כתוב בחייזרית


אני תמיד כותב שאי אפשר ללמוד את ליקוטי מוהר"ן.
אולי בגלל שזה מה שאמרו לי, אולי בגלל שככה זה נראה לי.
אולי בגלל שראיתי כל כך הרבה פעמים , איך אנשים נכשלים בהבנת הספר הזה ואחר כך מתיימרים להיות מומחים גדולים בו.
בכל אופן, אמרתי כמה פעמים שאי אפשר ללמוד את הספר הזה.
זה רק צריך ללמד אתכם, שאסור לקחת את הבלוג הזה כל כך ברצינות.
אפשר ללמוד את ליקוטי מוהר"ן, לפעמים, בכל אופן.
אבל זה דורש מיומנויות מסויימות, כישורים מסויימים, הבנות מסויימות.

משל למה הדבר דומה?
פעם היכרתי מכשפה אחת, מכשפה רעה, יש גם טובות. אפשר להגיד שהיו לנו חברים משותפים. בררר…..
הייתי נוהג להתווכח איתה, זה היה טיפשי, גם עם מכשפות טובות עדיף שלא להתווכח. עם מכשפות רעות צריך לא להתעסק, לא להתקרב ולא לדבר. נראה לי שידעתי את זה אפילו אז, אבל הייתי צעיר יותר מרובכם וטיפש למדי והתווכחתי איתה ועוד על הנושא של אובייקטיביזם מדעי.
"אני ואת," אמרתי לה "יושבים לנו פה על הספה ושנינו צופים באותה הטלוויזיה."
"זה נכון," היא הודתה "אלא שבמושב שלידך, שאתה חושב שהוא ריק, יושב מישהו והוא רואה בטלוויזיה דברים אחרים לגמרי."
הבהרנו את הנקודה? כי אני לא ממש מעוניין לחזור לנושא.

לגבי ליקוטי מוהר"ן, מה שאנחנו צריכים להבין, זה שמי שכתב אותו חי בעולם שונה לגמרי מאיתנו.
זה נראה לנו כתוב בשפה שלנו, שפה שאנחנו יכולים להבין ולכתוב ואולי אפילו לתרגם.
למעשה, ליקוטי מוהר"ן כתוב בחייזרית, ההגיון הפנימי שלו הוא נוכרי לגמרי.
אני בכלל לא בטוח, שיש לו ממש היגיון פנימי.
יותר נכון להגיד, שליקוטי מוהר"ן מורכב מקטעים שלכל אחד מהם ישנו הגיון פנימי שונה. אם נסה לקרוא את זה ברצף – ניכשל.
מצד שני, נוכל להבין משהו, אם נצליח לחלק את הטקסט לקטעים מספיק קטנים וניעזר באינטואציה פראית.
גם תפילות יעזרו.
הנה לדוגמא, תורה פ"ז בליקוטי מוהר"ן, אני מביא אותה רק למען ההמחשה, אתם לא חיבים לקרוא אותה.

פז – תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב חֶסֶד לְאַבְרָהָם" הָעִנְיָן הוּא כִּי אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר מִתְעוֹרְרִין עָלָיו דִּינִים וְהַסְּבָרָא הוּא לְהֵפֶך אַך כִּי יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי יִרְאָה, יִרְאַת הָענֶשׁ וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת יִרְאַת הָענֶשׁ נִקְרָא צֶדֶק, וְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת נִקְרָא אֱמוּנָה כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין הוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ וְיָדוּעַ הוּא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָענֶשׁ כִּי מֵחֲמַת שֶׁהוּא יָרֵא מֵהָענֶשׁ מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא תַּקִּיף, וּבַעַל הַיְכלֶת וּבַעַל הַכּחוֹת כֻּלָּם וּמִזֶּה בָּא לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה נִמְצָא, תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר צָרִיך לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה הַנִּקְרָא צֶדֶק (תְּהִלִּים ט). "וְהוּא יִשְׁפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק" לְפִיכָך מִתְעוֹרְרִין עָלָיו הַדִּינִים אַך כְּשֶׁבָּא אֶל הָאֱמֶת, הַיְנוּ אֶל הַיִּרְאָה הַנִּקְרָא אֱמוּנָה אָז כָּל הַדִּינִין נִמְתָּקִין בְּשָׁרְשָׁן וְזֶהוּ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב הַיְנוּ לְהַיִּרְאָה כִּי יַעֲקב הוּא יִרְאָה, מִלְּשׁוֹן (מִשְׁלֵי כ"ב): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה" אָז בְּוַדַּאי חֶסֶד לְאַבְרָהָם כִּי אַבְרָהָם נִקְרָא מִי שֶׁבָּא לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִלְּשׁוֹן אָבוֹא רָם (בְּזהַר בָּלָק דַּף קצ"ח:) "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וֶאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו", הַיְנוּ צֶדֶק וְהַיְנוּ אֱמוּנָה אֶלָּא עַד לָא אִתְחַבְּרַת אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי צֶדֶק כֵּיוָן דְּאִתְחַבֵּר אֱמֶת בַּהֲדָהּ אִקְרִי אֱמוּנָה וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרָא שַׁרְיָא בָּהּ.

זה באמת קטע לא ארוך, אבל עדיין כתוב בחייזרית.
בגלל אורכו המוגבל, אני מעריך שניתן לנסות לפענח אותו.

לפני הפענוח, אני רוצה להבהיר משהו.
בלי תרגול רוחני משמעותי, אין טעם בכלל לגשת לנושאים האלו.
מי שחושב שכאן הוא בבר אילן והוא ישיג ציון תשעים רק מלהציץ לתוך החולצה של המורה, טועה טעות חמורה.זה לא עובד ככה.
בשביל להיות מסוגלים להכיל ידע רוחני משמעותי, צריך לבנות כישורים נפשיים.
דיברתי על זה כאן לפני שנה או משהו. מאז לא חלו שינויים מפליגים.
אם אתם רוצים להבין משהו מהעיסוק היותר של משמעותי של הבלוג הזה, מבלי לבצע תרגול רוחני רציני ומחייב.
השתטחות, או טבילות, או מדיטציה או לא משנה, באמת.
אם אתה אחד מחמשת האנשים כולל תמיר קימחי, שיודעים לעשות סקס טנטרי, תעשה סקס טנטרי, אבל אתה או את , צריכים להבין, שככה סתם לקרוא זה חסר משמעות. אין לכם כלים להכיל את ההבנות. מה שיש לכם בין האזניים זו שקית קרועה מתנפנפת. היא טובה להרבה דברים, אך לא ממש מתאימה לחבר אתכם אל תורת ברסלב, אל דברי רבינו הקדוש.

לא עובד.
עכשיו אני מרגיש שמיצינו את ההקדמה.
אוקיי, כדי להבין את התורה הזו צריך להגדיר שני מונחים, חסד ודין.
החסד הוא פילוסופיה אנטרופית. לא לקפוץ! אנחנו לא חיים כאן בלקסיקון ניו אייג'י לזקנות שמתעניינות בקבלה. אנחנו מדברים חייזרית. החסד שואף לאנטרופיה, לאי סדר במערכת, הוא גרביטציה ניצחית. אצל החסד תמיד המים נופלים מהשמיים, האש מתפשטת לצדדים, המרכז שואף החוצה להתפזר להתבדר. אצל החסד אין מחסור, כל דבר מחולק וממשיך להתחלק עד אינסוף.
אנטרופיה.
מי שראה ילד קטן, תינוקי וצפה בצורת ההתנהגות שלו, יביןבקלות מה זה חסד. כל דבר הוא רוצה, כל דבר הוא מנסה, הוא לא מפחד ומצד שני הוא לא חושב אף פעם צעד קדימה.

הדין, הוא כמו האמא הפולניה שאתם מכירים מהבית, רק פי עשרת אלפים יותר גרוע.
הכל צריך להגמר, הכל צריך להסגר. הלבן לפה, השחור לשם, הגדולים בפנים, הקטנים בחוץ.
אצל הדין העולם ברור, כולו חרוט ומוחלט ומוגדר. הדין הוא דטרמיניסטי, פעולות דורשות תגובה ולכל פעולה ישנה תגובה הולמת ולכן, ניתן תמיד לחזות את ההיסטוריה על פי ההווה.
הנקודה החשובה היא, שהיקום, כמעט כולו, מתנהג במודעות של חסד. כל פעילות מתבצעת לצורך עצמה בחוסר מודעות. גם אצל החיות זה ככה, החיה מתחילה לאכול כי היא רעבה, היא לא חושבת על מה יקרה אחרי שתהיה שבעה. היא באינסטינקטים והאינסטינקטים הולכים על כל הקופה. בודאי שזה נכון לגבי כוחות הטבע, הרוח , הגשם, תנועת הקרחונים, גלי הים. הכל בטוטאליות.
הדין, הוא ההפך, הוא מין מודעות נודניקית שאומרת "אבל עכשיו, המים כבר צריכים להגמר" או "עכשיו כבר אכלת יותר מדי, אין מקום בקיבה."
המודעות הזו, קטנה מאוד, ביחס לסך הכל. היא בעיקר מסימת תהליכים.
רק השכל האנושי בצורותיו הבוגרות, הוא כמעט דין טהור, זו הסיבה שהרבה מן המורים, ראו בשכל משהו לא טיבעי.

אוקי,
אז מה תורה פ"ז אומרת?
כשאדם מתקרב לעבודת השם, באים עליו דינים.
שימו לב,
אדם מטיבו חי בחסד.
הוא גם מת בחסד, הדינים הם מציאות לא טיבעית בשביל האדם, אבל ברגע שהוא מתקרב לעבודת השם, פתאום הוא רואה שהמציאות סביבו הופכת להיות מציאות שהדין בה מאוד דומינטי.
זה לא שהוא מקבל עונש.
המצב שלו, לא הופך להיות קשה יותר, הוא לא חוה יותר סבל, אבל הוא חוה מציאות דטרמיניסטית.
פעם, כשהוא היה "נורמאלי" , הוא חי במציאות סטוכסטית, כאוטית.
הוא לא קיבל שכר ועונש.
לפעמים היו שולחים לו מתנות מהשמים, בלי סיבה.
מישהו נתן לו כסף, איזו בחורה הסכימה לצאת איתו, לא משנה.
באותה מידה הוא גם היה חוטף על הראש, בלי קשר למעשיו.
זה מת, זה חטף איזו מחלה, לא עלינו. למה? כובע.
ככה זה בחסד. לכוחות הטבע יש הזדמנות לבטא את עצמם והם קופצים עליה. הוא בסך הכל עמד להם בדרך.
עכשיו כשהוא מתקרב לעבודת השם, הכל משתנה.
לדברים יש סיבה.
אתמול אכלת בוקסר ומחר שיניך נובחות.
רבי נחמן בן פייגא מביא דוגמא מיעקב.
על יעקב אבינו מספר הכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מסביר המדרש, שיעקב חזר לארץ כנען והתחיל לגייר אנשים, כמו שאביו גייר. מה קרה אז? קפץ עליו רוגזו של יוסף, כלומר, התרחשה מכירת יוסף למצריים.
ברור שזה לא היה עונש ליעקב, הרי הוא עשה מעשה טוב, בסך הכל.

אלא מסביר רבינו הקדוש, שלאדם ישנו דין פנימי, תקראו לזה "שכל ישר" ורבינו מכנה אותו, בשפתו החיזרית בשם "יראת העונש".

אדם יודע שאם הוא ינסה לאכול גחלת, הוא יחטוף כויה , הוא ינזק. אז הוא לא אוכל גחלים, אז הוא לא מנסה לנשוך נחשים. זו מודעות , אבל זו מודעות נמוכה. היא קשורה לנטייה הטיבעית של השכל האנושי לדין. השכל האנושי, ובמקרים רבים השכל החייתי, מאזנים את המציאות החיצונית של היקום, שהיא ברובה מציאות של חסד.
אלא שישנה מודעות גבוהה יותר, מודעות שנקראת אמונה, או גם "יראת הרוממות" והדרך להעניק לאדם את המדרגה הרוחנית הגבוהה יותר, היא להכניס אותו למציאות של דינים. למציאות דטרמיניסטית של שכר ועונש, של פעולה ותגובה, של פועל ונפעל.
ברגע שהאדם מתחיל לחיות שם, השכל שלו משתנה. עד היום השכל הדיני שלו איזן את התוהו ובוהו שבחוץ, עכשיו בחוץ כבר לא תוהו ובוהו, החוץ מתחיל להתנהג בצורה מסודרת בצורה מנוהלת ומכאן האדם מכיר בעובדה שיש מי שמנהל את העולם, שישנה יד מכוונת.
המציאות הזו מכונה בחיזרית "אמת" וכשמה כן היא, היא נכונה וכאשר השכל של האדם משתנה , הוא יכול להגיע לשלב הסופי , לראות את כל התמונה ומהי כל התמונה.
את כל התמונה רבינו מסביר באמצעות הפסוק "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם."
באמצעות אותה אמת , אותם דינים שמקיפים את האדם והמציאות שלהם משנה לו את המודעות, מביאים את האדם להכרה שמלכתחילה ישנו ריבון בעולם. זאת אומרת, תמיד ישנה יד מכונת בעולם. גם כשנראה שהכל חסד, שהכל תוהו ובוהו כשמצד הcommon sense נראה שאין היגיון ואין שכר ועונש והכל חסד, גם אז האל הוא הריבון הוא התקיף בעולם.
זה לא משנה אם יש דין או שיש חסדים, האמת היא המציאות האלוהית השולטת בכל.

יופי, נחמד גם ללמוד משהו מדי פעם.
נשיקות, אהבה ולילה טוב.

 

20 מחשבות על “כתוב בחייזרית

  1. יפה 🙂

    אז זה התיאור האבולוציוני ה"רגיל"

    מחיה שלא מודעת לעצמה, ושלכן לא יכולה לשפוט ולכן מקבלת את כל מה שקורה לה, ליצור מודע שמנסה בעזרת ההיגיון שלו לשלוט במציאות, להבנה שניסון שכזה עקר הוא, הוא כמו ענף של עץ שמנסה לשלוט על העץ. ובעזרת האמונה הוא מבין שגם אין טעם לשלוט במציאות הזו, יש כח חזק וטוב בהרבה שיידאג לכך.

    אבל האם אמונה היא הכרחית?
    אושו אומר שניתן פשוט להיות מודעים לעצמנו, ואז לאט לאט כשאנו מודעים לכל מה שקורה לנו, אנו מפסיקים להזדהות עם כל מה שקורה לנו ואז מפסיק להיות אכפת לנו, אנו פשוט מקבלים את מה שמגיע. שזה די אותו מצב שתיארת, לא?

    • בוודאי שאושו צודק.
      אבל השימוש במילה "אמונה" מטעה כאן.
      רבי נחמן , משתמש במילה אמונה , כדי לתאר מודעות פנימית מפותחת, שמחליפה את מערכת הריפלקסים הנפשיים של האדם,מערכת של "יראת חטא" , שהיא בגדול,תהליך נלמד , שמוטמע באדם באמצעות ההתפתחות שלו בתוך חברה של מיינד אגו.
      עם כל זה, אני חש כאן במין סתירה מסויימת, בין תורת ברסלב לבין אושו, כי רבי נחמן מדבר על "התגברות הדינים" , בעוד אצל אושו אין עולם חיצוני, כל תופעה , הינה השתקפות, של תהליך נפשי.
      אולי אפשר ליישב את הסתירה הזו, אם חוזרים אל ההתחלה : "תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר", ז"א הדינין האלו שמתעוררים, הם השתקפות של האדם המתעורר , שהחליט ללכת בדרך הישר.

      זה יפה.

      • היי, אם שמת לב, בנתוח שהצגתי למטה יש דמיון בין מה שכתבת פה למה שכתבתי שם; המעבר בין יראה מהדינים ליראת ההתרוממות (אמונה), ובהתאם כנוייו המשתנים של השם (כמו שרואים היטב בתורה ד'). ומה התפקיד של יעקוב ואברהם בתורה הזו ע"פ שיטתך? הרי, רב נחמן לא זורק סתם אסוציאציות אלא עובד בשיטתיות.

        • מה שאושו אומר, לדעתי לא דומה לפירוש שלך.
          כיוון שאצל אושו, ישנו תמיד כיוון אחד, ניתוק בין העשיה לנוכחות.
          נוכחות זה אותו דבר שאושו מכנה אותו באנגלית witnessing .
          מה שאת אומרת מזכיר מאוד את מה שאני כתבתי, אבל חסרה בו "הנשמה", כלומר אותו תהליך אנרגטי תבוני שמתרחש בעולם.
          את נמתמקדת ב"אמונה" ואת מגדירה שתיע מדרגות שהקפיצה בינהן היא פנטסטית . זה התהליך שחסר לי במה שאת אומרת.
          צריך להרחיב על זה, אני לא יודע אם עכשיו וכאן זה הדבר הנכון לעשות.

      • מה שאני לא לגמרי מצליח להבין זה מניע אנשים לרצות דברים כמו "להבין את תורת ברסלב", האם יש מטרה מוגדרת לכל העסק, או שזה סתם לכיף, דרך לחוות את החיים, DND לעשירים :)?

        • האמת שאני לא יודע.
          זה לא משהו רצוני.
          ההתקרבות לצדיקים דומה אולי ליחסים בין פרפרי הלילה לאש, יש מי שפשוט מתוכנת לזה.

  2. היי דרול, האמת שאני לומדת עכשיו את ליקוטי מוהר"ן בצורה די מסודרת עם רב (ממכון מאיר). לא חושבת שהטקסטים של נחמן חייזריים אלא שהם מאוד אסוציאטיביים; אך גם בתוך האסוציאטיביות שלו יש סדר ופשוט צריך להתחקות אחריו. את התורה הספציפית הזו לא למדנו.
    מה הוא מנסה לומר לנו פה? בניגוד למה שהיינו מצפים, מי שמנסה להיטיב את דרכו ולהיות הגון יותר, נתקל בקשיים (=דינים). יראה היא דבר חיובי אבל יש שני סוגים יראה , סוג אחד פרימיטיב יחסית והסוג השני גבוה ואליו מגיעים אחרי כן. מה זה יראת הדין? לפחד מעונש. זו היראה המוכרת לנו, זו שעומדת מאחורי מערכות המשפט. אבל מי ששומר חוק ומציית למערכת המשפט לא יהפוך לבנאדם מאמין. כלומר, לא יעבור בהכרח בין יראת הדין ליראה היותר מפותחת שרב נחמן מכנה יראת הרוממות. אם כן, מישהו שמנסה להיטיב את דרכיו מתחיל מהיראה הבסיסית שנקראת יראת צדק, זו שעומדת מאחורי מערכות המשפט. ומן הסתם, בנאדם ששומר חוק, מתעוררים עליו דינים שעליו לקיים. אך, כשבנאדם ממשיך בנסיונו להיטיב את דרכו וממשיך לבחור בטוב, הוא מתחיל להכנס לסוג השני של היראה שרב נחמן מכנה יראת הרוממות. כשבנאדם מגיע לסוג זה של יראה הוא מתחיל להאמין, וכמובן שעל מנת להאמין נדרשת ענווה -עניין שרב נחמן מדגיש בכל התורות. עם האמונה מבין האדם שאותו אל הוא גם זה שמכונה "דיין אמת", כלומר מי שעשה את הדינים ושופט את האדם, וגם זה שמכונה "כולו הטוב והמיטיב". אני מצטטת לך מתורה ד' כי שם זה ברור :
    "ותרצו חכמנו זכרונם לברכה: האדנא מברכין על הטובה הטוב והמיטיב ועל הרעה – דין אמת; ולעתיד – כולו הטוב והמיטיב , שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד "

    אם כן, מי שהולך כמו יעקוב בענוה , מגיע ליראה הנעלה יותר שנקראת יראת הרוממות ומשם הוא מגיע לאמונה ולדבקות בשם. וכאן הוא מציין את אברהם אבינו בשם אבוא רם , כלומר בא אל השם ביראת ההתרוממות . בהמשך מוזכרת קדושת הברית, הקדושה שלקח על עצמו אברהם והתבטאה בברית המילה שעשה . כלומר עד שבנאדם מצוי ביראה הבסיסית הוא קיים את משפט השם אבל לא הבין אותו ולא באמת דבק בו והאמין, אלא רק פחד מהדין. משנכנסת בו ענווה (מידת יעקוב) הוא עולה לשלב הגבוה יותר שמאפיין את אברהם, הדבקות בשם שמתבטאת ביראת הרוממות.

    לסיום, אוסיף דאגרמה שלמדנו במהלך לימוד תורה ד, כאשר כל שלב הוא תנאי הכרחי לזה שאחריו.

    צדקה–> משפט–>קדושת הברית

    • הייתי במקווה.
      זה לא שינה הרבה.
      אז ככה.
      הרב טועה.
      האסוציאציות אצלו, לא בטקסט.
      הוא מכניס לתורה הזאת, משמעות מגויסת, מוכתבת, ומשנה לגמרי את כוונתה האמיתית.
      ככה זה אצל אנשים מסוגים מסויימים – כשהם לא יודעים, הם ממציאים.

      • היי דרול,
        כפי שציינתי בתחילת התגובה שלי, את תורה פ"ז לא למדנו ואני זו שערכתי נתוח לטקסט (על בסיס לימוד תורות אחרות מליקוטי מוהר"ן עם אותו רב). לא התייחסת לשום דבר שנכתב , וקצת התאכזבתי כי השקעתי זמן בתגובה מתוך רצון ליצור עמך דיאלוג, כאדם שקורא את ליקוטי מוהר"ן. אשמח כאמור לתגובה רצינית ומפורטת יותר. מה גם שאין פה סתירה לדברים שהבאת בפוסט אלא נסיון אחר, משלים , לקרוא את תורה פ"ז.

        • אהלן איילה.
          השם עימך.
          את מתארת איזשהו תהליך הדרגתי של מעבר מסוג אחד של אמונה לסוג שני של אמונה.
          את התהליך הזה את מתארת כאילו הוא מהלך אובייקטיבי.

          בפועל,
          אני נוטה לחשוב שתהליך כזה עשוי להתרחש או שלא להתרחש.

          אבל החור הגדול בפירוש שלך , הוא לא מה שאת אומרת. הוא לא האסוציאציות , שהן לדעתי טעות גדולה , כי אני לא חושב שרבי נחמן בן פייגא הוא אסוציאיטיבי, אבל אני ארחיב על כך בפוסט או באחד הפוסטים הבאים.

          החור הגדול בפירוש שלך, הוא שאת מתעלמת מעצם הענין של התורה הזו.
          מה התורה הזו מכריזה? שכשאדם מתחיל ללכת בדרך הישר מתגברים עליו דינים והסברה שההיפך.
          זה העיקר, הדינים שמגיעים אליו.
          לא שהוא עובר ממצב למצב, אלא החשיבות של הדינים כמרכיב בטרנספורמציה האנושית.
          זה עניין תורה פ"ז, השאלה בשביל מה צריך את הדינים ? איך הדינים מתניעים את התהליך ההכרתי?

          את מזכירה את הברית של אברהם, והיא בכלל לא מפופיעה בתורה, את מזכירה את הענווה של יעקב, היא גם נראית מאוד משנית, כמילה נספחת בפסוק.
          אני לא קונה את ההסבר שלך, כיון שהטקסט עצמו אומר דברים אחרים:
          כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר צָרִיך לִהְיוֹת לוֹ יִרְאָה הַנִּקְרָא צֶדֶק (תְּהִלִּים ט). "וְהוּא יִשְׁפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק" לְפִיכָך מִתְעוֹרְרִין עָלָיו הַדִּינִים.
          זה ההסבר שמספק רבינו, לפי ההסבר שלך אין הבדל בין התהליך לבין מה שקרה לפניו. הדינין צריכים לפעול על האדם תמיד, גם כשהוא הולך בדרך הישר וגם כשלא.

          הבנת איפה הבעיה?
          אבל לנושא האסוציאציות, אני אקדיש פוסט מיוחד, בעז"ה.

          • הי דרול.
            אודה ואתוודה, מצד אחד אני מאד מאד מעריך את הכתיבה הישרה שלך, ללא חנופה, חשים אמת פנימית שאני מרגיש שנובעת מעבודה עצמית שלך, עבודה של ברור האמת מתוך השקר שמפוזר בעולם. זה כבר כמעט שנה שאני עוקב כאן אחרי הבלוג שלך ועם רוב דבריך מצאתי מכנה משותף.

            מצד שני, כשאני קורא את דברי אילה, מאד מאד ברור לי שהיא קלעה אם לא ממש בול, אז לפחות מאד מאד קרוב למה שרצה רבנו להודיע בכלליות. אני אומר בכלליות כי דברי רבנו הם גם בפרטיות לכל אחד ואחד לפי שורש נשמתו (אולי מכאן נובעים החילוקים שאני רואה כאן …?).

            לא עלה על דעתך אולי שההקדמות בתורות המזרח או אחרות, שלמדתי שאתה כל כך בקי בהן, שלי אישית אין שום פרור של מושג מהן, אולי הן היו בעוכריך לקלוע לדעתו של רבנו ? הלא מעיד רבי נתן תלמידו שאפילו את דעת התורה שרכש הוא השליך ממנו על מנת לקבלה "עוד חתיכה מרבנו" …

            לדידי, זה ההסבר היחידי שהצלחתי להסביר לעצמי את הדחיה שדחית את דברי אילה … זה לא שקושיותיך על דבריה לא נכונות, אלא שלפעמים הם צצות מהקדמות שלא נצרכות (בלשון המעטה, אולי הם הרבה יותר גרוע מזה …?) ואז מסתבכים ומסתבכים …?

            בכל אופן, אני מתחבר לרוב רובם של דבריך בבלוג כאן ורק היום אני מרגיש ממש רחוק מסברתך…

            כן, טבלתי היום.
            כל יום 🙂
            יום טוב ידידי.

            • איזה יופי באמת .
              אתה מזכיר לי את חטאי וזה נפלא.
              אני הרי הבטחתי שאני אסביר את הטעות של איילה ודי מצאתי תירוצים כדי לא לעשות את זה,

              אבל עכשיו, אחרי הודעה כזו נפלאה ממך, אין מילים בפי – צדקת ממני אחי.

              אני אסתכל , אני אבדוק ואם אני טועה, אני אודה.

              אין לי בעיה עם זה.

              אשריך, כל הישועות.

              • דרול יקר.
                האם בדקת והגעת למסקנה שלא טעית ולכן לא השבת כלום ?
                או שאני הייתי נאיבי מדי לחשוב שדיברת ברצינות ?
                אתה לא חייב לי כלום, לא תשובה ולא תגובה, אבל מאד מעניין אותי אזיו מהאפשרויות למעלה נכונות …
                שבת שלום.

              • התחלתי לכתוב והפסקתי.

                אני פשוט לא מצליח למצוא את יישוב הדעת כדי להשיב לך כמו שצריך.

                דון אותי לכף זכות.
                שבת שלום.

  3. שאלתי תמימה.
    תפסתי את עצמי יותר מדי פעמים נכשל בנאיביות, מתייחס ברצינות מגוחכת לציניות מזלזלת.
    שמח לשמוע שזה לא המקרה.
    שבת שלום ומבורכת .

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s