בבוקר הגעתי לחדר הכושר והמדריך שאל אותי מה עניינה של פרשת אמור.

לכאורה שאלה סתמית, כמו שתמיד שואלים אנשים שנראים דתיים מאוד.

אבל בעצם מדובר בשאלה מאוד עמוקה, כי אם תשימו לב, הפרשייה הזו היא אחת מהיותר מוזרות.

אין בה שום קו רוחני מסויים או מעשה היסטורי, אלא היא מנתרת בתזזיתיות מעניין לעניין. מתחילה בחוקי הטהרה של הכוהנים, והכהן הגדול ש"לאביו ולאימו לא יטמא" , ממשיכה לקרבן תודה, עוברת לחגים פסח, שבועות יום כיפור וסוכות , משם מבצעת פניה חדה ללחם הפנים, ומסיימת בסקילתו של המגדף, אותו מצרי למחצה שקלל את אלוהים.

לכן לא ידעתי להשיב למדריך, והמשכתי בענייני, אבל לא שכחתי את השאלה.

תיארתי לעצמי, שבסופו של דבר , סוף התשובה לצוץ ואכן צצה.

כל העניין ב"אמור" , הוא שלתורה ישנה אמירה לכל אחד.

גם לכהן הגדול, גם לכהנים הזוטרים, גם למקריבי הקרבנות, גם לפשוטי העם ואפילו לפושעים, אלו שמוצאים להורג ישנה אמירה.
לכולם אומרים משהו, והמשהו משתנה מאדם לאדם. זו תשובה מצויינת לתת למדריך בחדר כושר, כי למעשה בפרשה הזו, מוזכרת הסקילה, שניתן להגדיר אותה כפעילות ספוטיבית קדומה.

זה היה מאז ומתמיד הרעיון הבסיסי ביהדות, יש בה מקום לכל אחד, למלך , לפושע , לנואפת ולשוטה. המנגנון הרבני, מוצא לכל אחד מהם טיפול תורני הולם. בגלל זה הבודהיזם הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעיל, הוא לא מתעסק עם כולם , רק עם מי שרוצה לצאת לחופשי, רק עם מי שרוצה להיות אדם אמיתי.

מצד שני, האדם הנבון, יכול להגיד "אז מה? מתעסקים ביהדות עם נוכלים ורוצחים ומגדפים, האם זה מה שאמור למנוע, מהאדם הנאור להשתחרר?"
שאלה מצויינת והתשובה היא כזו.
תמיד הייתה לי שאלה, על מה שכתוב בפרק 11 בספר הזן "פתח ללא דלת".
אני אתן לכם סיכום קצר של הפרק , כדי שתבינו על מה מדובר.
ג'ושו, מגדולי המורים הבודהיסטיים והוא חי במאה שמינית לספירה.
יום אחד בא לנזיר שואל אותי מה זה משהו, והנזיר הראה לו אגרוף.
ג'ושו ביטל את התשובה והסתלק.
למחרת הוא בא שוב לאותו הנזיר , שאל את אותה שאלה וקיבל את אותה התשובה, אבל אז, הוא השתחווה לנזיר והכיר בנכונותה של תשובתו.
מומון, המחבר של "הפתח ללא דלת", במידה רבה היה הפרשן של ג'ושו והוא מקפיד לטעון שהאגרוף היה אותו האגרוף.
כמובן שכולנו שואלים למה בהתחלה ג'ושו פוסל את התשובה ואחר כך מקבל אותה.
מומון משיב במין טענה סתומה, שעיקרה , "החרב ההורגת את האדם, היא החרב המושיעה את האדם."
לא הבנתם?
זה באמת מסובך.
שימו לב לדבר אחד, במאה השישית לפני הספירה קרו כמה דברים.
בודהא קם בהודו כדי לגאול את העולם, לאו צו קם בסין כדי לשחרר את האדם.
שני אלו התרחשו במזרח הרחוק, מה קרה כאן? בית המקדש הראשון נחרב.
לא נראה צירוף מקרים מוזר?
מצד אחד, העולם פורח, העולם מתעלה לאור תורתם של גדולי המורים ומהצד השני חורבן, על נהרות בבל.
עוד דבר צריך להגיד לגבי חורבן הבית הראשון, הוא די חסר משמעות, כי אחרי שבעים שנה בונים את המקדש מחדש.

אז זה העניין,
לכאורה הייתי אומר, שכל זמן שבית המקדש עומד , האדם לא יכול להשתחרר, כי על מה עומד כל הרעיון של בית המקדש? שישנה בתוכנו נוכחות אלוהית מכאנית, מאורגנת , מתופעלת וביורוקרטית.
אדם שרוצה להתחבר לאלוהות, עושה מה שאומרים לו לעשות בפרשת אמור.
אם הוא הכהן הגדול, "לאביו ולאימו לא יטמא"
אם הוא סתם בנאדם , הוא יכול להביא קורבן תודה, או משהו.
אז אם הכל כל כך פשוט, מי צריך בכלל רוחניות? יש קרבנות? יש כהנים? יש לוויים? הכל בסדר ולא צריך כלום.
אמנם אלוהים שולח נביאים פעם אחרי פעם כדי להסביר לאנשים שהוא לא רובוט, הוא לא איזה מכונת קוקה קולה שמכניסים לו כבש ומקבלים התגלות. הוא אומר לאנשים "למה לי רוב זבכחם?" , אבל האנשים לא מקשיבים.
יש בית מקדש, הכל דופק , אז למה בכלל להתייחס לאלוהים.
לכן הבית היה צריך להחרב.
כדי שהבודהא יעלה, כדי שהטאו טה צ'ינג יכתב.
זה היה חיוני, אותו סילוק של המכונה האלוהית.
וכאן סודו של מומון , החרב ההורגת, היא החרב המושיעה ומה פירוש חרב? חרב מלשון חורבן.
אז למה בנו את המקדש מחדש?
כי המקדש הוא לא באמת הבעיה, הבעיה נמצאת בתודעה האנושית, שעד שלא מחריבים לה את בית המקדש, היא לא מסכימה להקשיב לנביאים.
אחרי שהגיע החורבן, סוף סוף לקחו את הנביאים ברצינות ואז , כבר לא הייתה בעיה במקדש.
"האגרוף, הוא אותו האגרוף" אומר מומון והאגרוף מסמל את המקדש, את כוחו של אלוהים בעולם.
ג'ושו שואל את הנזיר "מה זה משהו"
הנזיר מציג אגרוף, הכל בכוחו של אלוהים.
ג'ושו פוסל את התשובה, כי כוחו של אלוהים מפריע לאדם להתעלות.
אבל בפעם הבאה שהוא שואל את השאלה, הוא מקבל את התשובה, כי גם האדם וגם ההתעלות שלו הם בכוחו של אלוהים.

יאללה, סלין דיון, וסאלם עלייכום.

הנסיך המיותר


בוקר טוב בנות ובנים.
החדשות הרעות הן, שהגענו שוב להסכם מטופש ומיותר עם ידידינו בעדה החרדית.
הראש שלהם, מטומטם בצורה שלא תאמן.
מה שהם אמרו, זה שבגלל שבבלוג הזה, מוצגים ומצוטטים רבנים חרדיים, אז הוא אתר חרדי ובאתר חרדי אסור שתוצגנה תמונות של נשים ולכן, הגענו להסכם שלא יוצגו או יצוטטו כאן רבנים חרדיים.
זו הסיבה שאני לא יכול להראות לכם כמה נהנינו בבית כנסת באר שבע בהילולה של רבי נתן מברסלב, זכותו תגן עלינו לעולם ועד.
מצד שני, הסרטון נמצא בערוץ שלנו ביוטיוב והוא נקרא "הילולת רבי נתן תשע"ד" ואתם מוזמנים לצפות ולהנות.

אוקיי,
אתם יודעים, כשאנשים חושבים שמישהו יודע את הדרך לאמת או להארה, הם לא נותנים לו מנוח.
משגעים אותו כל הזמן בשאלות של "איך עושים את זה ומה צריך לעשות" וכן הלאה.

לרוע המזל, מדובר באנשים הלא נכונים.
כי האנשים הלא נכונים חושבים להגיע להארה. הם אנשים שאין להם כלום, אין להם כסף, אין להם כוח, אין להם זמן והם גם לא הכי חכמים, שהא בהא תליא ואז הם מגיעים למסקנה שהארה לא עולה כלום, אז אם הם ישיגו הארה, יהיה להם משהו.

זאת מסקנה לגמרי מוטעית,
כי הארה דורשת הרבה מאוד, ולכן היא עניינם של אלו שיש להם הרבה.

אני יכול להגיד לכם על עצמי, שבזמן שהתעסקתי בהארה ובסאטורי ובזן בודהיזם ובעיקר במדיטציה, שיגעו אותי בלי סוף. המון אנשים.

בסך הכל אני יכול להגיד שמתוך כל אותם אנשים והיו באמת רבים, רק על שלושה אני יכול להגיד שיצא להם משהו. אני לא יודע אם נעשו "מוארים" במובן הבודהיסטי. אני יכול להגיד לכם, שהתקדמו באמת, שקיבלו אמת.
הלומדים האלו, כולם היו אנשים שהיה להם.
לא יודע אם היה להם כסף, אבל היה להם זמן, היו להם כוחות נפש, הם היו פיקחים ויכלו להצליח ואולי אף הצליחו מאוד בהרבה תחומים.
לא סתם כל הזמן מדגישים את זה שבודהא, הלא הוא סידהרתא שייקמוני אדוננו, נולד בתור נסיך.
למה זה חשוב?
הייתה לו את האפשרות להתפתח, הוא קיבל חינוך טוב, היו לו אמצעים והוא הגיע למה שהגיע בזכות השקעה אמיתית. הוא יכול היה להרשות לעצמו להשקיע.
אילו הייתם רואים את בודהא, אחרי שזכה להארה, לא הייתם מאמינים שהוא היה נסיך או אפילו בן טובים או אציל.
הוא נראה כמו ביריון בסמרטוטים. קצת דומה לאביגדור ליברמן הי"ו.
אבל כשהוא היה מתחיל לדבר, האיכויות האלו התגלו. לא רק הידע האלוהי שלו, לא רק הרוחניות שלו, אלא גם הרקע האיכותי שלו, המלכותיות, האצילות.

ואנשים לא מבינים את זה.
הם בקטע כזה של "אנחנו מסוגלים" או "בודהא אמר שאנחנו יכולים", אבל בודהא מתכוון לכל החבילה, לא רק לטקסים הדתיים, לא רק למדיטציה. לכאורה, הכל מסוגלים, אבל בפועל מעטים מאוד.
אחרי הסאטורי הראשון שלי, הייתי בטוח, שאילו חברים שלי מהטכניון היו באים ללמוד אצלי, או אצל טיוהאר, שהיה הגורו שלי באותה תקופה, הם היו מגיעים לסאטורי ראשון, תוך חודש וחצי.

יכול להיות שצדקתי אז ושאני צודק גם היום, כי הם היו אנשים פיקחים ומוכשרים וצעירים ועזי נפש.
ברור שזה לא היה מעניין אותם, זה הפרדוקס.
אלוהים נותן נרות, למי שגר על השמש.

זו אחת הסיבות שאני כל כך מעריץ את רבי נחמן מברסלב.
הוא היה אמיץ.
היו הרבה חכמים, היו הרבה נאורים ומוארים וכולם סבלו משאלות האספסוף.
עם כל זה, אני לא זוכר ששמעתי על מישהו מהם שאמר "חבריה, יש אלוהים, יש עולמות אחרים , אבל זה לא בשבילכם. אתם שכל הזמן סובלים וכל הזמן מתאוננים, אתם אף פעם לא תגיעו להישג רוחני, כיוון שהישג כזה דורש, הרבה יותר ממה שיש לכם."
בודהא לא אמר את זה.
אושו לא אמר את זה.
גורודייף לא אמר את זה.
אפילו צ'ואנג צו, שלדעתי הוא באמת הגדול מכולם, לא אמר את זה.

אבל רבי נחמן אמר.
לא ממש, כמו שאני אומר לכם, כי אם הוא היה אומר את זה ממש, היו מוצאים דרך לסלף אותו, כי זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע.
הסילופים האלו קורים הרבה ואצל רבי נחמן הם קורים בלי סוף.
נגיד הציטוט הזה מ"חיי מוהר"ן" תקצ"א

אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ אִם לִהְיוֹת מְלַמֵּד, הֵשִׁיב לוֹ לא
[כִּי אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁשְּׁל שָׁה דְּבָרִים אֵינָם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו
שׁוֹחֵט וּמְלַמֵּד וְחָסִיד בְּעִיר קְטַנָּה
מֵחֲמַת שֶׁבְּנָקֵל לוֹ לְהִכָּשֵׁל בְּגֵאוּת חַס וְשָׁלוֹם]
טוֹב לְךָ יוֹתֵר לִהְיוֹת סוֹחֵר וּבַעַל מַשָּׂא וּמַתָּן
רַק בְּשָׁעָה שֶׁתֵּלֵךְ בַּשּׁוּק תְמָאֵס וּתְבַזֶּה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּפִיךָ

(כל הציטוטים שלנו מאליעד כהן האהוב.)
יש עוד כמה מקומות היכן שרבינו אומר לא להיות מלמד, לדוגמא בשיחות הר"ן אות ר"מ

וַאֲנִי אוֹמֵר עַתָּה שֶׁטּוֹב לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד

זה צריך להיות ברור לכל אחד ויש לזה גם סיבה.
רבינו לא רוצה שילדים ילמדו להיות ברסלבים, אין לזה שום משמעות, זה חרטא. בנאדם צריך להשתנות כדי להיות ברסלב, צריך להפוך לברסלב.
אבל לאנשים לא אכפת, "אז הוא אמר". הם מקימים בתי ספר ברסלב וישיבות ברסלב ותלמודי תורה ברסלב ויש שם מלא מלמדים ומורים ומורות שהם יעני ברסלב ומה שאמר רבי נחמן בכלל לא מעניין אותם.
יש להם איזה סמרטוט על הראש, או פונפון או פיאות עד לברכיים.
כן, אני מדבר גם על הננחים. למה פתחתם שני חידרים בבית שמש ובצפת? איפה אתם ואיפה רבי נחמן.

אבל רבי נחמן, כן אומר את זה, הוא אומר את זה, באופן שרק מי שראוי להבין, יבין והוא שם את המסר הזה, בתוך חבילה, שהוא מציב באמצע הכביש הראשי וזה מדהים. אף אחד לא פותח.
נכון שכבר שיגעתי אתכם עם "אבדת בת מלך".
אני מתכוון לחזור אליו ולטרטר עליו, באיזה שלב, אבל הפעם אני רוצה להתמקד בשורה התחתונה.
אני אתן לכם את הסיכום, באופן שאף אחד עוד לא הסביר אותו, למיטב ידיעתי.

מה כתוב בסוף?

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר
וּבַסּוֹף. הוֹצִיאָהּ

כאן נחשף רבינו במלוא אכזריותו.
הרי כל המעשיה הזו, מלוקקת כמו סולארו בחבורת תיכוניסטיות.
"לכל אחד יש בת מלך", "הצדיק יציל אתכם", "הנשמה של כל אחד היא בת מלך", "בסוף הוציאה" , "כל נשמות יראל בלה בלה בלה" וחנטריש.
ואחרי שמלקקים ומלקקים, מגיעים לסוף ואין כלום.
ממש כלום.
רבי נחמן מודיע שבסוף הכל היה בסדר, אבל איך נהיה בסדר מתוך הלא בסדר, לא מספרים.
ההפך, הכל רק מסתבך. הסיפור מתקדם כלפי מטה, הופך להיות גרוע וגרוע ועצוב ומדכא יותר ויותר.
כי מה קרה לו, למחפש שלנו?
חיפש שנים ביערות ובשדות ולא מצא.
הגיע לארמון של הלא טוב ואמרו שהוא צריך לצום ולא צם.
ואחר כך אמרו לו שרק לא ישתה יין וכן שתה.
ואז היא בכלל עזבה את הארמון והוא התחיל לחפש את ההר של הזהב והלך לענקים והם נפנפו אותו וכן הלאה וכן הלאה, אתם מכירים את הסיפור. זה כמו לאבד את הארנק והדרכון באמצע השוק בניו דלהי בזמן מונסון, רק הרבה יותר גרוע, כי זה נמשך שנים.

סיפור מזעזע, "אבדת בת מלך".
איך שלא תסתכלו עליו הוא איום ונורא ואף על פי כן, הסיום עולה על הכל.
זה לא שרבי נחמן לא ידע את סוף הסיפור.
הוא פשוט לא רצה להפקיר אותו בידי הרבנים, הוא לא רצה לתת אותו לכל אותם רבנים שכולנו מכירים אבל אסור לנו לנקוב בשמם, כי אנחנו לא אתר חרדי.
הוא לא רצה שיסלפו אותו, כמו שהם מסלפים הכל, את ליקוטי מוהרן ואת ספר המידות ואת כל יתר הספרים.

הוא השאיר את החלק העיקרי בפאזל אצלו בכיס ואמר "רק האדם הנכון, יוכל למלא את החור."
וזה המילוי שאני מצאתי.
אני לא יודע איך להביא אותכם אל האמת.
אני לא יודע איך להחזיר את בת המלך.
רק דבר אחד אני יכול לעשות, אני יכול לספר לכם שאפשר לקרוא את הסיפור הזה בצורה אחרת. וזה הולך ככה.
אם עברת את הכל, אתה תוכל.
לא משנים הפרטים, זה לא מתכון לאזני המן, זה לא הוראות שימוש של שואב אבק.
אלו לא הלכות קריאת מגילה ולא סדר ביעור חמץ.
הפרטים לא משנים, המחפש הוא החשוב.
מה שאומר לנו רבינו, זה שאם המחפש לעבור את כל הבעיות ואת כל הכשלונות והצליח לעבור באש ובחרב, עד שהגיע למצב שהוא צריך להחליט איך הוא מחלץ את בת המלך, העצה הנכונה תגיע, כי הוא מספיק מתוחכם והוא מספיק חזק ומספיק אמיץ ומספיק שקול ומחושב.
אלמלא היה, הוא לא היה מצליח לעבור את הכל.
זה החינוך הברסלבי האמיתי, אתה צריך להיות מסוגל לעבור את כל זה, כדי להצליח.

זהו, נראה לי.
ברכות, נשיקות וליקוקים.

הר של זהב ומבצר של מרגליות

הר של זהב ומבצר של מרגליות

ונתחיל בפידרוס


לי יש עוד מאמר לכתוב על ראש השנה תשע"ד, המאמר האחרון , שלדעתי הוא החשוב ביותר.
אני יודע, הרבה זמן חלף, ורק לפני יומיים חגגנו את ראש חודש חשוון, סוף וקץ לכל צרותינו.
הפעם לא הצטרפתי לנשות הכותל החביבות בתפילתן, פשוט בגלל שלא היה שייך לנסוע בירושלים ביום שישי.
אני רק לא מבין, השנה דחו גם את תענית אסתר וגם את צום גדליה, אז איך זה שלא מצליחים לדחות ראש חודש?
בכל אופן,
טוב היה לראות שוב את התפילה המקסימה של נשות הכותל, אפילו אם זה היה רק ביוטיוב:

אוקיי, אז בין התלונות המטומטמות על הבלוג הזה , טענו גם שהוא מביא את דבריהם של אפלטון ואריסטו.
זאת כמובן, שטות מוחלטת, בדומה לשטויות אחרות שנטענו לצידה, אבל אדם נבון ישכיל להפיק תועלת גם מקישקושים.
מסיבה זו ראיתי לנכון להביא כאן גם מדבריו של אפלטון, שהם רלוונטיים מאוד לפוסט הבא או לפוסטים הבאים ואפילו לפוסט הזה.
הציטוט נלקח מהדיאלוג "פידרוס", בדומה לציטוט בן האלמוות שפותח את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"
בדיאלוג הזה משתתפים הפילוסוף היווני סוקרטס ומלומד צעיר בשם פיידרוס וזה הדיאלוג היחיד, מבין הדיאלוגים של אפלטון, שנכתב ממש כמו מחזה ולא כאילו נשמע על ידי צד שלישי.
וכך אומר סוקרטס לפידרוס:

לא משנה אם אדם ישן או ער, חוסר אבחנה בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, הוא אכן מביש, ולא משנה מה חושב האספסוף.

יפה אמר אפלטון.
מה שמביא אותנו לנושא של הפוסט של היום.
זוכרים את החבר'ה האלו?

כן, הם היו אצלנו פעם בתמונת הכותרת, עד שצינזרו אותם. אלו הרב בנדר והרב שפירא שהיו הרבנים הכי חשובים בברסלב והם היו אמורים להיות דוגמא ומופת לחסידי ברסלב בימינו.
אני אומר "אמורים להיות" בכונה, כי בדרך כלל, הרבנים שמכוונים את דרכם של חסידי ברסלב של היום, הם דווקא אלו.
ני ני
אתם חושבים שאני צוחק? תחשבו שוב.
טוב, לעינייננו,
מעשה באדם אחד שבא לרב בנדר ושאל אותו "אם אני לא מצליח לקום מספיק מוקדם בבוקר, כדי לטבול במקוה ולהתפלל ותיקין, מה עלי לעשות? להתפלל עם כולם ולטבול אחר כך, או לטבול ולהתפלל אחר כך?"
ענה הרב בנדר "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם."
האיש חשב בהתחלה שהרב לא הבין אותו ושאל שוב "אבל אני לא מצליח לקום כל כך מוקדם".
ענה לו הרב בנדר, את אותה התשובה "תקום יותר מוקדם,תתפלל עם כולם."
וככה כמה פעמים, ההוא מנסנה לשאול ובנדר עונה את אותו הדבר.
בסוף האיש התייאש והלך עם השאלה לרב שמואל שפירא.
אז הרב שפירא אמר לו כך :
"אני מבין אותך, אני יודע מה עובר עליך. כשאתה חוזר מהתפילה, אתה צריך לקחת את הילדים לבית ספר, אחר כך אתה חוזר וצריך לרוץ לכולל להגיע בזמן. אם תתפלל עם כולם, הסוף יהיה שלא תטבול כל היום ואברך חסידי צריך לטבול. לכן אני אומר לך שלא נורא אם לא תתפלל יחד עם כולם. העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
עכשיו מששמענו את שתי התשובות, אני אספר לכם עוד משהו.
הרב בנדר, היה איש העולם הגדול, הוא הסתובב הרבה, עסק בעינייני הציבור ואפילו היה דיין בחוץ לארץ ואילו הרב שפירא היה בישן, סגפן ונחבא אל הכלים.
מה אנחנו רואים בסיפור הזה?
הרב בנדר, העסקן נותן תשובה סגפנית "תקום יותר מוקדם ותתפלל עם כולם" ואילו הרב שפירא הסגפן נותן תשובה מאוזנת והגיונית "העיקר שתטבול ותשלים את התפילה אחר כך."
מה ההסבר?
הרב בנדר סומך על כוחו של הציבור, על כוחה של הקבוצה. אם האדם יתפםלל יחד עם כולם, הוא יתרגל לעשות מה שכולם עושים, ואם כולם מתעוררים מוקדם למקוה, בסופו של דבר האינרציה הקבוצתית,תנצח את העצלנות ואותו אדם יצטרף אל חבריו וישכים יחד איתם בבוקר.
הרב שפירא, התעלם מהקבוצה. הוא חשב שאם האדם יתרגל לא לטבול, הוא ימשיך לא לטבול ובסופו של דבר, יעזוב את אורח החיים החסידי ולכן מבחינתו, הטבילה במקווה היתה חשובה יותר מהתפילה בציבור.
אז מי צודק?
לדעתי, בסופו של דבר, הרב שפירא נתן תשובה יותר טובה, כי הציבור מכון בסופו של דבר על ידי מישהו או משהו ואותו אדם שמחליט בשביל הציבור, יש לו יותר מדי כוח. אם הוא טועה, כולם יטעו בעקבותיו.
כל זמן שהרב בנדר מנהיג את הקבוצה, אולי הכל בסדר, אבל כשהרב בנדר יסתלק מההנהגה, אי אפשר לדעת מה יקרה ולכן האדם חיב לסמוך קודם כל, על עצמו וחיב לדאוג שהוא בעצמו ידע מה ההבדל בין נכון למוטעה ובין טוב לרע, כה אמר סוקרטס.

נסיים בעוד פרק מהספר "משקוף ללא שער", זן תמיד נמצא במקום הנכון.

הסיפור

שני נזירים ראו דגל והתווכחו.
אחד אמר "הדגל זז"
השני אמר "הרוח זזה".
האדון השישי שמע אותם ואמר "זה לא הדגל, זו לא הרוח. השכל מתנועע".

פירוש אומון

האדון השישי אמר "הרוח אינה זזה. הדגל אינו זז. רק השכל מתנועע"
אם תבין את דבריון באמת, תראה שהנזירים חיפשו ברזל ומצאו זהב. האדון השישי כבר לא יכול לסבול את טיפשותם, לכן נתן להם, את מה שנתן

השיר

השכל, הרוח, הדגל,
הכל זז וההבנה היא אחת.
ברגע שתפתח את פיך,
תמיד תטעה.

לילה טוב.