שמחתי באומרים לי


בסוף השבוע הזה התגלגל לידי הגיליון "אוצרות", עלון שבועי תורני שיוצא לאור על ידי חסידי ברסלב מפלג השול בבית שמש.
אני מתאר לעצמי שרוב הציבור הקדוש שנמנה על קוראי, מכיר את חסידות ברסלב מהבלוג הזה במקרה הטוב, או מהמאמרים המפגרים שמתפרסמים ב"מקור ראשון" במקרה הגרוע.

זה אומר שאין לכם ממש מושג בטופולוגיה של חסידות ברסלב וזה לגמרי לא באשמתכם , אלא באשמתי , כי אני מעדיף לכתוב על דוגמניות וסרטי טראש, מאשר לנהל כאן דיונים עמוקים ורציניים. אפרופו טראש, יש מוצלחים מ"פיראנה 3DD", כמו "סאקר פאנץ'"

לדוגמא, שמוכיח לנו שניתן לעשות סרטים פסיכים לגמרי ועשירי תקציב, בלי שיניים מתקתקות בכל מקום.

בכל מקרה, חסידות ברסלב, פלגים רבים לה. חלקם מוכרים יותר כמו "שובו בנים" והברסלבים של יבניאל וחלקם מוכרים פחות כמו "תיקון המידות" של הרב שובלי, או תלמידיו של הרב אברהם צבי קלוגר, שליט"א.
כך או כך, הפלג הכי שווה והכי נחשב בחסידות ברסלב זה פלג השול, הוא גם הכי גדול, חוץ מהננחים. בעיקרון, פלג השול מורכב מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב החסיד לוי יצחק בנדר זצ"ל והוא נקרא על שמו של "השול", קרי, בית הכנסת של ברסלב במאה שערים, בו התפלל הרב בנדר מאז עלה ארצה בשנת 1949.
נכון, ישנם תלמידים של הרב בנדר, שהקימו לעצמם פלגים נפרדים בברסלב , כמו הרב ארוש, הרב בזנסון והרב ברלנד, אבל הם בעיקר בעיקר מתעסקים עם בעלי תשובה. רוב חסידי ברסלב המקוריים, החרדיים והאשכנזים, נשארו בפלג השול ולא הצטרפו לפלגים החדשים.
כאלו ישנם מעט מאוד. באמצע שנות השישים היו אולי 80 משפחות, מצד שני, במשך השנים הרבה אנשים התגנבו לתוך פלג השול בלילה ובבוקר טענו, שהם נולדו שם. ככה זה עם הצלחות.

יש כאלו בברסלב שטוענים, שפלג השול הוא שמרני ומקובע ומכאניסטי וקפוא וכן הלאה. זו טענה שמקורה בחוסר הבנה בתורת ברסלב. הקולות האותנטיים, הנועזים והמקוריים בחסידות ברסלב, בדרך כלל מקורם בשול. האנשים האלו לא רוקדים על גגות של טרנספורטרים וגם לא מסתננים לקבר יוסף בשלוש בלילה, אבל הם דווקא כן מתבודדים, ומנסים להתפלל בכוח ואפילו מנסים לפענח את הכתבים של רבי נחמן ורבי נתן, במקום לחשש ליד באסטות של דיסקים ולספר מעשיות הוקוס ופוקוס.

אני יכול להבטיח לכם דבר אחד, אילו היו לי תוכניות להיות חרדי שחור מאנשי הבד"ץ, אם הייתי רוצה להקפיד בקלות ובחמורות, אילו היו לי תוכניות לוותר על קולנוע ומוסיקה וגיליונות של Burda, או אז בטוח הייתי שט במורד הזרם ומתגנב גם אני בלילה לתוך פלג השול ובבוקר הייתי תופס פוזה על המדרגות ליד חנות ברסלב ברחוב מאה שערים 110, כשאני מוצץ פאה, מחטט באף ומעיין ב"אוצרות", כמובן, בזמן ש"שולחן ערוך הבהיר" נעוץ תחת בית שחיי.

טוב, אני מאוד אוהב לזפזפ בין הדתות אבל אדיקות ומחוייבות הן לא בדיוק הקטע שלי. לא תמצאו אותי בסדנאות זאזן של שבוע, למרות שבמקרים מסויימים, אין ספק שכזה תרגול מאוד יועיל.
החבר'ה מפלג השול,  לפחות חלקם, גם עוסקים בתרגולים מצויינים. הם קמים חצות, מתבודדים, טובלים במיקווה וכמובן לומדים ומשננים את ספרי ברסלב ונעזרים גם בגדולי הרבנים החסידיים.
הגיליון הזה של של "אוצרות" שהוציאו אנשי השול בבית שמש,, הוא באמת חגיגה לחובבי חסידות ברסלב. יש שם מובאות מספרי ברסלב שונים, פיתוח של רעיונות ברסלבים הלכה למעשה, סיפורים חסידיים והקטע שאני הכי אוהב הוא תיאור ריאליסטי של דמויות היסטוריות שקשורות לחסידות ברסלב, כי דרך התיאור אנחנו באמת יכולים ללמוד על המבנה וההתנהלות של הציווילזציה הברסלבית בתמורות הזמן.

יש אנשים שחושבים שהם מבינים גדולים בחסידות ברסלב, כי הם קראו את "בגן התאונה" והלכו לשיעורים של ארז משה דורון במרכז "שמיים" ועשו שבת מוסיקלית בקאדיתא או בליפתא עם גדי יהודה שפיצלר ולהקת מניפות האור. ומה שהם חושבים על ההיסטוריה של ברסלב זה שפעם היה רבי נחמן ואחריו בא רבי נתן ואז הגויים סגרו את הציון עד שהרב ברלנד פתח אותו.
כמובן שלחסידות ברסלב ישנה היסטוריה ארוכה, מסועפת וחשובה, כיוון שחסידי ברסלב היו בדרך כלל בודדים, בדרך כלל פעלו בניתוק מהחברה והסביבה שלהם ולכן אנחנו יכולים ללמוד הרבה מאוד ממהתקשרות שלהם לצדיק.
הם אותם חסידים עתיקים, שכבשו ברגליהם את תורת רבינו במשך מאה ושישים שנים מאוד גועשות, מהווים אוצר בלום של טכניקות, של ידע, של מודעות והתייחסות לעולם ולמציאות.
העניין הוא שרוב האנשים, גם אלו שמשתתפים בכל השבתות והולכים לכל הסדנאות, לא יודעים בכלל על קיומם.
לכן אני מאוד שמח על "אוצרות", הוא באמת אוצר בלום.
השבוע ראיתי שם את הציטוט הבא:

אין לחשוש ממאמץ בעבודת השם

אלא רק מתחושת הגאות הנובעת ממנו

אני לא הכרתי את הציטוט הזה , אבל הוא מאוד הזכיר לי את אושו ב"כשהנעל מתאימה", שאמר "קל זה נכון, נכון זה קל" והוא מסביר לנו שאסור לנו להתאמץ, כי כל מאמץ שלנו יוצר לנו עוד אגו, עוד תחושת חשיבות, שהיא מין אנרגיה זרה שאנחנו צורכים ורוצים לצרוך והיא מונעת מאיתנו להתחבר אל האנרגיה האמיתית.

נראה שרבי נחמן הכיר את התופעה ואף הזהיר מפניה, אבל המסקנה שהוא הגיע אליה, לא הייתה אותה המסקנה של אושו וצ'ואנג צה, שבחרו בהעדר פעולה. רבינו דווקא עודד את עבודת השם ואת המתאמצים לעבוד את השם, כל אחד לפי דרכו וטעמו.
כשראיתי את הציטוט, קיוויתי שיש בו יותר מרק התחזקות, אז פניתי לעורך של "אוצרות" וביקשתי את המקור המדוייק.

העורך הינו בחור בשם נתן אנשין, שאבותיו היו חסידי ברסלב איומים ונוראים בראשית המאה העשרים. הוא שלח לי את הציטוט המדוייק שעליו הוא הסתמך:

אמר: שמקוה אינה מזקת כלל, והדאקטיר שיאמר לו, שמקוה מזקת, אינו דאקטיר כלל. אדרבה, טבילת מקוה טובה מאד לבריאות הגוף, כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם והם נקבי הזעה, שדרך שם יוצא הזעה מן האדם, והם צריכין לפתח, כי אם נסתמין נקבי הזעה יוכל לחלש ולפל לחלשה, חס ושלום, ועל – ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזעה, וזה טוב מאד לבריאות הגוף. רק שלא יהיו המים קרים ביותר, כי אז מיא מטרשי להנקבים הנ"ל, אבל כשאין המים קרים מאד, אזי הטבילה בהם טובה מאד:

גם כבר מבאר, שאין העבודות וסגופים, שקורין האריוואני, מזיקים כלל, ומי שמזיק לו העבודה והסגופים, זהו רק מחמת גדלות:

ליקוטי תנינא קכ"ג

מה שאני הבנתי מהקטע הזה, היה דבר מאוד חשוב. הבנתי שרבי נחמן לא רק מבין שהמאמץ יוצר גאווה. הוא גם יודע להגיד לנו מהי הדרך לפיתרון והוא למעשה מקדים רפואה למכה, כשבתחילת הקטע הוא כבר מספר לנו על המקווה.

האם הטבילה במקווה באמת מונעת את הגאווה?
במידה רבה כן.
אומר לנו הטאו טה צ'ינג שהמים תמיד משפילים את עצמם ולפיכך הם קרובים לטאו יותר מכל דבר אחר. כאשר אנו טובלים במים, חלק מהמשמעות שלהם דבקה בנו, אותה משמעות שגורמת להם לעבור תמיד ממקום גבוה למקום נמוך.
אני יכול לראות את זה על עצמי. אחרי הטבילה אני הרבה יותר סבלן וסובלן לאנשים שמעצבנים אותי ויש לזה סיבה. המים שתמיד מתפשטים לצדדים, תמיד יוצרים מכנה משותף, תמיד ממלאים את כל החוסרים ואת כל החללים, הם אותם המים שיורדים מן השמים ומפרים את האדמה.

מצד שני, המים אינם שיטחיים.
מתחת לפניהם ישנן תהומות נצחיות, ישנם עומקים , טמונים אוצרות.
זוהי חסידות ברסלב, זוהי תורת רבינו. מים, מים עמוקים.

5 מחשבות על “שמחתי באומרים לי

  1. גם אני אחרי הבריכה מרגיש סובלני יותר. אפי' אחרי מקלחת. לאו דווקא אחרי נקבת סירחון שנקראת מקווה (כששכחו ליצוק לתוכה כלור).

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s