גואה של מטה – פונה של מעלה


ארבעה ראשי שנים הן, אומרת המשנה במסכת ראש השנה.
נעזוב עכשיו את המשנה, כיוון שהיא מדברת על ראש שנה למעשר בהמה וראש השנה לאילנות שלא מעניינים אותנו, ונגיד שבאמת ישנם ארבעה ראשי שנים ולכל אחד מהם ישנו זנב של זמן שמקדים אותו.

ראש השנה הראשון חל בא' תשרי ויש לו זנב של יום אחד בלבד. זהו ראש השנה לחומר, בו נברא העולם ובו נקבעים ענייני החומר , הכסף, האוכל, החיים והמוות.
ראש השנה השני, חל בליל הסדר, אבל הזנב שלו מתחיל בא' ניסן.
זה ראש השנה של הרגש, נקבעים בו האהבה, השנאה, הכבוד, הבושה, כל הרגשות שם מוחליטים וממנו נובעים.
הראש השנה השלישי הוא ראש השנה הרוחני. הוא חל כמובן בל"ג בעומר, יום ההולדת שלי, דא.
בראש השנה הזה אנו מקבלים את היכולת להתחבר אל העולמות הגבוהים, היכולת שלנו להתקשר עם החלקים הנסתרים שלנו, אנו יכולים לעבוד על המידות שלנו ולהשתפר ולהשתכלל בעצמנו. אנו מקבלים בו את היכולת לעלות במדרגות רוחניות. להשיג הישגים רוחניים.
לראש השנה הזה ישנו זנב גדול מאוד, שלושים ושלושה יום. או שלושים ושניים, אל תתפסו אותי במילה.

וישנו עוד ראש שנה אחד, ראש שנה נסתר.
ראש השנה הרביעי שמעטים מאוד חוגגים, כי מעטים מאוד יודעים מתי הוא חל.

אם יש משהו ששווה לעשות בראש השנה השלישי, זה לנסות לאתר את ראש השנה הרביעי.
אני יודע מתי הוא בערך אמור לחול, כי הוא נודד. הוא נע ונד בטווח התאריכים שבין י"ח בתמוז לי"ח באלול.

לפעמים הוא חל בתשעה באב, לפעמים בט"ו באב ולפעמים בא' באלול.
בכל מקרה, ראש השנה הזה, ידוע רק למקובלים מאוד מיומנים והוא מעט המחזיק את המרובה, כלומר, ניתן לתקן בו כל דבר שנקבע והוחלט בשלושת ראשי השנה הראשונים.

עד כאן.

הדבר הראשון שנתקלתי בו, כשהגעתי לאומן בראש השנה היה הרב עופר ארז שליט"א.
כאילו דא,
קודם כל לקח לנו שעה וחצי להשיג מונית מקייב לאומן, כי המונית המוזמנת שלנו ברחה.
אחר כך, הייתי צריך להביא את כל הציוד של אשתי לדירה שלה ואחרי זה, הגעתי למלונית לנדאו המהוללת, שמה אף אחד לא הכיר אותי ואמרו לי לחכות עד שאיך קוראים לו יתעורר.
אבל אלו דברים טרוויאליים. בפעם הראשונה שהם לא יתרחשו בראש השנה, אני אצהיר שהמשיח הגיע והמתים התעוררו.
בסך הכל, לא היתה לי כזו בעיה, כי אני נוהג כמו חסידי ברסלב בכל השנים.
דבר ראשון שמגיעים לאומן, מניחים את החפצים, הולכים למקווה ומשם מגיעים לציון.
בתור אחד שלא נוהג להתפלל בנץ החמה, או בכלל, זו לא בעיה גדולה. שינה בשעות התפילה, רק מעצימה את תחושת הניצחון הישראלית, שוב פעם הצלחת לדפוק את המערכת.
וככה זה היה.
אומן, ליל זכור ברית, בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר ואני מדשדש מטה מהרחוב של הציון לכיון המקווה הגדול שמתחת לבניין הקלויז ופוף, נתקל בכבוד הרב.
אתם תופסים עד כמה זה הזוי? בשנים האחרונות, ישנתי עם הרב עופר ארז באותה הדירה, פחות או יותר. בפעם הראשונה, שהחלטתי לוותר על התענוג בתקווה לחיסכון מינורי בכסף ולשיפור דימיוני לגמרי בתנאים, אני נתקל בו, בערך בשניה שהגעתי.
את שורת הפתיחה שלי "כל האבדות אצל הצדיק." אני חייב לאלוהים. אחר כך ניהלנו סמולטוק של דקה וחצי, בנושאי לוגיסטיקה אומנית, והפגישה הסתיימה בפרץ של חנופה מצידי, כששאלתי אותו, איפה אפשר לתת לו פדיונות.
נושא הפדיונות באומן בראש השנה, הוא נושא אקוטי.
באמצעות הפדיון של ערב ראש השנה, האדם מגדיר את הרב שלו.
מיותר לציין, שלא הייתה לי כוונה לתת פידיון לרב עופר שליט"א.
יש לי רב אחר, הרב ישראל מאיר ברנר, שעיקר עיסוקו הוא בלהימנע מלהיות רב.
ביקשתי לתת לו פדיון והוא סרב. הוא אמר שאין בעולם צדיקים ברמה שאפשר לתת להם פדיון לכן הוא עושה קומבינה עם האנשים שיושבים לידו בקלויז וכל אחד עושה פדיון לאחרים.
"בסדר" אמרתי לו "מתי תהיה שם?"
"לא יודע," הוא ענה לי "בסוף תפילת הנץ, אחרי התרת נדרים, לא יודע."
גם אני לא ידעתי, אז הצעתי שאני אפגוש אותו שם בשמונה וחצי.
"לא יודע."
הוא ענה לי.
זה חסיד ברסלב אמיתי, לא יודע ולא רוצה לדעת.
כמובן שהודעתי לאישתי שסגרתי עם הרב ברנר, והיא הודיע לכמה חברות, שהכינו מכתבים עם כסף ובקשות וגם אישתי הכינה ובסך הכל הגעתי עם חבילה, שלמעשה הייתה תיק שנועד ליפול עליו.
כמו שכתב לאו צה,

החכם נזהר מהקל ולכן אינו יודע קשיים.

כמובן שלמציאות היו תוכניות אחרות בשבילי.
עד שהגעתי בחזרה לאכסניית לנדאו, ומצאתי את הבנאדם שידע איפה אני אמור לישון, כבר הייתה השעה שבע בבוקר ואני גיליתי לתדהמתי שהמיטה שלי הייתה מרוחקת פחות משישים סנטימטר מהתקרה.
זה דרש ממני לחטוף מכות בראש כל פעם שעליתי למיטה או ירדתי ממנה, שלא לדבר על קריאה שהפכה באמת למטלה בלתי אפשרית.
זה לא שלא היו מיטות קומתיים יותר נמוכות באכסניה, היו גם היו, אלא שהפונדקאי, ברוב חוכמתו, טרח להכניס את המיטות הנמוכות לחדרים הגבוהים ואת המיטות הגבוהות לחדר הכי נמוך, כדי לאזן.

גם האוכל שהוא הציע לאורחיו היה די מאוזן, במובן הזה שלא היה ברור אם לא אכלו אותו כבר פעם.
התעוררתי בערך בתשע ומיד רצתי לקלויז, שם כמובן, כבר לא היה זכר לרב ברנר.
בעסה.
לי לא היה כל כך זמן להתאבל ולהצטער, כיוון שהיו כמה דברים שהייתי צריך לקנות, כמו מתנות לילדים ואזניות וכן הלאה, אז עליתי במעלית אל אישתי שהתמקמה כבר בקומה השביעית של אחד מהמגדלים המשקיפים מטה אל הציון ושמעתי ממנה ששום דבר לא קרה, במקרה הכי גרוע, אני אקח את חבילת הפדיונות ואעביר אותה לרב עופר ארז, שגם הוא צדיק גדול ובנאדם מקסים.

אומן של ראש השנה, היא לא דבר שבכלל ניתן לתאר.
היא משהו שמשלב מחנה פליטים טרי, עם שוק התקווה ותוסיפו לזה את העובדה שירד שם גשם זלעפות מדי פעם, גשם שלווה גם במשבי רוח אכזריים.
אבל בסך הכל היה בסדר.
רבינו קיבל אותנו בשמחה והשמחה שרתה במעונו.
יותר מארבעים אלף אנשים הגיעו השנה, להערכתי, והאווירה הייתה אפילו יותר חברותית ונעימה מהרגיל, כנראה בגלל ש"שובו בנים" נעדרו.
בכל אופן, היה ניגוד עצום בין החגיגה המתמשכת ברחוב למטה, לבין מה שהתרחש למעלה,בקומה השביעית, איפה שאשתי התגוררה עם עוד אחת עשרה בנות, בדירה פצפונת של שתי חדרים ומטבחון.
הייתי יושב שם הרבה, יושב ושותק ומביט בבנות האמיצות האלו, שהעזו לפרוץ את החרם של "נטורי קרתא", שהודיעו שאסור לנשים להגיע לאומן בראש השנה והסיתו את הקנאים והמטומטמים, לקלל את הבנות האלו ולהציק להן.
למטה, הכל היה הצגה. הצגה חמודה, אני לא אומר שלא.
הילדים האמריקאים עם הסיגרים והסניקרס, הנחים עם הקמעות והפונפונים, חסידי מאה שערים עם הקיטלים הצחורים והשטריימלים הנפוחים וכמובן העארסים, אחינו האהובים שהדליקו סיגריה בסיגריה וסיפרו על האילן הזה, שעל תראו אותו ככה, יש לו יותר מעשרים פירוקים על הגב.
למעלה זה היה אמיתי.
העפעפיים נעצמו בדבקות והשפתיים דובבו את התפילות במתינות, באהבה ובהתמסרות.
האוכל למעלה היה, כמובן, סוף כל הדרכים, בניגוד לאשפה בהשגחת הבד"ץ שהוגשה ברחוב ובסביבותיו.
הייתי יושב ומאזין דרך הדלת הסגורה לבנות האלו, ששרו במתיקות את זמירות השבת בקולות עדינים ומלאכים ואני לא חושב שהייתי היחיד, כי נראה לי שרק שם, במצור ובמצוק, התפללו באמת.

נחזור לפידיון, השעה כבר היתה כמעט ארבע והייתי חיב ללכת קצת לישון.
ליד הציון עמד הרב גודלבסקי וקיבל פדיונות. כמעט נתתי לו את שלי, אבל היה תור ארוך מדי.
שרכתי את דרכי לכיוון האכסניה ופתאום אני רואה את הרב טייכנר שליט"א.
שנים למדתי אצל האדם המקסים הזה והייתי שמח לתת לו פידיון, אבל אז גיליתי שהמעטפה נעלמה.
"כפרה" אמרתי לעצמי והתחלתי לחפש את בסטת הפדיונות של הרב עופר ארז, חירבשתי משהו במעטפת הפידיונות שלו והכנסתי פנימה שטר של מאה גריבנה. שילשלתי את הפידיון לתיבה והלכתי לישון, בלי לחכות לקבל ברכה מהרב, כי חטפתי מספיק גיחוכים לאותו היום.
הקטע היה, שאחרי שהתעוררתי וכבר הלכתי וחזרתי מהמקוה, פגשתי את הרב ברנר.
הוא מיהר לתפילה, לבוש בקיטל הלבן, עם השטרימל שלו והיה לכוד בתוך חבורה שלמה של ארחי פרחי, שניסו לדחוף לו דולארים ליד.
"גם אני רוצה לתת לך כסף!" קראתי בשמחה והוצאתי מהארנק את מה שנשאר, כלומר מטבע בודדה של עשרה שקלים.
"מה אני יעשה עם זה?" הוא שאל בקול בוכים "אני בדרך לבית כנסת."
"אני אשמור לך," הבטחתי לו ורצתי משם לטפס אל אישתי שבמרומים, כדי לספר על אלוהים ועל נפלאותיו לבני אדם.

המשך יבוא.

 

3 מחשבות על “גואה של מטה – פונה של מעלה

  1. נסעת לרבינו נחמן או לתור אחרי "רבנים" ובכלל מה ההתעקשות שלך על פדיונות למרות שהובהר לך שאין מי שיודע לבצעם. ממש מוזר הרדיפה שלך אחרי הלא אמיתי בזמן שהגעת למקום האמיתי היחידי.

  2. פינגבק: לא מספיק לרצות | מחוייב המציאות

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s