הרחמן הוא יברך את יוליה, יקתרינה, אנסטסיה ויילנה


שלום קוראות, שלום קוראים.

בתור גרוש אני סובל מבעיה מסויימת בברכת המזון.

אני מגיע לקטע של "הרחמן יברך את" ולא ממש יודע מה להגיד.

כאילו שהקטע של "אישתי ואת זרעי" כבר לא כל כך קיים, כאילו, איפה אני ואיפה הם?

אז חשבתי על תחליף הולם.

אל תיקחו אותי כל כך ברצינות, כדי לכתוב את האמת, כל מיני דברים צריכים למות ומה שנשאר הוא הדבר החיוני, הוא הגרעין , הוא המנוע הדרוש לאמת, זו הסיבה שהחיים שלי הם כאלו, לא מושלמים.

אבל ההבדל הוא בין לחיות כמו איש לגו בחנות צעצועים לבין לחיות באמת, בעולם האמיתי.

אז כן, כאן בונים.

 

בונים הרבה זמן.

אבל כשהכל יגמר, משהו אמיתי יווצר, לא אשליה, לא ציור , לא תמונה.

וזה במסגרת התשובה לשאלה "מה קורה?" שנשאלת בנימה של "משהו כבר היה צריך לקרות."

נכון, היה צריך לקרות ובאמת קורה , רק שהאמת לא נוצרת באותו קצב של האשליה. האשליה היא יש מאין , האמת צריכה יסודות.

אז הסיפור שאני רוצה לספר הוא סיפור מאוד חשוב.

הוא היה צריך להיות הכותרת של המאמר הזה, הוא ולא אולגה, למרות שאולגה מאוד חשובה.

תדעו לכם, למרות ש"אולגה" נשמע כמו שם של פוסטמה, אז הגעתי למסקנה שהאולגות הן הכי יפות.

כמו "שיר" כמו "שירה"? נכון שאלו שמות שבדרך כלל מגיעים עם בחורה יפה?

אז ברוסיה זו אולגה, עד כמה שזה נשמע בנאלי בטירוף.

דרך אגב, באוקראינה, לא אומרים "אולגה", כי אולגה זה שם רוסי, לא אוקראיני, כותבים אותו דבר, אבל מבטאים את זה אחרת, משהו כמו "אוליה". אוקיי?

אז בואו נחזור לסיפור.

אני אתחיל בסוף.

במשפט האחרון, שני המשפטים האחרונים למעשה.

הנה :

כל דבר בעולם מונע בשאיפה אחת, השאיפה להתעלות, להשתפר, להגיע למדרגה גבוהה יותר.

זה המשפט הראשון.

המשפט השני הוא שהשאיפה הזו בדרך כלל מנוצלת לרעה. לא תמיד, אבל כן, בדרך כלל.

אז נתחיל את הסיפור.

הסיפור נקרא "הדוגמנית והב.מ.וו" או שאפשר לקרוא לו, "הסיפור על האור הנגוע".

אז מה זה ב.מ.וו אתם יודעים, זה אוטו גרמני נורא יקר, אומרים גם שהוא נורא טוב.

למיטב זכרוני, לא יצא לי ממש לנסוע באוטו כזה, אז קשה לי לדבר מניסיון.

זו המכונית, והיא לא הנושא, הנושא הוא מי שנוהג בה ומי שנוהג בה הוא איזה עארס מטומטם , אבל תעשו לי טובה ואל תבקשו שאני אכניס תמונות של עארסים כאן.

עכשיו הדוגמנית, דוגמנית זו דוגמנית, תנו לי לראות אם יש כאן מישהי שווה.

זו לדוגמא ילנה שישיקוב, מרוסיה, לא יודע עליה הרבה, אבל בהחלט בחורה יפה.

אוקיי, אז הסיפור הוא כזה.

כל דבר שאתם רואים כאן דורש מידה רבה של השראה.

כלומר, הדוגמנית היא לא רק גוף, היא גם בגדים, ובשמים ואיפור ונעליים ומצלמות וצלמים ושעון ותכשיטים. בקיצור יש כאן תעשייה שלמה, או יותר נכון , כמה תעשיות שמביאות אותנו למדרגה הזאת, שאנחנו רואים את ילנה שישיקובה ואומרים "איזו מדהימה", "איזה יצור מדהים."

כדי להגיע לאיכויות האלו, יש צורך בהרבה מאוד מחשבה, בהרבה מאוד רצון להתעלות ולהשתפר.

במעבדות של הבשמים הם מנסים ליצור בשמים טובים, במתפרות של המעצבים, מנסים ליצור משהו מקורי, חדש, נוצץ, מרשים וכן הלאה וכן הלאה.

כולם רוצים להתעלות, בסופו של דבר לוקחים את הדוגמנית ומלבישים אותה ומאפרים אותה וזה יוצא מן הכלל, זה קסם אמיתי וזה מורכב ממערכת שלמה של רצונות ושאיפות להגיע אל מעבר למדרגה הנוכחית, להגיע לשלב הבא.

אותו דבר אצל הרכב, אצל הב.מ.וו.

אז הרכב של היום הוא לא אותו ב.מ.וו שהיה לפני עשרים שנה או היה לפני עשר שנים. הוא יותר מתוחכם, ויותר מהיר ויותר בטיחותי ויותר ממוחשב והושקעו בו שנים רבות של מחשבה ושל גאונות.

עכשיו מה קורה?

תצטרפו אלי לסיור בתוך איזה מועדון יוקרתי ושם העארס שנוהג על הב.מ.וו. רואה את הדוגמנית.

והוא חושב לעצמו "איזו בחורה שווה, איזו מדהימה"

והיא חושבת לעצמה "איזה בחור שנוהג בכזה אוטו שווה"

ומה שקורה, הוא שהם הולכים לאיזה ומזדיינים, סליחה והבחור מתיז את הזרע שלו בסופו של הדבר והזרע הזה הולך לפח, הוא יורד יחד עם הקנדום לתוך האסלה וזה סוף הסיפור.

באמת, זה סוף הסיפור, במקרה הטוב. יש גם מקרה רע.

אם אנחנו נסתכל על הסיפור הזה בעיניים של מומחים לאנרגיות, בעיניים של מקובלים, אנחנו נשתגע, אנחנו נתפלץ.

זה פשוט אבסורד.

יש לנו פירמידה עצומה שעשויה ממקוריות, מהמצאה, מגאונות, מהשראה.

ציוויליזציה שלמה מגייסת כוחות כדי לייצר מכוניות יוקרה ובתי מלון ומועדונים ותכשיטים ובשמים ושמלות ונעליים והכל כל כך מדהים ומה עומד בראש הפירמידה הנוצצת והמדהימה? זרע שפוך. לכלוך. נוזל מסריח ומגעיל שמסיים את קיומו באיזו אסלה או באיזה פח.

אז לא.

השיעור הזה לא נועד כדי לשכנע אנשים שלא להוציא זרע לבטלה.

אני כבר אמרתי לכם מקודם, הזרע השפוך הוא עוד המקרה הטוב.

כדי להבין את המנגנון שמפעיל את הסיפור, אנחנו צריכים להבין שפועלים כאן שני כוחות במקביל.

הכוח הראשון אומר כזה דבר, אנחנו נייצר את כל הדברים האלו המדהימים היקרים הנוצצים, כדי שבסופו של דבר אנשים יזדיינו, סליחה, יקיימו יחסי מין.

למה?

בגלל שיחסי מין מייצרים דבר נורא פשוט, הם מייצרים את הדור הבא ואנחנו רוצים כל הזמן , להוליד את השלב הבא, את המדרגה הבאה של האנושות, את הנשמה הגדולה, את האדם העליון. אנחנו רוצים עולם של גאולה, עולם של טוב, עולם של האור והאנושות היא הכלי.

באופן טיבעי, החוקיות של העולם, שכבר דיברנו עליה, שכל העולם רוצה להשתפר , רוצה להתעלות, מתנהגת בצורה הזו, שכישרון ההמצאה האנושי, שהגאונות, שההשראה, תנסה להגיע להזדווגותף כיוון שההזדווגות פותחת את השער לנשמות והנשמות שיכולות להגיע, יהיו נשמות כאלו, נשמות של גאונים של נביאים, של קוסמים, של אומנים כמו ליאונרדו דה וינצ'י, של פילוסופים כמו פרידריך הגל, של סופרים כמו ביאליק ובולגאקוב וש"י עגנון.

אז העולם מתאמץ, והשיא של המאמץ, התוצאה של המאמץ היא הזדווגות.

זה הגיוני.

זה הכוח הראשון. יש לו שם בקבלה "האור המקיף".

הכוח השני , הוא מין טרמפיסט, על התנועה של הכוח הראשון. הוא מגדיר לנו את המניעים של שני המזדווגים, המניעים מאחורי ההתנהגות של הדוגמנית ושל העארס שנוהג בב.מ.וו.

מה מניע את העארס?

חמדנות. קטנוניות. קינאה.

מה מניע את הדוגמנית?

גם חמדנות, נכון, גם יהירות, גם שיטחיות.

עכשיו הם נפגשים, עכשיו הם עולים למלון ומזדווגים, עכשיו הזרע פורץ ונשפך ומה יש בזרע הזה?

אנחנו כבר למדנו, שבזרע יש אנרגיה.

לא בנוזל עצמו, חס וחלילה, מטומטם מי שחושב את זה. מסביב לנוזל , באותן השניות שהזרע פורץ, קיימת הילה. זו האנרגיה הזו.

מה מכילה האנרגיה? שימו לב. יש שני כוחות שפועלים, אבל בתוך הזרע נמצא רק הכוח השני. רק הכוח של המניעים, רק היהירות, החמדנות, הקנאה, הקטנוניות, רק אלו. רק הכוח השני.

למה?

כי הכוח הראשון, תכלס, הוא רק תפאורה, הוא לא באמת נמצא בסיפור.

כי הדוגמנית לא ממש חושבת על הכימאי הגאון שהמציא את הבושם שלה והעארס לא ממש הוגה במהנדס שתכנן את הב.מ.וו שלו וזו הסיבה שככה זה נגמר. בליכלוך.

אז אמרתי לכם כבר, הזרע המבוזבז הוא המקרה הטוב.

מה המקרה הרע?

זה המקרה הרע.

העארס והדוגמנית עושים חתונה, יהיו ילדים והילדים יכילו את האנרגיה של הזרע, את הקטנוניות, את היהירות , את החמדנות, את הקנאה וזה המקרה הרע, כי העולם כבר ככה מלא מטומטמים והמטומטמים עושים רק רע בעולם.

הבנתם למה כבר עדיף שהזרע ימות בתוך האסלה? מצויין.

בלשון הקבלית מכנים את הכוח השני, הכוח של המניעים בשם "האור הפנימי"

עכשיו אתם יכולים ללכת לשמוע שיעור חסידות באיזה מקום, נגיד בבית חב"ד ותשמעו שם ציטוטים ומשפטים אינסופים על מקיפים ופנימיים ופנימיים ומקיפים ואתם יכולים לשאול את הרב מה זה מקיף ומה זה פנימי ולא משנה מה הוא יגיד , הוא לא מבין כלום.

אבל עכשיו אתם מבינים מה זה אורות מקיפים ומה זה אורות פנימיים. זה השיעור השני בקבלה וזה שיעור מאוד חשוב.

יש עוד אנשים שמבינים בקבלה, אני לא היחיד. יש כאלו שיודעים הרבה יותר טוב ממני, אבל האנשים האלו, שאני מכיר לפחות שניים כאלו, עושים טעות מאוד מאוד גדולה.

דווקא בגלל שהם מבינים את השיעור השני, הם עושים טעות והם עובדים רק על דבר אחד, על האור הפנימי. קוראים לזה "עבודת מידות" וזה בדיוק כמו שזה נשמע, בנאדם שהוא חדור דבקות באלוהים, שהוא מלא כישרון ומלא השראה ומלא כוונות טובות, מנסה לנקות את עצמו מכל הזבל הזה של האור הפנימי, מהחמדנות, מהתאוות מהיהירות מהקנאה.

זה נקרא בחסידות "עבודת המידות" ועל זה קמה בליטא "תנועת המוסר" וגם התעסקו בזה בהרבה מאוד דתות אחרות, התעסקו והתעסקו ולא הגיעו לשום דבר.

למה לא הגיעו לכלום?

כי האור הפנימי הוא קטן, הוא בסך הטרמפיסט על האור המקיף.

אם אתה מתעסק רק באור הפנימי, זה כמו לגרד את התחת, זאת אוננות.

כי העבודה הפנימית על המניעים, היא בסך תרגול, היא מנותקת מהעולם, היא קטן בודד וחסר משמעות ביקום.

אם כל מה שיש לך, זה עבודת מידות, על מה למעשה אתה עובד? על שטויות.

בסוף אתה מוצא את עצמך במאה שערים, עם כוס קוקה קולה וחתיכת קיגל יבשה ואתה אומר לעצמך "איזה כיף לי, אני צדיק ניסתר."

ואתה צודק, אתה צדיק נסתר. צדיק נסתר מאוד. ההשפעה שלך על העולם היא כמו השפעה של קרציה, כמו של פרעוש.

עשית "עבודת מידות", אתה מתוקן ועכשיו אתה יכול למות.

זה מדהים. רוב המקובלים הגדולים, רוב המומחים בעולמות ובאורות ובספירות ובמדרגות, כל מה שנשאר מהם זה פאשקווילים במאה שערים. זה הכל.

זה גם סוג של זרע לבטלה, זה גם סוג של לכלוך וגם במקרה הזה, הלכלוך הוא המקרה הטוב.

המקרה הרע, הוא שלזכר אותו מקובל גדול, כמה ישיבת "מקובלים" שמתעסקת בתיקונים ובגלגולים ובכל מיני שטויות והנה, מספר המטומטמים שבעולם הולך וגדל.

בגלל זה המשיח לא בא.

לא בא ולא יבוא.

כל הצדיקים אמרו שהגאולה קרובה.

היא באמת קרובה, אבל היא לא כאן, היא גם לא תגיע כי אין לה בשביל מה.

העולם רץ וקופץ ומתגלגל ויש אייפונים חדשים, ומכוניות, ומטוסים וחלליות , אז הכל בסדר, העולם בכיוון הנכון , אבל אין עבודת מידות.

מצד שני, כשיש עבודת מידות, אוי ואבוי.

זה העניין, זה השיעור, בשביל הגאולה, בשביל הנשמה הגדולה, בשביל האדם העליון, צריך עבודת מידות, אבל צריך גם את כיריטיאן דיור ואת ג'ורג'יו ארמאני ואת למבורגיני ואת כל השאר.

אף אחד לא מיותר.

כאן מחוייב המציאות, כאן ברסלב החופשית.

שבוע טוב.

 

 

 

 

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s