אסור לכתוב, אסור לקרוא


ישנם דברים שאסור לכתוב.

ישנם דברים שאסור לקרוא.

זו לא צנזורה, הצנזורה היא סוג של עיוות.

כמו דת, גם הדת היא סוג של עיוות, סוג של כפירה.

כך כתב בעניין הטאו טה צ'ינג לפני קרוב לאלפיים שבע מאות שנה

כאשר נאבדת הדרך, נותרת עוצמה
כאשר העוצמה נאבדת, נותר שפע
כאשר השפע אובד, נותרת נדיבות
ובאבוד נדיבות בא תור הפולחן.
לכן הדת היא סוף היושר והנאמנות ותחילת הבלבול

כן, הדת היא סוג של כפירה. מבלבל אבל מדוייק.
המשמעות של טקסים, הוא איבוד הקשר הישיר אל האמת.
זה למעשה מה שמלמד אותנו הטאו טה צ'ינג. באיזה שלב, יש "דרך", דרך היא הכל , היא האמת , היא המציאות המאוזנת.
כשהדרך אובדת, נותרת עוצמה, העוצמה היא מעשי ניסים ומופתים וקסמים. ניסים כאלו אינם תמיד מאוזנים, אינם תמיד מדוייקים. אין להם את אותה איכות של הדרך, שהיא תמיד נכונה, עם כל זה הם ביטוי לעוצמה על טיבעית אמיתית.
כמו שאנחנו יודעים , מגיעה זמן שבו גם הניסים ומעשי המופתים נעלמים.
מה נותר אז? השפע.
הבלתי טיבעי נעלם, אבל בטבע הכל בסדר.
הגשם יורד, הצמחים צומחים, הכל נראה בסדר, יש שובע ושלווה כמו שיש לפעמים בטבע הפראי.
אלא שגם הניסים ונפלאות , כבר אינם מתרחשים.
מה נותר אז? השפע.
הארץ נותנת את פירותיה, הצמחים צומחים, הגשמים יורדים. ישנה שלווה טבעית, ברכה טבעית.
זה נפלא, השפע. שימו לב, זו ההבטחה האלוהית, זהו חזון הנביאים זוכרים?

ואספת דגנך תירושך ויצהרך אוכלת ושבעת

כן, השפע, גם הטאו טה צ'ינג הכיר אותו וכותב עליו.
גם הוא אבד גם הוא אבוד.
מה נותר אחריו? החסד, יכולתם של האנשים להיות טובים ונדיבים.
זו מדרגה, זו תכונה שיכולה להתקיים בחברה ובעולם. טעות היא להציג את הטאו טא צ'ינג כאנטי חברתי. זה לא נכון. בפירוש המטאטאים מאמין בחברה מתוקנת בחברה וולונטרית ספונטנית. זו לא אנארכיה בשום אופן.
אבל גם חברה כזו לא מתקיימת.
ואז עם מה אנחנו נשארים? עם הדת עם הפולחן.
אחרי שנעלמים כל הדברים שיש בהם אמת נעלמים, אחרי אבוד כל הטוב בעולם ובחברה, נותרים הטקסים.
בשבילנו דווקא יש להם חשיבות, הם מצבה למשהו שהיה פעם מזמן, אבל אין בהם תועלת. הם רק זיכרון, אפילו לא צל.
צל הוא סימן שקיים עוד משהו איפשהו. אנחנו לא רואים, אנחנו לא יודעים, אבל אם ישנו צל אז משהו עוד קיים.

מצבה היא הרבה פחות. פעם התקיים דבר מה, עכשיו בספק גדול.

גם אני זוכר דברים שפעם היה אסור לכתוב אותם. אני זוכר את עצמי אומר לאנשים שכבר שכחתי שישנם דברים שמותר להזכיר אותם רק בשעת צהריים שהולכים ביער בין העצים. אז מותר , אחרת אסור ובוודאי שאסור לכתוב אותם.
היו דברים כאלו אבל אני פשוט לא זוכר מה הם. אין לי כבר את הבהירות הזו, אבדה לי העוצמה.
זה לא קשה, זה בקושי עצוב. מתרגלים.

מצד שני, ישנם דברים כאלו שפעם היה אסור להזכיר אותם והיום מותר. סודות שכבר מותר לגלות. אתם סבורים שזה טוב? זה רע מאוד , כי הנשמות זכורות את היום שבו נברא העולם וכל סוד שמתגלה, מסמן את המרחק מהבריאה.

אל תספרו לי על אומן. הייתי שם ואני אחזור לשם. זאת הבעיה, כשישנה תרופה , סימן שישנה מחלה ואם צריך תרופה כמו אומן, אז המצב קשה.

אבל את הסוד של אומן כבר גיליתי מזמן וגילו רבים לפני. מוגזם אפילו לקרוא לזה סוד.
אנשים שאף פעם לא יבינו בזה כלום, כבר מגיעים באלפיהם. זה לא סודי בכלל, ההפך, זו מין הגזמה וכל הגזמה גורמת נזק וגם זה מזיק, יש לי הוכחות.

מה הכוונה מזיק? אני בטח צריך להגיע לשם הרבה וגם אתן וגם אתם גבירותיי ורבותיי, אבל ישנם כאלו שלא שווים כלום ולא עושים כלום שמגיעים לשם וזו בדיחה, זה ניתוח מוח לארנבת.

לפעמים קורה דבר מעניין, זה מה שקרה בברסלב.

ישנה דת, ישנו פולחן, לתוכם נוצק תוכן רוחני אמיתי וחי.

קנקן ישן, מלא חדש, כמו שרבינו כותב במפורש.

עכשיו נותרת השאלה, למה מתייחסים, לקנקן או למה שיש בו.

ודאי שצריך להתייחס לתוכן החדש, התוכן החדש הוא המשמעותי.

אז הצנזורה היא כמו הדת, היא משהו מת, שאולי מסמל שהייתה פעם סכנה אמיתית. מצד שני, זה לא שאין סכנות אמיתיות, כבר אמרתי בהתחלה שיש דברים שאסור לכתוב ויש דברים שאסור לקרוא, אבל אם האיסור האמיתי, קשה להניח שמדובר באיסור קבוע. המציאות הרוחנית משתנה, העולמות הרוחניים משתנים, ולא אמרתי שהם משתנים לטובה.

זה מביא אותנו לתחילת פרשת "חיי שרה".

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה

אתם זוכרים מה עשינו בשנה שעברה?

עשינו תחרות "מיס שרה אימנו" , בין כמה יפהפיות מפורסמות ובסוף בחרנו את ברברה פלווין החמודה, שעובדת אצל חברת התחתונים האמריקאית "ויקטוריה סיקרט". barbara-palvin-girl-hd-wallpaper-1920x1200-2880

יכולנו לעשות את אותו הדבר גם השנה. זו הייתה יכולה להיות מסורת מקסימה , מה גם שלא חסרות דוגמניות באינטרנט, אבל בינתיים , קרה משהו.

נגיד שנתגלה סוד, למרות שזה לא בדיוק ככה.

אם אנחנו מסתכלים על הפסוק הזה  וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה, אנחנו רואים שהסיום שלו לגמרי מיותר. מה זו המילה "שני" ואחריה החזרה על "חיי שרה" שכבר הוזכרו?

בזוהר , נדמה לי בפרשת וארא, כתוב דבר מדהים. שואלים למה פרעה היה היחיד שנענש במכת הצפרדעים באופן של "על משכבך", ומסבירים את זה ככה:

arv

כששרה הגיעה למצריים לקחו אותה לפרעה, ופרעה ביקש שישכפלו אותה והשאיר לעצמו עותק. טוב, זה מסוג הדברים שפופולארים היום בעידן האינטרנט, מאז נפסטר ואמיול הזכורים והאהובים, אבל מעניין מאוד שהזוהר כותב כזה דבר, כי תופעה כזו, לא חזרה על עצמה , למיטב זכרוני, בתורת הקבלה ובכלל בספרות הרבנית.

וכאן למעשה אנחנו חוזרים לסוד בפרשת חיי שרה.

שימו לב, וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה.

אומר לנו כאן הכתוב , שרה נפטרה אחרי מאה עשרים ושבע שנים, אבל זה לא סוף הסיפור.

שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה לשרה היו שני חיים.

החיים הראשונים עם אברהם, הסתיימו אחרי מאה עשרים ושבע שנים.

החיים האחרים, נמשכים ונמשכים, שם באפלה, בחדר משכבו של פרעה מלך מצריים. כל פעם שמלך מצריים נפטר, שרה עוברת למלך הבא בתור, לפרעה היורש, עד שעוברות מאות רבות של שנים והזוהר נזכר בה, שהיא עוד שם, בזמן מכת הצפרדעים ויציאת מצריים.

מה היה סופם של חייה השניים של שרה? את זה הזוהר לא מספר לנו. אולי היא נעלמה בזמן שיצאו בני ישראל ממצריים, אולי פרעה יצא לרדוף אחרי בני ישראל, בגלל שפתאום הוא ראה ששרה נעלמה.

זו גישה פלפלנית שמסתמכת על דברי הגמרא במסכת ברכות עמ' ט

ינצלו את מצרים, אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר כמצולה שאין בה דגים

הטענה הקבלית מאחורי הציטוט הזה, היא שביציאת מצריים, יצאו ממנה כל ניצוצות הקדושה, למעשה חלק יצאו קודם במכת חושך, אבל בשורה התחתונה, הכתוב מתאר מצב שבו לא נשאר במצריים שום דבר משמעותי.

זו אפשרות אחת,

האפשרות השניה היא, ששרה נותרה שם, אבודה בארמון פרעה, עד שנפלו השושלות , והתמוטטו הארמונות והאבק כיסה את מצריים העתיקה ואת פרעוניה.

ומי יודע, אי שם במדבר השומם, עוד סובבת לה שרה השניה, הנשכחת, מין דוגמנית על מדהימה, שאין לה מושג מה לעשות ולאן ללכת.

הסיפור מעניין, אולי אפילו מזעזע ואני כבר מכיר אותו כמה שנים.

העניין הוא, שלא ידעתי מה הוא בא לספר לנו עד עכשיו.

הסוד מאחורי הסיפור הזה, הוא שלכל אחד מאיתנו ישנם חיים כפולים. חיים אמיתיים, כמו החיים של שרה אימנו שנגמרו במערת המכפלה ויש עוד חיים, חיים משוכפלים, חיים באפלה, חיים חסרי הקשר , חיים שרירותיים וחסרי מטרה.

איזה חיים אנחנו חיים?

חיי מופת, חיים הירואיים, מיתולוגיים? ראויים לציון? ראויים לזכירה?

או חיים אחרים, אבודים.

כל אחד יכול לבדוק ולענות.

פינת המדפיס

שלום לכם מדפיסים מאוסים ואבוסים.

לא הבנתם את מה שכתבנו על פרשת חיי שרה וזה בסדר, זה היה לפני שבועיים ומה שהיה מת.

מה שכן, אתם ודאי תבינו את מה שאני אספר לכם על פרשת "וירא".

כל מי שיש לו שכל (אל תרוצו למראה) , מוצא קושיה עצומה על ההתנהגות של רבקה אמנו הקדושה.

איך היא מעיזה לחלוק על יצחק אבינו? הוא היה צדיק הדור , נכון? הייתה לו רוח הקודש, הוא דיבר אל אלוהים, נכון?

אבל בסופו של דבר, רבקה לא נענשת, היא עושה את הבחירה הנכונה למרות שהיא חולקת על יצחק.

כדי להבין את זה אנחנו צריכים להבין את המהות של יצחק.

יצחק לא יצא אף פעם מהארץ, יצחק גדל כל חייו אצל אברהם אבינו, במקום מוגן במקום שמור.

הוא פגש אנשים לא נעימים, כמו אבימלך הפלישתי, אבל אבימלך לא היה נראה כבעל מדריגה, הוא בעצמו , אם תסתכלו ברש"י , רורא לעצמו "עם הארץ". הוא לא תלמיד חכם, הוא לא רב, הוא מלך גוי והוא נראה כזה והוא מתנהג ככה ובצורה הזו יצחק מכיר אותו.

לרבקה היה כאן יתרון גדול על בעלה, שהיה צדיק הדור.

רבקה הגיעה מחרן, מקום של חרון אף, היא הכירה את אח שלה ואת אבא שלה ואת סבא שלה והם כולם נראו צדיקים, הם נראו עובדי השם.

תראו איך הם מדברים

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב.

יש להם אמונה, נכון? יש להם דבקות, כל מה שיוצא מאלוהים, הם מקבלים.

נכון?

לא נכון.

הם רשעים מרושעים , הם פקעת צפעונים. מצד אחד אומרים קח את רבקה ולך , ומצד שני שואלים "למה שלא תשאיר אותה פה?"

הם רוצו את יצחק אצלם, את השפע שאברהם קיבל, הם רצו להשתלט עליו.

עכשיו , רבקה מכירה אותם, מכירה אותם בעומק. היא הרי נשואה ליצחק ויודעת מה זה צדיק ויודעת שהמשפחה שלה , רחוקים מאוד מזה ואז נולדים לה שני ילדים.

אחד הוא כמו אברהם ויצחק והשני, הוא מהמשפחה שלה, הוא כמו לבן ונחור, זאב בעור כבש.

אבל את זה יצחק לא מבין, הוא חושב שעשיו הוא בסדר, הוא חושב שעשיו צדיק , כי עשיו מדבר כמו צדיק ונראה כמו צדיק.

לכן היא צריכה להתערב, נגד הרצון של יצחק.

זה הלימוד שלנו , מדפיסים ראשי סוסים, שגם עם מישהו מדבר ביידיש וגם עם  הוא עושה טישים וגם עם יש לו שטריימל וקפלוש, עדיין הוא יכול להיות רשע מרושע, כלב בן כלבים וחזיר גמור.

יום טוב ובשורות טובות

2 מחשבות על “אסור לכתוב, אסור לקרוא

  1. תיקון: פרשת "תולדות", לא פרשת "וירא".
    לפי מה שהבנתי מרב אורי שרקי, עשיו עדיין צפוי לצאת טוב בסוף ולעזור להביא את הגאולה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s