הבלונדינית ממאה שערים


חודש טוב לכם, קוקיות, ירגזים וארגזים.
איזה שטויות הלכו כאן בבלוג בזמן האחרון, נשמות,כלים וחיתולים, אבל ככה זה שאתה מתחיל לבוסס בחבלת האר"י הקדוש, כל אחד רוצה לדעת מה גודל הכלי שלו ואיפה הזיווג משורש נישמתו והאם הגבורה שלו נכללת בנצח.
הכל קישקושים לפישפשים, מתוקים שלי, גם אם יש לכם נשמה בגובה חמישה קילומטר, אתם לא תוכלו ללכת איתה למכולת.
נגיד, אשתי המסכנה איבדה את הפלפון שלה היום ולא יודעת מה לעשות, מה לקנות בכמה לקנות.
אם היא הייתה יכולה לקבל אשראי על בסיס גובה הנשמה, היא הייתה יכולה לקנות את סלקום, יחד עם איי די בי פיתוח ואת נוחי דנקנר היו מביאים לה על חשבון הבית.
אז תעזבו אותכם מסיפורי נשמות ותנשמות, זה בולשיט ניו אייג'י ולא מקבלים ממנו שום דבר חוץ מטחורים.
יאללה, אז בחורה אחת בשם שיינדי, ביקשה ממני לכתוב משהו עליז לתשעת הימים,כי זה מבעס אותה ומה אני אגיד לכם? אני חושב על הבלונדינית הזאת ממאה שערים,שיושבת בוכה באמצע הלילה מול הטאבלט האופנתי שלה, ומקנחת את אפה הוורדרד, בלי לדעת מי יוציא אותה מהדיכאון, ואני ישר נמס.
האמת,בימי הטובים, הייתי נכנס אל האוטו ומוציא אותה לשתות מילקשייק באמריקן קולוני והייתי מקשקש לה בשכל עד עלות השחר ואני לא יודע עד כמה זה היה מוציא אותה מהדיכאון, אבל אם לא, היא לפחות כבר לא הייתה פונה אלי.
אבל זה היה בימים הטובים, והיום כשאני נשוי בעושק,יש לי עבודה על הבוקר ובלונדינית קטנה ונחושה שבדרך כלל, אני צריך להכין לה סנדוויץ' ולהביא אותה לקייטנה.
אוי, שכחתי את מודעת האבל שלנו:
מחוייב המציאות PG
אף על פי כן, נסה לסייע לשיינדי כמיטב יכולתנו.
יאללה, תשעת הימים מה זה בכלל?
זוכרים ששרפו את בית המקדש?
אז את הילדים הדתיים מלמדים בבית ספר מין סיפור כזה משונה שנקרא "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".
אני לא אכנס למעמקי הסיפור, אבל כדי לסבר את האוזן, היו שני אנשים שרבו ואחד העליב את השני ואז השני הלשין לרומאים והרומאים באו ושרפו את בית המקדש.
על מה הוא הלשין לרומאים, אותו קמצא?
אז זה לא מספרים בדרך כלל, אבל הגמרא במסכת גיטין טוענת, שהוא הלשין לקיסר שהיהודים רצו למרוד.
את הסיפור הזה שמעתי בטרום חובה, ואז הוא נשמע לי הגיוני. שני ילדים רבים בארגז החול ואז מגיעה הגנת וצועקת על שניהם.
ספרי ההסטוריה מספרים לנו סיפור אחר לגמרי על חורבן הבית.
ברומא הגדולה, ישב אז על כסא הקיסר, מטורלל אחד עם קבלות בשם נירון.
ברמת התיאוריה, נירון דווקא היה אמור להיות מצוין ליהודים, כי אשתו פופיאה הבלונדינית והמהממת, הייתה יהודיה בעצמה. למרבה הצער, נירון היה כל כך פסיכי, עד שהרג את פופיאה בבעיטות בזמן שהייתה בהריון.

הפסיכיות של נירון, היא מה שגרם ליהודים למרוד בסופו של דבר. נירון לא ממש טרח לנהל את האימפריה שלו, בזמן שהיה בקריז וזה מה שגרם לנציבים שלו לעשות מה שמתחשק להם. הנציב ביהודה, גסיוס פלורוס, התנפל על היהודים בירושלים וניסה לבזוז את בית המקדש. בין היהודים הייתה קבוצה גדולה של פנאטים שניצלו את ההזדמנות, כדי להתקומם נגד הרומאים. אגריפס השני, נצר לבית חשמונאי שהיה מין שליט בובה של הרומאים, ניסה להרגיע את הרוחות, אבל עד שהחיילים שלו הגיעו לירושלים, היא כבר נשלטה ברובה על ידי המורדים. מפקד המורדים אלעזר בן חנניה, רצח את הכהן הגדול,שהיה גם כן כנראה מינוי רומאי, ואחרי שהוא פיתה את החילים הרומאים לצאת מהמבצר שלהם ורצח את כולם, כבר לא הייתה ברירה לרומאים, אלא לשלוח את הצבא שלהם , לכבוש מחדש את ירושלים.
זאתומרת, ילדות וילדים, גם אם קמצא שלנו היה ילד רע מאוד והלך עד לנירון הקיסר, כדי להלשין על היהודים, הקיסר לא קנה את זה, עד שהיהודים עצמם הרגו את הכהן הגדול ושחטו עוד כמה מאות חיילים רומאים. בית המקדש לא נחרב בגלל ההלשנה.
אז מהו אם כן הרעיון מאחורי הסיפור על שני הקמצנים?
האם זה כל מה שחז"ל מנסים לספר לנו? שאסור לנו להתקוטט, כי אחרת הרומאים יבואו? זה הרי קשקוש בלבוש. היהודים התקוטטו כל הזמן ולרומאים בד"כ לא היה אכפת.
לי יש פרוש אחר.
אתם יודעים מה זה קמצא בארמית? קמצא זה חרגול, או חגב.
האדמו"ר מאיזביצ'ה מחבר הספר הקבלי הגדול "מי שילוח", נותן פירוש מעניין לכך שהתורה החליטה שהחגב כשר מכל השקצים והרמשים. את המסקנה שלו הוא מביא מסימני הטהרה של החגב כפי שנכתב בספר ויקרא פרק יא :

אך את-זה, תאכלו, מכול שרץ העוף, ההולך על-ארבע: אשר-לו כרעיים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ.

ובכן חברותיי החביבות, "מי השילוח" הקדוש טוען שהחרק המקפץ משול לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקיפץ והרג את נשיא בני שמעון, על שהעז לקחת אישה מבנות מדיין.
הרבה מפרשים התחבטו בשאלה הזו, למה הקפיצה של פנחס הייתה כ"כ חשובה? ואני גם חושב שזו שאלה טובה, כי הרי אלוהים כבר הרג אלפים במגיפה, אז מה היה לו קשה כל כך להרוג עוד אדם אחד? וגם בלי אלוהים, הרי משה בעצמו היה מסוגל לחסל את המורד כמו שחיסל ביוזמתו את הסוגדים לעגל הזהב.
אחד מההסברים לשאלה הזו, הוא שלמשה רבינו לא היה קייס להעניש את זימרי בן סלוא. זימרי הגיע אליו וטען טענות הגיוניות כמו לדוגמא, שמשה בעצמו היה נשוי למדיינית וכמוהו גם אלעזר הכהן.
את הפלונטר המשפטי עצר פנחס שקפץ וזינק וסיים את הדיון, תוך שימוש בכידון.
זה כבר מביא אותנו לכיוון מעניין. פנחס משול לחגב, כלומר לקמצא ואם זה נכון נכון, אז מי הוא בר קמצא?
גם את זה חז"ל מגלים לנו, התולדה של פנחס, הגלגול שלו, לפי מדרש הזוהר הוא אליהו הנביא.
מכאן אנחנו יכולים להבין שקמצא ובר קמצא הם פנחס הכהן ואליהו הנביא ומה למעשה אומרת הגמרא עליהם? "על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים."
אני רוצה להזכיר כאן שיש שאלה גדולה על מדרש הזוהר בעניין הזה, כי פנחס הוא איש המערכת. הוא נולד בתור נכדו של הכהן הגדול, הוא מנהיג את העם למלחמה נגד המדיינים ובסופו של דבר, הוא הופך לכהן גדול בעצמו, בתקופה שכבר לא קיימת "מנהיגות אזרחית" בעם ישראל, אלא רק מנהיגות דתית שפנחס הוא העומד בראשה. ז"א אם בתחילת תקופת השופטים, יש קונצנזוס בעם , פנחס נמצא בלב הקונצנזוס. הוא השריד היחיד לביורוקרטיה ולפורמאליסטיקה, בחברה שהופכת להיות יותר ויותר אנארכיסטית ומפורדת.
אליהו הנביא הוא בדיוק ההפך.
הוא מופיע על במת ההיסטוריה בתקופה של התמסדות והתבססות. המלך הישראלי אחאב כורת ברית עם ממלכת יהודה כדי שתאפשר לו לתקוף את הארמים ולכבוש את הגלעד והוא מבסס את שלטונו באמצעות נישואים לנסיכה הצידונית איזבל. איזבל מביאה איתה רעיון שלטוני נפלא, לחבר בין הדת למדינה ולהפוך את המלכות לחלק מהמערכת הדתית, אלא שאלוהי ישראל, הוא אלוהים שלא תמיד מיישר קו עם השלטון ולכן מחליטה המלכה, לחסל את כל נביאי השם ולהביא במקומם את כוהני הבעל, שהם נוחים יותר לשליטה.
בזמן שכל המערכת השלטונית הזו מוקמת ומתבססת , מופיע אליהו, נביא השם האחרון.
התנ"ך מציג את אליהו הנביא בתור אדם שחזותו פרועה ופראית והוא אפילו לא לובש שום דבר חוץ מתחתונים מעור, בסגנון טרזן מלך הקופים. אליהו הופך להיות האופוזיציה היחידה של מלכות אחאב, כשהוא תוקף אותה הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, כך שהוא למעשה אנארכיסט גם בלבושו וגם בדעותיו.
אליהו זוכה לניצחון גדול על כוהני הבעל בהר הכרמל, כאשר אלוהים שולח אש מהשמיים והאש אוכלת את הקורבן של אליהו ולא נוגעת בקרבנות של נביאי הבעל. אליהו מנצל את ההזדמנות ומחסל באותה הזדמנות שלוש מאות מנביאי הבעל.
את הסיפור הזה נראה לי שכולם מכירים.
אלא שההמשך של הסיפור הזה פחות ידוע. איזבל המלכה זועמת ומבטיחה לאליהו שגורלו יהיה, כגורל כוהני הבעל, שהם חלק מהמערכת השלטונית שלה. אליהו, בניגוד לכל התחזיות , בורח.
הוא מגיע אל באר שבע, בבאר שבע הוא מתייאש מהחיים ואז פוגש אותו מלאך אלוהים שמגיש לו ארוחה מהשמיים. בכוח הארוחה האלוהית, אליהו ממשיך במסעו , מגיע להר סיני ושם מתגלה אליו אלוהים בעצמו.
כמו כל נביא שמכבד את עצמו, אליהו פוצח בסדרת קיטורים בגנות עם ישראל, מנהגיו, התנהגותו ותרבותו. אלוהים מקשיב בסבלנות ולא מתרגש, אלא נותן לאליהו שלוש משימות לפי הסדר הבא. קודם כל הוא צריך לגשת לדמשק ולהמליך מלך חדש על הארמים, לאחר מכן הוא נדרש להמליך גנרל ישראלי בשם יהוא, במקום אחאב ולבסוף מורה לו אלוהים על אלישע בן שפט שהוא זה שאמור להיות לממשיכו.
אליהו ממלא רק את המשימה האחרונה.
אחרי מינוי אלישע הוא בוקע את מימי הירדן, כפי שמשה רבינו בקע את ים סוף ואז , מול העיר יריחו הוא קורא למרכבת אש שתעלה אותו בסערה השמיימה.
לדעתי ברור מדוע אליהו לא מילא את שתי משימותיו האחרות. דמות הנביא האנרכיסט, הייתה טבועה בו לגמרי והוא לא התכוון להפוך לממלכתי או ממשלתי בערוב ימיו ועם כל זה, בכל המהלכים האחרונים של חייו, נראה שאלוהים איתו.
אלוהים נגלה אליו בהר סיני, כמו אצל משה רבינו, אלוהים בוקע את המים לפניו, גם כן כמו משה ובסופו של דבר , הוא מקבל את אות האלוהות הגדול מכולם, כשהוא עולה בגופו השמיימה, כבוד שנמנע אפילו ממשה ומהווה אנטיתזה לסיפור קורח ועדתו.
אלה הם פנחס ואליהו, הכהן הטכנוקרט מול הנביא אנארכיסט ולכאורה הם שני הפכים, ובכל זאת יש בינהם מכנה משותף ברור. שניהם קנאים, שניהם הורגים בלי לבקש רשות או לקבל ציווי אלוהי. פנחס הורג את הנשיא השמעוני ואילו אליהו הורג את נביאי הבעל.
כך חז"ל מנסים לרמוז לנו את דעתם על האשמים האמיתיים בחורבן ירושלים. הם לא יכולים להגיד בפה מלא שהקנאים הם האשמים, כי מזה יצא , חלילה, שהרומאים היו בסדר. לכן הם בדו את המעשיה המשונה הזו של קמצא ובר קמצא, שני החגבים הקפצנים שממהרים לתקוף כי הם בטוחים שאלוהים לצידם.
הפירוש הזה על פנחס ואליהו , מאיר באור חדש את דעתם האמיתית של חכמי הגמרא על ההיסטוריה, אבל לסיום תנו לי להוסיף פירוש נוסף, ברסלבי, כי בגלל זה אנחנו פה, אחרי הכל.
רבינו הקדוש מזכיר את החגב "קמצא", כמרמז על ימות המשיח , לפי מה שכתוב במדרש רבא :

הַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ

ז"א החגב שאין מבדילים בין עורו לבין בשרו , כך בימות המשיח , אי אפשר יהיה להבדיל בין האל לבין מעשיו, כלומר שבימות המשיח, נראה את השגחת האל , את ההשגחה הפרטית בכל דבר ומעשה.
כך גם ניתן להבין מחדש את הגמרא שאומרת "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", כלומר שבית המקדש נחרב, כדי שנזכה לימות המשיח שאז יבנה מקדש חדש, מקדש רוחני , מקדש תודעתי שלא רק יכפר על החטאים ויהיה מושבה של מערכת כהונה ביורוקרטית, אלא יהווה שער אמיתי אל תודעה גבוהה יותר, רוחנית , אלוהית וטהורה.

חודש טוב, שיינדי , בייבי.
אה, גם אישתי מצאה את הטלפון בחבילת הקרטיבים בפריזר.
חודש טוב כולם.

 

7 מחשבות על “הבלונדינית ממאה שערים

  1. משובח ביותר.(החלק אחרי החדשות…:-))
    אולי גם חזלינ"ו לא יכלו להגיד בפה מלא מחמת הקנאים שבדורם "רבם דקרו…".

    • לא.
      אני מכיר כמה אנשים, ואת אלו שאני לא מכיר אני לפעמים מדמיין וכשביקשת את הבקשה שלך, דימינתי את אחת מהנערות החסידות האלו עם השיער הצנוף ממאה שערים, שבחשכת הלילה, שולפת את המחשב האסור מהמחבוא ובאצבעות רועדות מתקתקת את דרכה הוירטואלית, אל בלוג ברסלב החופשית.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s