משמר הלילה


טוב, זה מתוכנן להיות הפוסט האחרון בנוגע לראש השנה תשע"ד והגיע הזמן לנסות להיות קצת רציניים.
בכל אופן, נגיד שניסינו.
אחת מהיצירות החשובות בחיי היא סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' מרטין. אני לא מדבר כרגע, על סדרת הטלויזיה "משחקי הכס" , שהיא בלי קשר סדרה מצוינת, אלא על הספרים עצמם.

הם עושים את העבודה, במובן הרחב של המילה, הם לוקחים אתכם למקום.
לא משנה, אתה יכול להיות ילד אומלל בפריפרייה הנידחת והמזוהמת ואף על פי כן, כשתקרא את "שיר של אש ושל קרח", זה יכול לעשות לך את זה. זה מופלא, לא משנה באיזה חור אלוהים תקע אותך, ובינינו, אלוהים לפעמים קשה בענין הזה. לא משנה עד כמה אתה נידח ורחוק, זרוק במשפחה עלובה, בפריפריה הנידחת, בלי מקצוע, בלי עתיד, בלי כלום, לא משנה.
ג'ורג' מרטין, עשוי לעשות לך את זה, אתה יכול להיות שכיר חרב, מצטנף במארב, נחנק בזיעה של עצמו, או יכול להיות סריס בבית בושת מפואר, מרופד בקטיפה ובמשי, כשמסביבך רוחשות מזימות בין יצאניות יפהפיות, ערומות פרט לזהב ויהלומים וזה עוד כלום.
אתה יכול להגיע עד קצות העולם, ללחרחר בצמא תחת שמש יוקדת במדברות אבודים, שוממים, או להפליג בחצות, בספינת שודדים,לתוך נמל נם, רווי במסתורין, כשפים ואוצרות.
זאת לא אשליה, זאת חויה אמיתית, שנוצרת מזיוג בין המוח הבתולי שלך, לבין הסופר שמתפרע בתוכו.

שיר של אש ושל קרח, תזכרו את זה.
עכשיו, יש שם את הסיפור הזה, עם משמר הלילה.
זה מין ארגון, מסדר צבאי כזה, שמגיעים אליו גם מתנדבים וגם פושעים, שמעדיפים אותו על עונש אכזרי כזה או אחר. המסדר מגן על כל ממלכות האדם נגד כל מיני כוחות אופל ויש לו כללי התנזרות מסויימים שמרוכזים בשבועה היפה והמרטיטה שלו, כמו שרואים בסדרה.

כך הולך התרגום:

לילה יורד וכעת מתחילה משמרתי.
היא לא תסתיים עד יום מותי.
לא אקח לי אישה, לא יהיו לי אדמות, לא אוליד ילדים. לא אחבוש כתר ולא אזכה בתהילה.
אחיה ואמות על משמרתי.
אני החרב בחושך.
אני השומר על החומות.
אני האש הבוערת נגד הקור, האור המביא את השחר, הקרן המעירה את הישנים, המגן המגונן על ממלכות האדם.
אני מקדיש את חיי ואת כבודי למשמרת הלילה בלילה זה ובכל הלילות שיבואו .

זה לגמרי מרטין ואני מצטמרר כשאני מצטט אותו כאן, כי אני לגמרי בקטע הזה, אבל זה פשוט לא נכון.
החיים האמיתיים, הם לא ספר פנטזיה.
בחיים האמיתיים, השבועות האלו לא עובדות. כך אומר רבינו, כך סיפרו לנו המורים שקדמו לו, אצלנו לפחות. כך אנו יודעים, כי למדנו מהטובים ביותר, על החיים האמיתיים והם סיפרו לנו כי בחיים האמיתיים כוחנו בחמלתנו,כוחנו בפנימיותינו.
את זה ראיתי היום, כשרקדתי עם כל החבר'ה בבית השואבה, ושמתי עין, על השמן המסכן הזה שעמד בצד.
כוחנו בחמלתנו, לא ברחמים.
רחמים זו לא חמלה.
זו לא חוכמה להסתכל על איזה עלוב נפש ולהגיד "יאו, איזה מסכן, הוא בחיים לא ישיג את הבחורות שאני משיג."
סליחה.
מחוייב המציאות R
לכל החברות של אישתי, שקוראות את הבלוג, אני רוצה להבהיר, שזו רק דוגמא, אני לא משיג שום בחורות, גם לא השגתי אף פעם. זאת לא הנקודה.
אוקיי? עוד דוגמא,זה לא חוכמה להגיד "איזה מסכן, עלוב נפש תולעת שכמוהו, הוא אף פעם לא יזמין עוגת גבינה בשבדית מושלמת"
או "אותו אף פעם לא יזמינו לחתונה ההיא עם הסאשימי והאנטריקוט על גחלים".
רחמים זה זול. רחמים זה קטן.
חמלה היא משהו אחר לגמרי, היא רצון אמיתי לסגור את הפצעים החשופים האלו וזה כוח.
אני לא מוכר לכם כאן מניפיסט שמאלני ורגיש. גם זה בולשיט, חמלה היא כוח, ואם אתה לא יודע לשלוט בכוח, הוא הופך להיות מסוכן.
אבל אם כל זה, את האמת לא ניתן להכחיש. הכוח בחמלה, הכוח בפנים.
אם אנחנו נישבע את שבועת משמר הלילה, נרחם רק על עצמינו, שבועות נצחיות, הן ערובה לכישלון, לרחמים עצמיים שהופכים לאגואיזם, לטירוף ולבערות.
זה גם מה שכותב ג'ורג' מרטין, קראתי את הספר.
מעטים, אם בכלל, מאנשי משמרת הלילה, באמת עמדו בשבועתם.
כל זה לא אומר שאנחנו יכולים להתעלות, בודאי שאנו יכולים, בשביל זה אנחנו כאן.
כשיש לנו הזדמנות, כשיש לנו את היכולת, אנחנו יכולים להצליח, להפעיל מאמץ לזמן קצוב ולמצוא את עצמנו מזנקים קדימה.
זה מה שקרה לי בראש השנה, כשגזרתי על עצמי תענית דיבור ביום הראשון.
זה לא היה פשוט, כי אומן בראש השנה היא כמו מושב זקנות, כולם מפטפטים ומרכלים, כאילו אחריהם המבול.
אבל עשיתי את זה, שתקתי שתיקה מוחלטת, כשאני מקפיד לבטא רק ברכות ותפילות הכרחיות לחלוטין, וככל שהזמן עבר וחלף וככל שהתקדמתי יותר משעה לשעה שלח שתיקה, הרגשתי שאני מתרומם יותר מעלה מעלה, כמו פנס רפאים סיני שנוסק בדממה אל תוך אפלת הלילה.
כך אמר הבודהא, בדהמפדה פרק 29

מודע בין נבערים, ער בין הנמים, כך גם החכם, כסוס האציל המותיר מאחוריו את העדר.

אבל מה שבאמת עלה במחשבתי באותו הזמן, הוא שבועת משמרת הלילה.
אני אפילו לא יכול לתאר, את ההארות שחלפו בי בזמן אותה שתיקה. רמת המודעות היתה כל כך גבוהה, עד שניסיון לשחזר אותה עכשיו נראה כמעט מצחיק.
אני זוכר לדוגמא, שבאותו הבוקר, לבשתי את הקיטל ואחרי כמה דקות , הסרתי אותו באופן סופי ותליתי אותו על קולב.
באותו הבוקר הכתה בי ההבנה, שלובשים קיטל בראש השנה כדי להדמות למלאכים והסיבה שרוצים להדמות למלאכים, היא בגלל שמלאכים לא נשפטים בראש השנה ואיכשהו הבנתי שאני מחוץ למשחק הזה, שאף אחד בבית דין של מעלה, אינו מחפש אותי כרגע.
זו רק דוגמא אחת, מהרבה הבנות שניצנצו אצלי באותו הזמן, אני לא ממש זוכר אותן כרגע, אבל יכול להיות שזה יחזור באיזה שלב.
שום דבר, לא באמת נאבד, אמר בזמנו הרב ברנר.
עוד דבר אני זוכר עכשיו. ב"שיר של אש ושל קרח" ישנו מפקד פירטים אחד, בשם יורון עין העורב. ליורון הזה, ישנה ספינה בשם "שתיקה", שציותה מורכב מחרשים אילמים ועל חרטומה נמצא פסל של בחורה חסרת פה.
באחת מההזדמנויות יורון נושא מונולוג ארוך ובו הוא לועג לתפילותיהם של המאמינים באלים "הם מתפללים" כך הוא אומר "שהאלים יצילו אותם מרעב, יצילו אותם ממלחמה, יצילו אותם ממחלות, יצילו אותם מ"השתיקה"."
זה גם כן משפט שחזרתי עליו בליבי הרבה פעמים באותו היום "הצל אותי מהשתיקה."
זה היה נפלא.
באמת, לא חשוב איפה אתם נמצאים בראש השנה, אם אתם יכולים להיות בשתיקה באותו יום ראשון, אתם עושים דבר גדול מאוד.
מעבר לזה, פגשתי הרבה מאוד מכם, קוראי הנאמנים והאהובים במהלך ראש השנה הזה.
את אובי ואן, את נריה, את תומר , את אילן ועוד כמה ואני חיב לצין שכל כך התרגשתי מכל האהבה שקיבלתי מכם ומהשמחה הזאת על הבלוג ועל המשמעות שיש לו בעיני אנשים.
אני חושב לסגור כאן, זו האמת, יש לי דברים אחרים לעשות וכל דבר מתחיל בזמנו ונגמר בזמנו. אתם יודעים את זה, אבל עד אז, אני פשוט אסיר תודה על תשומת הלב הנפלאה שאני זוכה לה פה.
שום דבר אינו נאבד.
זהו לגבי ראש השנה באומן, נראה לי.
חבל שלא הייתם אתמול בהילולת רבינו בבית כנסת באר שבע, היה לגמרי פיצוץ.

זהו, לילה יורד , עכשיו מתחילה משמרתי.

14 מחשבות על “משמר הלילה

        • תראה בהקדמה לתיקון "ליל השוענה רבה" כפי שהוא מופיע בספר "קריאי מועד".
          המקור הרישמי הוא קטעים מהזוהר שמופיעים בתיקון, מפרשת צו ופרשת ויחי, אבל כנראה נהגו מנהג זה , כמה מאות שנים לפני "הזוהר".

            • רק עכשיו מהתגובה של מיכל הבנתי….
              זה הפוסט האחרון? דרולנו…מאז שגיליתי את הבלוג אחרי הקיבוץ בשבועות אני פעמיים ביום בודק מה קורה….
              שתהיה שנה טובה והשפעה טובה. בתקווה שנפגש כולנו באהבת חברים אמיתית בהיכל קדשו של רבינו. תודה על כל הפוסטים המעניינים והמשמחים,על התשובות והתגובות ועל ההתחשבות והרגישות הרבה( שסימנת את הפוסטים לבקשתי ולפני כמה פוסטים החלפת תמונה לא צנועה ממש בתמונה שפחות הפריעה).רק טוב וחסד דרול.

  1. אני בטוחה שכל מי שקורא את הבלוג הזה באמת – לא לוקח את עניין הבלונדיניות ברצינות. בכל אופן תודה על משמרות הלילה והיום .

    נתעצב אם תסגור ונחתים עצומות והכל אתה הרי יודע שהבלוג הזה מגיע קרוב ורחוק הרבה יותר ממה שנראה לעין מסך התגובות.

    אז אולי כדאי לשקול שוב.

    עם זאת, נשמח בליבנו תמיד על כל מי שהולך בדרך הטובה שנפרשת לפניו.

    חג שמח
    מ.נ.

  2. חברות חמודות, חברים מתוקים.
    ככה אתם מכירים אותי?
    שאני אסגור מהיום להיום?

    ישנן מחשבות על סגירה, אבל גם אם זה יקרה, זה לא יקרה בחטף.

    יש כל מיני כיוונים, יש דברים אחרים שאני צריך לעשות, הכל מתבשל.
    בינתיים אנחנו כאן וממשיכים כרגיל עם הבלונדיניות וכן הלאה ואנחנו נדבר כאן על כל מה שקורה ויקרה.
    בסדר? יאללה, גמר חתימה טובה.

  3. המקור למנהג הצל מופיע בזוהר לפרשת ויחי, דף רי"ט עמוד ב'.

    ראשית, הזוהר אומר שהחסידים מסתכלים בליבם יום יום כאילו אותו היום מסתלקים מהעולם, ולא צריכים לדבר אחר = מנהג הצל.

    ב. כמדומני שהרמ"ק (מרבותיו של האר"י) כותב בפירושו לזוהר 'אור יקר' – כי היום 'אין איתנו יודע עד מה' ביחס להבנת הצל המוטל.

    • יפה אמרת.
      אני רק אציין, כי אמנם האר"י אצל הרמ"ק, אבל מבחינה תיאולוגית הפ יריבים, כך שלא ניתן לטעון שדעת האר"י כדעת הרמ"ק.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s