עשן עולה מראש ההר


יוסף בן מתיתיהו טוען שטיטוס לא התכוון לשרוף את בית המקדש.

השריפה הייתה טעות , תוצאה של הלחמיה הפראית על הר הבית.
היסטוריונים מסויימים מפקפקים בדברי בן מתתיהו, הם טוענים שהוא עבד בשביל הרומאים וניסה לשנות את התדמית שנוצרה לטיטוס. אני לא מסכים איתם ואני לגמרי מאמין לו. טיטוס לא פחד אז מאיש, לא היה צורך בהיסטוריון יהודי כדי לפברק לו דעת קהל אוהדת. מצד שני, בזמן שהיו שמונה מיליון יהודים באימפריה הרומית ועוד שלושה מיליון בפרס, שליטה רומית בבית המקדש הייתה יכולה להיות ערובה להתנהגות נאותה מצד המיעוט היהודי.
הרומאים ידעו לשלוט.
הם ניהלו אימפריה משגשגת כמעט אלף שנים.
הם לא היו משיגים דבר באמצעות חורבן הבית, רק מפסידים.
אנחנו כמובן יודעים, שההחלטה לו הייתה של טיטוס. הדור ההוא כבר לא היה ראוי לבית מקדש, כמו הדור שלנו. חורבן הבית היה המהלך הטיבעי והבריא שהיה נחוץ אז .
באמת , אחרי חורבן הבית , התפתחה התורה שבע"פ , נכתבו המשניות והמדרשים ונוצר הבסיס ליהדות הרבנית – תלמודית המסועפת שהגיעה להישגים רוחניים ואינטלקטואליים אדירים.
כאן צריך להזהר, כי התפיסה הזו של יתרון היהדות הפרטוקולית על היהדות ההיכלית , הוא השקפה נפוצה אצל הפלצנים הדתיים , חובשי הסמינריונים ושבתות העיון, קשקשני בר אילן וקוטלי הקנקנים , ששמחים כל יום על זה שהם ניצלו מיהדות הקרבנות והקטורת והחליפו אותה באדבות טיטוס, ביהדות הזיבולים במוח.
אין על מה לשמוח.
היום לפני כמעט אלפיים שנה השתוללה מלחמה איומה בארץ. כל כך איומה עד שהזוועות שלה מהדהדות דרך הזמן והחלל, מרעידות את העצמות, מכווצות את השרירים ומבעיתות את הלב.
זהו זמן קשה, זמן של שעות קצרות ומרות.
זמן של חורבן, של התכנסות, של שבירת בריתות, של דעיכה רוחנית ומחשבתית.
תשעת הימים אינם פולקלור. זה קורה באמת וזה מגעיל.

מה שבעצם רציתי להגיד , זה שהמלחמה עדיין פה, כל אחד והמלחמה האישית שלו, ובתשעת הימים, ערב החורבן , מרגישים את המלחמה הזו יותר מתמיד.
רבנים מספרים שלא סתם החדשות בימים אלו מלאות בבשורות רעות. הם צודקים, אלו ימים מועדים לפורענות וזה שמדברים על העלאת מיסים ואנשים ששורפים את עצמם , לא צריך להפתיע אף אחד.
בחסידות ברסלב מלמדים אותנו שאם אנחנו מסתכלים החוצה אנחנו רואים סוסים ועגלות שיופיעו בגלגולים אחרים, גם בעוד מאה . המבט המשמעותי צריך להיות מופנה פנימה, במקרה דנן , אל המלחמה הפנימית.

אני אגיד לכם מהי ההרגשה שלי, המלחמה העיקרית של דורנו, היא לא להפוך לחרדים.
אני לא מדבר על "אדרבה". מבחינתי אם יש מישהו חושב, שאם הוא יגדל שטריימל ויצמיח לאישתו סמרטוט, אז החרדים יפרשו לרגליו שטיח אדום ויתנו לו סל קליטה, אז הוא צריך לשלם שכר לימוד על הנעל שהוא יאכל בפרצוף.

בעיקרון, מה שהתקשורת כותבת על החרדים, הוא ברובו נכון. יש להם הרבה יותר מדי צאצאים, הם לא מסוגלים למלא מישרות מכניסות, הם חיים מהיד על הפה, הם תלויים בכל מיני פנסיות מגרמניה והבטחות הכנסה ופירורים מפה ופירורים משם ואם יש יוצאים מהכלל אז הם לא רלוונטיים.

הם לא מסוגלים לקלוט אף אחד מבחינה סוציואקונומית, מי שלא הבין את זה עד היום, ילמד בדרך הקשה.
המלחמה, לדעתי, היא נגד הפיתוי להשתעבד לחרדיות מבחינה תרבתותית קונספטואלית.
כאן לחרדים באמת ישנו יתרון גדול.
מול הניכור, הפוסטמודרניזם , האולטרא קפיטליזם והשיטחיות של הקלפטוקרטיה הישראלית , החרדים מציגים הוויה דביקה ממותקת וממכרת המורכבת מרוגלאך , סופרדרינק וסיגריות מעורבבים בהתחכמויות לשוניות, סיפורי ניסים ונפלאות ויחסים אנושיים אינטימיים, שאצל חילונים אפשריים רק בטראקים בהודו.
אני מודה,
לעיתים אני מביט בחברי מהעדה החרדית ואני מתמלא קינאה.
באיזו אדישות הם בולסים עוגיות רוויות קולסטרול, באיזו אמינות הם מתפללים, באיזה חן הם מלובשים מעילים הוגנטויים ארוכים וכובעי קטיפה ירושלמיים שטוחים.
אני אולי לא נשמע ככה, אבל זה לגמרי עושה לי את זה. אני מת להצטרף למעגל, להסתודד באידיש מאחורי השטיבלך, להתעדכן בכל הרכילות וסיפורי האדמו"רים, עם כוס נס קפה וסיגריה בוערת – ממש מסיבה שלא נגמרת.

וכאן צריך לעצור באמת ולזכור בזכות מה זכו בני ישראל במצריים להגאל. אומר המדרש שזה בזכות שלא שינו את לבושם, שלא שינו את שמותיהם ולא שינו את לשונם.

גם אנו צריכים לעמוד מול הפיתויים החרדיים ולא לשנות את עצמנו.
לא לשנות את לבושינו – להשאר עם הסנדלים והברמודה , לא ליפול לסירטוקים ולקאפוטות גם לא "רק בשבת". לא ללבוש מגבעות שחורות בשמש הקופחת ולא להפקיר את נשותינו ובנותינו לגזרות השרוולים, הגרביים ותחבושות הראש. כל באיה של האופנה החרדית , לא ישובון.

לא לשנות את שמותינו – לשמור על השמות המעוברתים העיבריים שמסמלים את התנועה. לשמור על דגן, סער, פלד כספי ובן צבי, ולא לחפש שמישהו יתרשם מזה שלסבא של סבא שלך קראו נוימן או שטטמפר. אז קראו. גם לא לקרוא לילדים קטניפ פייגא או אדל או מנדל. למה? ככה. זמנם עבר.

לא לשנות את שפתינו – שפה מבחינתי היא תרבות. לא לוותר על הקולנוע, לא על הקונצרטים ולא על הרוק'נ'רול . לא לוותר על מכון הכושר ולא על ערוץ האופנה . לא לוותר על טולסטוי ועל הארי פוטר ועל שר הטבעות. לא לוותר על הפילוסופים ולא על הפסיכודרמה ולא על מעשיות הזן. אין אצל החרדים שום דבר שימלא את חסרונה של התרבות הנאורה.

זו המלחמה ואם נעמוד בתלאותיה נזכה גם אנו, כמו שזכו בני ישראל שיגאלו אותנו מהחורבן השנתי הזה, מהמימים הקשים האלו ועד אז, הבה נציין את האבל שלנו , כמו שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות, במוסיקה.

"ליבי שבור" – אמי לי ואוונסקנס בשיר חדש.

2 מחשבות על “עשן עולה מראש ההר

  1. אחלה פוסט לצום. אבל למה שכחת את החרדים מהכיוונים האחרים? ובהם חרדי ארץ ישראל שלא רואים שום דבר אחר ממטר, גם אם הוא בן אדם. חרדי השלום- חרדי הכסף- חרדי הבורגנות. חרדי החרדה. )

    • חרדי הבורגנים וארץ ישראל וכן הלאה כמו חרדי מכבי תל אביב , לא מפתים אותי ולכן אני לא מתייחס אליהם.

      אבל ההערה בהחלט במקום.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s