חוכמת הפצעונים

כולנו עתידים למות מוות מתועב.

זו המסקנה שהגעתי אליה במהלך מחלתי המתמשכת. במוקדם או במאוחר נמות, מלאים בחומרים כימיים מאוסים, תרופות הרגעה ומדללי דם ומייצבי לב ומנקי מעיים ומשככי כאבים וביותראפיה והשד יודע מה. נמות מחרחרים ומחוררים מצינורות, אינפוזיות וזריקות. נהפוך לפסולת אופיינית של מערכת הבריאות.

כן, אני יודע שהמשיח בדרך, גם סבא שלי שמע את זה והוא מת מוות מתועב.

לכן התקנאתי ברקטות, אותן אלו ששוגרו מעזה ושכנותיה היום. איזו מיתה מפוארת שהייתה להן מעל מגדלי תל אביב. כל המכשירים כוונו עליהם, כל הלווינים והמשדרים חיפשו אותן ואז שוגרה אליהם טיל אדירים מהמשגר המונומנטאלי והבדיוני של "כיפת ברזל" ואז עלו בסערה השמיימה כמו אליהו הנביא זכור לטוב.

אני לא מדבר על זה כדי לייאש מישהו, חלילה.

היאוש ממני והלאה. אני סתם עייף. אין לי שום עניין במוות מפואר או במוות סתם, כמו שאמר לאו טצו בזמנו "מי שדעתו נתונה לחיים, אינו שם לב אל המוות."

כן, לחיים דעתי נתונה, לחיים על תפארתם ועל שגרתם המתישה והמטמטמת. הא בהא תליא, אלו ואלו חיים.

בפוסטים הקודמים הגענו למסקנה שלא ניתן ללמוד ולהסביר את הספר "סיפורי מעשיות", כיוון שמדובר ברמת מורכבות תפיסתית שחורגת מהיכולת האנושית. כאן היינו יכולים כמובן לעצור ולהפסיק לדבר על סיפורי מעשיות, אלא שעצירה שלנו אין משמעותה שהכל יעצרו, ואם הכל ידברו ומין הסתם ידברו שטויות, יצא שכר שתיקתנו בהפסדה.

אז איך ניתן באמת להתייחס לתופעה כל כך מורכבת ומסתורית כמו "סיפורי מעשיות".
בשיטת ביווס ובאטהד, שאני קורא לה "חוכמת הפיצעונים."
ישנו גיל כזה, אצל כל בנאדם, שהוא פשוט גיל מתועב. כל הגוף משתנה וכל מיני הורמונים משתוללים אצלו והוא הופך להיות מוזר ולא ברור ובדרך כלל גם הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו.
זה גיל ההתבגרות, הוא יכול להיות קשה מאוד ומי שעובר אותו בסבבה, הוא בדרך כלל חלאה.
האדם הנאור, סובל מאוד בגיל הזה, כי הגוף שלו בוגד בו, המערכת מתעללת בו והוא תלוי במבוגרים שלא מסוגלים לתקשר איתו. זה שלב כזה, כמו להיות במחזור חמש שנים. זה לא שמישהו נגדך, אתה פשוט משיל את העור ועם אתה לא נחש, זה יכול ממש לכאוב.

אז להרבה אנשים טובים, שמגיעים לגיל ההתבגרות, הם מבינים שהם לא להלחם איתו ראש בראש, אז הם יורדים למחתרת. הם נהיים קצת מניאקים. לא ממש מנוולים, אלא הם נהיים קצת שקרנים,קצת מציצנים, שומעים מוזיקה ניאו נאצית, עושים קעקועים. דברים קטנים שלא מביאים לשום דבר, רק עוזרים לשמור על השפיות, להחזיק את הראש מעל המים. ככה נראה לי שצריך להתמודד עם סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב.
אנחנו לא ננצח אותם, הם מעל לכוחותינו. בזה יש צורך להודות.
מה שאפשר לעשות זה לנוע מהר, לחתוך חתיכה ואז לחזור ולהתחבא. חכמת הפצעונים .
היום אני אנסה לעשות את הדקירה הזאת למעשיה קלאסית, "מעשה מחכם ותם".
האגדה הזו היא נדושה כמעט כמו "בת המלך",  ומתעסקים איתה הרבה היום.
מה מספרים שם בדרך כלל?
אני אקצר ברשותכם, היה אחד ננח באורות, כל הזמן עם חיוך רחב מרוח על הפנים. כולם שהוא אהבל ושום דבר לא יצא ממנו, אבל בסוף, מרוב חיוכים וננחיות, המלך החליט שהוא אחלה גבר והפך אותו לראש הממשלה. לאהבל הזה היה חבר אחד, שהוא היה בדיוק ההפך. הוא היה נורא אינטלגנטי, כל הזמן תפס תחת על כולם, התפלסף, התפלצן וכל הזמן ירד על החבר שלו הננח שהיה בשמחה תמיד.
יום אחד המלך קרא לחוכמולוג הזה והוא במקום לבוא למלך, התחיל לחפש הוכחות שהמלך בכלל לא קיים. בסוף תפסו אותו לאיזה בור וזה סוף הסיפור.
לכן ילדים, תזכרו שעדיף להיות ננח שרוקד עם חיוך של אימבציל, מאשר חכם ומתוחכם והכי חשוב לא לפקפק בסמכויות.
אוקיי, כשמספרים את זה ככה, זה לא נשמע מי יודע מה מוצלח. למעשה, זה נשמע סיפור ממש אידיוטי, לכן במקום לנסות לבנות ממנו קונספציה, נלך אחורה.
נתלוש מהסיפור משהו ונראה מה אנחנו לומדים.

אז מה מאפיין את התם בסיפור?
בואו נראה איך רבינו מתאר את התם:

וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי לֶאֱכֹל! וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ הָיָה אוֹמֵר: תֵּן לִי הָרֹטֶב עִם קִטְנִית! וְהָיְתָה חוֹתֶכֶת לוֹ עוֹד חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפֶה וְטוֹב מְאֹד הָרֹטֶב הַזֶּה! וְכֵן הָיָה מְצַוֶּה לִתֵּן לוֹ הַבָּשָׂר וּשְׁאָר מַאֲכָלִים טוֹבִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבְעַד כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם, וְהוּא הָיָה מִתְעַנֵּג מְאֹד מִזֶּה וְשִׁבַּח מְאֹד אֶת אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל, כַּמָּה הוּא מְתֻקָּן וְטוֹב, כְּאִלּוּ הָיָה אוֹכֵל אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל מַמָּשׁ, וּבֶאֱמֶת הָיָה מַרְגִּישׁ בַּאֲכִילָתוֹ הַלֶּחֶם טַעַם כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל שֶׁהָיָה רוֹצֶה מֵחֲמַת תְּמִימוּתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה.

קשה להבין את הדמות המצטיירת מהקטע.
נראה שבעיקר מדובר באדם שעושה הצגות ומרמה את עצמו.
בסדר שהוא שמח. בסדר שהוא אוהב לאכול לכם. זה גם בסדר שפעולת האכילה, גורמת לו כזה עונג.
אבל בשביל מה כל ההצגות? בשביל מה לצעוק כל הזמן "איזה כיף לי", בשביל מה לטעון שהלחם הוא תבשיל כזה או אחר? אין ספק שאדם כזה הוא מעוער. אין פלא שבני עירו לועגים לו, כיוון שהוא מחפש את הלעג בכל המניירות שלו.

עכשיו , מה לגבי החכם?
איך מתאר אותו הסיפור?
אני יודע שבהתחלה הוא למד להיות צורף ומלטש ורופא ונהיה עשיר גדול, אבל מה קורה הלאה?

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר עוֹד: בּוֹא וְנִסַּע וְנֵלֵךְ בָּעוֹלָם, וְאַרְאֶךָּ עוֹד אֵיךְ כָֹּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּתִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים בָּעוֹלָם, וּבְכָֹל מָקוֹם שֶׁבָּאוּ, מָצְאוּ אֶת הָעוֹלָם בְּטָעוּת וּדְבַר הַמֶּלֶךְ הַנַּ”ל נַעֲשָׂה אֶצְלָם לְמָשָׁל, וּבְכָֹל מָקוֹם שֶׁמָּצְאוּ הָעוֹלָם בְּטָעוּת, לָקְחוּ אֶת הַמֶּלֶךְ לְמָשָׁל: כְּמוֹ שֶׁזֶּה אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים עַד שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁבְּיָדָם, וְהִתְחִילוּ לִמְכֹּר סוּס אֶחָד וְאַחַר-כָּךְ הַשֵּׁנִי, עַד שֶׁמָּכְרוּ כֻּלָּם, עַד שֶׁהֻכְרְחוּ לֵילֵךְ רַגְלִי, וְתָמִיד הָיוּ חוֹקְרִים הָעוֹלָם, וּמָצְאוּ שֶׁהָעוֹלָם בְּטָעוּת וְנַעֲשׂוּ עֲנִיִּים הוֹלְכֵי רַגְלִי, וְנִסְתַּלֵּק חֲשִׁיבוּתָם, וְלֹא הָיוּ נֶחֱשָׁבִים כְּלָל, כִּי לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עֲלֵיהֶם כְּלָל, עַל אֶבְיוֹנִים כְּמוֹתָם.

התיאור הזה כבר מעבר לסתם "תמוה". מדובר כאן על אדם נבון שיוצא למסע הזוי, כדי להוכיח למישהו שהעולם שרוי בטעות לגבי קיומו של המלך.

זו חוכמה? ועוד כתוב שהם המשיכו ללכת עד שלא נשאר להם כלום. ככה נוהגים אנשים חכמים או שככה נוהגים מטורפים ומעורערים?
כשמפוררים אותו, נחשפים צבעיו האמיתיים של הסיפור.
זה אינו שיר הלל לתמימות ולפשטות.
זו אינה ביקורת נוקבת נגד הרציונליזציה והאינטלקט.
זוהי כפירה.
כפירה בשפיותו של האדם, כפירה בתבונתו, פיקפוק בהישגיו.
רבינו מראה מותח כאן ביקורת נוקבת על האידאלים האנושיים.
אותו תם מושלם, מופת להסתפקות במעט, ושמחה בחלקו, מתגלה כמוקיון וכליצן. מנגד, הגאון הקרייריסט מבצע ברציפות סדרה של מעשים מטופשים ומטורפים.
"אל תסמכו על בני אדם" אומר לנו רבינו "אל תלמדו ממישהו רק כי הוא מבריק ומצליחן, או ממי שנחשב לצדיק ובעל מידות מופלאות."
האנשים האלו עושים שטויות, הם מסתבכים ונופלים ומתבלבלים וכל המוניטין שלהם מתגלה כחסר משמעות.
רק על הצדיק אפשר לסמוך.
רק הצדיק באמת טורח ללמוד את האדם ומכיר את הבעיות שלך עוד לפניך.
רק הוא שם כדי לתפוס אותך.
זה המסר של "החכם והתם", כפי שנלמד מחוכמת הפיצעונים.
לא צריך לעשות ממנה דוקטורט, רק לחשוב עליה פעם או פעמיים ולהתפלל שהיא תפעפע אל תוך החיים.
לא לרדוף אחרי קריירות רוחניות, לא לצאת למסעות גדולים בחיפוש אחרי הוכחה ניצחת לאיזה רעיון.
להשאר קרוב לקרקע, להיות עירניים.
הצדיק פה, הכל עובד לטובתינו.