה נביאת הפיגיון, נולדה עם ידע של מאות דורות של מכשפות. אצל רבינו הקדוש קרה דבר דומה, אך לא זהה. הוא לא נולד עם ידע, אבל נולד עם קונדוליני זקוף לאורך כל הצ'אקרות, ז"א אומרת שהמודעות, הייתה כל הזמן בעין השלישית. הוא ראה את האמת, את הנסתר.
כשמבינים את זה, מבינים את הצורה בה נכתבו ליקוטי מוהר"ן, הם אינם השתלשלות הגיונית של רעיונית, אלא פענוח של תמונות שנקלטו ממעוף הציפור של העין השלישית שהיא הצ'אקרה השישית, הנבואה.
את תמונות האלו, רבינו מתרגם לשפת האשליה, לכן קשה מאוד להבין את הספר ההוא. הוא לא נתפס, הוא הלם.
נחזור לעניינינו,
ברגע שרואים את האמת, השיטה הבודהיסטית, כבר לא נראית כל כך הגיונית, כי עיניינה הוא מלחמה במערכת המיינד-אגו וקשה מאוד להלחם עם מישהו שרוכב לך על הראש. אם תתן לו מכה, אתה יכול לפגוע בעצמך.
לכן הנקודות הטובות, באופן מוזר, יעילות יותר.
כי הן מלחמה של השכל בעצמו.

נראה לי שמיציתי להפעם.
שבת שלום.

סרטים, הכל סרטים


אני אגיד לכם מה עבר בראש אצל המפיקים של "זיכרון גורלי 2012"
הם אמרו לעצמם "הבה נלך לאורו של ג'ורג' לוקאס הגדול. יש לנו רובי לייזר? יש לנו חלליות? יש לנו רובוטים? אז בשביל מה צריך תסריטאי?"
אמרו ועשו.
אלא מה? הלייזר שלהם הוא לא לייזר, והחלליות הן בעצם מכוניות מגנטיות וגם הכאילו תסריט של לוקאס, הרבה יותר טוב ממה שיש להם.
בכל זאת, אתם חחייבים לראות את הסרט בזכות קייט בקינסייל שמתקתקת שם תפקיד ראשי עוצר נשימה ומקפיא דם בתור אישתו המזוייפת של הגיבור. אנחנו יכולים ללמוד מזה דבר חשוב, שגם כשאין תסריט, אפשר לשחק כמו שצריך. אין יאוש.
בברסלב, לא חסרים תסריטאים. יש גם במאים, מפיקים, שחקנים, מעבדים, תפאורנים, יש מה שתרצו. רק קולנוע הם לא עושים.
יודעים על משהו שהם עשו? תגידו.
בקיצור, הכל היה בברסלב, חוץ ממבקר קולנוע, עד שאני נכנסתי לתמונה.
תשאלו בצדק "מה פתאום אתה אומר שנכנסת לתמונה? מי אתה בכלל?"
נכון מאוד.
אף אחד אני, כדברי הדיבוק ב"מגרש השדים".
אני לא לומד אצל גיסין.
אני לא מכיר את אהוד בנאי.
שולי רנד לא הזמין אותי להר מצווה של הבן שלו.
אני לא מתגעגע למאיר אריאל ואפילו אדרבה, לא פירסמו את המכתב שלי.
וזה מה שיפה בלהיות מבקר קולנוע, אתה לא צריך להכיר אף אחד, אתה לא צריך להתגעגע לאף אחד, אתה צריך רק קו DSL ואתה משתין בקשת.

חוץ מזה, ידעתם שסוגרים את אדרבה? כתבו את זה בדף הפייסבוק שלהם.
אולי פעם ניכנס לעומק לסיבות בגינם אלוהים כל כך רצה לסיים עם "אדרבה", אבל היום כבר אמרנו, "סרטים".
אז ראיתי שני סרטים השבוע, זה לעומת זה.
אחד זה ההוביט החדש, (היה גם סרט מצוייר שיצא ב1978) והשני זה "המשגיחים" שהייתי קורא לו "סרט בוסר", בלי לשכוח להזכיר, שבוסר כזה ראוי שלא יבשיל.
זה לא טרוויאלי להשוות בין סרט שעןלה כמו קניון שבעת הכוכבים על כל תכולתו, לבין סרט שתקציבו נע סביב עלות באסטה ירושלמית, אבל אפשר לעשות את זה, כי יש דברים מהותיים שלא עולים כל כך הרבה כסף, לדוגמא תסריטאי.
גם ב"משגיחים" חסכו בתסריטאי, אבל לא הייתה להם את קייט בקינסייל שתציל את הסרט, אלא רק חבורה של עארסים, שבאו כדי להשאר. אני לא יודע אם מדובר בעארסים ממש, או בשחקנים שמשחקים עארסים, או שמא בשחקנים עארסים שמשחקים עארסים, אין לי ממש מושג. עארסים לא מעניינים אותי, בשום מצב צבירה. אני רואה אותם על בסיס יומיומי ואני לא אפתח את המחשב כדי לראות אותם שוב.
לא כדי לראות אותם משחקים שש בש, לא כדי לראות אותם מגלגלים ג'וינט, לא כדי לראות אותם משחקים אותה רגישים ושרמנטיים ליד עארסיות עם עגילים בקוטר מסחרי.
אולי שווה לראות את קטעי המכות, כי אלו יחסית נדירים בקולנוע הישראלי וכאן באמת אני נותן קרדיט ליוצרי "המשגיחים". קטעי המכות אותנטיים וזורמים וזאת נקודת האור היחידה בסרט המעיק הזה.
ברמה הפרקטית, אם יש איזה עארס, שבעקבות הסרט יחליט להתקרב לרבינו, אני רק מציע שיטבול לפני ההתבודדות ולא אחריה, כפי שעשה גיבור הסרט. אחרי טבילה, הכל מסתדר יותר טוב.
אני מכיר וגם יודע כמה התלהבו מ"המשגיחים", כמה עשו ממנו "ניצחון לעולם התשובה" ו"זו יצירה" ובלה בלה בלה ואני אומר דבר פשוט. בחיים לא עשיתי, אבל אני כותב על קולנוע מאז פול וורהובן עשה את אינסטינקט בסיסי הראשון ו"המשגיחים" הוא לא "יצירה", הוא "יציאה". הוא לא ראוי להקרא סרט בורקס.
כשיהודה ברקן וזאב רווח, היו עושים סרט וולגארי כמו "תלווה לי את אשתך" או "הגונב מגנב פטור", היה קטע, הייתה עלילה. האותנטיות הייתה מגיעה מאליה.
אם נחזור רגע לתורת רבינו הקדוש.
היה זה כמדומני הרב אברהם בר נחמן, מנהיג חסידי ברסלב בארץ ישראל לפני שמונים שנה, שכתב בספרו המדהים "כוכבי אור"

אל תתפלאו שהאדם הוא בריה קטנה כל כך ובכל זאת כל העולמות העליונים תלויים בו, כיוון שבידוע מעט מחזיק את המרובה

כך גם עובדת האותנטיות בקולנוע.כל זמן שהיא מעט, היא מחזיקה את המרובה. זאב רווח, די לו בשבר משפט בנוסח "ביז'ו יאללה עצבים" כדי להיות אותנטי. הוא לא צריך למלא סצנות ועוד סצנות בסלנג, בצ'פחות ובשאכטות כדי להראות אותנטי. אילו הוא היה עושה את זה, זה היה גרוע, זה היה מוגזם, בקיצור, זה היה מה שישנו ב"משגיחים".
יופי, אז אנשים מתגאים בזה שהם הוציאו כסף מהקרן לעידוד הקולנוע הישראלי ווקנו איתו מדבקות "נ-נח" בשביל ההפקה. טוב, אם זה מה שגורם לכם אושר, גם התבודדות שאחרי הטבילה, בספק עם תעזור.
רק רציתי לציין בהקשר הזה, שאין לי שום דבר נגד עארסים, אני מאוד אוהב עארסים. במיוחד לאכול אצלם.
אני כל כך מקווה שבראש השנה, אחת מחבורות העארסים באומן, תזמין אותי לארוחת "על האש".
כמה אני כבר יכול להתענות עם האוכל האשכנזי החניוקי הזה? ואל תגידו לי "סלט חצילים", סלט חצילים זה לא אוכל. אני לא רוצה סלט חצילים, אני רוצה שישליק נוטף שומן ומדמם.
אוקי, תודה.
דיברנו על מנהיג חסידי ברסלב, הרב אברהם בר נחמן, זכרונו יגיד עלינו. הרב ברנר סיפר לי שהרב אברהם אמר שיש להתכונן לשלושה דברים לחצות, לטלית ולשעבס.
מה הכוונה? הכוונה היא שדווקא את הדברים הקשים, צריך לעשות עם כוונה.
ההיגיון יגיד לנו ההיפך. מעשה שהוא פעוט, יש לכוונה שלו משקל גדול יותר לעומת הכוונה של מעשה משמעותי.
נגיד כמו טבילה במי הקרח של מקווה האר"י. ברור לנו, שעצם מציאותנו בתוך המים, היא החשובה ופחות חשוב עם באמת אנחנו יודעים לכוון בטבילה.
מה שאומר לנו אברהם בר נחמן הוא מתוחכם.
אם יש מישהו שקם בחצות הלילה, הוא צריך להתכונן לזה.
אם יש מישהו שקם לפני הנץ החמה כדי לברך על הטלית בדיוק בזמן, צריך להתכונן.
מה הכוונה להתכונן? להיות בישוב הדעת, לקשר את עצמו, למקד את עצמו במעשה וזה אפילו שהמעשה עצמו הוא מעשה גדול וקשה, שברור שעצם עשייתו היא העיקר.
גם בשבת זה אותו הדבר.
יש אנשים שעורכים שבתות מדוייקות.
אם הם דתיים, הם שרים את כלללללללללללללללל הזמירות ומקפידים להפריד בין הדגים לבשר באמצעות מרק ונחים רק אחרי שהתפללו מנחה גדולה.
אבל אם כדי להגיע לשבת המפוארת, הם צריכים להשתולל ולהשתגע עד הדלקת הנרות, אז השבת אינה מושלמת.
צריך להתכוון לקיים את השבת. צריך להכניס את השבת למודעות ולא רק לייצר אותה טכנית.
אם מסתכלים על דבריו של רבי אברם, אפשר להבין את הסרט ההוביט.
נכון שיש מאה חמישים מיליון דולאר וזה סכום עצום ואדיר וניתן לקנות בו ואכן קנו בו, בלי סוף תחפושות ואיפורים ותפאורות ואנימציות של שדים וזאבים. אבל זה לא הכל. העיקר הוא שכל טרול, שכל גובלין, שכל גמד ב"הוביט" יודע את מקומו. הוא מכיר את הדמות שלו, יודע מה היא רוצה ויודע למה היא שם ולאן היא מתקדמת.
זה נקרא "משחק", זה קולנוע איכותי.
יותר מזה, כל גץ וכל ניצוץ שיוצא מהארובה של הבית של בילבו, נוסק במסלול מדוייק ויוצר את האפקט הנכון.
ככה עושים קולנוע בגלל זה אנחנו טורחים לצפות בו.
אותה כוונה, אותו רצון לממש את הרעיון, לממש את השאיפה, הוא מה שחסידות ברסלב מדברת עליו תמיד.
הרב עופר ארז שליט"א מדבר עליו, הרב ברנר מדבר עליו, הרב קלוגר מדבר עליו וככה אמרו ודיברו חסידי ברסלב מאז רבינו הקדוש ותלמידו המוהרנ"ת ותלמידו נחמן מטולטשין ובנו הצדיק רבי אברהם ב"ר רבי נחמן.
והם דיברו על זה, כדי שאנחנו, כשנהיה בתוך המים הקרים, נדע בשביל מה אנחנו שם ונדע מה אנחנו עושים שם.
כך ביצע את זה הלכה למעשה גם פיטר ג'קסון הבמאי המופלא שהביא לנו את ההוביט ואת שר הטבעות ואת יצורים שמיימיים ובעזרת השם יתברך, עוד היד נטויה.
סוף דבר, הכל נשמע.
רוצו להוביט וכשתראו את האש הבוערת באח אצל בילבו, תזכרו ברב אברהם בן רב נחמן ובאש אחרת, אש ניצחית .

 

טובה במה שהיא עושה


היו כמה סיבות שלאחרונה נעדרתי מהשיעורים בתורת ברסלב במאה שערים.
הייתי חולה ומסכן ועברתי ניתוח והיו גם סיבות אחרות, נניח, חשבתי שיתנכלו לי בגלל המעורבות הצנועה שלי בתיעוד החופה באומן בראש השנה האחרון. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל קיבלתי הרבה איומים וגם אנשים שאני מכיר, סיפרו לי שהטרידו אותם בצורה מאוד נבזית. בקיצור, עשיתי הפסקה ארוכה במהלכה, חזרתי ללמוד שיעורי קבלה אצל איזה רב בגבעתיים,עניין שהתגלה כיעיל מבחינה גיאוגרפית ודי מתסכל מבחינה לימודית.
בתקופה הזו הפך "מחוייב המציאות" לבלוג שעוסק בעיקר בביקורת סרטים. דיברנו על "לופר" ועל "סקוט פילגרים" ועל "למלא את החלל" והפעם חשבתי לדבר על "ספיידרמן המופלא" שזה סרט שמראה לנו, איך ניתן לעשות תיקון למשהו תקין ומצויין.
אז אולי באמת הייתי מצליח לשכנע את עצמי שאני כותב כאן על חסידות ברסלב ותורת ברסלב באמצעות ניתוח התסריט של "אינסטינקט בסיסי", כי כולנו אלופים בלשכנע את עצמנו להאמין בהבלים, שגורמים לנו להרגיש שאנחנו עושים את הדבר הנכון, בעוד שאנחנו בסך הכל עושים את מה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות.
אבל, כמובן, מי שקשור טוב למעלה, לא נופל למטה, כדברי הצדיק מסקווירא, ובזמן שהייתי עסוק ביסוריי המחלה מחד ובצפייה בסרטים מאידך, הגיעה אלי הודעה שמחפשים אותי במאה שערים ולא יודעים לאן נעלמתי. באותם ימים באמת לא יכולתי לנסוע, אבל אחרי שבועיים החלטתי, ששווה לעשות מסירות נפש על העניין הזה וכך מצאתי את עצמי שוב מחפש לשווא חניה ברחוב רייכמן, בואכה בית הכנסת באר שבע.
אחרי שחיכיתי בחוץ חמישים דקות בטמפרטורה ירושלמית קרובה מדי לאפס המוחלט, פתחו את הדלת ועדכנו אותי שהשיעור אולי יתחיל בעוד שעה. זו הייתה הזדמנות פז להוכיח את הטענה שלי, לפיה אי אפשר ללמוד את "ליקוטי מוהר"ן" , כיוון שהוא מעל ומעבר לשכל האנושי.
התחלתי ללמוד שם לבדי וכנראה בזכות האטמוספירה החסידית הכבדה, הצלחתי להבין איזה משפט וחצי.
הנה, מתוך ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד:

אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה אַך שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין, מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם

מה הכוונה כאן? המדרגות התחתונות של הקדושה מלובשות בעולם הזה, כלומר, מה שאנחנו רואים מסביבנו זו התלבשות של המדרגות התחתונות. המדרגות העליונות של הקדושה, מתגלות אבל אינן מתלבשות. איך זה קורה? כמו רגליים. את הרגליים אפשר לראות, אבל ההתנהגות של הרגליים קשורה בדברים, שמי שרואה רק את הרגליים, לא רואה אותם. הרגליים הולכות לאן שהמוח רוצה, או לאן שהלב מושך, אבל את המוח והלב לא רואים, ובכל זאת הם מתגלים באופן שבו מתנהלות הרגליים. זו הכוונה ב"יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה אַך שֶׁאין ההתגלות מתלבש."
טוב, זה היה קשה, אבל מוצלח.
לאחר מכן, סוף כל סוף התחיל השיעור.
הפעם דנו בתורה עט ביחסים בין הצדיק האמת לבין המשיח, לפי המשפט "מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּאֱמֶת, יֵשׁ בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ הִתְגַּלּוּת מָשִׁיחַ יֵשׁ בּוֹ מִדָּה שֶׁל מָשִׁיחַ,".
השאלה שצצה הייתה מיהו למעשה המשיח? האם זה משה רבינו או דוד המלך. שאלה יפה מאוד, כיוון שעל דוד המלך נאמר שהוא המשיח, אבל מכיוון שישנו גם פסוק שאומר "גואל ראשון הוא גואל אחרון" אזי משה רבינו שהוא הגואל הראשון, צריך להיות גם הגואל האחרון.
לפי תורת ברסלב כוחו של משה רבינו נובע מיוסף הצדיק כיוון שכתוב "את עצמות יוסף לקח עימו", מכאן לומדים, כי הכוח, העצמות, של יוסף הם מה שמשה היה צריך כדי להוציטא את ישראל ממצריים.
כאן הסביר הרב את השתלשלות כוח הצדיקים.
משה קיבל את המשיחיות מיוסף הצדיק ואילו דוד המלך, קיבל אותו בתורו ממשה רבינו. זה באמת הסבר יפה, אבל משהו היה עדיין חסר לי כאן. הפרולוג.
מי שהיה ראשון הצדיקים, כך אומרת התורה, היה נח. זה עם התיבה. לכן עם הצדיקות עוברת בירושה, יוסף היה צריך לקבל אותה מנח, כדי שתוכל לעבור למשה רבינו, אבל בכל הסיפור הזה לא נזכר נח ולא נזכרת העובדה שהוא הנחיל את מידת הצדיקות לעולם.
כדי לפתור את המיסתורין הזה נזקקתי למדרש תנחומא בפרשת בשלח שכך אומר:

עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. בא משה ועמד על נילוס. נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר, יוסף יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו של יוסף.

יפה,
עכשיו הכל ברור. המצרים המרושעים, ידעו שיוסף קיבל את הצדיקות מנח וכמובן שלא רצו שהצדיקות תתגלה בעולם לכן הם נקטו בטכסיס הבא. הם ידעו שכוחו של נח התבטא בזה שהוא בנה תיבה וצף על המים, לכן הם עשו ליוסף את ההפך, את הארון הם השקיעו במצולות הנילוס וידעו שככה המציאות שלו תסתור את המהות של נוח שלא שקע אלא צף.
הסיבה שהם עשו את זה מוזכרת בזוהר הקדוש בפרשת שמות, שם נכתב שהמצרים לא הגיעו לשלטון בעולם, אלא כשבני יעקב גלו למצריים ובהאמצעות התחבולה הזו, הם מנעו מבני ישראל להתחבר לכוחו של יוסף התצדיק, מה שהותיר אותם במצריים. מה עשה משה רבינו? הוא ידע להתחבר מחדש אל כוחו של הצדיק ולכן הוא בעצמו שט בתיבה על הנילוס. ברגע שהוא שט, הוא התחבר לכוחו של הצדיק ויכול היה לשחרר גם את יוסף.

נכון שמשה צף כשהיה צעיר מאוד, בן שלושה חודשים או משהו כזה, אבל לא נהיה קטנוניים. אימו של משה מסרה את נפשה למען ילדי ישראל, מכאן צמח לבנה הכוח להתחבר עם צדיק עוד בינקותו.

אז אם כך הבנו את שרשרת הצדיקות, נוח הוחלף על ידי יוסף, יוסף על ידי משה רבינו ומשה רבינו על ידי דוד המלך. בכל אחד מהם ישנה התגלות משיח.
עכשיו הכל מסתדר, מה שמחזיר אותנו לספידרמן המופלא, שבו אנו מתייצבים מול שאלה דומה ולמעשה קשה יותר, בשלמה שמשה רבינו יכול להחליף את יוסף הצדיק וכן הלאה, אבל מי בכלל יכולה לחשוב אפילו להחליף את קירסטן דנסט?

זו באמת בעיה רצינית. אפשר לעבות את התסריט, אפשר לתחכם את הפעלולים, אבל שחקנית ראשית ,שהיא במקרה השחקנית הכי איכותית בהוליווד קשה להחליף.
אממה, גם הוליווד טובה במה שהיא עושה. במקום להתאמץ להכניס מישהי לנעליים האינסופיות של דנסט, הם פשוט עברו לכפכפים. הרי בשביל מה ספידרמן צריך יפהפיה מלנכולית? אין לו מספיק צרות בחיים? אז הם החליטו לעשות לו טוב על הלב וללהק לתפקיד את אמה סטון המרהיבה, שהיא בכלל קומיקאית וזכורה על תפקידה הכובש ב"קלה להשגה".


טוב, כך עובדים בהוליווד ואילו אני בינתיים במאה שערים, מבלה יפה.
אחרי שהבהרנו את נושא הצדיקים והתגלות המשיח, ניסיתי לשכנע את הרב לשחרר הצהרה נגד האנשים שלומדים "סיפורי מעשיות" בלי להבין, כאן כמובן שהוא הרס לי את כל המהלך ,כשטען שגם הוא לומד סיפורי בלי להבין, במיוחד את המעשיה הראשונה, שבכלל אי אפשר להבין אותה.

יאללה, שבוע טוב, חודש מקסים.
גשמי ברכה.

בלדה לחובשת



התמונה הזו בטח מוכרת לכולכם.
אני נתקלתי בתמונה הזו הרבה פעמים לאחרונה. בידיעות, בהארץ, במקור ראשון וגם הרבה באינטרנט. האישה הזו נקראת רמה בורשטיין. היא חרדיה, חוזרת בתשובה שגרה בתל אביב והיא ביימה סרט על חרדים בשם "למלא את החלל".
הסרט זכה באוסקר הישראלי, כמו "מדורת השבט" נניח. הסרט גם היה מועמד בםסטיבל ונציה, אבל הוא לא זכה לא בפרס הסרט הטוב ביותר ולא בפרס התסריט הטוב ביותר. השחקנית הראשית בו, הדס ירון, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה והיא עודנה צעירה מאוד וחילונית לגמרי.
כיוון שקראתי כמה ראיונות עם הגברת בורשטיין וראיתי גם הרבה תמונות שלה מציצות בכל מיני מקומות, החלטתי שאני רוצה להתייחס לתופעה ולשם כך, הייתי צריך לראות הסרט.
כל כך הרבה שנים שאני כותב על סרטים ועל קולנוע ולכן אני סבור שהגינות בסיסית מחייבת גם התייחסות לפרוייקט של רמה בורשטיין, במקביל להתייחסות לצורה שהיא מחצינה את עצמה.
במצבי הנוכחי, זו באמת מטלה לנסוע עד לקולנוע ועוד בשביל סרט דרמה ושם היה לי גילוי מהמם, ממש הארה. גיליתי שבסרטי דרמה, הטריילרים הם גם של דרמות ואלמלא הלכתי לסרט הזה, לא הייתי יודע שיציגו בקרוב, גירסה חדשה ל"עלובי החיים" עם אן התווי וראסל קרואו.

בקרוב אמורה גם להגיע גרסה חדשה ומאוד ביזנטינית של אנה קרנינה, אבל למרות ההשקעה, במקרה הזה נראה לי שאני אמתין לגרסה האינטרנטית.
עכשיו, לגבי הסרט של רמה בורשטיין, מה אני אגיד לכם?
התלבושות והתפאורה היו מושקעות ומוקפדות להפליא. אין סםק שכך נראים בתים חרדיים וכך נראים בגדים חרדיים. בנושא הזה, עשתה ההפקה עבודת מחקר יסודית ומקיפה, שבהחלט באה לידי ביטוי על המסך. מעבר לזה, השחקנית הראשית, הדס ירון, הציגב רמת משחק יוצאת מן הכלל. "שירה", הדמות המרכזית בסרט, נראתה והתנהגה בדיוק כמו בת סמינר חרדי חסידי, רגשנית, לחוצה ומודאגת. זה אפילו יותר מזה. המשחק של הדס ירון, לדעתי לפחות, היה מפגן של אמונה והזדהות עם הדמות ועם התסריט, ברמה שקשה מאוד למצוא גם בהפקות ברמה גבוהה של סרטים איכותיים.
קשה מאוד להאמין שמדובר כאן בשחקנית צעירה שזה התפקיד הראשון המשמעותי שלה. זה משחק שבהחלט מצדיק את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה וגם מעבר לזה. מחיאות כפיים סוערות.
גם רוני איילון,נתן כאן תפקיד אורח קטן בתור מוהל וגרם לי לחייך מכל הלב. אוהבים אותך רוני.
מעבר לזה, תסלחו לי, אני מרגיש שהסרט עושה הרבה עוול לציבור החרדי בישראל. אני מכיר חרדים והם לא מתנהגים ככה.
החרדים לא חיים כאילו הם משתתפים בטרגדיה שקספירית. הם לא עומדים ושוקלים מילים, בתקווה לדקלם איזה משפט שקול ומעמיק, בעל משמעות חובקת עולם. נכון שחלקם קפדנים, אדוקים ומאופקים, אבל הם גם זורמים ותוססים. הם זזים מהר ומדברים מהר. הדיבור המצונזר והעקיף, הינו דבר שהם גדלים לתוכו והם משתמשים בו בטיבעיות ובמהירות.
זו הבעיה התסריטית הגדולה של הסרט.
האנשים בו ברובם כבדים, הססנים, מחשבי חשבונות, בקיצור, השחקנים מסתובבים בתפאורה, כאילו הם פלשו לבית חרדי והם מנסים לחקות את הדיירים האמיתיים שעלולים כל רגע להופיע.
זה לא משחק, זו התחזות.
הנכון הוא, שאם מסתכלים על הקולנוע החרדי האמיתי, הוא מאוד מזכיר את "למלא את החלל".
אה, לא יודעים מה זה קולנוע חרדי אמיתי?
זו תעשיית קולנוע קטנה, שמכונה בשם "סרטי נשים", אבל האמת שכל החרדים צופים בהם, נשים גברים וטף. בסרטים האלו הכל מלודרמטי, כל טרגדיה מפוקקת לבבות, כל צעד הוא גורלי, כל המילים גדולות ומנופחות, הכל רומן רומנטי. את הסרטים בדרך כלל מייצרים חרדים מקוריים כמו "גרובייס הפקות" של יהודה גרובייס והם מהוויים תת ז'אנר עצמאי, כמו סרטי בורקס משנות השמונים.
הנה טריילר של "המתנה", סרטה של איילה בת עמי, שהוא דוגמא קלאסית לסרטים האלו.


יש לסרטים החרדיים הללו, הרבה ביקוש והצלחה. מקרינים אותם באולמות ויש להם שוק די.וי.די עירני, גם שחור וגם לבן. התפאורות בהם צנועות בדרך כלל והשחקניות משתלות מאוד.
אז מה באמת ההבדל בין הסרטים החרדיים לבין "למלא את החלל"?
קודם כל באמת ההפקה מקצועית.
מעבר לזה, יחסי ציבור מעולים.
וחוץ מהכל, נחזור לתמונה הראשית שלנו, עצם העובדה שמישהו שחובשת מין דבר כזה על הראש, צועדת על השטיח האדום, כבר משך אל הסרט המון תשומת לב.

רמה בורשטיין

נכון שמדובר בפסטיבל ונציה ולא בפסטיבל קאן, אבל לא נהיה קטנוניים.
חשוב מאוד לציין, יש הבדל בין ביקורת סרטים לביקורת על בני אדם. ביקורת סרטים היא שירות חשוב לציבור הצרכנים ואילו מביקורת על בני אדם ראוי להמנע ככל האפשר. אולי לרמה לא היה שמץ של כוונה להציג תמונה אותנטית של המציאות החרדית, אלא היא כיוונה אל שוק הקולנוע החרדי, שאותו היא מכירה ומוקירה.

פעם הרב ברנר סיפר על הרב ישראל הלפרין, שהיה אחת מהדמויות האהובות והמכובדות בין בחסידות ברסלב בכל ההיסטוריה. הסיפור היה שהרב הלפרין אמר על עצמו "אני לא נורמאלי, אני מטורף. היו צריכים לאשפז אותי בבית משוגעים."
אחד מהמאזינים מאוד הופתע ושאל את הרב ברנר אם הרב הלפרין באמת אמר כזה דבר על עצמו.
"בוודאי שעל עצמו," השיב הרב ברנר "על מישהו אחר אסור להגיד כזה דבר."
זה מה שמלמד אותנו חסידות ברסלב, להוקיר ולכבד את אחינו בני האדם, לא להקניט אותם או לפגוע בכבודם.
עם כל זה, משהו אחד בסיפור של רמה בורשטיין מאוד הטריד אותי.
היא סיפרה שלילדים שלה אסור לראות את הסרט. זה נשמע הזוי, אבל מעבר לזה שזה מוזר, זה גם מאוד מסוכן.
מי שלא רואה סרטים, לא יעשה סרטים ולא יעשו סרטים, איך נדע מה אמיתי?

שבת שלום!

מדרגות


הרבה פעמים אנחנו משכנעים את עצמנו לחפש את האלטרנטיבי והביזארי.
קודם כל בגלל שזה טוב לאגו, לא לדשדש יחד עם העדר וחוץ מזה, באמת שהרבה דברים חשובים ואמיתיים נולדים מחוץ לממסד ולא משנה עם זה ממסד פוליטי או תרבותי או חברתי.
מצד שני, יכול לקרות שדווקא דברים טרוויליים, מוכרים ונדושים יכולים לעורר אותנו, או לתת לנו את המפתח להבניה חדשה או להרים אותנו מדרגה רוחנית. כשאני אומר דברים טרוויאליים אני מתכוון לקריאה בספר בראשית, או צפייה בסרטון של מיקי מאוס או האזנה לשיר ישן של ירדנה ארזי המקסימה. הקפיצה קדימה באמת יכולה להתרחש ככה.

תיכף נחזור לזה.
לכל המתעניינים בשלומי ובבריאותי, אלוהים אוהב אתכם ובאמת שמגיע לכם שיט תענוגות יחד עם משיח בן דוד. אני עדיין מחלים מהניתוח ולא ממש יכול לשוטט. אי אפשר לומר שאני מלקק את פצעי , גיחי גיחי, כי הם ממש לא במיקום לקיק. רק תמשיכו להתפלל עלי, זה עוזר.

אז דיברנו על דברים טרוויאליים , על דברים שהם במיינסטרים, בקונצנזוס שיכולים לקדם אותנו באופן מפתיעה ואחד מהדברים האלו שהוא נושא הפוסט היום  הוא הסיפור של רבי נחמן  "מעשה מאבידת בת מלך".
אפשר לומר שהמעשיה הזו היא הטקסט הברסלבי הכי נדוש, אולי היא חולקת את המקום הראשון עם תורה רפ"ב. בכל אופן, אנשים מתעסקים במעשייה הזו כל הזמן. לא רק אנשים בברסלב, גם פסיכולוגים, גם מאמנים אישיים, גם ניו אייג'ים לסוגיהם, גם "דתיים יצירתיים"  וכל מיני יצירתיים אחרים, כולם מדברים על "אבידת בת מלך".

רוב האנשים שמתעסקים בזה, טוענים שהסיפור הוא על הנשמה שנאבדה ועל האדם שיוצא למסע חיפושים אחריה.

זה לגמרי לא נכון,
קודם כל, בחסידות ובקבלה הנשמה לא "נאבדת", גם לא "נופלת". זה קישקוש ניו אייג'י אמיתי. האדם יכול ליפול, אדם יכול להיות אבוד, אבל היא בדיוק ההפך. היא בדיוק הבועה שמסתתרת אצלך בחליפת הצלילה כשאתה יורד אל המעמקים והיא חותרת תמיד לחזור למעלה. יש הבדל גדול בין התעלמות מנשמה, לבין הטענה שהנשמה נעלמה.
בכל אופן רבי נחמן לא מתכוון אליה.
תסתכלו רגע על הטקסט:
ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה. וזו היא:
מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד.
פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה ונזרקה מפיו דבור:
שהלא טוב יקח אותך . בלילה הלכה לחדרה, ובבקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה.

ככה מתחילה האגדה וכבר רואים שלא מדובר בנשמה. לנשמה יש שישה אחים? אם אלוהים היה מחפש את הנשמה , הוא לא היה מוצא אותה? הפירוש המקובל אינו נכון.
זו לא הנשמה, היא לא אבדה. מה אבד?
הטקסטים של סיפורי מעשיות, מוגדרים כטקסטים הכי קשים בברסלב.
אין להם פירוש פשטני, אין להם פירוש אקדמי.
הם כמו סימפוניות, כמו קואנים. צריך לזרום, צריך לציית להם. הם אמורים לתכנת להרגיש את המציאות בדרך הנכונה.

זה מאוד קשה. היום בבוקר, כדי שאני אוכל לכתוב את הפוסט, קראתי את "מעשה מאבידת בת מלך", והיא בהחלט פעלה עלי קצת, אבל מדובר במהות רוחנית כל כך מורכבת ורב שכבתית שהפענוח שלה הוא כמעט בלתי אפשרי.
מה בכל זאת ניתן לעשות.

קיימות ברוחניות שתי שיטות ששתיהן עובדות.
השיטה הראשונה היא שיטת המדרגות.
הרעיון של שיטת המדרגות הוא מאוד פשוט. אם אדם יבצע עבודה רוחנית, נגיד יתרגל מדיטציה בקביעות, או ילך למקווה בקביעות, או יקום חצות ויעבוד על המידות וכן הלאה וכן הלאה, יווצר אצלו שינוי תודעתי אמיתי, שיאפשר לו להבין עקרונות שהוא לא הבין קודם, או לחוש דברים באופן שונה, או לשפר את הריפלקסים הנפשיים שלו. כל התשובות נכונות. זה מה שלימדו אותנו בעולם הזה, מי שרוצה להתקדם ,צריך לעבוד.

השיטה השניה, הולכת בדיוק לכיוון השני.
היא מסתמכת על כך שהאמת מתפשטת ובסופו של דבר, היא מצליחה להתגלם גם בצורה שתהיה מובנת במדרגות הכי נמוכות.
סיפר לי על זה אחד מגדולי המקובלים של ירושלים.
הוא הזכיר את הפסוקים מספר מלכים א' פרק ה' אודות שלמה המלך:

ט וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב–כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם.  י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם.  יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב.  יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.

המקובל שאל אותי לאן נעלמו אותם שלושת אלפים משלים. הם הרי לא מצויים בתנ"ך. ההסבר שלו היה שלא היה מדובר בשלושת אלפים משלים, אלא בשלושת אלפים דרגות של הבנה.

כשמורה מנסה ללמד רעיון והתלמידים אינם מבינים אותו הוא ממשיל להם משל, כלומר נותן להם דוגמא שתבהיר את הנושא. אם הם עדיין לא מבינים, אז הוא ממשיל שני, יותר בסיסי, כדי שיבינו את המשל הראשון. כך ככל שהתלמידים פחות מסוגלים להבין, כך נזקק המלמד ליותר משלים.

שלמה המלך, ידע לעשות את זה שלושת אלפים פעם. זאת אומרת, שהוא יכול היה להוריד את הרעיונות שלו בשלושת אלפים רמות, כדי שהאנשים יבינו.
זה כמעט בלתי נתפס, שלושת אלפים רמות, אבל כך השיטה עובדת. אי שם למעלה מצויה האמת והצדיק פשוט מגלגל אלינו כל מיני רמזים, סיפורים, מנגינות וכן הלאה כדי שנבין. זאת ההתערותא דלעילא, שמוזכרת בזוהר ובספרי החסידות. אותה יוזמה אלוהית, לרדת אל תחתיות העולם ולרומם את האנשים דווקא בזמן שהם נמצאים בבור. לאו דווקא בור פיזי, אלא חוסר הבנה, טמבליות.
אוקיי, אז גם הצדיק מוצא לו את הדרכים להשפיע על העולם, באופן כזה שנקבל ממנו את המסרים. אם אנחנו לא במדרגה העצומה שמאפשרת לנו להבין את "מעשה באבידת בת מלך", כמו שאנחנו מבינים את "יפתח המלוכלך", אזי הצדיק שולח לנו כל מיני יצירות שמאפשרות לנו, להבין לפחות חלק מהרעיונות, ובאופן כזה להתקדם ולהתפתח ולהיות קשורים לצדיק.

כבר לפני הרבה זמן, הגעתי למסקנה שהספר "יוביק" של פיליפ ק. דיק, הוא השתלשלות של "מעשה באבידת בת מלך". זה ספר מדהים שמתחיל בסיפור על אדם שמחפש מישהי וצולל לעולם שבו הוא צריך בכל מיני תופעות לא הגיוניות ומה שיוצא שבמקום לחפש את האישה, הוא צריך להלחם על חייו.
העניין הוא ש"יוביק" בכל זאת הוא ספר מאוד מאוד מסובך. הוא לא קשה לקריאה, אבל מופיעים כל מיני רעיונות פילוסופיים ומוטיבים מהבודהיזם הטיבטי. הוא ספר מומלץ אבל קשה לרדת לסוף דעתו.

אז מה שקרה שניתקלתי ביצירה שהיא פשוט ברסלבית מושלמת שבאמצעותה רבינו הקדוש, לקח חלקים "מעשה באבידת בת מלך" והוא מעביר אותם ברמה מאוד מאוד קליטה.
מדובר בסרט מ2010 שנקרא Scott Pilgrim Vs The World או "סקוט פילגרם נגד העולם". כשהפיצו אותו בארץ תרגמו אותו בצורה מטופשת "לאקסים של החברה שלי".
הסיפור הוא על בחור סתמי למדי שבזמנו החברה שלו העיפה אותו והפכה לכוכבת רוק. שנה לאחר מכן מופיעה בחלום שלו בחורה מוזרה והוא מחליט שהיא אהבת חייו והוא חייב להכיר אותה.
הוא באמת מצליח להפגש עם הבחורה המסתורית, אבל מרגע שזה קורה, מופיעים כל כוחות הרוע ומנסים לחסל אותו, כולל האקסית הסלבריטי שלו.
הבחורה עצמה, היא נוכחת – נפקדת בחייו, ככל שהוא מתגבר על יותר מכשולים, רמת היחסים שלהם עולה.
כאן תוכלו למצוא את החלק הראשון של הסרט כולל תרגום לעיברית.

את האקסית המרשעת משחקת בארי לארסן המקסימה , הנה היא מתוך הסרט , שרה את השיר "כבשה שחורה"

תהנו.

שבוע טוב.

תתפללו עלי. בבקשה.

שלוש פרשיות , שבע ברכות


אני יודע, אני יודע,
ואחת לשר אופל על כסאו האפל.
תמיד נחזור לשר הטבעות.

טוב, להלן "דבר תורה" שנשאתי במסיבת "שבע ברכות" של אחת מתלמידותיה של אישתי השבוע.

כל עניין ברסלב בעולם הוא בשלושת הפרשיות הראשונות של התורה.
1. פרשת בראשית , בה נברא העולם.
2. פרשת נוח , שם הופיע הצדיק.
3. פרשת לך לך , שהיא מתארת את העבודה שיש לנו לעשות בעולם.

אתם התחנתם בשבוע של פרשת נוח ואנחנו חוגגים לכם שבע ברכות בשבוע של "לך לך", נשארה שלנו פרשיה אחת מתוך השלוש ובואו נראה איפה היא מסתתרת לה, פרשת בראשית.

אני זוכר שהרב ברלנד סיפר על סרטי הקולנוע שהוא היה רואה כשהיה ילד קטן. הוא סיפר שהוא היה יושב מול המסך ולפתע שם אריה שואג וכל האנשים נבהלו.
גם אני נזכרתי בקולנוע , בסרט שראיתי לא מזמן בשם מוכרים בלבד 2.watch?v=gLvhJ0m5ask שם צוחקים על טרילוגיית שר הטבעות. מה הם אומרים? שבחלק הראשון רק הולכים ובחלק השני גם רק הולכים, ומה עושים בחלק השלישי? הולכים והולכים והולכים.
אם נסתכל על התורה, נגלה את אותו הדבר. כל הזמן בתנועה, כל הזמן עוברים הלאה. אפילו ישנה פרשיה אחת שנקראת "וישב", והיא אמורה לסמל שלום ושלווה, סדיוק בה, יוסף נחטף ויורד למצריים. גם את המשכן בונים במדבר, תוך כדי נדודים?
אז איפה הבית? איפה המטרה?
כאן שוב אנחנו נזכרים בטרילוגיית "שר הטבעות", שמספרת לנו שהבית נמצא בהתחלה. מתחילים מהבית, בלי מטרה, אין משמעות לכל המסע.
איפה אנחנו רואים את זה בתורה?

יש בפרק השני של ספר בראשית פסוק מאוד תמוה " עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לכאורה, הקטע הזה נמצא לגמרי מחוץ לקונטקסט. הרי רק עכשיו סיימו עם הבריאה ואדם וחווה בגן עדן ולא היה חטא ואין לאף אחד אבא ואמא. מה פתאום טורחת התורה להכניס את הפסוק הזה לתוך סיפור גן העדן?
הסיבה היא שהתורה אינה ספר היסטוריה או מיתולוגיה.
העיקר בתורה, הוא לאו דווקא מתי קרה ומה קרה. לתורה ישנה מטרה ומהטרה של התורה היא לחנך. כאן התורה מפרשת את עצמה ומספרת לנו דבר מאוד חשוב, והוא שכל הסיבה של הבריאה, היא בשביל הדבר האחד הזה, הזוגיות.
הזוגיות, כך מבהירה לנו התורה, אינה תוצר לוואי, אינה תהליך צדדי שנועד לביצוע מטרות אחרות. הזוגיות היא גולת הכותרת של מחשבת הבריאה. אומרת לנו התורה לפני זה "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" , למה לא טוב היות האדם לבדו? עוד לא היה חטא, עוד לא היה הגירוש מגן עדן. האדם רק נברא וחי בגן עדן והוא נברא בצלם אלוהים. לכאורה הכל בסדר. עם כל זה " לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". כשאין זוגיות, גם אם הכל מושלם , זה עדיין לא טוב.

ההרמוניה הזו, הדיאלקטיקה בין הכוחות השונים של הגבר והאישה, רק מאפשרת להגיע אל הטוב.
אנחנו רואים את זה גם בשתי הפרשיות הבאות. נוח מתחתן ואז בונה את התיבה, אברהם אבינו מתחתן ורק אז מגיע למדרגה, שנאמר לו לך לך.
בלי הזוגיות , אברהם ושרה לא היו יכולים להגשים את עצמם באמת, לא היו יכולים לבצע את מה שנדרש מהם בעולם.

בגלל זה אנחנו מקדשים את הזוגיות, יותר מאשר כל דבר אחר, בגלל זה אנו חוגגים את הנישואין וחוגגים שבע ברכות, כיוון שזו נקודת ההתחלה שלנו , באותה מידה שזו המטרה שלנו.
אני מאחל לזוג הצעיר שילכו בדרך רבינו, שיהיו מקושרים לצדיק, שהחיים שלהם יתנהלו לפי שלושת הפרשיות הראשונות של התורה , בראשית, נוח ולך לך. כמו שהתחלתם את הזוגיות שלכם בשלושת הפרשיות, כך גם תמשיכו ללכת באור הזה.

לכל הרווקים והרווקות שכאן אני גם כן מאחל, שתגיע לזוגיות שלכם ותוכלו לפעול בעולם, תוכלו להגשים את הלך לך שלכם ושנוכל בקרוב לשמוח בשמחתכם.

לילה טוב ומזל טוב.

מומלץ בחום


עכשיו חזרתי מהסרט לופר,
לא רוצה לקלקל לכם את ההנאה, אבל הוא מומלץ בחום.
אולי לא לאנשים מאוד רגישים שטרם מלאו להם שתים וטרם ראו את הרובוטריקים, אבל אחלה סרט.
אני יודע שברוס ויליס חוזר על עצמו במונוטוניות מאז מת לחיות, אבל אמילי בלאנט המקסימה מציגה בסרט זה משחק נפלא, באותו כישרון מרהיב שהיא הוכיחה ב"אהבת קיץ" וב"השטן לובשת פראדה".
חמישה כוכבים אמילי, לכבוד לנו.
בכל מקרה, מקווה שתספיקו לתפוס את הסרט בקולנוע, הוא מצויין והוא מציג שורה של בחירות לא פשוטות.
אמנם בדרך כלל, אנחנו לא בוחרים בין להרוג או לההרג, אבל גם לנו לעיתים יש פרשות דרכים, לא כולן מעשיות, חלקן נפשיות לגמרי וזה לא הופך אותן פשוטות יותר.
נגיד הדיון הזה. 
הוא לא נראה לכם מוכר מאיזה מקום?
לי יש דז'ה וו ממנו, בעיקר בזכות זה שאני דן בו בגילגולים רבים ודומים זה לזה להפליא, מאז חזרתי מהודו בפעם הראשונה בשנת 1997.
מאז הדיון מתגלגל ועכשיו רני בן נר מגלגל אותו והכל מכוונות טובות.
עכשיו, בואו נבין למה הדיון הזה חוזר חלילה.
הוא חוזר על עצמו כי, אנשים לא באמת משתנים.
הם מקבלים אורות ומתחילים לגדל פיאות וחלוקים ולומדים תורה גמרא ומרגישים הכי צודקים בעולם עד שהטריפ הזה עם הזמן דועך. לפעמים הוא דועך מהר לפעמים עוברות שנים עד שזה נגמר.
אז אנשים מתחילים לשאול "אולי נחזור ללמד רייקי? נוסיף לו מגו דויד ואת לוחות הברית , הוא יהיה כשר למהדרין."
"אולי נעשה יוגה יהודית? נפרדת כמובן ונגיד פרק תהילים בסוף."
או שהם עושים "ויפאסנה יהודית" , תהיה מה שתהיה.
אני לא מזלזל חלילה.
האנשים הם אנשים טובים והכוונות שלהם טובות והם לא חיים בקומונות ומתרגלים קונדוליני בעירום מלא, אלא מתחתנים כדת משה וישראל ומגדלים ילדים עם פיאות וילדות שמסתובבות עם גרביים בחמסין.
אני לא מזלזל באנשים, למרות שמה שהם עושים זה בולשיט גמור, אין בו שום דבר.
רייקי לדוגמא, זה שיא הטומאה, זה לינוק אנרגיה מהקליפות ויש לי חברים וחברות שהם מאסטרים ברייקי ואנשים דגולים ובכל זאת הם מתעסקים בזוהמה ושום הפרדה ושום מגיני דויד לא ישנו את זה.
לכן הדיון הזה חוזר וחוזר ועוד יחזור ואנשים יתבלבלו ויבלבלו אחרים עם הסיפורים האלו.
אני אף פעם לא התבלבלתי, כי האמנתי בבודהיזם ואני ממשיך להאמין.
אני מאמין שבודהא גילה את האמת , אני מאמין בשער ללא שער ובעשרת השוורים של הזן.
אני מאמין במה שאמר ג'ושו לפני אלף שנה כשאמר "שלושה ליטראות של פישתן לפניך, אלו קרובים והנפש קרובה יותר."
אני מאמין במה שבודהא אמר בדהמפדא "מכוח העצמי נגרם העוול, מכוח העצמי נוצר הסבל, מכוח העצמי ירחיק האדם עצמו מרע ומכוח העצמי האדם נגאל."
זאת האמת.
אומון אמר "נפש האני היא שורש הלידה והמוות והשוטים יכנוה האדם האמיתי." גם הוא צודק.
זו הלהבה הבודהיסטית הטהורה , שסידהרתא הצית ב"דרשת גן הצבאים".

העניין הוא ש… איך נגיד את זה בעדינות? האמת היא לא כל האמת.
לא שאני מנסה להחזיר בתשובה מישהו.
אני לא.
אבל בשבוע שהייתי באומן נתקלתי בקטע הבא מתוך שיחות הר"ן:

וַאֲפִילּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לֵידַע מִזֶּה
מֵאַחַר שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם
מַה צְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת ?
עַל זֶה צְרִיכִים זְכִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם
לִזְכּוֹת לֵידַע מַה שֶּׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת
אַךְ יִשְׂרָאֵל אֵין צְרִיכִים לָזֶה
כִּי כְּבָר הֵם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַתּוֹרָה

פשוט כך, בפרק נ"א
הקטע הזה הכניס אותי להלם, זה כאילו שרבי נחמן התיישב לידי על המדרגות בכנסיה ואמר לי:
"בסדר, היה איזה אחד גוי, בחור טוב. רצה להציל את העולם, ישב שש שנים על מסמרים, באמת ניסה.
ריחמנו עליו ןךא רצינו שימשיך לעבוד לשדים ורוחות וללכת על גחלים וכל זה.
אז עשינו לו ג'סטה, הבאנו לו אותה בהארה, נפקחו לו העיניים וקיבל סאטורי וקראו לו בודהא והיו לו תלמידים ששבנו מקדשים בתאילנד ומנזרים בטיבט ומה שלא תרצה. היום כבר עשו מזה כל מיני רפואות נפש וגישות פסיכולוגיות בחינוך וקונספציה חדשה בעיצוב חללים וכל זה.
אין ספק שהגויים הנחמדים עשו עבודה טובה בדרך כלל, אבל נראה לי שעדיף שתיכנס פנימה לשיעור בהילכות מאכלי עכו"ם, אולי תמצא סוף כל סוף את הדרך להכשיר את הגלידות האלו באומן. לא שאני כל מתלהב מזה שאנשים נוסעים שלושת אלפים קילומטרים כדי לאכול גלידה של גויים, אבל המשיח הולך להגיע וברור שהוא הולך לעבור באומן ומי יודע, אולי הוא גם ירצה לאכול גלידה בשביל איזה תיקון."
וככה נותרתי הלום, יושב על המדרגה ואמרתי לעצמי "אולי באמת כדאי שאני כבר אכנס פנימה. המשחק של הגויים החמודים מאוד נחמד, אבל הוא די חוזר לעצמו, ומי יודע? אולי אם אני אכנס פנימה יהיה גם כן סבבה וגם יחלקו משהו לאכול."
עכשיו נחזור לקטע של "לא להחזיר בתשובה".
אל תחשבו שזה פשוט.
זוכרים את "מעשה באבדת בת מלך"?
מסבירים לכם כל מיני רבנים שהנשמה שלכם נאבדה ועכשיו אתם במסע חיפושים אחריה.
שטויות, הנשמה בסדר גמור. אחרי שתמותו היא תחזור למעלה ותחליף חוויות.
אתם נאבדתם.
לא רק שאתם לא יושבים על המדרגה. רב האנשים בכלל לא יודעים איפה הם ואם הם יושבים או עומדים.
הרב ברנר פעם התחיל להסביר את המשפט הראשון מתוך "אבידת בת מלך" והוא אמר שכל העולם הזה נאבד.
פעם היה יקום מסודר ומאורגן וכל האנרגיות זרמו יפה ובהרמוניה, ורק איזה גוש קטן למטה נפל לתוך התוהו ובוהו וזו ספירת המלכות , שעליה נאמר "רגליה יורדות מוות".
אז זהו, שם בספירת המלכות אתם גרים, אנחנו גרים.
למי שחי בחושך, הלהבה של הבודהיזם היא אור גדול. היא אור מסמא. היא אור בשביל מי שכל חייו היה אבוד ואת האור קשה לעזוב. בגלל שקשה לעזוב, באמת לא עוזבים אותה, כל האנשים ההם.
הם לא עוזבים, כי מרוב שהם בחושך, הם שכחו את העיקר והעיקר שהאור הוא לא המטרה.
האור הוא כלי, כלי שמאפשר לך לראות מה העיניינים.
כלי שמאפשר לך לראות איפה אתה יושב והאמת היא שכל השנים האלו האלו הסתובבת על המדרגה בכניסה ועכשיו, אם אתה קולט את זה, אתה יכול לקום ולהכנס פנימה.

אולי יהיה משהו לאכול.