מבזק תיאולוגי קצר

דת חדשה קמה באזור הזה של המזרח התיכון בשנים האחרונות.
הדת שאני מדבר עליה , היא דת הקרליבך.
מביני עניין יטענו בצדק, כי הקרליבכים כבר מסתובבים בשטח הרבה זמן, אבל לדעתי לפחות, רק לאחרונה הם באמת התחילו לההתפשט באופן מטריד.
רבי שלומקה קרליבך , בעצמו , נשמתו עדן היה בהחלט דמות ראויה לציון, במיוחד בזכות זה שהוא הצליח לשלב בין סקס, סמים ורוקנרול לבין רבנות אורתודוקסית כמעט בלתי מעורערת.
ביחוד יש לציין לשבח את יחסיו הטובים, הלבביים והחברותיים עם בתי הכנסות הרפורמיים, בהם הופיע לא פעם ועם בני הקהילות הרפורמיות.
כל זה טוב ויפה וראוי, רק שהדת הקרליבכית המתפשטת, לא נבראה בצלמו ודמותו של מיסדה.
קודם כל, דבר מעניין הוא שהקרליבכיות חוצה את הגבולות המגדריים המקובלים בחברה האורתודוקסית. תחת כנפיה חוסים חרדים נורמטיביים למדי , בצוותה עם אמריקנים ביטניקים שהכיפה אצלם נמצאת בכיס, במקרה הטוב.
לכאורה, הגלובליזם הקרליבכי, לא צריך להפריע לאף אחד.
השאלה היא, ממה הגלובליות הזו נובעת.
אילו דברים עוד יכולים להיות משותפים לאברכים חרדיים ולקלי עולם?
הרמת משקולות לדוגמא.

תיכף נחזור לזה.
אם נסתכל על התופעה הקרליבכית מבחינה התנהגותית, אנחנו נשים לב לכפיתיות מסויימת ביחסיה עם הסביבה.
כל זמן שהקליבכים מנהלים את תפילותיהם בצורה מאורגנת ושם הם קופצים ומרקדים ורוקעים ברגליהם ומוחאים כפיים , נראה שאין מה לבוא אליהם בטענות. התנהגות דתית מגוונת , היא דבר לגיטימי, כל זמן שאינה מזהמת את הסביבה.

הבעיה עם הקרליבכים, לפחות אלו שאני מכיר , זה שהם לא שומרים את הדילוגים שלהם למינייני קרליבך. גם כשהם מגיעים לבית כנסת נורמאלי , הם מתעקשים להתפלל כמנהגם , מתוך תקווה מטופשת , שיתר המתפללים יראו לפתע את האור ויתחילו לפצוח בפצחים. ההתנהגות הזו, קודדם כל סותרת את השולחן, אם זה עדיין מעניין מישהו, חוץ מזה היא לגמרי לא חיננית ונעימה.
יש כאן את האנרגיה הזו שהקרליבכים מפיצים סביבם, אנרגיה בסגנון של "התפילה שלכם צריכה להיות עליזה יותר!"
אני מכיר את האנרגיה הזו עוד מפונה:

You are not playful enough

No shit.
זה מה שמחזיר אותנו להנפת מישקולות , או להתבודדות שאינה כהוגן, או לריצה למרחקים ארוכים.
כל אלו פעילויות שמעיקרן הן חיוביות. טוב לעשות ספורט, טוב לרקוד. בוודאי טוב להתבודד. כל אלו פעילויות אותן הגדיר האר"י הקדוש כ"אור חוזר", שהוא הביטוי הרוחני של שאיפת הנבראים להכלל בחזרה בתוך המהות האינסופית שיצרה אותם.

אבל
האור החוזר לא נשאר בטהרתו, בדרך כלל.
ברגע שהאגו משתלט עליו, הופך הטקס לחלק מהאישיות וכך הוא למעשה מרחיק את האדם ממהותו האמיתית. את התופעות האלו מכנה רבי נחמן מרסלב "כוח המדמה" , כלומר כוח שמסתיר מהאדם האמת ומציג בפניו תבנית דימיונית. בגרעין הדימיון קיימת איזושהי מציאות. כמו שבתוך התרבות המפגרת של אהדת הכדורגל ישנו גרעין קטן של אהבת התנועה והמרחב, כמו שבדת הקרליבכית המעצבנת , על כירכוריה וקפיצותיה שמזכירות פיצוח אגוזי קוקוס, ישנה נימה שקופה של יצירתיות , השראה ושמחה. לכן אומר לנו רבינו הקדוש כי רוב רובו של "המדמה" הוא רע ובכל זאת יש בו משהו , קמצוץ מן הטוב.

לכן אני מציע לאותם אלו שכל כך מעריכים את קרליבך, שבאמת יאמצו את התכונות הנערצות שלו. את הקוליות , את הפתיחות , את המתינות, את אהבת החיים ואת הפלוראליזם ולהניח לכל הניסיונות לכפות תפילות צןןחניות על הסביבה.

הלם למערכת

אתמול ניגש אלי מישהו וסיפר לי שהוא קורא את הבלוג.

איזה הלם, פעם ראשונה שזה קורה לי. לא רק שניגש אלי קורא, אלא שהוא אפילו היה חרדלון. מין משהו כזה בשנה ראשונה באחד ממעוזי הכיפות השרוטות.

בחיים לא הייתי מדמיין שחרדלים ניקראו אותי. מילא חרדים שהולכים לאותם מקוואות כמוני, מילא מזרוחניקים שהולכים לקאנטרי ורואים טלביזיה, מילא רוחניקים שמדברים באותו סלאנג צ'אקראלי מאוס, אבל חרדלים? מה לי ולהם?
לכן החלטתי להצדיע לכל קוראי החרדלים , כן ירבו וימלאו את הארץ , ולהציג כאן קטע שצילמתי מההופעה של סיני תור.
את סיני תור אני מאוד אוהב. קודם כל הוא פרפורמר מעולה וחץ מזה הוא דוגל בשיוויון בין המינים.
הוא מגדל פאות מתנפנפות כמו המעריצים שלו וחובש סמרטוט על הראש כמו המעריצות שלו. אכן אדם כלבבי.

אני מקווה שכל החרדלים כאן נהנו והחרדליות כמובן. אלוהים אוהב אתכם.
מה שבכל זאת רציתי להגיד לקוראי החרדלים זה דבר פשוט.
כל זמן שאתם איכשהו אדונים לחייכם,
כל זמן שעוד לא בינתם בית בהאחזות נווה מסטיק בוזוקי ד'
כל זמן שעוד לא התחתנתם עם תהלל גאולית רוזנדאנץ , אחייניתו של הרבשב"ץ מישיבת נווה אמיצים
כל זמן שעוד לא ילדתם את עמיצור, פדהצור, הילולית שירה ואת יונת מרחבים,
כל זמן שהכל עוד יכול בסדר
סעו לפונה, סעו לאושו

צאו לדרך