ונתחיל בפידרוס


לי יש עוד מאמר לכתוב על ראש השנה תשע"ד, המאמר האחרון , שלדעתי הוא החשוב ביותר.
אני יודע, הרבה זמן חלף, ורק לפני יומיים חגגנו את ראש חודש חשוון, סוף וקץ לכל צרותינו.
הפעם לא הצטרפתי לנשות הכותל החביבות בתפילתן, פשוט בגלל שלא היה שייך לנסוע בירושלים ביום שישי.
אני רק לא מבין, השנה דחו גם את תענית אסתר וגם את צום גדליה, אז איך זה שלא מצליחים לדחות ראש חודש?
בכל אופן,
טוב היה לראות שוב את התפילה המקסימה של נשות הכותל, אפילו אם זה היה רק ביוטיוב:

אוקיי, אז בין התלונות המטומטמות על הבלוג הזה , טענו גם שהוא מביא את דבריהם של אפלטון ואריסטו.
זאת כמובן, שטות מוחלטת, בדומה לשטויות אחרות שנטענו לצידה, אבל אדם נבון ישכיל להפיק תועלת גם מקישקושים.
מסיבה זו ראיתי לנכון להביא כאן גם מדבריו של אפלטון, שהם רלוונטיים מאוד לפוסט הבא או לפוסטים הבאים ואפילו לפוסט הזה.
הציטוט נלקח מהדיאלוג "פידרוס", בדומה לציטוט בן האלמוות שפותח את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"
בדיאלוג הזה משתתפים הפילוסוף היווני סוקרטס ומלומד צעיר בשם פיידרוס וזה הדיאלוג היחיד, מבין הדיאלוגים של אפלטון, שנכתב ממש כמו מחזה ולא כאילו נשמע על ידי צד שלישי.
וכך אומר סוקרטס לפידרוס:

לא משנה אם אדם ישן או ער, חוסר אבחנה בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, הוא אכן מביש, ולא משנה מה חושב האספסוף.

יפה אמר אפלטון.
מה שמביא אותנו לנושא של הפוסט של היום.
זוכרים את החבר'ה האלו?

כן, הם היו אצלנו פעם בתמונת הכותרת, עד שצינזרו אותם. אלו הרב בנדר והרב שפירא שהיו הרבנים הכי חשובים בברסלב והם היו אמורים להיות דוגמא ומופת לחסידי ברסלב בימינו.
אני אומר "אמורים להיות" בכונה, כי בדרך כלל, הרבנים שמכוונים את דרכם של חסידי ברסלב של היום, הם דווקא אלו.
ני ני
אתם חושבים שאני צוחק? תחשבו שוב.
טוב, לעינייננו,
מעשה באדם אחד שבא לרב בנדר ושאל אותו "אם אני לא מצליח לקום מספיק מוקדם בבוקר, כדי לטבול במקוה ולהתפלל ותיקין, מה עלי לעשות? להתפלל עם כולם ולטבול אחר כך, או לטבול ולהתפלל אחר כך?"
ענה הרב בנדר "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם."
האיש חשב בהתחלה שהרב לא הבין אותו ושאל שוב "אבל אני לא מצליח לקום כל כך מוקדם".
ענה לו הרב בנדר, את אותה התשובה "תקום יותר מוקדם,תתפלל עם כולם."
וככה כמה פעמים, ההוא מנסנה לשאול ובנדר עונה את אותו הדבר.
בסוף האיש התייאש והלך עם השאלה לרב שמואל שפירא.
אז הרב שפירא אמר לו כך :
"אני מבין אותך, אני יודע מה עובר עליך. כשאתה חוזר מהתפילה, אתה צריך לקחת את הילדים לבית ספר, אחר כך אתה חוזר וצריך לרוץ לכולל להגיע בזמן. אם תתפלל עם כולם, הסוף יהיה שלא תטבול כל היום ואברך חסידי צריך לטבול. לכן אני אומר לך שלא נורא אם לא תתפלל יחד עם כולם. העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
עכשיו מששמענו את שתי התשובות, אני אספר לכם עוד משהו.
הרב בנדר, היה איש העולם הגדול, הוא הסתובב הרבה, עסק בעינייני הציבור ואפילו היה דיין בחוץ לארץ ואילו הרב שפירא היה בישן, סגפן ונחבא אל הכלים.
מה אנחנו רואים בסיפור הזה?
הרב בנדר, העסקן נותן תשובה סגפנית "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם" ואילו הרב שפירא הסגפן נותן תשובה מאוזנת והגיונית "העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
מה ההסבר?
הרב בנדר סומך על כוחו של הציבור, על כוחה של הקבוצה. אם האדם יתפםלל יחד עם כולם, הוא יתרגל לעשות מה שכולם עושים, ואם כולם מתעוררים מוקדם למקוה, בסופו של דבר האינרציה הקבוצתית,תנצח את העצלנות ואותו אדם יצטרף אל חבריו וישכים יחד איתם בבוקר.
הרב שפירא, התעלם מהקבוצה. הוא חשב שאם האדם יתרגל לא לטבול, הוא ימשיך לא לטבול ובסופו של דבר, יעזוב את אורח החיים החסידי ולכן מבחינתו, הטבילה במקווה היתה חשובה יותר מהתפילה בציבור.
אז מי צודק?
לדעתי, בסופו של דבר, הרב שפירא נתן תשובה יותר טובה, כי הציבור מכון בסופו של דבר על ידי מישהו או משהו ואותו אדם שמחליט בשביל הציבור, יש לו יותר מדי כוח. אם הוא טועה, כולם יטעו בעקבותיו.
כל זמן שהרב בנדר מנהיג את הקבוצה, אולי הכל בסדר, אבל כשהרב בנדר יסתלק מההנהגה, אי אפשר לדעת מה יקרה ולכן האדם חיב לסמוך קודם כל, על עצמו וחיב לדאוג שהוא בעצמו ידע מה ההבדל בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, כה אמר סוקרטס.

נסיים בעוד פרק מהספר "משקוף ללא שער", זן תמיד נמצא במקום הנכון.

הסיפור

שני נזירים ראו דגל והתווכחו.
אחד אמר "הדגל זז"
השני אמר "הרוח זזה".
האדון השישי שמע אותם ואמר "זה לא הדגל, זו לא הרוח. השכל מתנועע".

פירוש אומון

האדון השישי אמר "הרוח אינה זזה. הדגל אינו זז. רק השכל מתנועע"
אם תבין את דבריון באמת, תראה שהנזירים חיפשו ברזל ומצאו זהב. האדון השישי כבר לא יכול לסבול את טיפשותם, לכן נתן להם, את מה שנתן

השיר

השכל, הרוח, הדגל,
הכל זז וההבנה היא אחת.
ברגע שתפתח את פיך,
תמיד תטעה.

לילה טוב.

לא בכשרים, לא בטמאים


מחוייב המציאות R
איך שאני שונא לנסוע לאומן בראש השנה.

שונא, שונא , שונא.

רק לחשוב על כל פרצופי התחת של "שובו בנים" שאני אראה שם, אותם אלו שלא גלו למרוקו בחסדי האלוהים, שעליהם נאמר "אחרית גוים מדבר ציה וערבה"
רק לחשוב על כל הננחים החריגים שאני שישרצו סביבי באלפיהם, כי כידוע לכם הננחים האמיתיים, הם תפארת היצירה, אנשי מופת, אלא שבאלה אני אף פעם לא נתקל, להוציא את ירון מהמסחרית בהר המנוחות.
רק לחשוב על כל החרדלים ההזויים שמסתובבים שם, עם החיוכים המטומטמים של ילד מפגר שרק הרגע גילה את נפלאות האוננות.
אוי ריבונו של עולם, אתם יודעים איך יצאתי מראש השנה בשנה שעברה? עם המחלה והניתוח שלא יכולתי ללכת מאה מטר בערך חודשיים?
גם רבינו הקדוש מסכים איתי, הוא כותב ב"חיי מוהר"ן" שאצלו יש אנשים שגם השאול גבוה מדי בשבילם. שחור על גבי לבן.
ובכל זאת אני נוסע, בעזרת השם, השם ישמור ויציל.
אני נוסע אבל יש כאלו שלא נוסעים, נניח "רבני הציונות הדתית"
הנה ככה:

ומן ראש השנה? רבני הציונות הדתית נגד
מה חושבים רבני הציונות הדתית על הפשיטה ההמונית שמתרחשת מדי שנה, ערב השנה החדשה, על ציונו של רבי נחמן מברסלב באומן? מתברר כי הרבנים מתנגדים לכך נחרצות ובמילים חריפות. "מסופקני אם ר' נחמן עצמו רואה מצוה בנסיעה אליו מא"י לאומן" ו"זוהי שטות גמורה לעזוב את ארץ ישראל ממש, בשביל מקום שהוא רק בבחינת ארץ ישראל"

מבירור קצר שערכנו בסרוגים, נראה כי הרבנים יוצאים פה אחד נגד התופעה שהפכה להמונית ויצאה מתחומי חסידות ברסלב.

בתשובה שפרסם הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, הוא מביא עדות מכתבי ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, שר' נחמן עצמו סיכן את חייו כדי להגיע לראש השנה לארץ ישראל, ודווקא כאן בארץ הוא השיג את ההשגות הגבוהות ביותר בחייו. "מסופקני", כותב הרב אריאל, "אם ר' נחמן עצמו רואה מצוה בנסיעה אליו מא"י לאומן".

גם הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון, ענה למאזין בשו"ת רדיו כשהוא מתייחס לנקודה בה גברים נשואים עוזבים את משפחתם בראש השנה. הרב ענה בקצרה: "קשה לקבל שתפילה בחוץ לארץ ללא המשפחה גדולה מתפילה בארץ עם המשפחה". עוד הוסיף הרב ליאור כי הוא אינו ממליץ על מנהג זה, אלא לבודדים בלבד.

גם ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב הישוב בית אל הרב שלמה אבינר כותב שמעבר לבעיה המוסרית של עזיבת המשפחה, האישה והילדים, יש כאן בעיה הלכתית, משום שמרן הרב קוק פסק שאין היתר לצאת לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים (משפט כהן עמ' שנב), בפרט שמצוות השתטחות על קברים אינה מופיעה בתרי"ג מצוות.

דברים חריפים יותר אומר הרב אליהו זייני, ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה, שענה באתר האינטרנט של ישיבתו, כי "מי שיוצא מארץ ישראל כדי להשתטח בארץ העמים, בטומאת הגלות, לא ברור אם הוא כופר בתורה או שהוא רק חולה נפש או אולי סתם עם הארץ… אין ספק בעיניי שרבי נחמן אם היה בחיים היה מתנגד בכל תוקף לחולי זה. סביר להניח שרוב התמימים הנוסעים לשם אינם יודעים עד כמה הם טועים. ואם היו עולים לירושלים עיר קודשנו או למערת המכפלה היה אלף מונים חשוב יותר."

התייחסות נוספת העלה הרב אורי שרקי, ראש בית המדרש של "מכון מאיר", כשבשיעורו על ספר ליקוטי מוהר"ן, הוא התייחס לטענות שמעלים החסידים בעד היציאה לאוקראינה: "יש לדעת, שללא ספק ר' נחמן לא התכוון שיצאו מארץ ישראל על מנת לעלות לקברו באומן, למרות שהקבר הוא בבחינת ארץ ישראל. זוהי שטות גמורה לחשוב כך, לעזוב את ארץ ישראל ממש, בשביל מקום שהוא רק בבחינת ארץ ישראל"

http://www.srugim.co.il/53220-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93

אני הרי לא חושד לא בכשרים ואפילו לא חושד בטמאים.
לא חשדתי מעולם במו"ר יעקב אריאל שהוא בעד הנסיעה ולא ברב אבינר ולא ברב שפירא שליט"א וגם לא בד"ר זייני הידוע בשירים הפורנוגרפיים שנכתבו עליו בשירותים בטכניון.
לא חושד בהם , כי הם לא מברסלב וברסלב לא מעניינת אותם.
הייתי בבית הכנסת של הרב אריאל ברמת גן והיה שם מדף יפה עם ספרי חסידות ואפילו פיתקית חמודה שכתוב עליה "חסידות ברסלב". ספר אחד לא היה שם. אני עצמי עשיתי מבצע ואספתי מפה ומשם ספרים להכניס שם והיום יש שם שלושה ספרים, ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי תפילות ו"אשר בנח"ל", שאין לי מושג מה זה.
ואתם יודעים זה בית כנסת ברמת גן, בית כנסת פורמאלי נתמך ותומך. אני לא חושב שיש להם בעיה לכתוב צ'ק לקרן ולהזמין את כל הסט של ליקוטי הלכות וחומש עם ליקוטי הלכות ותהילים עם ליקוטי הלכות ואת כוכבי אור ושבחי הר"ן וחיי מוהר"ן וימי מוהרנ"ת וימי התלאות.
היה נשאר להם עודף, גם לקרטיבים בשמחת תורה, תאמינו לי, אבל בשביל מה להם?
זה לא מעניין אותם.
העיקר יש להם פתק שם בארון שכתוב עליו "חסידות ברסלב" והמזל הוא שלא כתוב שם "ועליך אמרתי האש שלי תדלוק עד שיבוא המשיח".
בסדר, זה לא חסר להם.
אם היו מגיעים לשמה חסידי ברסלב אמיתיים והיו רואים עד כמה האנשים שם בסבבה, בבית הכנסת הזה, אני לא יודע מה היה קורה. יש סכנה שהיו עוזבים את רבינו, חלילה.
שלום ושלווה והשקט ובטח. אם ככה נראה עולם התוהו, תרשמו אותי ראשון.
סתם אני מגזים, בברסלב מצליחים להתפלל מדי פעם, מה שלא קורה ברוב המקומות.
נגיד אני, הייתי היום באיזה מקום ועמדו שם כמה חבר'ה ספרדים כאלו, אנשים טובים, אנשים מקסימים והתפללו מנחה.
נראה לי שהם קראו לי ואני הלכתי לבכות, איך אני אתפלל איתם?
רק חשבתי על זה והשתגעתי. מה נראה לכם שתפילה זה כמו להעביר כרטיס? נראה לכם שזו מצוה? שעושים את זה כי ככה אמרו?
תפילה זה פרספקטיבה, זה להרגיש באמת שאתה תולעת מתפתלת בתוך חור התחת של היקום. תולעת קטנה ולבנה מהסוג שאתם לא רוצים לחפש בצואה של הילדים שלכם.
אוי תפילה, אוי תחנונים, אוי לב נשבר ודואב וכואב, אוי מדרגות מנופצות וגרון ניחר ועיניים אדומות ואף סתום, אוי מה נאמר לפניך ריבונו של עולם, אשמנו, בגדנו, ניאצנו, סררנו.
אז אני לא מתפלא על רבני הציונות הדתית, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם יודעים את התורה.
רק אני מתפלא על אלו שהולכים ללמוד ברסלב אצל אורי שרקי.
מותר לו ללמד.
לכל אחד מותר, לזמר של גאנגא סטייל מותר וגם לאורי שרקי מותר.
אבל מי התיר לכם ללמוד אצלו? איך לא רעדה לכם היד? איך לא נשפכו לכם העיניים?
ללמוד ברסלב ב"מכון מאיר" ? ללמוד אצל אורי שרקי שאין לו ספק שרבי נחמן בעצמו כשהוא יושב רגל על רגל, אוכל אבטיח וקורא "עולם קטן" היה אומר לכם "אומן? נראה לכם? ועוד בראש השנה, לא ראיתם מספיק מטורללים בירושלים הבנויה?"

טוב, זמן לישון.
נתראה באומן.
יהיה סבבה.

מאמינים בני מאמינים


XXXאוי, איזה כאב ראש. פעם אחרונה שאני צם בתשעה באב, ב"נ.
נראה לי שגם חטפתי חום. לא מומלץ בכלל.

XXX רק שתדעו.
הבטחתי בזמנו שאני אלמד כאן קצת קבלה, לא שאני מבין בזה משהו, אבל הלימוד הזה דרוש, כאשר אנחנו משתמשים ומדברים במונחים פסאודו קבליים, כמו שנמצאים בליקוטי מוהר"ן ובשאר ספרי ברסלב והמונחים הללו מאוד שגורים ומדוברים, אבל מעטים מאוד באמת יודעים מה משמעותם האמיתית.
אני לא מדבר על דברים עמוקים, אלא ההפך, מונחים מאוד פשוטים שקל מאוד להסביר אותם גם לנערים ולנערות, אבל לא מסבירים אותם אף פעם, אולי בגלל שאפילו את ההסבר הפשוט לא יודעים.
אז אני מתחיל בעניין מאוד מאוד פשוט שהוא ארבעת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה ואצילות.
אז כמו שאמרתי, ההסבר הוא פשוט מאוד וגם ההסבר הזה מיותר, בגלל שאין כאלו עולמות.
אף אחד לא עלה אליהם ושום דבר לא יורד מהם.
אין כאלו דברים בכלל.
שהאר"י הקדוש דיבר על "עולמות", גם הוא לא חשב שהם קיימים, אלא שכדי להבין את התופעות שהוא ראה, הוא נזקק למערכת סמלים מסויימת,שאותה הוא שאל מהספרות הקבלית שקדמה לו.
כאן אנחנו מגיעים לטרגדיה היסטורית גדולה ונסתרת.
הרבה טרגדיות אנחנו מכירים, כמו חורבן הבית, כמו גלות ספרד. כל אילו אירועים נוראים שתופסים מקום חשוב בהיסטוריה ובלימודי ההיסטוריה. מצד שני יש טרגדיות נסתרות, שגם להן היו השלכות קשות ביותר, אבל כמעט אף אחד לא יודע עליהן, או מכיר בחשיבותן.
אחת מהטרגדיות האלו, היא מגוריו של האר"י הקדוש דווקא בצפת.
אתם מכירים את צפת?
צפת, במיוחד העיר העתיקה, היא מקום שכולו מדרגות.
אתה צריך למכולת טיק טיק טיק אתה יורד במדרגות.
אתה צריך למקווה, טיק טק טק אתה עולה במדרגות.
הרבה פעמים אתה צריך להגיע לאנשהו, או שאתה צריך לפגוש מישהו וזה טיק טיק טיק, טיק טק טיק, אתה עולה ויורד ויורד ועולה ועולה ועולה ויורד ויורד.
יש צדיק אחד שקבור בצפת, שנקרא לייב בעל היסורים, הייתי מגיע הרבה לציון שלו להגיד תהילים. כל כך הרבה מדרגות יש שם, לרדת ואחר כך לעלות, עד שאתה מתנחם בעובדה שמרוב יסורים, יש לך מכנה משותף רחב למדי עם הצדיק.
שם, בצפת העתיקה, האר"י היה גר וכשהוא יצר את התורה הזאת שנקראת "קבלת האר"י הקדוש", או בשמה ההלכתי "הקבלה הלוריאנית", זה מה שהיה לו בראש. מדרגות.

כך עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, או לכל הפחות, כך הוא עיצב את תורתו המיסטית, שאנחנו כולנו, ביודעין או בלא יודעין, אוכלים את פירותיה, או נושמים חלקיקים ממנה.

וזו הטרגדיה, כי אילו האר"י היה גר בדקוטה, או באשקלון, או בכל מקום שטוח ומישורי אחר, החיים שלנו היו הרבה יותר פשוטים. כמו שנכתב קודם, אנשים חושבים שהמציאות הרוחנית מכתיבה את התיאולוגיה, אבל ההפך הוא הנכון. מרוב שהאר"י חי בתוך המדרגות, כך הוא עיצב את העולמות. העולם הרוחני, הרבה יותר גמיש, ממה שאנחנו חושבים. ה"דומם" שבו, חי יותר מאשר החי בעולמנו ולכן הצדיק הגדול של הדור, יכול לעשות שם הרבה דברים.

רבינו כותב את זה ב"שיחות הר"ן", אבל הוא כותב עוד משהו, שמשנה את התמונה באופן מהותי. הוא כותב, זה במילים שלי, שאומנם הצדיק הגדול, יכול לעצב הרבה דברים כרצונו, אבל הרוחניות, היא לא סטטית. יש לה אינרציה ואחרי שהצדיק מסתלק, הכללים שהוא קבע, מתחילים להשתנות.

זה נכון מאוד אצל האר"י.

גם הרב יהודה לייב אשלג, בהתחלה של הספר הגדול שלו "תלמוד עשר ספירות", שהוא פירוש על קבלת האר"י, מודה שמודל המדרגות של האר"י, לא לגמרי מדוייק. מה שהבנתי  ממנו, שהמדרגות, כבר לא כאלו אופקיות, הן מתחילות להשתפע, כלומר, אותה חלוקה קשיחה ומדרגתית של עולמות שהאר"י התווה, מתערערת, כאשר ישנה זרימה מסויימת בין מדרגה למדרגה.

טוב, נסחפנו כאן מעל ומעבר. הניסתרות לה' אלוהינו.
אז מה הם ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה , עשיה?
אלו רמות תודעה.
מה הכוונה?
גם אם נצא מנקודת ההנחה, שקיימת מציאות אוביקטיבית אחת ויחידה, אזי יש הרבה מאוד מדרגות שבהן ניתן לתפוס ולהבין אותה.

בואו ניקח דוגמא יותר פשוטה ממדרגות. ניקח לדוגמא כביש.
ברמת תודעה מסויימת, ניתן להבחין בכך שהכביש הוא מישור אופקי ולא אנכי.
ברמת תודעה יותר גבוהה, ניתן להבדיל בין הכביש לבין האדמה או העפר שמסביבו.
ברמת תודעה עוד יותר גבוהה, כבר ניתן להבחין בתמרורים ולהכיר אותם ולפי זה לדעת איך ניתן לנסוע לכביש.
רמת התודעה הכי גבוהה, היא להכיר את המפה ולדעת שהכביש הוא כלי שמסוגל להביא ממקום למקום.
מי שבנה את הכביש, בנה אותו למטרה המסויימת הזאת, אבל מי שנמצא ברמות תודעה נמוכות, אינו מכיר במהות הכביש ומבין אותו בצורה אחרת לגמרי.

אוקיי, עכשיו שהבנו איך באות לידי ביטוי , מדגרות בתודעה בעולם החומרי, יש לנו סיכוי להבין את ההבדלים בין עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, שהם הבדלים בין רמות תודעה בעולם הרוחני, הנפשי וכן הלאה.

ובכן, מהו עולם העשייה? בעולם העשייה, אין בכלל צורך במודעות רוחנית.
ברמת התודעה הזו, הכל נעשה ונראה כאילו קיימת חוקיות גשמית מוחלטת וכל תופעה ניתנת להסבר על ידי המדע.
זו הסיבה, שכל ההוכחות, לכאורה, שהמחזירים בתשובה המציאו, בשביל לשכנע את השוטים שאלוהים קיים, או שיציאת מצריים התרחשה, הם שטויות במיץ עגבניות. הוכחות כאלו אינן אפשריות בעולם העשייה, כיוון שמטיבו הוא מאפשר פיתרון אתאיסטי- רציונאלי – מטריאליסטי לכל תופעה.

נכון, קיימות בעולם תופעות לא ברורות שנראות לא טבעיות וזה קורה משתי סיבות, קודם כל המדע עדיין לא מושלם.
הסיבה השניה והחשובה יותר, היא שכוחו של האר"י לחצוב את העולם ממדרגות, מתחיל להתערער והעולמות מתחילים לזרום אחד לתוך השני.

זה מזכיר לי בדיחה מהטכניון, שאומרת "בכל יום ישנה הסתברות של שמונים אחוז להתקל בתופעה לא הגיונית".
זה נחמד, אבל מאחורי הבדיחה מסתתר אחד העקרונות החשובים של חסידות ברסלב, לפיו הצדיק מסוגל לעצב את העולם לפי רצונו. האר"י חשב בצורה מדרגתית חדה, אבל הצדיקים שבאו אחריו ובראשם רבינו, התחילו לשנות את המצב והשינוי הזה משפיע על כל העולם.
דרך אגב, העיקרון הזה שונה לגמרי מכל סוג של יהדות מוכרת. גם בקנה המידה של המזרח הרחוק, הוא מאוד קיצוני.

בואו נעבור לעולם הבא, עולם היצירה.
בעולם הזה, קיימים שני עקרונות שנראים מנוגדים ושניהם ברורים וקיימים באופן מובהק. גם העיקרון של הבחירה החופשית וגם העיקרון של ההשגחה הפרטית.
זה נראה מסובך, אבל זה מאוד פשוט.
נניח שבעולם הנמוך יותר, עולם העשיה, בנאדם מעמיד בקבוק בחצר והבקבוק נופל, אז האדם יודע שהרוח הפילה את הבקבוק. זה הסבר חסר כל רוחניות, לכן מקומו בעולם העשיה.
בעולם היצירה, הכל אותו הדבר, רק שאז האדם יודע שהרוח לא נושבת בלי שאלוהים רוצה, והוא רואה בנפילת הבקבוק סימן ברור מאלוהים. זאת לא "אמונה" , זו הכרה. האדם מודע בעולם היצירה, לרצון הבורא, כמו שבעולם העשיה הוא מודע לכוחות הפיזיקאליים והאטמוספרים, לאיתני הטבע.
המודעות הזאת של עולם היצירה, היא מדרגה רוחנית גבוהה מאוד. נדירים מגיעים אליה באופן קבוע, אבל יש כאלו שמרגישים בה, מדי פעם ברגעים של התעלות דתית. היא חזקה מאוד באומן, או ליד ציון הבעש"ט, שם בקלות, הרבה אנשים מרגישים שישנה כוונה רוחנית מאחורי הנסיבות.

רמת מודעות גבוהה עוד יותר, היא מה שהאר"י מכנה "עולם הבריאה".
שם כבר אין מעשים וגם אין יצירה, כלומר אין כזה דבר שנקרא חופש בחירה.
כל המעשים, כל הבחירות, כל הפעולות, נעשות על ידי הבורא.
אמנם, בעולם הבריאה יש נבראים, אבל הם לגמרי לא פעילים אלא סבילים. הם כמו קוביות לגו במשחק הבריאה.
הרב עופר ארז שליט"א, מאוד אוהב את עולם הבריאה. רמת המודעות הזו, מתאימה מאוד לאג'נדה שלו, לפיו אף אחד לא אחראי לשום דבר.
הוא אומר את זה כל הזמן ויכול להיות שהוא באמת נמצא ברמת מודעות כזו, אני לא כופר בזה בכלל. זה לגמרי הגיוני.
אם נחזור לדוגמא שלנו , בעולם הבריאה, אלוהים בורא אדם, אלוהים יוצר בקבוקים ומפיל אותם. ככה הוא רוצה, הכל עלה במחשבה הראשונית.

נו, אז מה זה עולם האצילות?
בעולם המציאות אין נבראים. ישנה מערבולת אלוהית שיש לה כל מיני גונים.
הגוונים האלו ניתנים להגדרה, המקובלים מגדירים אותם כל הזמן. לסוג אחד של פעילות אלוהית הם קוראים "חסד" לסוג שני קוראים "תפארת" וכן הלאה, אבל הכל שם אלוהות מסוג כזה או אחר. אין בנאדם, אין בקבוק, כמו שאמר המשורר היפני הנפלא גואו אן ביצירה האדירה "עשרת השוורים":

בדהרמה אין שניות, והפר אינו אלא כלי ארעי. כמו השמו השונים למלכודת ולארנב, כמו האבחנה בין הדג לרשת. כמו זהב הנחשף בעפרותיו, כמו הירח הבוקע מבין העננים.
דרך האחד – אורה קר.
הקול הנורא – מחוץ לזמן

גואו אן הבין, שאחרי מדרגה מסויימת הבריאה והנבראים מתאחדים לשלמות אחת, והשמות שנתנו להם הם שמות זמניים, טכניים.
האמת היא שגואו אן מגיע כאן למסקנה חשובה, שישנו דבר אחד שבכל זאת אנחנו יכולים לזהות בעולם האצילות והוא השתנות כפונקציה של הזמן ומתוך ההארה שלו, הוא מזהה מציאות שנמצאת מעבר לאצילות, מציאות שאפילו הזמן לא קיים בה.

אז מי הגיע למדרגת התודעה הזו שנקראת עולם האצילות?
אל תסתכלו עלי, אני שמח שאני מגיע לבית השימוש בזמן.

זהו , כמעט נגמר השיעור להיום. לקח לי הרבה זמן, אני מודה ומקוה לתקן את דרכי.
יש עוד דבר אחד שרציתי להסיר, והוא מה לא נמצא בעולם האצילות.
זה לא שם:

לגמרי לא.
אני יודע, היו לנו כל מיני התבטאויות חסרות אחריות בענין זה בעבר, אבל כרגע אני רוצה להבהיר שאנחנו ב"מחוייב המציאות", מאמינים לכל הסיפורים, לכל המישושים, לכל הליטופים, לכל ההתעסקויות ולכל ההשפרצות. מאמינים לכל הסיפורים, מאמינים בני מאמינים.
למה אנחנו מאמינים? כי אנחנו מאמינים לרבינו, ורבינו אמר שחומרות יתרות זו הטומאה ושריבוי אורות מביא לשבירת הכלים ולטירוף ולקליפות הכי הכי קשות.
מה יש שם? מה יש להם, להולכים בתופת הזה חוץ מהריבוי אורות וחומרות יתרות?
כשמעתי על הגלות החדשה במרוקו, ניזכרתי מיד במאמר הנביא "אחרית גויים מדבר ציה וערבה."
יאללה, מזמן לא שמענו את אונסקנס.

בי בינתים, מי דה פורס.

קורא בצללים


היי חבר'ה, מה העיניינים?
מתנה גדולה נתן לנו האר"י הקדוש, המכונה גם סתם "רי" אצל כמה רבנים, שקבר את ההילולה שלו באמצע תשעת הימים. כך אנחנו יכולים לרקוד ולשמוח ולשמוע ברמקולים טראנס של נחמן מאומן, במקום להתאבל או להתווכח עם אנשים שחושבים שצריך להתאבל.
ככה צריך למות, כמו האר"י, עם אצבע בעין למי שצריך, אבל לצערי אני לא אעסוק בזה היום, יש לי כל מיני התחייבויות.
דבר ראשון, אנחנו מביעים את זעזוענו ואת שאט נפשנו מהפשע הנתעב שבוצע השבוע על ידי חלאות וזבלים, בצומת פי גלילות. המנוולים האלו פשוט השחיתו שלט בשווי שלוש מאות אלף שקל, רק בגלל שהייתה עליו תמונה של הדוגמנית שירלי בוגנים בבגד ים.
זה כבר לא "רק בירושלים", זה כבר לא "ליד בני ברק". זו צומת באמצע ישראל החילונית, בין רמת השרון, הרצליה וצפון תל אביב.
הטינופות שעשו את זה, והרבנים הזבלים ששלחו אותם, הם לא סתם אנשים פראיים, נבערים ופרימטיבים, הם החליטו לכפות גם עלינו , את תורת סדום ועמורה שלהם ועד שלא יעצרו אותם בדם ואש, הם לא מתכוונים להפסיק.
אני מאחל להם מכל ליבי שיזרקו אותם ערומים, לתוך תא מלא באסירים ביטחוניים , במחנה כליאה של הטאליבן, כי הם פשוט צריכים להתנסות במשמעותו האמיתית של שלטון החושך.
"מחוייב המציאות" מביע הזדהות עם כאבה של חברת "המשביר לצרכן" שרכושה הושמד, ומקווה שהטרגדיה הזו, לא תעיב על הקריירה של שירלי, שהיא בין הדוגמניות הוותיקות והמצליחות וייצגה בכבוד את ישראל בהרבה הזדמנויות.

אה, מה שכחתי? בסדר.

מחוייב המציאות PG
טוב, קיבלתי מעמית קדם ההודעה הזו:

שלום דרול,
אין לי מושג מי אתה אבל בחרתי כן להגיב לכל המחמאות שקיבלתי כאן ממך.
אני מבין שאנחנו מתפללים ביחד באומן אז הייתי שמח אם במקום להכפיש את שמי בעילום שם היית ניגש אלי והייתי מספר לך קצת ממה שהיה באותה שבת ברמת הגולן ואולי גם נותן לך לשוחח עם חלק מהאנשים שהיו שם כדי שתבין עד כמה השבת הזו הייתה משמעותית עבור הרבה אנשים שנטלו בה חלק.
אבל אתה כנראה מעדיף התנצחות בוטה ופוגענית מאשר בירור אמיתי של הנושא ולכן לצערי כנראה לא נזכה לדבר על זה…

הוא הגיב להודעה ההיסטורית הזאת.
ממש מוזר, חשבתי שגמרתי כבר עם חבורת "אדרבה", אבל העולם מלא בהפתעות.
זה מה שעניתי לו :

סליחה.
מה למעשה כתבתי עליך?

"וגם אחד עמית קדם, איזה ניו אייג'י בעל תשובה, שכותב ב"אדרבה" מיני דברים שלשמחתי אני לא טורח לקרוא."

זו הכפשה? זה מה שהעליב אותך?
אני אשנה את זה. אין בעיה. יש לי הרשאות עריכה כאן.
מה שאני מציע, זה לפני שניפגש באומן , אולי תאיר את עיני ואת עיני הציבור הקדוש, לגבי השגותיך על מה שנכתב כאן?
תספר לנו על השבת, על התכנים, על המסרים וההדגשים ועל האווירה.
אתה יכול גם להעביר גם עדויות ממשתתפים אחרים ואתה יכול לעשות את זה כאן ב"תגובות" ואתה גם יכול להעביר לי מכתב לכתובת הדואר של הבלוג drall@shoresh.org.il ולהרחיב את היריעה כרצונך.
"מחוייב המציאות" דוגל במדיניות של במה חופשית.
מה שאתה תכתוב אנחנו נפרסם ב"עמוד הראשון" שלנו, ללא תיקונים וללא השמטות.
אנחנו נשמח לשמוע ממך ונשמח להגיב, כפי שאתה מוזמן להתייחס לתגובותינו, אם תהיינה.

כך אנו נוהגים, בניגוד לכ"כ הרבה אחרים.

נראה לי שבזאת נהגתי בהגינות מספקת.
עכשיו לנושא הרבה יותר חשוב.
גם מ.נ., ידידתנו הותיקה, וגם בחור בשם יניב, פנו אלינו בנושא שמירת ההלכה על פי תורת ברסלב.
זה מה שמ.נ. כתבה:

במחוייב המציאות שואלים שאלות קשות. אז אני חייבת לשאול: "תורת ברסלב היא בכלל לא יהדות, היא בקושי חסידות" כתבת
ו"כמו שאמרנו, קל היה לרבינו להבין שהתורה שלו תשרוד אך ורק בתוך מסגרת היהדות". סליחה ומחילה ולא נעים לומר אבל זה נשמע כאילו הוא "השתמש" ביהדות כדי להמשיך את תורתו.

אז אני מבינה מזה וכמובן יכול להיות שאני טועה שהתורה של רבנו מעולם גבוה יותר : תורת משה ככה הבנתי מעולם הבריאה והתורה של רבנו מעולם האצילות לפחות או לא יודעת מאיפה – אז למה הוא קיים מצוות, והמליץ ללמוד הלכה בכל יום ולא זוכרת איפה קראתי שאמר שכדי לזכות לאור החכמה זה על ידי קיום מצוות מעשיות דייקא. וגם אתה למיטב הבנתי מקיים לפחות חלק מהמצוות.

זה מה שחברתנו והבטחנו לא להשיב לה באופן מנומק.
עם הבחור, סתם ניהלתי דיאלוג לגמרי מיותר, שאני אביא אותו פה לעיונכם:

יניב:
רבינו אמר לא לזוז מהשולחן ערוך…
אבל היצר אמר לקרוא מה שנוח ולעשות מה שנוח.
זה שאתה ואני נופלים, סבבה, היצר חזק, כולנו יודעים זאת.
אבל לשנות את המפה כדי שתתאים לנפילות שלי?
לכתוב במקום "חיפה" את העיר "תל אביב" רק בגלל שטעיתי?
לא אומר שאני שומר את העיניים מי יודע מה, אבל אין שום ספק שזה לא טוב לראות בחורות וכו'.

רבינו יורד אלינו כדי להעלות אותנו, לא כדי שנעשה קומזיץ עם רבינו ונשאר איפה שאנחנו.
שנצליח, אמן.

דרול:

רבינו לא אמר שלא לזוז מהשולחן ערוך, זה קשקוש של מחזירים בתשובה.

טוב, ליתר דיוק, אנחנו הרי לא יודעים בדיוק מה רבינו אמר או לא אמר בכל רגע בחייו, אבל באף אחד מהספרים המקוריים של ברסלב, לא קיימת הנחיה כזו.
יש שמועה, שהתפרסמה רק בשלושים השנים האחרונות, לגבי איזה סיפור שמישהו בא לרבינו עם כל מיני טענות משונות על "ליקוטי מוהר"ן" חלק א' ורבינו אמר לו ככה בבדיחות הדעת "תגיד מה שאתה רוצה על הספר שלי, רק עם השולחן ערוך אל תתנהג ככה."
זה כל הסיפור, הוא מופיע בתור שמועה בשיח שרפי קודש ובדיבורים של אמונה והוא רחוק מאוד מלהיות משמעותי ומחייב, אם בכלל קרה וגם זה בספק.

זה שהמחזירים בתשובה הפכו את המעשיה הזו, לאיזה עיקרון יסודי בברסלב, זה רק מראה עד כמה הם מסלפים את תורת רבינו, ועד כמה המניעים שלהם פוליטים.

מה שכן, לא מזמן הבאתי באחד מהפוסטים האחרונים כאן בבלוג ציטוט מ"חיי מוהר"ן" ששם רבינו אומר שאפשר ללכת תמיד לפי הדעה המקילה,
ז"א
אפשר ללכת לחוף מעורב לפי ראבי"ע
אפשר ללכת לקולנוע לפי הרב סתיו
נשים לא צריכות ללכת בכיסוי ראש לפי הרב משא"ש
לא צריך לקים חתונות נפרדות לפי הרב פיינשטיין
אפשר לשמוע זמרות לפי הרב רוזנצויג וכן הלאה.

זאת ברסלב האמיתית וזאת ספרות ברסלב האמיתית, לא איזו שמועה.

מה גם שמקובל עלי "השולחן ערוך" , הוא מאוד מקל בד"כ. ההלכה שאנחנו מכירים היא החמרות על גבי החמרות של השו"ע.

יניב:

יופי, הלכת עם רבינו עד הסוף ושכחת את ה' ואת התורה. "לא תתורו", "ועשית ככל אשר יורוך", ומה שכתוב באבות "עשה לך רב", לא נראה שהכוונה ל-10 רבנים…
"רבי נוח"=מה שנוח.
מחקת את מציאות ההידורים, מחקת את הרצון להתחזק ולהדר כשאפשר…
אם כל מה שכתבת, זה רק בשביל לשרוד ולשמוח במצב שלנו, דיינו. באמת לא צריך להוסיף חומרות מתוך גאווה וכו' כשיש דברים מפורשים שעדיין צריך לעבוד עליהם, את זה כולם אומרים. אבל להפוך את זה לשיטה שצריך *לחפש* רק קולות? רחוק מאד.
מה גם שכתוב "אחרי רבים להטות", זאת אומרת שאתה לא יכול ללכת לפי דעת יחיד אם הרוב חולקים עליו ולא נראה שכל הדעות שהבאת מוסכמות על הרוב.
אז מחקת גם את *כל* הספרים שמדברים על איך פוסקים הלכה…
יש גם רבנים רפורמים וכו', לאן אתה רוצה בדיוק להגיע?

ושוב, לומר שאנחנו לא על המפה וזו הדרך להתחזק איפה שאנחנו נמצאים כדי לא להתייאש וכדי שבכל זאת נעשה מה שאנחנו עוד יכולים לעשות, מקובל.

ולפי מה שציטטת: "תגיד מה שאתה רוצה על הספר שלי, רק עם השולחן ערוך אל תתנהג ככה."
יוצא שאתה עושה הפוך, לוקח בדקדוק מה שכתוב בספרי רבינו (או תלמידיו) אפילו שרבינו אמר שאפשר לומר "מה שאתה רוצה" (=לא חייבים לדקדק) ועם השולחן ערוך אתה עושה קרקס.

אני מרגיש מוזר לכתוב דברים כאלו רק תגיד לי איפה אני מפספס, מדבריך נראה שאתה לא אחד שלא מבין כלום אלא אחד שלמד גם למד.

אז זה מה שנכתב, ואני מודיע חגיגית, שאני לא מתכוון לענות בעצמי.
יש לי תשובה, אני אושואיסט ולפיכך גם התשובה שלי היא אושואיסטית by the book. כיוון שאתם לא אושואיסטים, התשובה שלי לא תעזור לכם ואילו הייתם אושואיסטים, הייתם יודעים אותה בעצמכם.

מה שכן, ישנן כמה תשובות, שאני רוצה להציג, שלושתן לא ממש מושלמות מבחינה תיאורטית או פרקטית, אבל אלו התשובות הכי טובות שישנן,למיטב ידיעתי.
תשובה ראשונה, לפי מה שרבי נחמן אומר לרבי נתן בתחילת פרק "עבודת השם" בספר "חיי מוהר"ן"

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי
וְהָיָה רְצוֹנוֹ קְצָת לַעֲשׂוֹת אוֹתִי אַב בֵּית דִּין בְּאֵיזֶה קְהִלָּה.
וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כִּי יֵשׁ לִי מָרָה שְׁחוֹרָה וַחֲשָׁשׁוֹת רַבּוֹת בְּעִנְיַן הוֹרָאוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר. וַאֲנִי מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מֵעִנְיַן הַהוֹרָאָה מְאד.
הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשׁשׁ וְלִדְאג
מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל.
פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל

זאת למעשה התשובה ליניב.
הסיפור עם ה"לקמט", הוא שמועה, לפיכך הוא נחות בהרבה מציטוט אמיתי מספר ברסלבי מקורי. גם אם לא נראה לך שרבינו שולח אותנו לחפש הקלות, זה מה שהוא עושה בפירוש. לנו זה נראה הגיוני, כי אנחנו יודעים עד כמה אופנת ההחמרות, הרווחת אצל בעלי תשובה, היא דבר מסוכן, מעות ומסולף. אשרינו שמצאנו ציטוט מדויק וברור שבו רבינו הקדוש, מקבל את דעתנו במלואה.

את התשובה השניה שמעתי מיובל דיין.
לא הזמרת הזאת, כמובן.
הוא אמר "אני מקיים שולחן ערוך, רק בגלל שרבי נחמן מברסלב אמר."
זאת גישה שמאוד שנואה על חרדים ודתיים, במיוחד האורגינאליים והיא גישה מצויינת לדעתי.
עושים כל מיני דברים כדי להיות מקושרים לצדיק ובין היתר גם מקיימים את השולחן הערוך. יש בגישה הזו שני יתרונות בולטים, קודם כל, היא מעמידה את ההלכה במקום אחר לגמרי, מהמקום השמור לה בהוויה האורתודוקסית ובכך היא יוצרת חיץ ברור וחשוב בין חסידי ברסלב לבין דתיים סתם.
מעבר לזה, התקשרות לצדיק, לא משנה באיזו דרך, היא תמיד ברמת המוטיבציה. אין בעיה אתה מצליח יותר ופעם אתה מצליח פחות. פעם קמת חצות פעם לא קמת, פעם שמרת שבת, פעם חיללת, אתה תמיד מסתכל קדימה, אתה תמיד מסתכל למעלה. אתה לא נשפט לפי המעשים, אתה לא נשפט לפי אורח החיים, אלא ברמת המוטיבציה הכללית ובעניין הזה, טיסה אחת לאומן מסדרת את ה-כ-ל.
אני לא אומר שזה מה שיובל אומר, או שזה מה שיובל חושב. זה הפירוש שלי למה שמשתמע מדבריו. עם כל זה יש כאן בעיה טכנית. רבי נחמן עזב אותנו לפני מאתיים שנה בערך ואילו השו"ע נכתב מאות שנים לפני זה. שני המקורות ההיסטוריים הללו יוצרים איזו בעיית שדרוג אצל האדם המודרני, כי הוא שואל את עצמו, איך הוא מתרגם את השולחן ערוך למסר עכשווי. הרבה דברים השתנו, הרבה דברים קרו וצריך מנגנון, כדי לבצע את ההתאמה הזאת.
שני המנגנונים הקיימים הם בעייתיים.
הרבנות האורתודוקסית נגועה בפוליטיקה, לא משנה באיזה זרם מדובר ובכלל אין לה מחוייבות לשו"ע.
גם רבני ברסלב וחסידי ברסלב הותיקים, לא ממש רוצים להתמודד עם הנקודה הזאת. הם מעוניינים להיות אורתודוקסים טובים ושולחים אותך לרב בכל עניין, שלא קשור לטיסה לאומן.
כאן אני רואה את הבעיה.
אתה רוצה ללכת לסופרמרקט ורוצה להיות מקושר לצדיק, אז יש לך סברה שאם תקנה משהו בהשגחת הבד"צ, אז התקשרת לצדיק, אבל אתה לא יודע עד כמה הגוף שנותן את ההכשר מחוייב לשולחן ערוך, או לכל מיני אינטרסים פוליטיים של העדה החרדית, ששומר נפשו ירחק.

אוקיי, הגיע הזמן לתשובה השלישית, שהיא מבחינתי הכי טובה ונדמה לי שבמידה מסויימת היא יכולה לענות אפילו על השאלה של מ.נ.
שמעתי אותה מרב ברסלבי, אני לא אומר מי, כי יצלבו אותו על לא עוול בכפו, אבל רק תדעו שזו תשובה פורמאלית מוסמכת.
הוא אמר למעשה כזה דבר:
השולחן ערוך הוא לא סתם ספר.
הוא נכתב בשיתוף פעולה בין מרן הבית יוסף, אליהו הנביא וכמה מלאכים.
מכיוון שכך, יש לספר הזה לא רק גרסה מודפסת ויציבה, אלא גם "גרסה רוחנית", שהיא מין צל כזה של "השולחן ערוך", שקיימת בעולמות העליונים.
מה ההבדל בין שתי הגרסאות?
ההבדל ברור.
בעוד הגירסה המודפסת היא קשיחה , גרסת הצללים גמישה ומשתנה בתמורות הזמן, לפי העניין, והמקום.
הדבר החשוב, שגרסת הצללים מחייבת, היא מביאה את משמעותו האמיתית של השו"ע לידי ביטוי כאן ועכשיו. ספר הצללים אינו פירוש על השו"ע, הוא לא הסבר על השו"ע, הוא גם לא מערכת הלכתית המבוססת על השו"ע. ספר הצללים הוא השולחן ערוך בכבודו ובעצמו, שנכתב מחדש ומייצג את ההלכה האמיתית ע"פ מרן הבית יוסף ושותפיו.
השאלה הנשאלת היא, כמובן, איך ואיפה ניתן לעיין בגרסת הצללים הזאת של השו"ע.
אותו רב שסיפר את הסיפור גם ענה על השאלה הזאת, הוא אמר שיש אנשים שיודעים לקרוא בשולחן הערוך הנסתר הזה ולהוציא ממנו הלכות אקטואליות.
מדובר כמובן, ביחידי סגולה ומתוכם אנחנו מכירים שניים. הראשון הרב משה איסרליש, הרמ"א, שהביא את מנהגי קהילות אשכנז במקביל לשו"ע וההגהות שלו מצויות ברוב הגרסאות המודפסות של הספר.
השני שקרא בספר הצללים, הוא רבינו הקדוש, מוהר"ן בן פייגא, האדמו"ר מברסלב.
זה נחמד מאוד. אחלה תשובה. הבעיה היא שגם התשובה הזו, לא ממש עוזרת לנו בחיי היום יום, כי שני הדמויות הללו, לא מצויות בין החיים כבר הרבה שנים.
אז ישנן כאן עוד שתי נקודות.
קודם כל ישנה נבואה, שניבא הסבא, שאמר שגם בדורנו יקום הרב שידע לקרוא בספר הצללים.
הכוונה כמובן לגרסת הצל של השו"ע, לא ל"ספר הצללים", שהוא מין ספר כישוף קדם ניו אייג'י שפורסם באנגליה לפני חמישים שנה לא קשור בכלל.

יש באמת כזו נבואה, והיא לא כזו ברכה לאנושות, כי עכשיו כל ננח (נוותר על הכינויים כרגע) יכול להחליט , שהסבא דיבר דווקא עליו.
אני רוצה להציע עוד זווית ראיה לעניין.
אם באמת, רבינו הקדוש, ידע לקרוא בגרסת הצל של השו"ע, הרי הוא יודע לעשות את זה גם היום. מן הסתם, היום זה פשוט יותר. אם כך, אז גם לנו, בתור אנשים שקשורים לצדיק האמת, קשורים לרבינו הקדוש, גם לנו צריכה להיות לנו איזו גישה ליכולת הזו.
זה מה שנראה לי הגיוני, אבל כמובן, צריך להיות מאוד מאוזנים ונקיים בעניין הזה.
אי אפשר כאן להסתמך על כל מיני פוסקים אחרים, כי בכך למעשה, אנחנו מערערים על האותנטיות של השולחן ושל ספר הצללים, מה גם שזה זלזול מסויים בכוח של רבינו לקרוא אותו. אז ברור שניתן להסתמך כאן רק על השולחן ערוך בעצמו, או על הרמ"א שזה למעשה אותו הדבר.
ואז באמת , כשאנחנו נתקלים בבעיה, אנחנו יכולים לפתוח את השו"ע במקום הרלוונטי, אם ישנו ובאמת לבקש מרבינו שיפתח לנו צוהר אל ההלכות שמעבר למילים, אל האמת השוכנת בצל, האמת של הבית יוסף ושותפיו כפי שהייתה נאמרת, אילו הם היו דנים בסיטואציה היום.
אני בטוח שהמפתח הזה קיים, ואני חושב שזו גם התשובה שהשואלת צריכה לקבל.
יש בזה עוד יתרון, שזה הופך את ההלכה למשהו מאוד אינדבדואלי, פחות אמת אחת שנכונה לכולם, אלא למין קול פנימי כזה, שהוא נחלת הרגישים והמסורים.
כן,
זו באמת תשובה יותר טובה ויותר רוחנית, למרות שהיא לא התשובה שלי.
אני אושואיסט ולנו אין שולחן ערוך, אבל הרבה צרות אחרות.

צום קל למי שמתכוון.
חיים ארוכים וטובים.
 

 

הבלונדינית ממאה שערים


חודש טוב לכם, קוקיות, ירגזים וארגזים.
איזה שטויות הלכו כאן בבלוג בזמן האחרון, נשמות,כלים וחיתולים, אבל ככה זה שאתה מתחיל לבוסס בחבלת האר"י הקדוש, כל אחד רוצה לדעת מה גודל הכלי שלו ואיפה הזיווג משורש נישמתו והאם הגבורה שלו נכללת בנצח.
הכל קישקושים לפישפשים, מתוקים שלי, גם אם יש לכם נשמה בגובה חמישה קילומטר, אתם לא תוכלו ללכת איתה למכולת.
נגיד, אשתי המסכנה איבדה את הפלפון שלה היום ולא יודעת מה לעשות, מה לקנות בכמה לקנות.
אם היא הייתה יכולה לקבל אשראי על בסיס גובה הנשמה, היא הייתה יכולה לקנות את סלקום, יחד עם איי די בי פיתוח ואת נוחי דנקנר היו מביאים לה על חשבון הבית.
אז תעזבו אותכם מסיפורי נשמות ותנשמות, זה בולשיט ניו אייג'י ולא מקבלים ממנו שום דבר חוץ מטחורים.
יאללה, אז בחורה אחת בשם שיינדי, ביקשה ממני לכתוב משהו עליז לתשעת הימים,כי זה מבעס אותה ומה אני אגיד לכם? אני חושב על הבלונדינית הזאת ממאה שערים,שיושבת בוכה באמצע הלילה מול הטאבלט האופנתי שלה, ומקנחת את אפה הוורדרד, בלי לדעת מי יוציא אותה מהדיכאון, ואני ישר נמס.
האמת,בימי הטובים, הייתי נכנס אל האוטו ומוציא אותה לשתות מילקשייק באמריקן קולוני והייתי מקשקש לה בשכל עד עלות השחר ואני לא יודע עד כמה זה היה מוציא אותה מהדיכאון, אבל אם לא, היא לפחות כבר לא הייתה פונה אלי.
אבל זה היה בימים הטובים, והיום כשאני נשוי בעושק,יש לי עבודה על הבוקר ובלונדינית קטנה ונחושה שבדרך כלל, אני צריך להכין לה סנדוויץ' ולהביא אותה לקייטנה.
אוי, שכחתי את מודעת האבל שלנו:
מחוייב המציאות PG
אף על פי כן, נסה לסייע לשיינדי כמיטב יכולתנו.
יאללה, תשעת הימים מה זה בכלל?
זוכרים ששרפו את בית המקדש?
אז את הילדים הדתיים מלמדים בבית ספר מין סיפור כזה משונה שנקרא "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
אני לא אכנס למעמקי הסיפור, אבל כדי לסבר את האוזן, היו שני אנשים שרבו ואחד העליב את השני ואז השני הלשין לרומאים והרומאים באו ושרפו את בית המקדש.
על מה הוא הלשין לרומאים, אותו קמצא?
אז זה לא מספרים בדרך כלל, אבל הגמרא במסכת גיטין טוענת, שהוא הלשין לקיסר שהיהודים רצו למרוד.
את הסיפור הזה שמעתי בטרום חובה, ואז הוא נשמע לי הגיוני. שני ילדים רבים בארגז החול ואז מגיעה הגנת וצועקת על שניהם.
ספרי ההסטוריה מספרים לנו סיפור אחר לגמרי על חורבן הבית.
ברומא הגדולה, ישב אז על כסא הקיסר, מטורלל אחד עם קבלות בשם נירון.
ברמת התיאוריה, נירון דווקא היה אמור להיות מצוין ליהודים, כי אשתו פופיאה הבלונדינית והמהממת, הייתה יהודיה בעצמה. למרבה הצער, נירון היה כל כך פסיכי, עד שהרג את פופיאה בבעיטות בזמן שהייתה בהריון.

הפסיכיות של נירון, היא מה שגרם ליהודים למרוד בסופו של דבר. נירון לא ממש טרח לנהל את האימפריה שלו, בזמן שהיה בקריז וזה מה שגרם לנציבים שלו לעשות מה שמתחשק להם. הנציב ביהודה, גסיוס פלורוס, התנפל על היהודים בירושלים וניסה לבזוז את בית המקדש. בין היהודים הייתה קבוצה גדולה של פנאטים שניצלו את ההזדמנות, כדי להתקומם נגד הרומאים. אגריפס השני, נצר לבית חשמונאי שהיה מין שליט בובה של הרומאים, ניסה להרגיע את הרוחות, אבל עד שהחיילים שלו הגיעו לירושלים, היא כבר נשלטה ברובה על ידי המורדים. מפקד המורדים אלעזר בן חנניה, רצח את הכהן הגדול,שהיה גם כן כנראה מינוי רומאי, ואחרי שהוא פיתה את החילים הרומאים לצאת מהמבצר שלהם ורצח את כולם, כבר לא הייתה ברירה לרומאים, אלא לשלוח את הצבא שלהם , לכבוש מחדש את ירושלים.
זאתומרת, ילדות וילדים, גם אם קמצא שלנו היה ילד רע מאוד והלך עד לנירון הקיסר, כדי להלשין על היהודים, הקיסר לא קנה את זה, עד שהיהודים עצמם הרגו את הכהן הגדול ושחטו עוד כמה מאות חיילים רומאים. בית המקדש לא נחרב בגלל ההלשנה.
אז מהו אם כן הרעיון מאחורי הסיפור על שני הקמצנים?
האם זה כל מה שחז"ל מנסים לספר לנו? שאסור לנו להתקוטט, כי אחרת הרומאים יבואו? זה הרי קשקוש בלבוש. היהודים התקוטטו כל הזמן ולרומאים בד"כ לא היה אכפת.
לי יש פרוש אחר.
אתם יודעים מה זה קמצא בארמית? קמצא זה חרגול, או חגב.
האדמו"ר מאיזביצ'ה מחבר הספר הקבלי הגדול "מי שילוח", נותן פירוש מעניין לכך שהתורה החליטה שהחגב כשר מכל השקצים והרמשים. את המסקנה שלו הוא מביא מסימני הטהרה של החגב כפי שנכתב בספר ויקרא פרק יא :

אך את-זה, תאכלו, מכול שרץ העוף, ההולך על-ארבע: אשר-לו כרעיים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ.

ובכן חברותיי החביבות, "מי השילוח" הקדוש טוען שהחרק המקפץ משול לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקיפץ והרג את נשיא בני שמעון, על שהעז לקחת אישה מבנות מדיין.
הרבה מפרשים התחבטו בשאלה הזו, למה הקפיצה של פנחס הייתה כ"כ חשובה? ואני גם חושב שזו שאלה טובה, כי הרי אלוהים כבר הרג אלפים במגיפה, אז מה היה לו קשה כל כך להרוג עוד אדם אחד? וגם בלי אלוהים, הרי משה בעצמו היה מסוגל לחסל את המורד כמו שחיסל ביוזמתו את הסוגדים לעגל הזהב.
אחד מההסברים לשאלה הזו, הוא שלמשה רבינו לא היה קייס להעניש את זימרי בן סלוא. זימרי הגיע אליו וטען טענות הגיוניות כמו לדוגמא, שמשה בעצמו היה נשוי למדיינית וכמוהו גם אלעזר הכהן.
את הפלונטר המשפטי עצר פנחס שקפץ וזינק וסיים את הדיון, תוך שימוש בכידון.
זה כבר מביא אותנו לכיוון מעניין. פנחס משול לחגב, כלומר לקמצא ואם זה נכון נכון, אז מי הוא בר קמצא?
גם את זה חז"ל מגלים לנו, התולדה של פנחס, הגלגול שלו, לפי מדרש הזוהר הוא אליהו הנביא.
מכאן אנחנו יכולים להבין שקמצא ובר קמצא הם פנחס הכהן ואליהו הנביא ומה למעשה אומרת הגמרא עליהם? "על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים."
אני רוצה להזכיר כאן שיש שאלה גדולה על מדרש הזוהר בעניין הזה, כי פנחס הוא איש המערכת. הוא נולד בתור נכדו של הכהן הגדול, הוא מנהיג את העם למלחמה נגד המדיינים ובסופו של דבר, הוא הופך לכהן גדול בעצמו, בתקופה שכבר לא קיימת "מנהיגות אזרחית" בעם ישראל, אלא רק מנהיגות דתית שפנחס הוא העומד בראשה. ז"א אם בתחילת תקופת השופטים, יש קונצנזוס בעם , פנחס נמצא בלב הקונצנזוס. הוא השריד היחיד לביורוקרטיה ולפורמאליסטיקה, בחברה שהופכת להיות יותר ויותר אנארכיסטית ומפורדת.
אליהו הנביא הוא בדיוק ההפך.
הוא מופיע על במת ההיסטוריה בתקופה של התמסדות והתבססות. המלך הישראלי אחאב כורת ברית עם ממלכת יהודה כדי שתאפשר לו לתקוף את הארמים ולכבוש את הגלעד והוא מבסס את שלטונו באמצעות נישואים לנסיכה הצידונית איזבל. איזבל מביאה איתה רעיון שלטוני נפלא, לחבר בין הדת למדינה ולהפוך את המלכות לחלק מהמערכת הדתית, אלא שאלוהי ישראל, הוא אלוהים שלא תמיד מיישר קו עם השלטון ולכן מחליטה המלכה, לחסל את כל נביאי השם ולהביא במקומם את כוהני הבעל, שהם נוחים יותר לשליטה.
בזמן שכל המערכת השלטונית הזו מוקמת ומתבססת , מופיע אליהו, נביא השם האחרון.
התנ"ך מציג את אליהו הנביא בתור אדם שחזותו פרועה ופראית והוא אפילו לא לובש שום דבר חוץ מתחתונים מעור, בסגנון טרזן מלך הקופים. אליהו הופך להיות האופוזיציה היחידה של מלכות אחאב, כשהוא תוקף אותה הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, כך שהוא למעשה אנארכיסט גם בלבושו וגם בדעותיו.
אליהו זוכה לניצחון גדול על כוהני הבעל בהר הכרמל, כאשר אלוהים שולח אש מהשמיים והאש אוכלת את הקורבן של אליהו ולא נוגעת בקרבנות של נביאי הבעל. אליהו מנצל את ההזדמנות ומחסל באותה הזדמנות שלוש מאות מנביאי הבעל.
את הסיפור הזה נראה לי שכולם מכירים.
אלא שההמשך של הסיפור הזה פחות ידוע. איזבל המלכה זועמת ומבטיחה לאליהו שגורלו יהיה, כגורל כוהני הבעל, שהם חלק מהמערכת השלטונית שלה. אליהו, בניגוד לכל התחזיות , בורח.
הוא מגיע אל באר שבע, בבאר שבע הוא מתייאש מהחיים ואז פוגש אותו מלאך אלוהים שמגיש לו ארוחה מהשמיים. בכוח הארוחה האלוהית, אליהו ממשיך במסעו , מגיע להר סיני ושם מתגלה אליו אלוהים בעצמו.
כמו כל נביא שמכבד את עצמו, אליהו פוצח בסדרת קיטורים בגנות עם ישראל, מנהגיו, התנהגותו ותרבותו. אלוהים מקשיב בסבלנות ולא מתרגש, אלא נותן לאליהו שלוש משימות לפי הסדר הבא. קודם כל הוא צריך לגשת לדמשק ולהמליך מלך חדש על הארמים, לאחר מכן הוא נדרש להמליך גנרל ישראלי בשם יהוא, במקום אחאב ולבסוף מורה לו אלוהים על אלישע בן שפט שהוא זה שאמור להיות לממשיכו.
אליהו ממלא רק את המשימה האחרונה.
אחרי מינוי אלישע הוא בוקע את מימי הירדן, כפי שמשה רבינו בקע את ים סוף ואז , מול העיר יריחו הוא קורא למרכבת אש שתעלה אותו בסערה השמיימה.
לדעתי ברור מדוע אליהו לא מילא את שתי משימותיו האחרות. דמות הנביא האנרכיסט, הייתה טבועה בו לגמרי והוא לא התכוון להפוך לממלכתי או ממשלתי בערוב ימיו ועם כל זה, בכל המהלכים האחרונים של חייו, נראה שאלוהים איתו.
אלוהים נגלה אליו בהר סיני, כמו אצל משה רבינו, אלוהים בוקע את המים לפניו, גם כן כמו משה ובסופו של דבר , הוא מקבל את אות האלוהות הגדול מכולם, כשהוא עולה בגופו השמיימה, כבוד שנמנע אפילו ממשה ומהווה אנטיתזה לסיפור קורח ועדתו.
אלה הם פנחס ואליהו, הכהן הטכנוקרט מול הנביא אנארכיסט ולכאורה הם שני הפכים, ובכל זאת יש בינהם מכנה משותף ברור. שניהם קנאים, שניהם הורגים בלי לבקש רשות או לקבל ציווי אלוהי. פנחס הורג את הנשיא השמעוני ואילו אליהו הורג את נביאי הבעל.
כך חז"ל מנסים לרמוז לנו את דעתם על האשמים האמיתיים בחורבן ירושלים. הם לא יכולים להגיד בפה מלא שהקנאים הם האשמים, כי מזה יצא , חלילה, שהרומאים היו בסדר. לכן הם בדו את המעשיה המשונה הזו של קמצא ובר קמצא, שני החגבים הקפצנים שממהרים לתקוף כי הם בטוחים שאלוהים לצידם.
הפירוש הזה על פנחס ואליהו , מאיר באור חדש את דעתם האמיתית של חכמי הגמרא על ההיסטוריה, אבל לסיום תנו לי להוסיף פירוש נוסף, ברסלבי, כי בגלל זה אנחנו פה, אחרי הכל.
רבינו הקדוש מזכיר את החגב "קמצא", כמרמז על ימות המשיח , לפי מה שכתוב במדרש רבא :

הַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ

ז"א החגב שאין מבדילים בין עורו לבין בשרו , כך בימות המשיח , אי אפשר יהיה להבדיל בין האל לבין מעשיו, כלומר שבימות המשיח, נראה את השגחת האל , את ההשגחה הפרטית בכל דבר ומעשה.
כך גם ניתן להבין מחדש את הגמרא שאומרת "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", כלומר שבית המקדש נחרב, כדי שנזכה לימות המשיח שאז יבנה מקדש חדש, מקדש רוחני , מקדש תודעתי שלא רק יכפר על החטאים ויהיה מושבה של מערכת כהונה ביורוקרטית, אלא יהווה שער אמיתי אל תודעה גבוהה יותר, רוחנית , אלוהית וטהורה.

חודש טוב, שיינדי , בייבי.
אה, גם אישתי מצאה את הטלפון בחבילת הקרטיבים בפריזר.
חודש טוב כולם.

 

איפה הייתי?


לכבוד קוראותי הנאצלות, הנעימות והאהובות וקוראי החביבים, הצנועים והאמיצים, השם עימכם תחיו ותזכו לכ הישועות בזכות הצדיק הקדוש האמיתי, שלדבריו הקדושים והמאירים מייחל כל בר לב טהור החפץ בעבודת השם בקדושה ובכיסופים נפלאים עד אין קץ לכל הדורות עד ביאת גואל צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.


אוף, שכחתי את סימון הגבלת הגיל.



אז איפה הייתי?
יש כזה קטע בברסלב, לא אצלינו, אבל במקומות אחרים, שקיים זלזול מסויים בגדולי ישראל שלא שייכים לחסידות. כאילו, אומרים על איזה תלמיד חכם, שהוא היה בקי והיה פוסק גדול ובעל יראת שמים, אבל אפעס, הוא לא ברסלבר, הוא לא מקושר לצדיק, אז הוא אמר מה שאמר ולא צריך להתייחס לזה יותר מדי ברצינות. גם אני חושב ככה לפעמים, יותר מזה, אני הראשון שהיה צריך לחשוב ככה.
הרי מה הקטע שלי?
שמעתם פעם על "יוגה יהודית" שהשם ישמור?
שמעתם על "ויפאסנה יהודית – ימים של שתיקה מלאה המבוססים על דרכים בעבודה עצמית ע"פ תורת הנסתר והקבלה האמיתית והטהורה". דא.
שמעתם. מה הקטע?
כמה חבר'ה חמודים כאלו, הלכו להודו ונהיו קצת רוחניים. הלכו לסאי בבא, עשו חצי סדנה ברישיקש, עשו רבע קורס יוגה בקרלה שם ובהודו הכל נחשב. כל קשקשן הוא מלך, כל פוסטמה מתקשרת לאמא אדמה, הכל טוב ויפה וגם הסיגריות עולות גרושים. אלא מה? חוזרים לארץ ומגלים שלאף אחד לא אכפת. אם אין לך תואר, אם לא עשית קורס חובלים, אתה אפס. לאף אחד לא אכפת מהתובנות הרוחניות שלך, גם לא יתנו לך לעשות קורס טאי צ'י לפנסיונרים על הדשא ליד המתנ"ס, אם אתה לא מביא אישור מוינגייט.
אבל בינינו, למי יש כוח?
חזרת מהודו, היה לך סבבה, כולם אהבו אותך ועכשיו כולם נעלמו.
מה תעשה?
יש איזה חבדניק בשכונה. אף פעם לא שמת לב אליו יותר מדי. בחור משונה, לבוש מוזר עושה כל מיני טקסים מצחיקים, אבל מה שקורה, זה שכולם נעלמים לך, הוא עוד שם. הוא מחייך, הוא מקשיב לך. הוא מזמין אותך לשבת, אתה פוגש את אישתו המקסימה, את הילדים המחונכים שלו ופתאום מישהו מתייחס אליך ברצינות בעולם הקר הזה.
מן הון להון אתה נגרף בזרם והכל בסדר. אתה פוגש בלי סוף אנשים כמוך, אנשים שמכבדים אותך, אנשים שלא דורשים ממך להציג תעודות, אנשים שלגמרי כופרים בכל המטריאליזם החזירי הזה. אנשים שמעריכים דעות רוחניות ושמעריצים רק רבנים רוחניים וסגפנים ולא את כל הכסף והג'יפים והחומרנות הזאת.
אז עברת לצד שלהם וכולם שוב אוהבים אותך, אבל פתאום אתה תופס שבשורה התחתונה שוב אתה כמו כולם אז מה אתה שווה? שוב אתה עומד עם כולם בתור.


ואז פתאום אתה נזכר ברישיקש.
שם היה מדהים. גם מאוד רוחני אבל שונה.
אז אתה אומר "אני הייתי בהודו ולמדתי שם ונכון שזה הכל טומאה וגילוי עריות ועבודה זרה וקליפות אבל אני זוכר משהו דומה לאיך קוראים לו? אה האר"י הקדוש, הוא גם היה יוצא להרים ומקבל את השבת בשמחה ובקדושה ובדיוק נזכרתי שאם אני אעשה את זה פה זה יכול להיות מדהים, זה יכול לקרב אנשים כמו אלו שהיו בהודו."
אז מסתכלים עליך טוב טוב ורואים שאין לך באמת לאן ללכת. מי יקח אותך עם החיוך המטומטם והפיאות המצחיקות והבגדים האלו שנראה כאילו נגנבו אתמול בלילה מחנות לתחפושות משומשות?
ואומרים לך "בטח חמודי. לך תעשה להם מדיטציה יהודית, תציל כמה נשמות."
אתם יודעים שאני מדבר על עצמי?
אתם יודעים שהייתי שם? שאמרתי את הדברים האלו?
רק שכשהסתכלו עלי ראו כל מיני דברים אחרים, אז אמרו לי, הממממ.
האמת שלא אמרו לי כלום. מבטים מספיקים.
אז איפה הייתי? ככה נהיתה לנו מדיטציה יהודית ויוגה מקראית וכל השטויות האלו. זבל זו עוד מחמאה בשביל זה. רייקי יהודי, אלוהים ישמור.
גם חסידות ברסלב, לעניות דעתי, היא גם כן סוג של מדיטציה יהודית, רק שעשו אותה כמו שצריך.
מי שלמד טיפה בודהיזם, יבין תיכף כמה זה הגיוני.
אז היה רבי נחמן? הנשמה הכי גדולה שנולדה אי פעם והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו כי גודל הנשמה הוא עול, זה כמו לסחוב מיטה זוגית על הגב בתוך מבוך וזה אף פעם לא נגמר.
אז הוא עשה מה שבודהא עשה, הלך ליערות, דיבר עם אלוהים ואחרי שש שנים, בדיוק כמו אצל הבודהא, דינג דונג.
כל היקום נפרש מקצה לקצה, הכל ברור הכל גלוי , הכל מובן.


עכשיו מה?
הוא חוזר הביתה, הוא רוצה לספר את האמת לאנשים. בסך הכל הוא בן שמונה עשרה והאמת בכיס שלו.
יש לו הזדמנות לעשות את זה. אנשים יקשיבו לו, הוא הנין של הבעש"ט, הוא הנכד של נחמן מהורדנקא.
אמא שלו היא פיגא, צדיקה שכולם מתפעלים ממנה.
לפני השיעור, ניגש אליו יהודי, דוחף לו עשרה מטבעות ליד ואומר לו "כבוד הרב, אתה שומע? הבת שלי נורא שמנה וכל זמן שהיא אצלי בבית אני איכשהו שומר עליה, אבל השדכנים לא נותנים לי מנוח. הרב מתעקש, המוהל דורש ואילו הגביר אמר לכל הגוים שלו לעזוב הכל ולעבוד רק על זה. חופה כזו לא נראתה מאז חורבן בית המקדש."
"אז מה הבעיה?" שואל רבינו הקדוש ומנסה למצוא מקום פנוי בכיס שלו בשביל הכסף.
"היא כל הזמן אוכלת" בוכה היהודי "צריך ברכה מהצדיק שהיא לא תתפוצץ."
אתם מבינים? לבודהא היה קל. עומד לו מול ההודים ומספר שהעולם כולו הוא סבל וישנה דרך לצאת מסבל וכולי וכולי.
מה יעשה רבי נחמן עכשיו? נין של צדיק, נכד של צדיק, מסביבו חסידים שהכירו את אבא שלו ואת סבא שלו והם באו אליו כדי לבקש את אותם קונצים שהם קיבלו מהבעל שם טוב.
הם לא צריכים את בודהא שיגיד להם שהעולם הוא סבל, הם יהודים מסכנים באוקראינה המקוללת. חמש מאות שנה שודדים ורוצחים אותם. הם גם יודעים שיש דרך לצאת מהסבל. הצדיק יביא להם שידוך, הצדיק יביא להם ביזנס טוב, הצדיק יביא להם קוגל ויי"ש וסיפורי מעשיות.
רבי נחמן הבין את זה ואמר ליהודי "אין יאוש בעולם כלל."
מאז ועד היום רבי נחמן עושה את אותו הדבר. הוא מנסה להביא את האמת לתוך החשיכה הכי גדולה.
הוא מנסה ליצר חסידים, שמדי פעם יזכרו בנשמה ולא יחשבו אך ורק על הבטן.
מנסה וברוך השם, גם מצליח.
הוא הצליח יפה עם מוהרנ"ת ורב נפתלי, הוא הצליח עם הרב ברייטער והרב אברהם חזן.
עוד היד נטויה, אין יאוש בעולם.

לא בכדי הזכרתי בהתחלת הפוסט את גדולי ישראל שאינם ברסלב. ברור שהיום רציתי לדבר על משהו אחר לגמרי, אבל מה לעשות. לפחות שמעתם את התיאוריה שלי על היווצרות תורת ברסלב שהיא תחפושת חסידית דקיקה, מתוחה ברשלנות מעל האמת העילאית של הזן בודהיזם. היא נמר דרקון במגבעת, היא בודהא עם ציציות.

אין בה שום דבר מהיהדות וגם חסידות היא בקושי.
זו הונאה, אבל הונאה טובה, היא עוזרת לאדם להתקרב אל האמת, אבל לא לא מספרת את האמת על עצמה.
היא שולחת את האדם אל השדה, לא כדי למצוא אלא כדי לאבד וכשהאדם נושא את עיניו אל השמים ומביט אל הכוכבים בלילה, הוא עדיין יכול לפגוש מדי פעם את האור שמסתתר ביער.

לילה טוב.

לא בגלל כת השטן


כשעוד היו תקליטים, הייתה אמונה כזו, שאם מנגנים תקליט הפוך, כלומר מבפנים החוצה, מקבלים כל מיני מסרים סודיים.
בדרך כלל טענו, שהיו להקות רוק שסגדו לשטן בחשאי, ודרך הנגינה הזו בהיפוך הם היו מעבירים את השיעורים בשטניות , לכל מיני חברים של כת השטן.
זה נשמע מפגר וזה באמת מפגר, אבל האמונה הזו היתה רווחת מאוד אצל כנסיות פרימטיביות באמריקה.
אפילו עשו על זה סרט שקראו לו "תעלולים שטנים" , סתם בשביל ההשכלה הכללית.
אני מספר את זה, כי לפעמים יש שווה לקרוא אותם מהסוף להתחלה. לא בגלל כת השטן, אלא בגלל, שבסוף דוחפים, כל מיני תורות, חוכמות ומאמרים שמצד אחד, לא מעזים למחוק ומצד שני, רוצים שלא ממש יהפכו לנחלת הכלל.
אז זה מה שעשיתי בין השיעור של אברהם זגדון לשיעור של הרב ברנר, קראתי את חיי מוהר"ן מהסוף להתחלה ומה מצאתי ולא ידעתי.

אָז הָיָה מִתְלוֹצֵץ מֵאֵלּוּ הַמִּשְׁתַּדְּלִים לְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק הַפְּחוּתִים בַּמַּעֲלָה מְאד כְּגוֹן עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים וְעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אֲנָשִׁים הַשְּׁפָלִים בַּמַּעֲלָה.
כִּי הָעִקָּר הוּא לְהִשְׁתַּדֵּל לְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּנֵי הָאָדָם הַגְּדוֹלִים בַּמַּעֲלָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה חֲשִׁיבוּת.
כִּי בְּנֵי אָדָם כָּאֵלּוּ קָשֶׁה לְקָרְבָם מְאד
וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְקָרְבָם אַשְׁרֵי לוֹ.
כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד כְּשֶׁמְּקָרֵב נְפָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
וְאָז אֵלּוּ הַקְּטַנִּים וְהַשְּׁפָלִים בַּמַּעֲלָה נוֹפְלִים וְנִטְפָּלִים מִמֵּילָא אֵלָיו וּמִתְקָרְבִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כִּי מִתְבַּטְּלִים לְגַבֵּי הַגָּדוֹל מֵהֶם שֶׁנִּתְקָרֵב לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מִי הוּא הַגָּדוֹל.
הֵשִׁיב בְּחִפָּזוֹן [בְּדֶרֶךְ גְּעָרָה עַל שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל דָּבָר פָּשׁוּט כָּזֶה] מִי שֶׁהוּא לַמְדָן יוֹתֵר חָשׁוּב יוֹתֵר, מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר חָשׁוּב יוֹתֵר, מִי שֶׁהוּא מְיֻחָס חָשׁוּב יוֹתֵר.
וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה חֲשִׁיבוּת וּמַעֲלָה מִצַּד עֲשִׁירוּת אוֹ מִצַּד חָכְמָה וְיִחוּס, בְּוַדַּאי נִשְׁמָתוֹ גְּדוֹלָה וּגְבוֹהָה יוֹתֵר.

הרי זה בדיוק מה שכתבתי בזמנו וחטפתי הרבה ביקורת על הסנוביות שלי ועל אליטיזם לכאורה ועל נקודות טובות, שאני צריך לחפש אצל כל מיני שנוזלים כדי להיות ברסלב אמיתי וכל מיני כאלו. האמת היא שברסלב לא נועדה לעובדי באסטות. שיגידו לכם פשיטות ותמימות, כמה שהם רוצים.

השיטה הזו של "חוט של חסד" ושל "נחלי נצח" וכל המוטציות האחרות, לקחת את המיץ של הזבל האנושי ולהצמיד להם שטרימלים, היא לא העניין של רבי נחמן. נכון שזה עובד, רבינו אומר בדיוק כאן  וְאָז אֵלּוּ הַקְּטַנִּים וְהַשְּׁפָלִים בַּמַּעֲלָה נוֹפְלִים וְנִטְפָּלִים מִמֵּילָא.
לא שלא רוצים אותם, אבל הםתוצר לואי של עבודת ההפצה האמיתית.
בקיצור, יש סרט חדש ל"מסע בן כוכבים" ואפרופו נסיעה בין העולמות, הייתי אחרי הצהרים אצל זגדון וניסיתי לפחות לאכול כמו חזיר. כשהתארכו הצללים, מצאתי גם אני את עצמי, עובר בין העולמות ונוסע לכיון מאה שערים.
עכשיו, יש כמה אנשים שטוענים שמכוח זה שאני לומד במאה שערים, יש לי חברים בנטורי קרתא.
זה בכלל לא ככה, שונאים אותי שמה ולמה שלא ישנאו, אם אני דוחף לבלוג בנושא ברסלב תמונות של ססיליה פורטוses.
פלא שמישהו סובל אותי בכלל.
הקיצר, פעם אחת הרב לא היה ואני הגעתי, אז מישהו החליט לנצל את ההזדמנות ולהבהיר לי מה הם באמת חושבים עלי.
לכן הם שינו את סדר הלימוד וקיפצו אל התורה הארסית ביותר בליקוטי מוהר"ן, תורה מ"ג.
והנה מה התורה הזו אומרת:

דַּע כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרָשָׁע שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, מוֹלִידִים נִיאוּף בְּהַשּׁוֹמֵעַ כִּי הַזִּוּוּגִים נִמְשָׁכִים מֵהַדַּעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" וּכְתִיב "כָּל אִשָּׁה ידַעַת אִישׁ" אַך יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי זִוּוּגִים הַיְנוּ זִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה, הוּא הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים, וְאֶל הַתּוֹרָה, וְאֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, זֶה נִמְשָׁך מִדַּעַת דִּקְדֻשָּׁה וְזִוּוּגִים שֶׁל עֲבֵרָה, נִמְשָׁכִים מִדַּעַת דִּקְלִפָּה וְהַדִּבּוּר הוּא הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת כִּי אֵין יוֹדְעִים מַה שֶּׁבַּדַּעַת, אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" 'יְחַוֶּה' מִלְּשׁוֹן דִּבּוּר שֶׁהַדִּבּוּר מְדַבֵּר מַה שֶּׁבַּדַּעַת וּכְשֶׁרָשָׁע מְדַבֵּר וּמוֹצִיא מִפִּיו הֲבָלִים מוֹלִיד אֲוִירִים אַרְסִיִּים שֶׁל נִיאוּף וְהַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ הַדִּבּוּרִים, וְנוֹשֵׁם נְשִׁימוֹת מַכְנִיס בְּגוּפוֹ אֵלּוּ הָאֲוִירִים

לא היה מה לקנא בי, באותה הסיטואציה, אבל בכל זאת מדובר בליקוטי מוהר"ן והתורה הזו העלתה בי שאלה קשה- איך יכול להיות רשע בר דעת?
דעת בברסלב, זה דבר גדול.
פירושה, חוכמה מוטבעת, זו הצורה בה הרמב"ם כינה את הנבואה.
אז בנאדם שהוא נביא, שבא במגע עם האלוהות, יכול להיות רשע?
בסדר, בחירה חופשית, אבל למה שאדם יבחר במשהו שהוא יודע בודאות שהוא לא טוב?
אברהם זגדון הסביר את זה בשיעור האחרון, כשדיבר על בלעם. הוא טען שמשמעות השם בלעם הייתה "בלי עם".
לפי חז"ל, בלעם היה שקול למשה, אז נכון שאנחנו אומרים "בלעם הרשע", אבל זו כבר פרספקטיבה. אילו הינו עמלקים או מצרים, מן הסתם היינו אומרים "משה הרשע".
סתם, כתוב "ומשה גדול בכל ארץ מצרים", כלומר גם המצרים הכירו בגדולתו של משה רבינו.
אז מה באמת ההבדל העקרוני בין משה לבלעם?
ההבדל הוא פוליטי.
משה רבינו הוא מנהיג. הוא לוקח אחריות על עם ישראל, הוא דואג לו ומגן עליו.
בלעם עושה מה שבא לו, הוא נביא להשכיר, הוא מתרחק מאחריות.
לכן רבינו קושר את הדעת של בלעם אל הניאוף. כמו הנואף, גם בלעם אינו מסור אינו קשור, בניגוד למשה רבינו ש"בכל ביתי נאמן הוא".
מהו ביתו של הקב"ה? כל העולם – לפחות.
משה נאמן בכולו, ואילו בלעם עושה מה שבא לו.
לכן רבינו מזהיר אותנו, להתרחק מההוללים והפרועים, מאלו שחושבים שהכביש הוא של אמא שלהם ומותר להם לחנות איפה שבא להם והם לוקחים מה שהם רוצים, כי מתחשק להם.
ברור שלאנשים כאלו אין את הדעת של בלעם,הם לא נביאים, כאילו דא.
אז קודם כל, אנחנו לא ממש יודעים מי היורשים של בלעם ואיפה הם מסתובבים. אולי יש ביננו חיים נביאי אופל ומגע עם הנביאים הללו, הקשבה להם, תרעיל אותנו במודעות הזו של הניאוף.
הבנתם? לא עד הסוף, הא.
כאן זה "מחויב המציאות",לא ערוץ הידברות. כאן שואלים שאלות קשות והשאלה שאני שואל היא "למה לא להיות נואף?"
ד"א, שימו לב, בתורה מ"ג , רבינו מתייחס לניאוף לא בצורה המקראית, כלומר עם אשת איש, אלא בצורה המודרנית, קרי יחסי מין שהגבר מקיים מחוץ למסגרת הנישואין. מענין.
מה רע בלנאוף? כאילו בסדר, אני נשוי באושר רב לדוגמא ואני גם מכוער כמו קפטן הוק ויש לי זקן מגעיל, אולי פעם תהיה לי שכנה סקסית שתעשה לי טובה, כדי להתנקם בבעלה?
התשובה שהצדיק "בכל ביתי נאמן הוא."
הצדיק מתאפיין בנאמנות וכל גילוי של חוסר נאמנות מרחיק אותנו מהצדיק.
לא משנה מאיפה זה בא. זה יכול להיות באמת חוסר נאמנות לבן הזוג או לבת הזוג, זה יכול להיות חוסר נאמנות לעבודה שלנו, לשותפים שלנו, לחברים שלנו, כל ניאוף כזה, גשמי או פסיכולוגי, יש בו משהו מבלעם.
ומה הייתה הצוואה של בלעם "תמות נפשי מות ישרים" זוכרים? בסופו של דבר הוא מקנא בנאמנים.
אבל הדבר החשוב, הוא שבאמת נבין שהנאמנות היא לא סתם מידה טובה, היא עוד דרך להשיג את שלנו, להתחבר לצדיק ולהמריא איתו מעלה.
כבד היום, נכון?
טוב, אז אחרי שהייתי בזולה אצל זגדון ושמעתי סיפורי אימה ופחד על בלעם הרשע ועל איזה מקום בכותל המערבי, שכל מי שנכנס אליו מת ואחרי שאכלתי, אבל לא מספיק ולא את הדברים שאני אוהב (שזה נקניקיות והמבורגרים,למי שחייב לדעת), אז נסעתי צפונה (לא מרשים לי ממש לספר איפה המפקדה של הזגדונים) ושם קיבלתי את הנוגדן.

אלמלא צילמתי את ההרצאה בעצמי, לא היתי מאמין שהיא התקיימה.
שיהיה לכם חודש טוב, חיים של עושר וכבוד.

 

תרנגול עצלן


תמיד תגורו בשכונה טובה.
אף פעם אל תעברו כמוני משכונה עשירה ומצוחצחת לשכונה של עוני ופשע.
נכון שהעניים כאן יותר עשירים ממני ואילו השכנים שלי בשכונת המיליונרים, היו מקבלים מכתבים מהבנק על אוברדראפט של ארבעים אלף שקל (הדוורים היו תמיד מתבלבלים), אבל עדיין, עדיף בהרבה לגור בשכונה של עשירים.
תכל'ס, ההבדל בין עשירים לעניים, הוא פחות עניין של רכוש ויותר עניין של מקום מגורים.
בקיצור, אני גר בשכונה עניה ומוזנחת ולפני התגוררתי במשך שנים רבות, בשכונות יוקרתיות ונוצצות ואני רוצה לדבר על שני הבדלים דומיננטיים בינהן.
בשכונה עשירה אנשים יוצאים לטייל על לברדור, בשכונה עניה הם מסתובבים עם פיטבולים ואמסטפים.
עוד הבדל, בשכונה עשירה, אם אתה בא לקטוף לימון מהעץ, העשירים עם הלברדורים מסתכלים עליך כאילו חירבנת ברחוב.
בשכונה עניה, ישר קופץ מישהו לעשות לך סולם גנבים.
נשמע מגניב, אבל עזבו אתכם. אותנטיות זה טוב בהודו, לא כדי להסתובב בה עם הילדים כל אחרי הצהרים.
באמת שהשכונה מאוד נחשלת, אבל בכל זאת יש בה אחד שמתנהג כמו צפונבוני וזה התרנגול של השכנים.
אולי שמעתם ש"הבית יוסף" פוסק שאת ברכת "אשר נתן לשכוי בינה להבדיל בין יום ובין לילה" מברך רק מי ששמע תרנגול אחרי חצות. הרמ"א חולק עליו ואומר שהברכה הזו היא ברכה כללית, שכולם חייבים בה והמציאות היא שכל היהודים הדתיים, אשכנזים, ספרדים, תימנים וכן הלאה, כולם מקבלים בעניין הזה את דעת הרמ"א .
לכן, לא פלא שיש עניין עצום ללכת דווקא לפי ה"בית יוסף" בעניין הזה, כלומר לברך על קריאת התרנגול עצמה. אם אני נמצא בבני ברק לפני עלות השחר, אין בעיה, התרנגולים שם חרוצים ומתחילים לקרקר, כבר בשלוש וחצי, אבל דוקא אצל השכנים שלי, התרנגול מתעורר הרבה אחרי שפותחים את חדר הכושר בקאנטרי קלאב. איך הוא הגיע לשכונה הזאת, התרנגול הזה? הם גנבו אותו מאפקה?
טוב, היום אני צריך לשלם את חובי לאילן, שכבר לפני חודשים שאל אותי למה אני מתנגד לתפיסה לפיה ליקוטי מוהר"ן הם אסוציאטיביים.
טוב אילן,
אילו רבי נחמן היה כאן כדי להסביר לך הוא היה עושה עבודה טובה. לרוע המזל, כרגע תצטרך להסתפק במה שיש.
אז ככה. צריך להבין שהאדם הוא יצור רוחני. גיליתי לכם את אמריקה?
תבינו, זה שלאדם יש גוף, זו טעות. זה שהוא אוכל ושותה ויש לו מחזור דם, זה שהוא הולך לשירותים, או חש בחום או קור או לחות, זה דפקט.
האדם הוא מערכת רוחנית מושלמת והרמונית. בתוך ישות מטאפיזית, הוא נמצא באיזון מושלם, הוא מתפתח ומתקדם ומגיע למורכבות רוחנית יותר ויותר גדולה ונעלה.
הגוף בשביל האדם, זה כמו קביים לדג. זה רק מפריע ואין לזה שום היגיון.
העולמות הרוחניים נראים אחרת, זה בטח צפוי. כמו שהעולם החומרי, הוא עולם שרובו ריקנות וחוסר, העולם הרוחני הוא שפע, הוא מלאות. התנועה בעולם הרוחני, מהירה מאוד, המהירות שלה היא כמהירות המחשבה. זה אומר, שברגע שאתה חושב על משהו, כבר הגעת לשם.
נשאלת השאלה, האם האדם יכול לנוע בעולמות הרוחנים?
ברור שהוא יכול.
אמרנו, האדם הוא יצור רוחני. בעולם הרוחני הוא מסוגל לנוע במהירות וביעילות, לאן שהוא רוצה.
כמובן, בעולם הרוחני ישנן הרבה רמות והרבה שכבות וכיון שהתנועה היא תודעתית, גם התודעה מגבילה אותה. גם התנועה מוגבלת לפי גודל הכלים הרוחנים.
אני יודע שאני מדבר על דברים מאוד אבסטרקטיים, אבל לא ארחיב כא, כי זה לא ממש הנושא.
אמרנו שהאדם יכול לנוע בעולמות הרוחניים, כי הוא בעצמו ישות רוחנית, אבל האמת היא שהוא נע שם מעט מאוד.
הסיבה לסטטיות שלו היא די הגיונית. האדם לא יכול לראות לתוך העולמות הרוחניים. הוא נמצא בהם, אבל משולל חושים. לא רק שהוא עיור, הוא גם חרש וגם תתרן, לכן הוא כמעט ולא זז.
מה הופך אותו לכזה? גם על זה צריך להרחיב, אבל בגדול, הגוף שהוא נולד עימו, מייצר מערכת שיכלית שמונעת תפיסה, הבנה וחוויה של הרוחניות.
האמת היא, שבענין הזה, כמעט אין יוצאים מהכלל. השכל טבוע באדם בצורה כל כך יסודית, עד שגם אם הוא מצליח לשבור את המחיצה התפיסתית, הוא לא מבין ולא יודע מה הוא רואה.
היום אנחנו יודעים להציץ לתוך הרוחניות לעיתים קרובות, אבל אנחנו חוזרים משם עם שום דבר. אפשר לראות חזיונות, אותות ותופעות, אבל לנו שום כלי לפענח את הקלט הזה. לא נעים.
אוקיי. חזרה לברסלב.
רבינו נחמן בן פיגא היה יחיד ומיוחד בעניין הזה. חידוש כמוהו באמת לא היה.
מרגע שעמד על דעתו, הוא התהלך ברוחניות, כמו שאנשים רגילים מסתובבים בסופרמרקט. לא רק זה.
זוכרים שאמרתי לכם שבעולם הרוחני, מגבלת התנועה שוה לרוחב המחשבה? ובכן רבינו כמעט ולא היה מוגבל בענין הזה. גם בעולמות הרוחניים הוא יכול היה להגיע, כמעט לכל מקום ברוחניות.
זה היה אספקט אחד של גדולתו של רבינו, היו לו עוד. הרב אברהם בן נחמן אמר "עשרת אלפים שנה אחרי תחית המתים, לא נשיג את המשמעות של דיבור אחד של רבינו." או משהו כזה.
מהבחינה הזו של הליכה בעולמות העליונים, קדמו לרבינו רק ארבעה יהודים. משה, רשב"י, האר"י והבעל שם טוב.
גויים היו עוד כמה וכמה. התורה מספרת לנו שאחד מהם היה בלעם בן בעור וחוץ ממנו היו כמובן הבודהא, צ'ואנג צו ועוד כמה הודים , סינים ויפאנים, שתיכף נבין למה הם חשובים.
אתם זוכרים שדיברנו על "פגם הלבנה"? אני אזכיר את זה. לפי הדתות המערביות, הדת הנורדית, היהדות, הנצרות האיסלם וכן הלאה, הבריאה מתקדמת לכיוון אחד . יש לה התחלה וסוף והסוף שלה זה רגנוסט , יום הדין, או ימות המשיח, כל אחד לפי טעמו.
הדתות המזרחיות טוענות שאין התחלה ואין סוף, הקיום הוא מחזורי וסיבובי הכל יוצא מהקיום ונכנס אליו וחוזר חלילה.
תורת ברסלב, יותר מורכבת. היא אומרת שמלכתחילה היקום היה חד כיוני. ברגע שנוצר "פגם הלבנה" נכנסה המחזוריות ליקום.
מה שרבי נחמן תפס זה עוד יותר מזה. הוא הבין שהיקום איבד את דרכו.
לפי האר"י, נשברו הכלים, נפלו הניצוצות ועכשיו הם צריכים לפלס את דרכם חזרה למקורם, ברגע שכולם יחזרו, היקום יגיע למעשה לקיצו, לקץ הימים.
אבל לפי הזוהר, האינסוף ממשיך לספק אור ישר לכל כלי מבקש ממנו.
מכאן הבין רבינו שבמהלך העינינים הנוכחי לעולם לא יגיע קץ היקום. הניצוצות נפלו והם דורשים כל הזמן עוד אור ישר מהאינסוף. האור הישר, ברגע שהוא מגיע למגע עם הניצוצות הופך לקליפות וככל שהזמן עובר הקליפות האלו הופכות להיות כבדות יותר, רחוקות יותר מהמקור ואין לאפקט האור החוזר, אותו אפקט שגלה האר"י, שום סיכוי להתגבר על המשקל והמרחק ולהחזיר את אותם ניצוצות אל המקור.
מה הייתה המשמעות של הגילוי הזה?
המשמעות הייתה שהבדהיסטים ניצחו. פגם הלבנה לא יתוקן, המשיח לעולם לא יגיע והיקום יישאר מחזורי, כלומר, יחזור על עצמו פעם אחר פעם והיחידים שינצלו מהקיום הזה ויצאו אל מחוץ למחזור הלידה והמות אל העולמות הרוחניים, הם אותם יחידי סגולה רוחניים כמו בודהא, כמו שמשון מהאוסטרופולי וכן הלאה.
רבינו הקדוש, כמו שאמרתי, ראה שהאר"י טעה כי האור החוזר לעולם לא יצליח לאזן את האור הישר, כי האור החוזר הוא הפעולה של הנשמות שלנו בעולם ואילו האור הישר, מחולק בשפע על ידי אלוהים.
הוא גם ראה, רבינו הקדוש, שמה שסבא רבא שלו, הבעל שם טוב, ניסה לעשות היה מאוחר מדי ומעט מדי. בעולם שבו האור הישר כל כך חזק, הנסיבות ישתנו מהר מדי, ההצע של התופעות יגדל ויגדל, אי אפשר יהיה להסתפק ב"מה שרוצה אני מרוצה" או בשפת הבעש"ט ב"שוויתי השם לנגדי תמיד".
זה מה שגילה רבינו הקדוש, שזה דבר מאוד חשוב.
הדבר היותר חשוב, הוא שרבינו החליט לא להכנע, הוא החליט לשנות העולם ולהחזיר אותו למסלולו המקורי. הוא החליט להגשים את נבואת האפוקפליפסה, שבמשך אלפי שנים לא הייתה כבר רלוונטית.
כדי להצליח במשימה רבינו עשה כמה דברים ואני יודע על שנים מתוכם.
דבר אחד היה ללכת למקום הכי עמוק ביקום, למקום הכי רחוק מהאור ושם להקים מחסום. המחסום הזה למעשה, ימנע את המשך ההתרחקות של הניצוצות מהמקור שלהם ובזה ימנע את התרחבות פגם הלבנה ואת התדרדרות היקום לתוך המחזוריות הניצחית.
למחסום הזה שרבינו הקים קוראים….. נכון, אומן.
תודה שביקרתם.
הדבר השני שהוא עשה היה להגיד כזה דבר.
"הרי אנשים הם יצורים רוחניים, הם יכולים לנוע בעולם הרוחני. למה שלא יסעו לאיפה שצריך ויחזירו את הניצוצות למקום. ברגע שהם מגיעים למציאות רוחנית, ממילא הקליפות מתחילות להשתחרר ולהתפורר והניצוצות מפסיקים לדרוש את האור הישר ואז מהר מאוד, יגיעו הרבה ניצוצות למקום ויאבדו את הקליפות וכל העולם יגיע למדרגה חדשה של תודעה, שממילא תביא אותו קרוב יותר אל הגאולה והמחזוריות תישבר ובסופו של דבר לא ישארו ניצוצות עם קליפות בעולם, כדי לשמר את מצבו הנוכחי והמשיח יגיע."
אבל הייתה בעיה, נכון? אנשים לא יודעים ללכת בעולם הרוחני. הם לא יודעים לנוע שם, לחצות מרחקים, להגיע למקומות רוחניים כאלו שבאמת יפוררו את הקליפות ויעלו את הניצוצות.
אז רבינו פתר את הבעיה הזו בצורה מאוד לא מקורית.
הוא כתב הנחיות הליכה בעולם הרוחני.
ההנחיות האלו נועדו לאנשים שלא רואים רוחניות, לפחות בהתחלה, שלא מבינים ושלא מרגישים.
אם נתרגם את ההנחיות האלו לשפה מובנת , הן היו נשמעות כמו "לך שלושה צעדים קדימה, דלג פעמיים במקום ואז תסתובב ארבעה סיבובים שמאלה ותקפוץ אחורה." זה נשמע ממש כמו ריקודי עם, רק שאלו ריקודים שעושים בעולמות העליונים כדי להגיע ממקום למקום.
כמובן, כמו בריקודי עם, יש מתחילים מהצעד הראשון, יש בינוניים ויש את גדי ביטון.
גם בהנחיות של רבינו לתנועה בעולמות העליונים יש הרבה רמות.
יש תנועה שטובה לאנשים שרק התחילו ויש הנחיות שמתאימות לתותחים מיומנים שהם הרבה זמן בעסק וכבר עברו הרבה שלבים.
להנחיות האלו של רבי נחמן מברסלב, קוראים "ליקוטי מוהר"ן".
עד כאן?
לסיום, סוף סוף אנחנו יכולים להבין למה הרבנים של "מכון מאיר" טועים, למה הבחינות בליקוטי מוהר"ן הן לא "אסוציאציות".
כי כמו שהסברנו, בעולמות הרוחנים התנועה היא המחשבה, היא המודעות והבחינות מתארות את תהליך התנועה . בעולם הפיזי, אנחנו נעים מנקודה לנקודה, בעולם הרוחני, שתי הנקודות הופכות לאותו הדבר.
זאת אומרת, כשרבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן

וזה בחינת יעקב. כי יעקב זכה לבכורה, שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה,

שהתנועה של יעקב בעולם הרוחני, היא כמין דבר שנקרא ראשית, שהופך לדבר הזה שנקרא חוכמה.
אפשר להסביר גם את הכוונה בזה, שכשבונים כלי מושלם, כל האור הישר נכנס ולא נופל לקליפות. יש לזה גם עוד פירוש, יותר מעשי, שמוטב לבצע פעילויות קצרות ומוגדרות מאשר להתחיל מבצעים גדולים, שלא יודעים איך יגמרו.
הפירוש לא כל כך עקרוני, כי את רוב ליקוטי מוהר"ן אנחנו אף פעם לא נבין.
יש דברים, שאנחנו יכולים לאחוז בהם, התבודות, נקודות טובות, ריקודי עם.
די לנו באלו, באמת.
אם נחזיק אותם, מצבנו יהיה מצויין.
יאללה, תיכף חצות. הגיע הזמן להתעורר. קוקריקו

 

מקורית אך מגעילה


אוקיי בנות ובנים, אני מקווה שהכל אצלכם סבאבי באבי.
אנחנו עכשיו כבר בז' בניסן וזה אומר שאנחנו עדיין בשנים עשר הימים הראשונים ולפיכך נימנע הפעם מלשון הרע, הוצאת דיבה, השמצות וגועל נפש.
אמנם זה מאוד מסובך לנו, אבל אתם יודעים מה שאומרים בצבא "קשה באימון – מיותר בקרב".
אז שכחנו לציין משהו חשוב מאוד בפוסט הקודם שבו דיברנו על שעבוד מצריים ומה שכחנו לספר זה על הקשר בין פורים לפסח ועל הסיבה שרבותינו ז"ל טענו שפורים הוא הכנה לפסח.
כאילו, מה פתאום הכנה לפסח?
הרי יציאת מצריים, אם בכלל התרחשה ובזה אני לא מאמין בכלל, היא התרחשה בערך אלפיים שנה לפני האחשוורוש וידידיו?
אני בסדר עם ההיסטוריה? אבל העניין הוא, שבאמת יציאת מצריים היא עניין שמעל לזמן. גם אם זה לא קרה בפועל, מדובר בתהליך רוחני שמתרחש בכל שנה ושנה וזה גם מה שכתוב בהגדה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים

בגלל שאנחנו יודעים שעבוד מצריים הוא השיטה, הוא הפירמידה, יחסי הגומלין האנושיים וכן הלאה, אנחנו מבינים ממה אנחנו צריכים לצאת וזה לא פשוט.
ברמה כזו או אחרת, כולנו שבויים של המערכת כמו אבותינו, חכמים ונבונים ככל שיהיו.
כמובן, אנחנו נשבבליל הסדר יחד עם המשפחות , נלבש בגדים חגיגיים ונדקלם את ההגדה, כאילו אנחנו עושים משהו וכאילו אנחנו מבינים משהו.
אלא שהאמת היא, כמו שאמרו הSmiths בשיר שלהם "I KNOW IT'S OVER "

Cause tonight is just like any other night


נראה לי שכבר סיפרתי לכם על הפרק הזה ב"אחת שיודעת" מה היא אומרת בסוף?
"בליל הסדר שואלים מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ובכן לא נשתנה כלום, הלילה הזה הוא כמו כולם."
ראיתם מה זה?

לא צריך לנסוע לקיבינימט כדי לגלות את האמת, מספיק שתראו טלויזיה.
אני מה זה חינוכי היום.
אז איך פורים הוא הכנה לפסח?
יפה, מחסלים את כל הויסקי והבירה, תשובה מקורית אך מגעילה.
שוב, מה אמרנו שזה שיעבוד מצרים? חוכמת היחסים? פוליטיקה בין אישית? פאקינג אינטלגנציה ריגשית?
הכל נכון?
אז איך יוצאים מזה? עדלא ידע.
הנה התשובה , בפסח חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ובפורים חייב אדם להשתכר עד שהוא לא יודע להבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי.
עכשיו בואו נניח שהיינו בשעבוד מצריים והיו מספרים לנו את סיפור מגילת אסתר, לא בתור אגדה מיתולוגית, אלא בתור פיסת רכילות עסיסית שהתרחשה בחברה שבה אנחנו עובדים, או באוניברסיטה שבה אנו לומדים, או בחטיבה שלנו בצבא, או ביישוב שלנו או בישיבה שלנו, ווטאבר.
אילו זה היה קורה, מה היינו חושבים על זה?
שהמן הוא פארש, הוא אכל אותה, הוא נתלה, הלך עליו שחבל הזמן. כל מי שהיה מכיר את המן, שם בשעבוד מצריים, היה מכחיש, היה אומר "איזה הכרתי אותו? תעשו לי טובה שלום לא הייתי אומר לו, חברים עאלק."
לעומת זאת מרדכי, הוא שווה, הוא קרוב לצלחת, הוא הגיע למעלה בטלויזיה. "הכרתי אותו בצבא, אחיו נסע איתי באוטובוס, שנים הייתי מכסח את הדשא ליד איפה שסבא שלו החנה את האופניים."
ככה היינו חושבים, אילו היינו בשעבוד מצריים. האמת שככה אנחנו חושבים גם היום. סנטימטר לא יצאנו.
שימו לב בבקשה, איך נראה העניין בפסוק האחרון של המגילה

כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו–דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ

נכון שמדברים בדיוק על גדולתו ועוצמתו של מרדכי?
והנה אחרי שאנחנו קוראים את המגילה פעמיים ולא מפספסים אף מילה, מבקשים מאיתנו רבותינו ז"ל לעשות עבודה רוחנית מיוחדת ולבטל את האבחנה שלנו ביו הסופרסטאר מרדכי והאנדרדוג המן.
מדהים, נכון?
זאת ההכנה שלנו מפורים לפסח, היכולת שלנו לבטל את התלות שלנו בפירמידה.
אז אנשים יגידו "אבל אם מרדכי, הוא בראש הפירמידה , זה טוב. מרדכי הוא צדיק, מרדכי הוא קדוש, מרדכי הוא נדיב וחביב וספונטאני."
זו טעות, כי השיטה עצמה היא הבעיה. הפירמידה ככוח המניע האנושי, היא הגורם שמפריע לנו להתחבר לאלוהות, להתחבר לאמת.
חוץ מזה, אף פעם אין לך שליטה על זהותו של היושב בראש הפירמידה. היום זה מרדכי, מחר זה גמאל עבדול נאסר.
זוכרים את הייזל אוקונור ? זמרת הפאנק המדהימה מתחילת האייטיז?
היה לה שיר שנקרא "Who needs that" או בעברית "מי צריך את זה?"
אית השורות הולכת ככה : בראש המגדל, יש יצור שרוצה כוח", זו המציאות של הפירמידה.

באמת שאנחנו לא צריכים את זה, אנחנו צריכים לצאת ממצריים.
בכל דור ודור.

בלק ג'ק בחצות


לפני שנה ומשהו שאלה אותי אישתי לאיזה פלג בחסידות ברסלב אני שייך.
"ברור שאני שייך לשול מאה שערים" אמרתי לה כמתפלא.
לי זה היה ברור, אצל האנשים האלו למדתי, אצל הרב ברנר, אצל הרב טייכנר וכן הלאה, מה יש לי לחפש בפלגים אחרים?
"אני לגמרי בעד," אמרה לי זוגתי "אבל אתה לא חושב שהגיע הזמן שתתחיל ללכת עם כיפה?"
זאת הייתה אנקדוטה.
ביומים האחרונים ישנה שמחה גדולה בפלג השול, כיון שהמתחרה הגדול, פלג "שובו בנים", עשה לעצמו בושות כשחבריו התקוטטו ואפילו ירו במאה שערים.שובו אולי זו נראית כנחמה פורתא, אבל בשול ישנם חסידי ברסלב אמיתים שמנצלים כל הזדמנות כדי לשמוח. מאז פטירת רבי לוי יצחק בנדר בשנת 1989, לא קמה סמכות רוחנית בפלג השול, מה שאומר, שכל אחד עושה מה שהוא רוצה.

יש כאן עניין שחשוב להסביר, מה שחשוב זה הבפנים.

זה באמת ככה, לא יעזור לכל אלו שמנפנפים בשטריימלים שלהם בוקר וערב ובחלוקי פסים תוצרת שנחאי במסורת עמרם בלוי. רבינו דיבר על זה המון, הפנים הוא העיקר, החוץ הוא פארש. לכן אנשים טועים מאוד בהבנה של הפלגים בברסלב, מאותה הסיבה שהם טועים בהבנת העליה לרגל בראש השנה.

הם מסתכלים על החוץ, והחוץ לא דומה לפנים.
הדעה הרווחת היא שהפסיכים של ברסלב, אלו הנחים שרוקדים ברחובות או "שובו בנים", עם כל ההתנהגויות הביזאריות שלהם, אתם יעודעים, האיסור לאכול במבה וההתגנבויות לקבר יוסף וכל זה. לעומתם ולא רק לעומתם, פלג השול נראים מאוד מיושבים, יושבים, לומדים תורה, מדברים ביישוב הדעת ובנחת.
האמת נחשפת רק בתפילת קבלת שבת.
אני התפללתי כמה פעמים בשובו בנים ומתפללים שם בדיוק כמו אצל המציזרוחניקים בפתח תיקוה, בשינוי אחד. שם מחלקים ביסלי בסוף התפילה, כנראה כדי שאנשים לא יפלו לעוון אכילת במבה. אצל הננחים מתפללים בצורה מאוד "מסורתית". כל כך מסורתית, שזה נראה כאילו ליד כל ננח יושב אבא שלו, ומאיים לבעוט בו אם הוא יפשל.
התפילות ב"שול" , מזכירות יותר מכל סצינות קרב מתוך הסרט "הזירה" (גירסת 2001)

לא כזה הפסד גדול אם לא ראיתם, גם גלדיאטור הוא לא רע, למרות שאז מפספסים את ההופעה הקולנועית היחידה של קרן מקדוגל.

בקיצור, פלג השול זה עולם אחר.
אני אספר לכם משהו מדהים,
ישבנו כמה חבר'ה בשיעור אצל הרב.
הייתה הרגשה ממש קולית, היה קירוב לבבות אמיתי,ברוך השם.
אז אחד הלומדים, שאל את הרב, איך להתמודד עם התמכרות להימורים.
כמובן שהרב לא ידע בכלל מה משמעות המילה, אחרי הכל, זה לא היה אחד מהנושאים המהותיים אצל לוי יצחק בנדר.
לקח לנו בערך שעה להסביר לו ולתאר לו במה מדובר. סיפרנו על בלק ג'ק ורולטות וטוטו ולוטו ומפעל הפיס. תוך כדי כך הוא נזכר שבספר "מנחת הלוי" מזהירים נגד משחק בכרטיסים בלילות חנוכה, אבל הוא אף פעם לא ידע מה הכוונה.
אחרי שיותר מדי זמן ניפחנו לו את השכל עם סיפורי הקזינו, הוא התעשת ואמר לנו ככה:
"אנחנו חסידי ברסלב. אין לנו שום שיטות, אין לנו שום פתרונות, אין לנו שום דרכים שמסוגלות לעזור. רק דבר אחד אנחנו יודעים, לקום בחצות ולהתפלל לריבונו של עולם ולהגיד שאנחנו לא מסוגלים, לא מסוגלים להתמוד לבד ושהוא חייב לעזור לנו. ככה עושים את זה בחסידות ברסלב."
הבנתם?
אני לדוגמא, מכיר הרבה טריקים, על חלק אני אספר ועל אחרים אני עוד אספר בטח.
אבל אי שם מעבר לעולם המתוכנן והמתוחכם, קיים משהו פשוט יותר, משהו שקשה להרגיש בסאון היום ובשטף החיים.
מצד שני, אין בי שמץ של משיכה לפשטות נוסטלגית, אני רק אומר שכדי להלחם לא צריך יריות.
יש אינטרנט.

אני חוזר לישון.